יומן אישי – תאיר עדרי

by tair edri

Artwork: היומן האישי של נלי שטיינבוך

This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

יומן אישי – תאיר עדרי

by

Artwork: היומן האישי של נלי שטיינבוך

  • Joined Sep 2022
  • Published Books 1
 בס"ד 1/4/1933, (מאת: נלי שטיינבוך)
יומני היקר,
היום חזרתי עם רוז חברתי מבית הספר וכמו 
בכל יום התקדמנו לכיוון החנות הבגדים של
אביה במרכזון השכונתי.
כשהגענו ראינו אנשים תולים כרזה על חלון
החנות, התקרבנו בשקט וזיהינו את חברי 
האס אה, נתקפנו פחד. 
תהינו לעצמינו בלחש מדוע הם כאן. 
התקרבנו עוד טיפה רק כדי לקרוא את
הכרזה הכתובה בגרמנית ובה
היה כתוב: "גרמני, הגן על עצמך.
אל תקנה מיהודים", זה היה פשוט נורא, 
למה שיעשו זאת?
זה עסק של בן אדם, הפרנסה שלו, 
למה שירצו לפגוע בו. רציתי כל כך 
ללכת ולצעוק עליהם אך למה 
שיקשיבו לילדה בת 8? 
החלטנו פשוט לשתוק ולהיכנס לחנות, 
אמרנו שלום לאביה ויקטור, שתמיד מקבל
אותי בחיבה גדולה ושמח לקראתי, אך
היום ראינו שביב של עצב ודאגה על פניו 
וזה היה מאוד מוזר, ויקטור תמיד שמח ומחייך.
רוז ניגשה אליו וחיבקה אותו ושאלה מדוע 
פניו נפולות, שאלה שגם אני שאלתי בליבי.
הוא תהה לרגע אם לשתף אותנו ברגשותיו 
אך אמר לבסוף שהוא טיפה מודאג מהגעתם 
של חברי האס אה ומהכרזה הנוראה, אך 
הרגיע אותנו ואמר שאין לנו מה לדאוג
ושזה בטח סתם.
המשכנו עוד קצת לעזור לו לפרוק סחורות 
כמו בכל יום, הדבר האהוב עלינו, ולקראת 
אחר הצהריים חזרתי לביתי.

נכנסתי לבית וראיתי את כולם יושבים בסלון
מרותקים לספה ובטלוויזיה משודר החדשות, 
כולם עם פרצופים מודאגים. אותו פרצוף 
שהיה לויקטור אביה של רוז. הכה בי
כאב בטן חזק, מדוע כולם כל כך מודאגים?
חרדה הופיע במוחי וכל כך הרבה שאלות
צצות בראשי. אני מתקרבת אליהם ומסיטה 
את מבטי לכיוון הטלוויזיה, רואה תמונה 
מופיעה בגדול, מכסה את המסך.
הסיטואציה מוכרת לי, מוכרת מאוד. 
אני מתבוננת בה עוד מספר שניות ומבינה, 
זה החנות של ויקטור והכרזה שתלו עליה
ואותם אנשים שראינו היום. המסך מתחלף
ועוד תמונה מופיעה בה. ארבעה חיילים 
עומדים בשורה וכל אחד עם כרזה משלו.
אני שומעת בקושי את דברי השדרן,
מילים בודדות כמו:
"יהודים, כרזות, אסור, הגנו על עצמכם" 
אני לא כל כך מבינה אך יודעת שטוב זה לא.
אני מתיישבת בספה, ליד בני משפחתי 
מקשיבה עוד קצת, מופיע קטעים מספרו של
היטלר הרשע שמלכלך על היהודים ומכפיש 
את שמם בשמועות מזעזעות ולא נכונות,
אלוהים זה נורא.
השדרנית מתחילה להקריא קטעים מתוך הספר:
"הבחור היהודי שחור השיער ושמחתו השטנית 
על פניו, אורב שעות ארוכות לנערה התמימה,
מחלל בדמו את כבודה וגוזל אותה מעמה".
"היהודי מעולם לא היה נווד, אך מאז ומתמיד
היה טפיל המשמין על חשבונם של אחרים."
"בכל מקום בו היהודי מבסס את עצמו,
נידונו מארחיו לדמם למוות במוקדם או במאוחר"
(https://meyda.education.gov.il/files/Pop/0files/historya
/pedagogia/mismahim-manhim/poteah-sefer.pdf)
וזה ממשיך וממשיך, היא לא עוצרת,
היא ממשיכה להקריא שקרים על גבי שקרים.
רגלי מתחילה לרעוד מלחץ ושיניי קוצצות. 
דמעות עולות בעיניי כשאני מבינה שעושים 
חרם על היהודים.
אמא שמה לב לחרדה על פניי, היא לוקחת 
אותי לחיקה ומחבקת אותי ומרגיעה אותי 
במילים חמות ומנחמות כמו הכל יהיה בסדר, 
זה תכף ירגע, זה סתם אנחנו חזקים ועוד..
אחרי שאני נרגעת אני נכנסת למקלחת, 
מרגיעה את גופי. ארוחת הערב הייתה 
רגילה ומסיחת דעת, לא דיברנו כלל על 
מה שהיה היום, אולי כי לא רצו שזה ישפיע 
עליי עוד, אז הם בעיקר שאלו לשלומי,
שאספר איך היה בלימודים וכל אחד שיתף 
איך היה היום שלו.
איחלתי לכולם לילה טוב ונישקתי לחייהם 
ועליתי לישון, מקווה שמחר יהיה יותר טוב.
לילה טוב, יומני היקר.
1
חברי אס אה נאצים תולים כרזה על חלון בית עסק בבעלות יהודים, ובה כתוב: "גרמני, הגן על עצמך. אל תקנה מיהודים".

תמונה 1 שהופיעה בחדשות: חברי אס אה נאצים תולים כרזה על חלון בית עסק בבעלות יהודים, ובה כתוב: “גרמני, הגן על עצמך. אל תקנה מיהודים”.

2
חנות הכלבו של נ. ישראל בברלין, 1 באפריל 1933. חברי האס אה מחזיקים שלטים שקוראים: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!"

תמונה 2 שהופיעה בחדשות: חנות הכלבו של נ. ישראל בברלין, 1 באפריל 1933. חברי האס אה מחזיקים שלטים שקוראים: “גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!”

3
בס"ד 9-10/11/1938, (מאת: נלי שטיינבוך)

יומני היקר,
אני כל כך נסערת, המצב לא טוב בכלל.
מאז אותו יום לפני 5 שנים כשהכל התחיל, 
התחושה הרעה רק הלכה וגברה והמצב 
ממש ממש החמיר.
נק' השיא הייתה כשהרשל גרינשפן ירה 
בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות
הגרמנית בפריז, כשהוא בסך הכל בן 17.
הגרמנים לא ראו את זה בעין טובה וזה רק 
נתן להם עוד סיבה להתעלל בנו.
אני כבר תקופה לא הולכת לבית הספר, 
כל כך מסוכן ומפחיד בחוץ. אני מפחדת 
לצאת מהשמיכה, מרגישה כאילו זה מה 
שיגן על ילדה 13, שמיכה. אני יודעת כמה 
זה נשמע מטופש אבל כלום כבר לא בטוח.
הבטן שלי ממש מקרקרת, אני יורדת מהמיטה 
ומתקדמת למטבח, עוברת דרך הסלון וכרגיל 
הטלוויזיה דולקת, היא כמעט אף פעם לא כבויה, 
תמיד דלוקה על חדשות. אני רואה בתי כנסת 
עולים באש, בתי קברות של יהודים הרוסים 
ומלא תמונות של בתי עסק, של יהודים כנראה, 
שבורים והרוסים.
אוי אלוהים אני חרדה, מבטי נפול ודמעות זולגות, 
סרטונים של יהודים מובלים בכחוניות על ידי 
שוטרים גרמניים גורמים לי לבחילה.
פתאום מופיעה אישה גרמניה, היא מספרת על 
יהודי שהתפרץ לביתה והתחנן לעזרה והיא אפילו
לא יודעת על מה הוא מדבר, זה כל כך עצוב 
שהם אפילו לא יודעים, לא מתעניינים.
(https://meyda.education.gov.il/files/Pop/0files/historya
/pedagogia/mismahim-manhim/poteah-sefer.pdf)
אני מכבה את הטלוויזיה בכעס, לא יכולה לספוג 
עוד את המראות הקשים, וחוזרת למיטה, 
התיאבון שלי נהרס, בלי לשים לב, בזמן 
שדמעותיי עוד זולגות, אני נרדמת לאט לאט 
ושוקעת לשינה עמוקה.

אני קמה לשמע קול בכי צומרני, ממצמצת את 
עיניי וקמה לאט ומביטה סביבי, לא מבינה 
כלום ושום דבר.
אני מביטה לעבר החלון, רואה שחושך בוחוץ, 
מביטה לעבר השעון שתלוי על הקיר ורואה שחצות.
אני קמה לאט מהמיטה, כדי לא לקבל סחרחרות 
משינה, ומתקדמת לעבר הקול הבוכה.
אני רואה אור מהמסדרון ומתקדמת לעברו, 
רואה את דמותה של אימי ואת אחותי חנה 
בוכות ומנחמות אחת את השנייה, אני מתקרבת 
לכיוונם ותוהה בליבי מדוע פניהם נפולות.
הן כנראה שומעת את צעדיי ומרימות את מבטיהן, 
עכשיו אני שמה לב לטלוויזיה, שכמובן דלוקה 
וחושבת בליבי אולי הן עצובות כמוני על 
כל האסונות שקראו היום? אני מחליטה 
להפסיק לתהות ולבקש תשובות לשאלות שלא 
נותנות לי מרגוע. אני שואלת אותן מה קרה 
ומדוע הן בוכות, הן שותקות, מס דק ששקט 
ובכי חרש עוטף את החדר, אני מתעצבנת 
ודורשת תשובות מיד! חנה אחותי היחידה 
שמצליחה להתאפס ומנסה למחוק את הדמעות 
כאילו לא ראיתי כבר שבכתה. היא מתקרבת 
אליי ומושכת אותי לחיבוק חזק, עוד יפחה צומרנית 
יוצאת מגרונה. אני משיבה לה חיבוק קצר ומבקשת 
ממנה שתסביר לי מה קרה, תחושה רעה מתערבלת 
לי בבטן, היא מבקשת ממני לשבת ולאחר מס 
התעקשויות אני נכנעת ויושבת, היא מתכופפת 
לגובה עיניי, נושמת עמוק ומתחילה. 
היא שואלת אם יצא לי לשמוע קצת על מקרי 
היום, הנהנתי בלחש, מפחדת מהמחשבה שלאן 
מובילה השיחה. היא ממשיכה ומספרת שחיילי 
האס אה לקחו אלפי יהודים למחנות העבודה, 
אני מכווצת את מצחי ולא מבינה את חומרת המצב.
אני מסתכלת סביבי ופתאום קולטת, אבא ויעקב 
לא נמצאים. חנה כנראה שמה לב לכך ואומרת בתזמון 
מושלם, אבא ויעקב הם חלק מהאנשים שהלכו 
לשם וזה לא מקום טוב ליהודים.
היא מנגבת את לחיי ואני מבינה שאני בוכה, 
המקום הזה כנראה גיהינום אם הוא גרם לאמא 
וחנה לבכות ככה, הבכי שלי הולך ומתחזק. 
חנה מחבקת אותי חזק ואמא מצטרפת לחיבוק, 
אנחנו מתחבקות במשך שעות ונרדמות. 
הסוף קרב, אסון גדול יהיה, אני מרגישה את זה.
לילה טוב, יומני היקר, מקווה שבקרוב ניפגש שוב.

4

צילום מפנים בית הכנסת בפאזאנן שטראסה בברלין לאחר ליל הבדולח

5
שריפת בית כנסת באייזנך

שריפת בית כנסת באייזנך

6

:מקורות מידע

 

https://meyda.education.gov.il/files/Pop/0files/historya/pedagogia/mismahim-manhim/poteah-sefer.pdf

יום החרם – עמ’ 112-113

“הבחור היהודי שחור השיער ושמחתו השטנית על פניו, אורב שעות ארוכות לנערה התמימה, מחלל בדמו את כבודה וגוזל אותה מעמה”. “היהודי מעולם לא היה נווד, אך מאז ומתמיד היה טפיל המשמין על חשבונם של אחרים.” “בכל מקום בו היהודי מבסס את עצמו, נידונו מארחיו לדמם למוות במוקדם או במאוחר”

ליל הקדושים – עמ’ 122

קטע מידע יומנה של רות אנדריאס-פרידריך אזרחית גרמניה.

 

 

 

 

7
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

Ad Remove Ads [X]
Skip to content