מקונבלים בחברת עצמם – נסיבה מקלה

נוהל החזרת מבחנים – בוחן מציאות מצויי ולא ממוצה

הבאתי היום את החובש לדבר אתכם,

כי הבחנתי בתופעה ממארת של הירדמויות בשיעור

ואני חושש לפגיעה בחוליות הצוואר.

בנים, תנו לראש לצנוח ברכות ורפדו את דרכו במחברת.

בכלל בנים לימדו עם בנות,

כך תעברו את הרף מעל ולא מתחתיו.

פעם נהגתי לומר בנים קחו כדור, בנות בואו נילמד.

אבל לימדו יחד יש בזה יתרונות… אם ירדתם לסוף דעתי,

אם אתם יורדי ים?

המבחן משול לחדר,

חלק יכנסו אליו מהחלון חלק מהדלת וחלק מהביוב,

אך זה אותו חדר אותו מטען ידע שהבוחן רוצה לראות.

קחו בחשבון שהבוחנים מבוגרים,

חלקם מתים תוך כדי בדיקת הבחינה.

אתם רואים סימן של עט שגולש לאורך הדף.

את פרס דחו כי הוא צעיר מידי.

בבקשה תעיר את תלמיד עם הנייר טואלט על הראש,

אתה צודק אני הרדמתי אותו ולכן אעיר אותו:

‘מה תירצה שוקו, קרואסון, כמה סוכר?’

ישנת טוב, נתנו לך משהו להעביר?

הנייר טואלט בא לרמוז לי משהו – שהשיעור חרא…

תוריד ת’מים.

איפה הייתי?

אה כן המבחנים שלכם.

עשיתם טעות אחת – שהגעתם לבצפר ביום הבחינה.

הנה אחד שלא הגיע, צדיק.

ובכן כל הקיץ כמו החרגול ישבתי והכנתי לכם סיכומים.

ציירתי לבבות, קישטתי בפרחים.

בתוך תוכי ידעתי שאני האחרון שאקרא בהם,

אבל בכל זאת התגנבה לליבי האכזר תיקווה זעירה.

אך לא….

כפי שחששתי,

כך היה.

סיכומיי נותרו יתומים, עריריים וחד הוריים.

משה האם תוכל להסביר לכולם אייך למדת.

זוהי למידת עמיתים.

אתם רואים יש אחד שקיבל 60.

תודה משה.

מאה זה לאלוהים, 90 למורה,

80 למי שחסרו לו דוגמאות,

למי שחסרו לו הרבה דוגמאות, 70

60 זה למי שחסרו לו הרבה מאוד דוגמאות,

55 זה למי שכתב את התאריך נכון.

תיזכרו זה סה”כ מבחן, שיקבע לכם את העתיד.

המשקל שלו 50% מהציון.

מי שבטעות יהיה כתוב לו במחשב 100%

יכול למחוק עם טיפקס על המסך.

במבחן תלמידים לא הפרידו לפסקאות.

לפעמים אני שואל את עצמי לאן העולם מגיע,

אם תלמידים מאפשרים לעצמם לא לפסק.

מה יהיה השלב הבא…:

יפסיקו לסמס, לקעקע, לעשן, להסניף גז מזגנים.

הבעיה בגז מזגנים שהוא על הגג ולכן תלמידים נופלים.

נבקש להעביר את המזגן לעמדת שימוש נוחה יותר.

ספרות זה סיפור.

המוח האנושי מורגל בכך מתקופת המערות שבחטיבת הביניים.

כשאתה בוגד בחברה שלך אתה יודע לספר לה סיפור,

אז אתה פתאום לא מתבלבל בפרטים.

ולא אומר לה שהיית בפאב אחריי שקמת עם חוטיני על הספה בסלון

וגם את יודעת לא להאמין לסיפור,

כי שמעת ואף סיפרת בעצמך סיפורים כאלה לאקס.

לכן זיכרו פרטים כאילו חיי האישות שלכם תלויים בכך.

התרשמותי רובכם השתמשתם בסיכומים כנייר גילגול לצריכה עצמית.

למרות ששלחתי לכם חומר טוב, ואיכותי,

לא מיקלקיליה.

הסיכומים האלה זה גחלים אננס.

מה שאני מבקש כיוון שאיין לנו פינויי מוטס,

לא לקפוץ מהחלונות אתם רק תיפצעו

לא לחתוך וורידים.

כל אחד ייקח את מבחנו, יתכנס בפינתו ויבכה בשקט בליבו פנימה.

מותר לצאת לחצר ולצעוק:”אלי אלי למה עזבתני?”

אבל על זה ארחיב במבחן הבא.

אנחנו עשירים, חסר רק הביטוי הכלכלי של זה

אז איזה סרט אתה אוהב: רמבו ורוקי.

ומוסיקה: מדנס

ספר: הנסיך הקטן, הזקן והים, הזקנה והחוף.

ומה עם ‘כל החיים לפניו’.

עזוב, העתיד מאחוריי.

כשניזכר בילדות, מזיז הצידה עשורים במקום שנים.

מעטים מכם ירקדו היום ‘הורה’, אבל לא במשמעות השוודית שלה (זונה)

שגרמה לנו לאבד באירוביזיון את הדוזפואה המיוחל.

כי הסקנדינבים, שחסו על נשמות ילדיהם הרכות,

[ הנשבות בידי איסלמיסטים, המחליפים באירופה את היהודים השרופים – נקמה מתוקה ]

הרחיקו אותם מהמקלט,

למען לא תצילנה אוזניהן הרכות.

מניגון שאינו ניגון מסגדים.

מקונבלים בחברת עצמם

חדשה מרעישה הארי פוטר לא קיים

השדים דווקא כן.

פגשתי אותם היום במכולת

עבורם העולם שלנו הוא פּיק-אפּ-בָּר אחד גדול.

דילן, ספרינגסטין, סטונס’, השילוש הקדוש

נשאו את העולם באלונקה על הכתף.

ספוג רעלים מידי,

נשמט להם מהידיים גוש הבוץ המדמם.

אצטדיונים הומים, קהל אלפים

מאובנים כחייל המשמר בעיר האסורה

של הקיסר האחרון.

אינני ברנר בקרב המר מול אחד העם

כצנלסון וגורדון אינם מריעים בפינתי,

שכאן בישראל יקום המרכז הרוחני.

נותרתי מלא בסקרנות עבר ובעסת הווה.

יושב בסלון החשוך, מעביר זמן איכות בחברתי.

רגע שקט נשום.

מתנקה מהבליי העולם הזה.

צופה במרקע המגיש “רצח בחור המנעול”,

“סערת חול בלב ים”.

בערוץ הסרטים “ברוס לי נוקם את מותו”.

אוסקר וויילד התקשר יצאנו לקרוע ת’עיר,

שכבנו בביוב והתבוננו בכוכבים.

לעומתו אינני קליקאי,

פורץ את מנעול הברנז’ה בלאט

בחוט ברזל מגולוון.

כוכבנית החדשות התאשפזה מיוזמתה

במתחם הרפואי.

הבטיחו לה שעורה יצא חלק למשעי.

שנים רצתה להיות טוסיק של תינוק

ולא חשבה לרגע, לא פקפקה

שיפשיטו את כל עורה מעליה.

בפתח המהדורה דווח על “קריסת מערכותיה”,

נדבר כשתתאושש.

יש לי סבלנות, אני רוצה לכתוב הספדים.

כולם מלעיטים עצמם בכדורים רשומים

כאילו אין מיתון.

מאז הם נראים לעצמם בוורוד,

ירוק, ארגמן, טורקיז, מהגוני.

נגועים ברוחניות ממארת, מלאים להתפקע.

הנה שני זוגות חברים, מה שפעם קראנו חבר’ה,

באים למולי, מדגמנים מנהיגות.

אורבים שאפנה אליהם, כדי שיוכלו לבסס

עליי את מעמדם.

אז זהו זה רישמי, הצעת החוק עברה בכנסת

ניתן לייבא חברים מתאילנד.

כך לישראלים יהיה למי לספר צ’יזבטים

על עצמם,

סביב למדורה.

נסיבה מקלה (לרונן רוזן ז”ל)

דודתי כעסה על החוקר הצבאי ואמרה

“הוא בכלל נחטף ונורה”.

אבל אני את האמת בוודאות זוכר

איך תקעתי לעצמי כדור בשדה-בוקר.

איש לא העלה על הדעת שכך עלול לקרות

כשבבוקר אחרי הקפה יצאתי למדרגות,

בדרכי למילואים עם הנשק ובלי הניירות.

אמא צעקה לי כרגיל תשמור על עצמך

לא חשדה במאום וכעת בלבה יש מום.

מהתחנה המרכזית לנגב המהביל

שובל עקבותיי את השוטרים הוביל.

לדרגש סלע ממנו נשקף רק הרקיע

משם הצלחתי אל אלוהים להגיע.

מהשחרור עבדתי בעיתון נפוץ בעבודת כפיים

כשכל צמצום העמיס לי עוד על הכתפיים.

עד שחברי הנאמן את הדרך מיהר לי להורות

ואמר אני ואתה שנינו יחד נעזוב ת’עבודות.

וברוב חסדו דן אותי בכך לדיני הטהרות.

כי ברגע שעזבתי לאבטלה, נעזבתי לאנחות

ולא התקבלתי לראיון אפילו בבית הקברות.

בלי תעודות לא הסכימו להעסיק אותי חינם.

זה שבר יותר מהפגישות העיוורות,

בהן לא הצלחתי מעולם.

ברגע שההחלטה גמלה חשתי הקלה

צחקתי כל כך חזק עד שאימא התעוררה.

כי אין שימחה כהתרת הספקות,

גם אם זו תובילך לבית הלוויות.

היא שלחה אותי להסתפר, אז יצאתי מסופר.

לא יודע אם זה נכון, אבל יפה מסופר.

עם אצבע על ההדק נוסע כגנב

עולה לגרדום בקלילות, שם צלב על צלב.

יורק על מעסיק אטום שבחוות הדעת כתב

“מילא עבודתו לשביעות רצון מעבידיו”.

הלוואי שיתהפך במיטתו כשבמיתתי אשכב.

כעת יאמרו עלי “היה קורבן של המצב”.

וה”חבר”, שדן אותי לקבורות – יגיע לגבורות.

אותו תחמן התחתן מזמן, זמן לא רב

לאחר שאת גופי בעפר טמן.

למזלי כבר לא אכתוב לו ביומן,

שבחנוכה ניסע לטיול בצפון ונצא בזמן.

ולא אתקשר אליו בקול רועד

כשאגיע בטעות לטירה לשוק הנודד.

הייתי כנראה קצת מפגר והוא לא שם לב

כי אין לו חברים ולכן עלי עדיין שבעה יושב.