יום הורים – ש 13

שוק הפישפושים

אח של ערגון עם רגל אחת בקבר. דוד שלי עם עין אחת בקבר ועם גדוד הנדסה שלם. אבא שלי עם אצבע אחת בקבר ועם גדוד שריון שלם.

בשוק הפישפושים עצרנו יום אחד. “שמת לב כמה מכוניות של נכים יש בארץ?” אמר לי פעם, “אתה יודע פעם חילקו ל 4 פלוגות ול 4 מחלקות. אחר כך החלו לחלק ל 3. אנשים נעלמו, הפכו נכים ומצאתי עצמי לבסוף לבד”.

אתה גיבור, אבא? שאלתי. הוא חייך “הגבורים האמיתיים באדמה, לי היה מזל”.

יום הורים

יש לי בקשה ממך פנתה אלי אמא אחת “תגיד לבן שלי..”. גבירתי קטעתי אותה “עם כל הכבוד למה שאת לא תגידי לו”? שאלתי. “אני חברה שלו”, ענתה. “ואני לא רוצה לקלקל איתו את היחסים”. 

“ביקשתי, שישימו מאחורי דגל ישראל”, אמרתי והתישבתי. האם ובנה ישבו מול השמש “אני ממש מצטער על המזג אויר”, אמרתי “דווקא הבטיחו, שהיום יהיה מעונן אחרת היתי מבקש חדר אחר. ככה זה החזאים צודקים, אנחנו פשוט טועים. במה אפשר לעזור”? “הוא קיבל אפס בבוחן”, אמרה האם. “נו טוב אין מושלם”, אמרתי “זה היה בוחן על ספר קריאה. נתתי להם דווקא בחירה יפה בין “הזקם והים” לבין הנסיך הקטן. הבן שלך בחר לכתוב על הזקן והדג. את מכירה את הסיפור הזה ? אני אקריא לך את הבוחן ותראי, שאת מכירה היה, היה זקן אחד, שהלך לדוג, הוא השאיר את הזקנה על החוף ולכן הסיפור נקרא גם הזקנה והחוף. טוב הוא דג ודג ודג, עד שבסוף, הוא תפס דג זהב אחד, שנתן לו שלוש משאלות. זהו וזה הזקן והדג.

אמא נוספת ניגשה. “הבת שלי טוענת, שיש בניכם קצר וחוסר כימיה.

וחבל שזה יפגע בה כי היא רוצה להרחיב סיפרות”, אמרה. “דבר ראשון אני לא המורה לכימיה”, עניתי. “דבר שני, אלא הם התחושות שלה, אבל אין בהן שום ממש. עובדה שאני ממליץ עליה למגמת סיפרות. היא צריכה ליזכור שייש עוד תלמידים בכיתה”. “אבל היא טוענת, שאתה לא נותן לה להשתתף”, אמרה האם. “נכון”, אמרתי “יש לי לפעמים שיעורים, בהם לא כולם זוכים להשתתף למרות שלרוב היא דווקא אומרת דברים מעניינים. למעט הפעמים שהיא טורקת דלתות, או מקללת, אבל אם את אומרת שזה נובע מחוסר כימיה מי אני שאשבור לך את המילה”. 

“הבת שלי גם אומרת, שהיא בקשה ממך להסיע אותה הביתה ולא הסכמת”, זעמה האם. “אם כל הכבוד, אני לא חברת הובלות ואני גם לא החבר שלה”, אמרתי “אני המורה שלה. יש לי גבולות ברורים וכדאי מאוד, שהיא תשמור עליהם”. “אתה אדם קשה”, אמרה האם.

“תודה”, אמרתי “בגלל זה קל להיות תלמיד שלי. יש לי כללים ברורים ואני מבהיר אותם בתחילת השנה. הן קמו לא מרוצות ויצאו מהחדר, כעבור דקה שמעתי איך המורה לכימיה ואחריו המורה ללשון קיסחו לה את הצורה. לי עוד איין קביעות, אז מלאכתי נעשיית בידי אחרים. בסוף הערב ראיתי את האמא של הנשמה הטהורה, שוברת את חלון החירום ונמלטת בסנפלינג.

אל החדר נכנסה פמליה ענקית, שמנתה אבא אמא ושלושה ילדים קטנים.

הם התישבו “שלום רב לכם”, אמרתי. “נתנו לכם לשתות”?, שאלתי.

“כלום”, אמרה האמא. “ככה עשו לכם ? תאמיני לי אם היתי יודע, שאתם באים, היתי בעצמי פותח לכם פה שולחן באורך של כל החדר הזה, שהמימונה היחתה מחווירה לעומתו”, אמרתי. האבא היה חסר סבלנות “מה זה האפס הזה בבוחן”? שאל. 

“תראה חיים”, אמרתי. “דויד”, תיקן אותי “סליחה דויד, סלח לי”, אמרתי ותפשתי את ידו. “הבת שלכם היא ברמה של אוניברסיטה ואני זוכר קראתי את הבוחן שלה במחצית ראשונה היתי המום וגם קיבלה ציון גבוה בתעודה”. הבת אישרה, נשמתי לרווחה. “אבל יש מספר בעיות”, הוספתי. 

“למשל במבחן היא ביקשה ממני להחליף לה טור ולא הסכמתי, מה עשתה ? עמדה מול כל הכיתה ועשתה ממני שקרן, ממני אדון דויד, שהנשמה שלי יותר ישרה מסרגל. אמרה, שבכיתה אחרת הסכמתי. מה יכולתי לעשות לה”? האמא התרגזה “לוקחים תיד ככה ומביאים לה מכה על הפה, שלא תוכל לפתוח אותו”, אמרה. “אבל גברת זה לא התפקיד שלי”, אמרתי “ועוד אחר כך היא והחברה צועקות אפליה. אפליה אדון דויד ? אני שאבא שלי פועל ביניין ואני מגיל אפס מטפס על פיגומים”.

נשענתי על הכיסא והתמתחתי, מבטי נדד על השולחן, הסרתי גרגר אבק והמשכתי “טוב אמרתי לעצמי, אני יכול להשפיל אותה, לשבור אותה, ללכלך ת’שם שלה. אמרתי לעצמי לא”. הבטתי באם ואמרתי “למה מה יוצא לי מזה אדון דויד? בסוף השנה הגיעה אלי לשיחה ישבנו עם דלת פתוחה ואמרתי לה מה יוצא לך מכל זה לא חרם? עם מי את נלחמת? אבל את אולי צודקת, אולי אני צריך לעזוב את המקצוע”, אמרתי. דויד הזדקף “לא אייך אתה מדבר חס וחלילה אתה אומר, שבכל כיתה אתה עושה אותו דבר”, “זה בדיוק מה שאני אומר”, הדגשתי “ועוד אמרתי לה נשמה, תשאלי את החברה, שאמרה לך נראה לי, שהיא עבדה עלייך ובאמת בסוף שנה היא באה והתנצלה”. דויד נשם לרווחה, “יופי העיקר שהתנצלה”. הם קמו ללכת “תדעו לכם אמרתי, שעשעיתם עבודה טובה. היא ילדה חזקה, מנהיגה מלידה. רק מה ? לפעמים הולכת עם הראש, בתוך הקיר”. “אני מכירה את הסחורה שלי”, אמרה האם. בבוקר ניגשה אלי התלמידה ואמרה “אמא שלי אמרה, שאתה בן אדם מיוחד”. אמרתי לה שלאמא שלה יש טעם טוב. 

נכנס אב ובנו. לפני שפתחתי את הפה החל האב לצעוק על הבן “מה זה האפס בבוחן? חכה חכה נגיע הביתה אתה תראה אצלי כוכבים”. ועושה לו סימן של אקדח, מתחת לשולחן וסימן של גרון חתוך מעל השולחן.

“תראה אדוני”, אמרתי לו “אחרי השם של הבן שלך יש סוגריים ובתוכן יש אפס, ככה שזה לא אומר שהבן שלך אפס, אלא שהציון שלו הוא אפס. חוץ מזה כולם נכשלו. סלח לו אדוני”. האב דפק באגרופו על השולחן והידק את ידיו על צוואר בנו, שהחל להכחיל. “זו היתה מעידה חד פעמית”, אמרתי “הוא עשר רק, פשוט האחד נשמט. אני מבטיח, שזה לא יקרה שוב. עזוב אותו, קח את ההתפטרות שלי בשלושה העתקים”. הם יצאו למסדרון, אני אומר לכם בחיים שלכם לא ראיתם בן אדם נעלם כל כך מהר הילד פשוט התאדה.

ש – 13

פעם אם היית מפחד מ 100 ק”מ מסע היית מתאמן, כדי להגיע ובסוף כשהיית מצליח אומר “זה לא רצוי. בשביל מה הכאב והלחצים. ועוזב את זה”. אבל אתה מתרפק על כך ואומר “זה עשה אותי יותר טוב.

למרות שהמשימה טיפשית”, אמרה מיכל.

“המשימה טיפשית בדיעבד”, עניתי. “לא לפני ולא תוך כדי. היום כשצברתי 13 שנה של שעות טיסה. אני יותר מנוסה בבחירת המטרות.

יותר קשוב לעצמי. לא קושי המשימה קובע עבורי, אלא העיניין והשאיפה ליצור קשר עם אנשים.

המסלול הכוחני שעברתי הביא אותי למתינות. הכרתי מערכות מבפנים וכעת אני יודע לאן לכוון את דברי. אני אגלה לך טיפ, אם תכווני את דברייך לאגו של אנשים, לא תפספסי.

אני לא עוזב היום, לא מכיוון שאני לא בטוח שזו לא הדרך. אלא מכיוון שעלי לשלם שכר דירה. המציאות מכתיבה את דרכי פעולתי.

למרות שאני לא מכחיש, שאני הרבה פעמים נטען באנרגיות חיוביות חזקות מההוראה ולעיתים החלק הכי טוב ביום הוא בית הספר ואחר כך במשך היום יש ירידה תלולה.

השאיפה המרכזית במשך 13 השנים היתה לצאת אל האור. להגיע לנקודה של הטוב. שבו תמיד האמנתי, כאדם מלומד, משכיל, שליו, כדי להיות מסוגל להנות ממנו.

האמנתי שאני עובר מסלול מכשולים. אך לא ראיתי בו מעולם את היעד הסופי. אלא תמיד גם בקבע, גם באוניברסיטה, גם בביה”ס היו תמיד האמצעי להפוך לאדם יותר טוב.

ביה”ס איפשר לי לסגור מעגל של לעשות עבודות שירות עבור הקהילה.

מאיין החזרת חוב. הדרך אל החופש. ניטרול הרצון לפקד. ניטרול הרצון לשלוט. ניטרול הרצון לכוחנות ולמרות. הותיר אותי עם עצמי.

בהתמודדות הקלה ביותר והקשה ביותר אם מה שעלי להיות – יוצר.

יוצר, מטבע הדברים, לא ניזון ממטרות קימות אלא יוצר אותן.

בשביל זה, היה שווה לשחוט את כל הפרות הקדושות בדרך.

יתכן וזה היה מיותר, אך זוהי רק השערה. כי לאחר שבחרת בדרך מסוימת. רק היא העבר שלך. האחרות, שלא נלקחו. נותרות בגדר חלום.

ההוראה היא לא כמו למידה, עלייך להבין את הראש של הכותב לחלוטין מכל זוית, מכל פן. שנת הוראה שקולה כנגד עשר שנות לימוד.

אתה גם חייב להיות מובן לתלמידיך. התפתחות הכתיבה, תואמת את הפיכתי למורה. ככל שהבנתי יותר קודים בדיבור עם הנוער, קולי הספרותי הפך ברור יותר ומוכר יותר.

עבודה עם יועצות וראית הילדים כילדים מחזירים אותי לזירת ההתרחשות במבט של מבוגר. הארועים הקשים עבורי, כבר לא היו כה מפחידים, מכיוון שהדמויות שהתרוצצו בהן, קטנו.

13 שנה לא היתי מסוגל לעזוב את העיר. תביני, המאורעות שטותיים ככל שיהיו ליוו אותי לכל מקום. במסעות, בח”ול בשמירה, באוניברסיטה, היתי חיב לחזור וגם במחיר של 3 שעות פקק כל ערב.

דמינתי לעצמי את עצמי ככף יד ואת העיר ככפפה.

לא משנה כמה התפתחתי וגדלתי. וכמה נאבקתי ולמדתי תמיד חזרתי לכפפה. לילדות, למשקעים, לכאבים. לטינה לרגשות הנקם.

במידה מסוימת הקטרזיס, שביסורים וההבנות שהגעתי אליהן. בקושי רב ותוך עבודה מאומצת. אפשרו לי להניח את הכפפה על המדף. לתלות את הכפפה על הארון. להסיר כפפות ולהתחיל מחדש להרגיש את חיי ביד חשופה.

לכל המסלול היה ייעוד. מטרתו היתה להפוך אותי למכונת מלחמה משומנת. התוצאה היתה, שהחלטתי לוותר על הקרב כולו ובכך ניצחתי את המלחמה כולה. המאבק שנהלתי היה על עצמי, דעותי, חושי, מחשבתי. במאבקים מסוג זה אין יריבים, אלא רק אולם מראות. אתה מעניק כוח, מעצים כוח, לוקח כוח. מאנשים. בלי שום קשר למציאות, אלא בכפוף לפחדים שלך בלבד.

עדיף להתגבר על הפחד, או ללמוד ללמוד לחיות איתו. כל דרך אחרת יכולה להיות מסוכנת ולמעשה היא גם מיותרת. אומרים לי, שאני בחור צעיר, זה מצחיק אותי. כאחרית דבר אומר שהיום לא היתי יוצא למסע ההוא של 100 הקילומטר. כי הגעתי לאותה הנקודה.

אור לבקר חדש…
עדיין נפעמת מעושר ספריך…
בהחלט פוריות נהדרת…
ותודה על זכות הצילומים לעיטור מילותיך …
שוטטתי באתרך ובהחלט בחרת רבים מצילומיי…מרגש בהחלט!

Anat Yashar

תודה……. לענת המשוררת והצלמת המוכשרת. נשמה טהורה, ביזכות צילומייך מאיריי העיניים נאלצתי לפרסם עוד מספר ספרים. כי התמונות כל כך יפות ומעוררות השראה…

Amnon Yoged