חשבון נפש – שווה לכל רפש

רוצה להיות מנעל/מנהל?

לשונאיי אני מאחל זאת.

שומר נפשו יירחק.

אמור: מנעל מהשורש ג,ע,ל

זה איווי, כמו לאישה, או לכתיבה למשל..

חשבון נפש

מספר שעות לפני כניסת יום הכיפורים, צלצל הטלפון בביתי “עלה על מדים ופגוש אותנו עוד חצי שעה בצומת תל השומר. תביא גזיה ותובשילים. אתה מסכים?”. “בהחלט”, אמרתי “אני בדרך”. “וואלה אחי אתה בן אדם ספונטאני לחלוטין”, אמר לי מקס. גלגלתי בקפידה את שק השינה שלפתי מהבוידם את תרמיל הטיולים. דחפתי לתוכו קופסאות שימורים ומרקים ועשיתי את דרכי החוצה.

ירדתי מהטרמפ בצומת ופגשתי את י’ ואת מקס. תפסנו טרמפ והגענו לצומת הנגב עם כניסת החג. ללא הודעה מוקדמת תקף אותנו ריחו המשכר של המדבר, על צמחי המרפה שלו ופריחתו המשונה. נשענתי לאחור שיכור מהריחות. עמדנו מספר שעות בטרמפיאדה, עד שמורה משדה בוקר עצרה לנו.

הגענו לפנות ערב למדרשה. השקט המרגיע הישרה על הכל אוירה של קדושה. פנינו אל המגורים והתקבלנו לארוחת ערב בביתו של ג’ טיס קרב ובן מחזור של מקס. אכלנו ארוחת ערב בצוותא אימו היתה מורה.

היא לא החליפה עם האב מילה. הוא היה מורה נהיגה רחב כתפיים ומתעניין באופנועים ובמשאיות. הם היו בני מחזור “חטא”, שלפי הסיפורים עשה הרבה חטאים. אימו לא זיהתה אותי.

“הוא למד איתי מכיתה ב'”, אמר מקס “וכמעט למד בפנימיה הזו”. עובדה זו הניחה את דעתה והספיקה, כדי שאקבל מרק.

לפנות ערב ירדנו וגלשנו באוכף לכיוון נחל צין. “תראה את הביתנים האלה”, אמר מקס ועיניו נצצו “אל תשאל מה שהלך פה בלילות” גלשנו על האוכפים החוליים וראינו שתי תלמידות מתיחדות במידבר. “בלילות היינו לוקחים אופניים ויורדים אל המעיין, יחד מתפשטים ושוחים ערומים”, אמר מקס. “פעם היה פה שטפון גדול זה דבר מגניב, אבל מאוד מסוכן, הלכנו כולם ביחד לראות את זה ועל הזיין הסיכון”.

הלכנו בוואדי והתמקמנו בפיתחה הרחבה ללינת לילה, אספנו זרדים יבשים והקמנו מדורה. רשת נפרשה על האש ועליה פוזרו קבבים ומלאווחים. מהלנו וודקה עם מיץ תפוזים. אני השתכרתי מהפקק “אני מסטול טיבעי”, סרבתי להצעתם הנדיבה לשתות כוס נוספת ושקעתי בשנה עמוקה לצלילי המוזיקה. 

למחרת השכמנו, כדי לגלות קבר שיח ליד קו הרקיע בראש הפיסגה. השמש החלה לקפוח, כאשר פסענו לכיוון עין עקב.

 פרסנו את השקשי”ם לאורך הצוק. הם התפשטו ואני נותרתי בתחתונים. העמדנו גזיה לקפה של הבוקר ושמנו את בקבוקי הבירה לקירור בתוך העיין. המיים היו קפואים ומצננים והגוף השמיע קולות של רדיאטור רותח, כאשר פגע בהם. 

ישבתי שם וראיתי את כל חיי מוצגים על בימה קטנה. המקום נתן זוית ראיה, שונה על הדברים וייצר פרספקטיבה עמוקה יותר. פתאום תפסתי, שכל מי שסביבי בחר במסלו הצבאי המובחר ביותר, שרק יכל.

זאת היתה נקודת מפתח, כיון שהגעתי לשם בדיוק הישר מהתלבטויות חריפות בקשר לקורס הקצינים. הבטתי בפנים, שסביבי היו שם אנשים במסלול גיבוש לסיירת, קורס טייס, וקורס חובלים. החלטתי שגם אני צריך לעשות את המקסימום, ללכת לקורס קצינים ולמצות את עצמי. 

עליתי למדרגה בצוק. “פעם היינו קופצים מלמעלה” אמר מקס. עמדתי והשקפתי למטה ולא יכולתי לזוז זה היה ממש מפחיד. נתתי פקודה לגוף לקפוץ וכלום, הוא לא זז. בכלל באופן טיבעי לא הרגשתי נוח מעל מטר שבעים וחמש ולכן גם לא גבהתי. למרות העידוד לא קפצתי. 

ירדתי משם מבויש והצטרפתי למקהלה, הקוראת בוז. ישבנו והשקפנו על מתבודד, שהקים את אוהלו ליד הצוק. מידי פעם היו היעלים עוברים במדרגת ההר ומדרדרים חלוקי אבן על אוהלו. הוא התעורר קטף לעצמו מעט צמחים ובישל תה. בערב התקפלנו מישם ועשינו את דרכנו חזרה. קבענו להיפגש שוב בשנה הבאה, אך זה לא יצא לפועל. 

סימתי את שרותי הסדיר והוצבתי בגדוד מילואים. אני בחרתי את הגדוד אישית ומיקרה הסדיר חזר על עצמו. שוב הגעתי למג”ד רוצח.

היתי שוב בפרשת דרכים, האם להשתחרר מהגדוד ולהודות בכישלון, או להמשיך בקריעת התחת הזו עד השיחרור בגיל 45. בדיוק אז צלצל הטלפון והוזמנתי להפגש שוב. הגעתי הפעם ללא מקס, שהיה חולית הקשר שלי לחבורה. הוא היה בטיול בדרום אמריקה. 

יום לפני כן קניתי את מכוניתי הראשונה. העמסתי עליה את הציוד ועשיתי את דרכי לבאר שבע. בדרך התבוננתי בשדות החיטה ובשדות הפרחים הצבעוניים. חלפתי על פני השוק הבדואי השומם והמשכתי דרומה. האדמה היתה צבועה בגוונים שונים של חום. אף צבע לא חזר על עצמו והמרחבים נפתחו למרחק. לא היה דבר שיעצור את העין מלבד מאהל בדויי, רועה ועדרו, או נערה השואבת מיים.

המשכתי לכיוון צומת הנגב. רציתי לצלצל להורי ולומר להם שהכל בסדר. נכנסתי לתחנת דלק שוממה ושקטה. וחיגתי. בשיח מולי התבצרו ציפורים צבעוניות והשמיעו מנגינות. דברתי עם אחי והסתובבתי מעט במרכז המבקרים המאולתר, שהיה בתחנה. לפתע הבחנתי במספר גורי כלבים חמודים, התקרבתי כדי ללטף אותם . לפתע זינקו עלי מספר כלבי ענק מהמארב. זנקתי על מיכסה המנוע והתגלשתי לאורכו. למזלי היתה דלת המכונית פתוחה וכך נמצאתי במהירות במקום בטוח. הכלבים נבחו כל כך חזק, עד ששימשת דלת המכונית, נמלאה כולה ברוק. 

המשכתי לשדה בוקר. עם חשכה הגעתי, אך התברר לי שהמשפחה עברה לגור בשכונת המגורים החדשה, שהוקמה בראש הצוק. עם כניסת יום הכפורים החנתי את הרכב בחנית הביית ודפקתי בדלת. כלב זאב גדול נבח עלי ולכן הבנתי, שאני במקום הנכון. נכנסתי אימו הקבילה את פני. הדירה היתה מרווחת יותד מסוידת לבן עם תמונות של פרחים ומשאיות. במרכז הסלון מוקם שולחן זכוכית בעל דפנה כפולה, במרכזו הונחו צדפים וכונכיות, ממש חתך של הטבע, שנשקף מבעד לחלון, כאילו דגם מוקטן שלו.

חיכינו לשאר החברה שיגיעו עם אופנועים מבאר שבע. הם הגיעו.

יצאנו והתחלקנו לרכבים. איתי נסע סטודנט לרפואה מירושליים. כבר עם כניסתו שבר את המדף, שהיה מחובר לדלת. הוא פשוט הניח בו את רגלו ונשען עליו בכל כובד משקלו “סליחה”, אמר “לא נורא, כנס נחמתי אותו. התחלנו לסוע לאורך הצוק. עקפנו את הישוב וירדנו לשטח בעקבות האופנועים. קיויתי שהרכב יעמוד בכל המיכשולים. עוד לא ראיתי לפני כן אף פיאסטה, שהשתתפה ב”קמל טרופי”. 

נסענו בעקבות אורות הברקס האדומים, עד שהם נעלמו. זה היה אות מבשר רעות, כיוון שפירושו המיידי היה שהדרך משובשת ונאלץ למצוא מסלול ירידה אלטרנטיבי לתוך הוואדי. לבסוף נמצא כזה הוא רק כלל כמה קשיים, למשל שיפוע של תשעים מעלות בירידה וקצת יותר ממאה מעלות בעליה.

ביקשתי מהרופא למצוא את החמסה, שהשאיר לי המוכר יחד עם סמל של טויוטה. ומאחר והוא לא מצא בקשתי ממנו לשאת את שבועת הרופאים.

הוא לא ידע אותה לכן אמרתי “על החיים ועל המוות” והוא אמר “מלח מים”. הרכב ירד בירידה ונתקע בזוית של 90 מעלות. לא לעלות ולא לרדת. המיספר כמובן נפל. קיויתי שלא תהיה רוח גבית, שתהפוך אותנו על הגב.

למרבה התושיה החלטנו לסובב את ההגה מעט לצד ואכן הגלגלים סבבו על צירם והגלישו את הרכב ברכות מפוקפקת בתוך הואדי. המצב הזה היה הרבה יותר טוב, או הרבה יותר גרוע תלוי בנקודת התצפית שלכם. מכיוון שלחזור ברברס לא היה אפשרי. ולדוקטור העתידי לא היו כל תרופות איתו, החלטנו פה אחד להמשיך. פה אחד מכיוון שהד”ר לא יכל לעמוד במתח ולכן הוא נרדם.

האופנוענים הניחו פלטות על גבי השיפוע. הוא היה בעייתי, מכיוון שבאמצעו נפער בור ענק. לכן היה עלי לעלות את העליה בשתי פעמים.

בפעם ראשונה לקחתי רייס, האצתי ונתקעתי. בפעם השניה החלטתי לנצל את הבור לטובתי. נאחזתי בו בעזרת הגלגל השמאלי ייצבתי את הרכב ובעזרת הטית הגה קלה והילוך נמוך, עליתי לראש הגיבעה.

כך התקדמנו, כשאנו עוברים עליות ושיפועים מסוכנים. חלפנו על פני חניון הלילה ונטשנו את הערוץ הראשי. האופנועים, לאחר התיעצות קטנה החליטו להמשיך. פחדתי, שהאוטו לא יעמוד בכך ויחליק על חלוקי הנחל, לתוך תהום כלשהי, אבל הלחץ החברתי הכריע אותי. רציתי להתקבל לחבורה.

הגענו לצוק מעל לעין עקב והחננו את המכוניות. האופנועים עמדו לידינו ודוממו את המנועים. פרקנו את עצי הביניין, שהעמסנו לפני היציאה. אורות נדלקו מולנו ופקח של שמורות הטבע מצויד בכלב זאב ובסנדלים קרא לנו לגשת אליו. “אני לא מרשה לכם לישון כאן תחזרו חזרה לחניון הלילה”. התחלנו להתווכח איתו “זה המקום שלנו, גדלנו פה, למדנו במדרשה”, אמרנו במרירות.

“שמעו חברה זה לא יעזור לכם”, התעקש השומר של השמורה. “היה פה בשנה שעברה ארוע עם זיקוקים, שירו באויר וכמעט הציתו את הצמחיה י’ לחש לי “זה היינו אנחנו, כשלא באת בשנה שעברה”. השומר לא היה מוכן לוותר “אני מבקש מכם יפה לחזור לחניון הלילה מייד”.

לא היתה ברירה חזרנו. הנקיקים והשפועים בדרך חזרה לא היוו שום בעיה לאופנועי השטח בעלי הצמיגים הצרים, אולם הקפיצים ובולמי הזעזועים של המכונית, השמיעו קולות צורמים ומבשרי רעות.

לא פעם יצא הרופא מהרכב, בטענה שאינו רוצה להכביד על המנוע, לדעתי הוא פחד כמוני מהתהומות החשוכים, משני צידי הדרך הצרה.

ראיתי את חניון הלילה בטווח קרוב, רק עוד פיתול אחד והגענו.

צליל מתכתי חד בישר לי, שהאגזוז חטף פגיעה ישירה ועוד אחת וקטנה אחרונה וזהו. י’ הנווט ניגש אליי “שמע” חיבק אותי “היית גדול יצאנו מה זה בזול”. הג’יפ שלו חטף רק מכה אחת, כעבור כמה זמן הסתבר, שהמכה גרמה לכל שמן הגיר לזול לגמרי במשך הלילות.

פרסנו את שקי השינה, ליד הרכבים הירח המלא שטף את העמק כולו.

החברה קמו התפשטו והתחילו לרוץ על קרקע הערוץ, המרוצפת לאור הירח. “בוא” קראו לי אבל אני היתי מותש מהנסיעה המתישה מהבוקר אני רק מסובב את ההגה. לא היתי רגיל לקצב הפעילות הקדחתני הזה שלהם, ונרדמתי.

באמצע הלילה שמתי לב, שבגלל שאני ישן במישור התגלגל הנווט וישן כעת צמוד אלי. האנטימיות הזו נראתה לי מוגזמת קמתי להשתין והוא המשיך להתגלגל, תפסתי את מקומו בראש הגבעה. הוא התפלא מאוד בבוקר איך הגיע לישון מתחת לגלגלי המכונית.

צוות האופנוענים כלל שני אנשים ג’ טייס מטוסי קרב ו ד’ מפקד סטיל, שהיה בחופשה ללא תשלום, לאחר שערך תחרות בלתי חוקית עם סטיל אחר. התחרות יכלה לעבור ללא בעיה, אלמלא פנו שני הסטילים כלפי פנים והתנגשו זה עם זה הוא היה כעת בתפקיד יבשתי בקירייה.

בבוקר הוחלט להגיע אל העיין, על גבי האופנועים. אני כמובן העדפתי לרכב עם הטיס, לא בגלל דעות קדומות, אלא משיקולי נוחות.

היה כמובן הבדל של שמיים וארץ בין נסיעה במכונית מסחרית על פני האדמה הסלעית, לבין שיוט על גבי אופנועים. 

הפעם גמלה החלטה בליבי לקפוץ מהצוק, כמובן לא משיא הגובה, אלא מהמדרגה הנמוכה יותר. רציתי כבר לפשוט את בגדי, אך הגיע השומר מהלילה וקפץ עם הבגדים ישר לתוך מימי העיין, חברתו בעלת חזה נדיב קפצה אחריו הקור הקפיא את שדיה הבשרניות והם ניצבו כשני הרים מפוסלים, כשהפיטמות זקורות, בשל הקור העז. אחר כך הגיע קבוצה של מטילים ומטילות, כל זה לא הפריע כמובן לחברי להתערטל לגמרי ולהציג את כליהם לעין כל. בנות החבורה לא יכלו להתרכז באוכל מרוב, ששלחו מבטים.

כשהלכו עמדתי שוב על המדרגה. ניסיתי לשכנע את הגוף שלי לעזוב את המצוק ולקפוץ. נזכרתי בטיול שלנו ל”זויתן” בקייץ, שעבר.

הלכנו עם מקס בזויתן עליון ובלי כל התראה הוא קפץ מהמצוק, לתוך הברכה וצנח בין המתרחצים. אני חושב שבהוליווד היו מוכנים לשלם על כך הרבה כסף. הקהל בתוך הבריכה החל לעודד אותי. נגד ההיגיון, חשתי כיצד אצבעותיי מרפות מהמצוק, גופי נהדף ואני צונח ברגליים צמודות לתוך המים. 

באותו רגע ידעתי שאעזוב את הגדוד. הבנתי שהדבר שהפחיד אותי יותר מכל, הוא השינוי, שמאיים על כל העולם שבניתי. לעזוב עכשיו זה שוב לחזור לנקודת ההתחלה ולהתחיל מאפס. היה לי חבל לעזוב את הגדוד, שהיה חרא מוכר ולהיות משובץ במאגר קצינים, שמוקצה לכל משימת אבטחה, בלי אבא ובלי אמא. חוץ מזה הייתי בתפקיד, שלכאורה היה בו הרבה כוח. 

מה אתה עושה בצבא שאל אותי פעם יוסי, שבא לתקן את המדיח. בשל איכותו של המדיח, או של המתקן, יוסי הפך ממש לבן ביית אצלנו.

“אני שליש גדוד מילואים”, אמרתי “ואתה?” הוא התנפח כל כך שחשבתי לפתוח חלון “אני מ”פ מפקדה של גדוד מילואים”, אמר בחשיבות. “וואוו”, עניתי.

כולם יודעים, שכשיוסי בא למילואים הכל דופק”, המשיך “אני שוכב לי באוהל שלי, נכנס המג”ד ושואל אם עשיתי הכל, אתה רואה משהו לא עשוי”, אני שואל אותו,”יש בעיות, יש דבר שחסר, לא הוא אומר לי. טוב אז תעוף לי מהעיניים” אני אומר לו. “וואוו”, עניתי. הוא המשיך “הקצינת קישור הצעירה, שלחה איזה חייל לקורס, בלי לשאול אותי צלצלתי וצעקתי עליה, שלא תעז לעשות כלום בלי לשאול אותי”. “זה בדיוק ההבדל בינינו”, אמרתי “שאני לא רוצה, שהיא תתקשר אלי בכלל”.

ישבתי לרגלי המצוק. כל היום הקפדתי למרוח קרם הגנה נגד שמש ולשבת בצל. אך בפרק זמן המועט, שהסתובבתי בתחתונים הכתה בי השמש בלי כל רחמים. גם הישיבה בצל לא הועילה כי מסתבר, שקים במדבר אפקט של מנסרה. קרני השמש נשברות מכותלי הוואדי ומהסלעים ומכות בך. 

כל גופי בער, הייתי לוהט ואדום, מרוב בושה לבשתי את מכנסי במאמץ רב, אך כפות רגלי הסגירו אותי באדום עז.

עשינו דרכינו אל הרכבים, קיוויתי, שלא אמצע את האוטו על בלוקים, כי היינו רחוקים מהם במשך היום. למזלנו הבדואים הראו רוחב לב ולאחר מספר נגלות על האופנועים, היינו כולנו חזרה ליד הרכבים. 

עשינו את דרכינו חזרה למדרשה. נסעתי עם י’ ו ג’ להביא דלק מתחנת הדלק, בקיבוץ השכן. האוטו הניע בקלילות הטיס נהג ועשה את סדר הפעולות, כאילו ישב בתא הטיס. לידו ישב הנווט. כשעברנו על פני בוטקה השומר שוחח איתו הנווט באריכות ואילו הטיס התעלם.

“אני מכיר את השטח פה כל כך טוב”, אמר לי הטיס “שאם תסובב אותי פה מאה פעם, אני אדע איפה אני. היתי עובד פה בתור תלמיד בהתקנת מלכודות. אתמול הייתי אצל מישהי”, הוסיף לאחר שתיקה קצרה “היא פה מהנגב ישבתי אצלה והיא דיברה ודיברה ואני כבר דמינתי, איך היא שוכבת במיטה ערומה אם הרגליים מפוסקות ואני תוקע לה”.

הגענו אל ביתו. אחותו השמנה לא הפסיקה להסתכל עלי הבטתי בה “כל קוץ במידבר פרח”, חשבתי.

כשחזרנו הודו לי וביקשו, שאקח שני טרמפיסטים לתל אביב, בדרך הביתה. הסכמתי והצטרפו אלי שני אחים, שלא שמתי לב אליהם כל הטיול. האח הגדול בן למחזור וותיק יותר במדרשה, מגודל שיער, לובש שרוואל ארוך, מעשן בשרשרת ועושה להטוטים בצעצוע, שהביא מהמזרח. אחיו נראה דווקא ילד טוב ושקט. השתחררתי על קב”ן השבוע”, אמר הגדול “מה איתך?”. “אני שליש גדוד מילואים”, אמרתי “אני ישן במשרד קישור. כל יום טלפון מהקצינת קישור והמח”ט, הם סדירניקים ואני מילואימניק, לך תסביר להם, שזה כבר לא בראש שלך, שיש לך לימודים על הראש, שאתה מנסה לבנות את החיים שלך”. 

הוא התפלא “אבל שליש מילואים זה ראש טוב”, אמר “אתה לא עושה כלום”. הרגשתי, שכל הדם עולה לי לראש “שליש גדוד במילואים”, אמרתי בזעם “בא לפני כולם להכין את הגיוס והולך אחרון אחרי השיחרורים. לפני תעסוקה הוא צריך להיות בישיבת צוים, כדי לדעת אילו אנשים רוצה כל מ”פ להביא. הוא צריך להפיק למג”ד דו”ח בחתך מקצועות, של צפי הגעה מול התקן הדרוש להחזקת הקו. לדווח מראש ולהתריע על חוסרים של כוח אדם במקצועות קריטיים ולהוציא מסמך עם בקשת תיגבורת.

עליו להיות מעודכן לגבי כל האנשים שבחו”ל. כמו כן לפנות לקציני הערים ולשלוח להם נציג יחידה, שייצג את הגדוד בדיונים וימנע שחרור אנשים, הממלאים מיקצועות קריטיים כנהגים וחובשים בגדוד”. 

לקחתי אוויר והמשכתי בתדרוך. “בשיגרה הוא צריך לדאוג לשליחת אנשים לקורסים ולהיות בקשר עם המ”פ, כדי להכין שיבוץ קרבי מעודכן. אני מדבר איתך על קשר יום יומי עם המשרד קישור. ועוד לא הזכרתי ימי ראיונות, מתן דרגות, משפטים, וועדות רפואיות, ביקורות, הקפצות וגיוסים. 

הבחור הצעיר הביט בי בעיניים עגולות “אני עכשיו יוצא מהבסיס שלי בביקעה, כבר בקורס אמרתי להם שאני לא יכול עם הלחץ הזה והאבק אני אלרגי לאבק, אחר כך היו לי בתים, גימלים, דלדים וקופים. לא יכולתי לרוץ, לנשום ולאכול. היה לי פטור משמירות מטבחים, מנשק ומהחיים. אמרתי להם שאני לא אחזיק מעמד, שאני רוצה קב”ן, אמא, אחות, רופא, משקית ק”ש, מיוחדת, רגילה, אני רגיש לאבק. העבירו אותי לבקו”ם, אבל אני אלרגי לטושים, רגיש לעכבישים ולמחוגות. אז עכשיו העבירו אותי למפח”ש לעשות שבוע שבוע, אבל לא מתאים לי ביקשתי וועדה..”

כל הגוף שלי בער הרגשתי, שמתפוצץ לי הראש שפכתי מיים קרים על השוקיים, הבוערות ועל הראש. “אתה ממש פראייר”, אמרו “איך אתה מסכים לעשות עבודה כזו במילואים. ממש משפיטים אותך” בשלב זה איבדתי את סבלנותי הורדתי אותם בתחנה מרכזית באר שבע, “החלטתי לא להגיע לתל אביב”, אמרתי, “אני אסע ישר הביתה”.

הכרתי את הדעות שלהם, רוב החברים שלי לא עשו מילואים כאלה והיו משובצים בתפקידים נוחים, שסידרו לעצמם בזמן הסדיר. ככה זה מי שאכל חרא בסדיר ממשיך לאכול חרא במילואים. בנות לא מבינות על מה אתה מדבר וגם רוב הבנים לא. לפי מחקר, שהיה תלוי באוניברסיטה רק 5% מאזרחי המדינה נושאים בנטל. אני הכרתי מקרוב את החתך של ה 5% האלה. הם היו לרוב אנשים מהעשירון התחתון ומטה, שלא יכלו למצוא קומבינה, שתוציא אותם מיזה. נכון שהיו עוד כמה אדאליסטים, אבל הם היו מעטים ומבוגרים. הצעירים עשו ככל יכולתם לצאת מהגדוד. אני מתכוון לכל דבר, שאתם יכולים לחשוב עליו החל מחוץ לארץ ועד אחרונת הוועדות, הכל בשביל להתחמק. התוצאה היתה, שמבין אותם 5%, נפל העול בפועל רק על חצי. אותו חצי, שעשה אימון ואחר כך קו ואחר כך אבטחת יישובים.

מהנתונים האלה ברור גם למה המצב הזה לא שונה. הקבוצה הזו כל כך קטנה, שאין לה שום השפעה בציבור, היא בכלל לא מהווה קבוצת לחץ. 

נכנסתי הביתה זרקתי במרפסת את כל הציוד. אמא שלי כמעט התעלפה, כשראתה עד כמה אדום היתי “למה לא מרחת על עצמך כלום”? שאלה.

ניסיתי להסביר לה ששחיתי בתוך קרם, אבל זה לא עזר לי. שכבתי שבוע עם חום גבוה הוזה וקודח. כל פעם שהיתי קם, במשך היום או במשך הלילה היתי מורח עוד קרם ומחליף את הסדינים. כעבור שבוע קמתי ונכנסתי למקלחת. שטפתי את רגלי וכל העור השרוף התקלף. 

יצאתי מהמקלחת הטלפון צלצל. המג”ד היה על הקו. “שמע איזה פאשלה עשית”, צעק “שכחת לשלוח נציג לוועדת הוולת”ם, שיתרפד את בקשות דחיית המילואים. עכשיו הגיע נגדך תלונה מהפיקוד”. “אדוני המג”ד”, אמרתי וקילפתי שכבת עור מתה. “אני פשוט לא מתאים לעבודה הזו, אני אזרח, יש לי מבחנים ושיעורים, ראית שהשתדלתי בשלוש השנים האחרונות. עשיתי את  

המקסימום ואתה לא מרוצה. זה מה שאני יכול לעשות. אני מבקש ממך”, אמרתי “תן לי לעזוב את הגדוד, תמצא לי מחליף. 

יש לך מספיק זמן עד התעסוקה, אני מבטיח לעשות לו חפיפה, מניקור ופדיקור”.

לבשתי את התחתונים. המג”ד התחיל לגמגם “אתה מצוין תישאר חבל, שתעזוב אתה משקיע”. “תשמע” אמרתי לו “עשיתי חשבון נפש זאת ההחלטה שלי, גמרנו אבדתי את המוטיבציה, החגיגה נגמרה”. הוא היה המום “טוב”, אמר “אם זה סופי”, מלמל.

“זה סופי”, אמרתי.

יצאתי לסלון “דיברתי עם המג”ד מילואים ביקשתי לעזוב”, אמרתי.

“זרקו אותך!”, עודד אותי אבי. “לא, החלטתי להפסיק להיות פראייר”, אמרתי ועזבתי את הבית. הלכתי לכיוון השדות, הוצאתי מכיס החלוק את דרגות הברזל. “ברזל על הכתפיים עושה טוב בין הרגליים”, אמרו לנו ושכחו להזכיר את הכאבים החזקים בתחת”.

לקחתי תנופה וזרקתי את הדרגות רחוק, רחוק, רחוק. אחת מהן נחטה בשדה בוקר והשניה בשטחים