עובר נידון – חנוך לצער

עובר נידון

גומת חן נינעצת ברגע גמיש ברקע קשה, אליה נילחצת אצבע זפותה.

גג רעפים שחורים נוצץ באופק

במקום בית מלכות המעל עומדת איתנה מלכות הפישפש.

*

פישפש הדלת ניפתח, אל התא חדר קרנן מוקף צל.

מיצדעיו נזל לבן על כתפיו.

הד יפה היה מהלך מאחוריו, משאיר רישומו האחד על האבן החרוכה מאור אחר.

הקסם הופג וניגף, הכסס כוסס מישלם ניצוד.

רישרוש עכברים עיקביים  שסורסו מאומנות.

סורג משורש מרכות מטיח מבט סתום.

סורגים מטילים צל עלום, עמום.

צל על ריצפת בטון.

*

פינת המיפלט מוארת באור טהור.

זהב מסביב.

העכברים יושבים לשולחן.

*

אתה בוכה דמעות.

אתה מישר קו עם האמת.

אתה מיסכן.

אתה ריק, אתה מתרוקן מריקנותך.

אתה מוכן לקבל.

קבל!

קבל אחר !

*

כתום, מתהדרת השמש באשר קראת לה.

ירוק, מתגדר אדם באשר הוטח כנגדו.

בבושת חולם הולם חלום נטול צבעים.

*

שדמות ירדו על רעפיך.

כל כולך יושב דרוך צופה ואלמוני.

ניטח חלק הגשם.

אתה הנך יושב מחריש.

*

כבר מאוחר ומחוטא.

אתה מגליד בחוסר קיום.

לקראת השתלהבות יצרים.

רכותיך כה נקיות מרעל.

הינך,

היכן?

בבית,

מתרווח במקום רחוק.

*

מיסדר באופק.

נעור מהווייתך.

הבל הבוקר כופח כמאשים.

זהוב מסביב.

*

חומה סנונה ריחה דלוח.

מימי כל העולם, כל היקום, כל הקים.

נמנעים מגעת בשל קיום עגום.

*

ידיך ניתנו בצמיד יהלום.

אור זך על פניך שפוך.

דל שפתיך מבוקע ועירום.

גוש בשר שאינו אלא שאר בשר הפוך.

על שיפתי פיך יבש החלב.

חלב חזיר צלול.

*

מקיץ מהקיץ.

חושב, שמה חלום היה זה עלול?

יהלום מבוקע?

אגרוף משוקע לתוך אבן? – תעלול !

*

מסדר רקיקים.

חומה רקוקה ומלאת חימה, עליה שפוך קור.

מהבילים תוצרי מוחות וגוף.

מצחינה הוויית הבוקר ומתגנבת.

ממורקה ומכובסה בבוץ אגוזי אדמה.

אדמה קשה ומפרכת וילד קטן מתקדם.

*

יצא משם.

יצא במקום אחר.

יצא אך כלל לא לאן שהוא.

יצא באותו מקום.

המשיך.

*

תרמילו, ראשו, נשימתו קלה.

הגיע לקצה העולם.

ידע ששם ניגרים.

ראה שם חתימה.

ראה שם סוף של אבן.

ראה שם היסטוריה של מלכויות.

לגם שם מימי הפלג הניגרים מהסוף.

נשק תרמילו וזרקו למקום אחר.

*

המונים.

ילד אחד תמים.

ילד זר.

ילד קיים.

ילד קרח ומנופץ.

ילד.

ילד מורם קל.

ילד שעתיד לזכור.

*

חלב מתאדה באוויר הרך.

יין שרוף נחרך.

מהיר קווי ודגוש נוחת מטוס ישן.

מיגרש פועה כעז שותה.

העץ מהוה ותמוה ודל.

על ראש עץ עזוב ולבן הומה רוח.

קריר ותמיר מתלטף הגוזל.

*

טיפות חלב נימחות, נמתחות.

חובקות עולם, מתהדקות.

הסוף מוזם.

*

נגן.

נגן ויעטפו צליליך את ציפורי העץ הרדומות.

נגן וישתו לחיים כיסאות.

נגן והקש גופך על מיתר.

מחר…

הענק בגנו

“אני מורה לספרות”, אמרתי לדייט.

אתה חמוד אבל מי יפרנס

ובכלל איך הידרדרת לזה?

“הייתי זונה בתל-ברוך ומשם

הדרך להוראה היתה קצרה”.

הלכתי לבקר את מורי הענק,

שעבד בגנו.

“התלמידים מתים עלי פיזית,

קוראים לי המלך”, התפארתי.

המלך מת, יחי המלך החדש?

“אני קרוב לגילם”, המשכתי.

זה יעבור בן אדם שכמוך.

השתאה כשתלשתי בסיפוק דף מהיומן.

דף נתלש מספר החיים ואתה שמח?

הגיש לי מגנו, אפרסמון, פומלה, מנדרינה.

טוסט מרוח אבוקדו, לימון, מלח גס

וסלט עם גרגר הנחלים.

קבר בשורשי העץ את פסולת הארוחה

לטייב את הקרקע וניסר ענף עץ יבש.

תיראה את הפירות האלה כמו שדיים

והריח כשל אישה מיוחמת,

אמר וחפן את הפירות בכפותיו.

כאן עמד עץ שזיף שהניב יבול אדיר,

הייתי לוקח את פירותיו בדליים ומוכר בשוק.

“החלטתי להישאר בהוראה” אמרתי.

עיניו רשפו אש:

הבעיה בהוראה שאין לך את הגלימה.

עובד ללא מרווחי אבק, בטווחי אפס.

“הם מעריצים אותי”.

תיזהר שזאב לא ירד עליך בנעליים של צנחן.

רוץ משם רוץ כלב הוראה – בן נעוות הדבש,

שלא נזמין לך פינוי מוטס.

אגב, מה בקשר לבת שלי?

“יש לה חבר ואני לעולם לא נכנס בין שניים”.

הבנתי, אתה מוסרי אבל לא פרקטי.