Loading Book...


ימים לבנים

 

מתוך הספר “איש ספטמבר” / שולמית ספיר-נבו

…הימים – ימים נוראים,-  ועוד מעט נאכל ארוחה מפסקת. שוב הניחוחות של הארוחה. לכל חג או אירוע, הניחוחות המיוחדים לו בבית.

“אין הרבה מלח על השולחן ולא באוכל, כדי שלא יהיה קשה לצום,” אימא אומרת. יש שם גם רימון, צלחת מלאה באותם חרוזים שנראים כמו אבני רובי, זוהרים בשקיפותם האדמדמה, מוכנים לכך שתיקח חופן מהם אל פיך, ואימא אומרת, “זה כדי להפחית את הצמא.”

לפני שיושבים לארוחה המפסקת, אבא מושיב אותנו אחד ליד השני ומתחיל בטקס הכפרות. קודם הוא עושה לעצמו די בשקט, אחר כך הוא עושה לאימא וקולו מתחזק. היא יושבת על כיסא, באמצע הסלון, על ראשה מטפחת, ואבא מחזיק חופן מטבעות בידו הקמוצה כאגרוף, מסובב את ידו מעל לראשה ומתחיל, “זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה הכסף ילך למצוות ולמוסדות צדקה ואת תיכנסי לחיים טובים ולשלום.” 

“אמן!” אנו עונים ואבא חוזר על התפילה פעמיים נוספות, וכשהוא מסיים הוא מנשק את אימא ומאחל לה חתימה טובה. לוקח את המעות, שם אותן בשקית ומוציא מכיסו מעות אחרות.

והנה מגיע תורי. היד שלו מעליי, ואני מאמינה לכל מילה ובוטחת בכוחו להבטיח לי שנה טובה וחתימה טובה. 

ובדיוק כמו שהייתי רואה איך הוא היה נוטל בסוף התפילה את ידו של אביו (סבי ז”ל) ונושק לכף ידו המצומקת בהכנעה, בכבוד. גם אני, מאז היותי ילדה קטנה, למדתי לקחת את ידו החמה והרחבה של אבי, לאחר התפילה הזו, ולנשק אותה בהכנעה ובכבוד, וכשגדלתי הייתי עושה זאת באהבה ובכבוד. הוא, אבא, היה

נושק לראשי ועובר אחר כך לאחי. משתם טקס הכפרות, אבא היה צורר את המעות בשקית יחד, ואחרי יום הכיפורים היה מחלקם לצדקה ולעניים.

 

אנו יושבים לאכול את הארוחה המפסקת ומסיימים בכוס תה. הבית נכנס לאווירה שקטה, הנרות של אמא דולקים על השיש. אנו הולכים להתלבש. הכול לבן. החולצה של אבא, הנעליים, הכיפה, הבגדים של אימא, מטפחת הראש והתיק. גם אחי ואני בבגדים חדשים לבנים ובנעלי התעמלות.

לפני שאנו יוצאים מהבית אנו הולכים לבקש סליחה מאימא ואבא על כל מה שעשינו במשך השנה ואבא עונה ברצינות, “מחלתי לך.”

גם אימא ואבא לא פוסחים על בקשת הסליחה, ואחרי שסלחנו אחד לשני, הרי אנו

מוכנים ללכת לבית הכנסת ולבקש סליחה מאלוהים. אבא משאיר שני אורות דולקים בבית ומזכיר לנו כי אין לכבות או להדליק אורות.

הדלת נסגרת, ואנו הולכים לאורך רח’ יהושע בן-נון, עד שהוא מתחלף להיות רחוב שלמה המלך. הכול נראה כמו עיר בשלג, האנשים והשקט עושים אותה לבנה. אין מכוניות אין צפירות, כולם ממהרים בלבן, ותחושה נקייה של טוהר וחגיגיות באוויר, תחושה של התחדשות ומחשבה. ושקט שיש לו נוכחות יותר מכל רעש חזק.

והנה בית הכנסת של אבא, החצר שוקקת אנשים, לוחצים ידיים מברכים בצום קל ובחתימה טובה. אבי לוקח את ידו של אחי ונפרד מאתנו, מנשק את מזוזת בית הכנסת ומתקדם למושבי הגברים. הוא מוציא מתיק הקטיפה שלו את הטלית ומתעטף בה. אני מצליחה לראות את עיניו עצומות, איך הוא מתנועע ומנשק את קצוות ציציות הטלית. ואני חושבת כמה אני אוהבת אותו, את אבא שלי, ומתפללת לאלוהים שישמור לי עליו.

אחי הקטן מרותק תוך דקה לכיסא העץ שליד אבא, הוא יודע שהיום עליו להתאפק ולהתנהג כמו גבר, שכן נכנס כבר בעול המצוות. אבא נותן בידו את ספר התפילות ומהשנה הזו אין עוד מקום להפסקה ולמשחק. אחי החמוד לוטש רגע עיניים החוצה להמולת הילדים הקטנים ורואים איך לבו חצוי, בין החופש והחברים שבחוץ, לבין ארשת החשיבות של היותו גדול מהם ומחויב במצוות בלי ‘הנחות’ של ילד קטן.

אימא מביטה בגאווה ובדאגה על הילד הקטן, האם הוא יעמוד בנטל, ודמעה בעינה. היא לוקחת אותי לעזרת הנשים, לעבר המקומות הקבועים שלנו בכל יום כיפורים. ועכשיו הריחות האלה המוכרים לי כל כך, הריחות והצבעים האופייניים רק ליום הכיפורים בבית הכנסת, בעזרת הנשים. בגדים שהלבן שלהם דוהה משנה לשנה, מדיפים ריחות נפטלין חזקים, שאף בושם לא מצליח לגבור עליהם, והנשים יושבות צפופות אחת ליד רעותה, מנשקות ומחבקות אחת את רעותה. לרבות מהן זוהי פגישת מחזור שנתית. וצריך להתעדכן מי התחתן עם מי, למי נולד בן או בת, מי מת ומי מצבו קשה, מי עבר דירה, מי החליף עבודה. וכמובן מי התארס ומי זקוק לשידוך, ואם יש הזקוקים לשידוכים, פה ‘מרכז המידע’ הלא ממוחשב, אבל היצירתי בהחלט עד כדי אבסורד. ולבסוף, איך אפשר בלי להתפאר בילדים ובנכדים בין תפילה לתפילה, שיאריכו חיים ויצליחו. ושוב אני שומעת בין צביטת לחי, או נשיקה, “כמה גדלת וכמה את יפה.” (על בת לא אומרים שהיא חכמה, זה מיועד לבנים). ואימא מסתכלת עליי בגאווה.
נשים מכל עבר אומדות אותי בסיפוק ואז מגיעה הברכה בצרורות – “בִּפְרַחִק!” (בשמחתך) ויש לאיחולי ה’שמחה’ הזו רק מובן אחד – חתונה. לא הצלחה בלימודים, בעבודה או במשהו אחר. רק “בִּפְרַחִק!” זה מה שהיה אפשר לאחל לכל אימא שבתה הגיעה לפרקה, לפי המושגים שלהם. איך הייתי מתקוממת אז בלבי וקצת בעיני, לפעמים גם במילה ובמשפט על ה’בִּפְרַחִק’ הזה. מה? זה כל הייעוד שלי בחיים? שום דבר אחר לא מעניין.

 

והיום, הרבה שנים מאז, לאחר שעשיתי הרבה דברים שרציתי, אני נזכרת בחיוך ובסלחנות

ב’בִּפְרַחִק’ הזה, בסך הכול הרי הייתה להן כוונה טובה, זה מה שהן ידעו, זה מה שהן הבינו, אז.

אולם לזכותו של אבא אומר כי היו לו ממני ציפיות נוספות וחשובות לא פחות. לכן שנים רבות הוא התעקש אתי על מיצוי הפוטנציאל שלי. בכל מסגרת.

אני יושבת עם אימא והיא מגוננת עליי, היא הרי מכירה אותי היטב ויודעת שעוד מעט סבלנותי תפקע. אימא עוטפת אותי בחיבוקה החם ובעיניה הנפלאות, שהן ראי של אהבה שאינה תלויה בדבר.

עכשיו מתחיל טקס המכירות הפומבי של נשיאת ספרי התורה, עיטורי הרימונים עליהם, פתיחתם והקריאה בהם, וכל המרבה במחיר הרי זה משובח. השמש מנהל את הטקס, ומזכיר מפעם לפעם כי כל ההכנסות הן קודש לבית הכנסת ואז נשמע קולו: “פעם ראשונה מאתיים שקל, פעם שנייה מאתיים שקל, פעם שלישית!” והוא מכה בפטישו ומודיע, “זכה!” וכך הלאה.

הרגע הנכסף מגיע, כולם נעמדים, מרכינים ראש, ים של טליתות וכיפות בבית הכנסת הקטן ומאחוריהם, בעורף, השמלות הלבנות, המטפחות ושקט, אף אחד לא מדבר. החזן עומד לפני הקהל ונושא את קולו החזק והעשיר “כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי וחרמי…” והוא עומד כמו מלאך עטוף כולו בלבן וזועק שלוש פעמים את התפילה האדירה הזו ומסיימה בתקיעת שופר.

אני מרימה את ראשי למעלה, בטוחה שאלוהים מתרגש מהמחווה הזו. חושבת איך זה שהוא, היושב במרומים, רואה כעת את כל עם ישראל מצטופף בבתי הכנסת ואין איש ברחובות, כולם באותה השעה נעטפים בטליתות ובכל בית כנסת יש מלאך, כמו שלנו, שנושא את התפילה בעבור כל הקהילה הניצבת מאחוריו ובעבור כל עם ישראל, ואז כולם תוקעים בשופר וכל זה לכבודו. איזו הפקה אדירה, אני חושבת בלבי, אם הייתי במקומו הייתי מאוד מתרגשת. אז שיעשה איזה סימן לעם הסגולה שלו, איזה סימן קטן (לא מים בחורבה, לא מרכבה של אש שעולה לשמים), סימן קטנטן שהוא שומע, שהוא רואה, שהוא מקבל, שהוא סולח, שהוא ישנו.

איזו יונה קטנה סגולה מתוך ענן, איזה ציור של לב בצבעי קשת. הוא אפילו לא צריך לדבר, או להופיע בחלום, רק סימן קטן שנדע שהוא ישנו.
תכף אחר כך הייתי יוצאת החוצה, מסתכלת למעלה על העננים, מחפשת אות אחד קטן ולא מוצאת, ומתנחמת, אולי פספסתי ולא שמתי לב, אולי הוא היה עסוק השנה, ואולי הוא ייתן אות בשנה הבאה.

ושוב התפילות הארוכות, שמדי פרק משתלב בהן ניגון זה או אחר, ואני הופכת בדפי המחזור, סופרת כמה עמודים נשארו עד לתפילת השיר הבא. איך אהבתי את כל השירים, אילו מנגינות מלאות נשמה ואילו מילים, והנה מגיע “רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו. אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות דובר צדקות …”

ואין כמו המנגינות האלה, שכל מילה נעשית בהטעמה ואתה לא רק שומע אותה,

אלא גם יש לך הזמן להבין את משמעותה. אין כאן מלמולים רצופים ומנגינות מונוטוניות, הכול מתנגן ולכל תפילה הניגון המיוחד שלה. “עננו אלוהי אברהם עננו. עננו העונה בעת רצון עננו. עננו ופחד יצחק עננו. עננו העונה בעת צרה, עננו.”

עוד ארבעה עמודים מגיעים לתפילה שאני הכי אוהבת, “אנא בקוראנו לקול שווענו אדוני שמעה. אנא ברחמיך עוון בצענו ה’ סלחה. דברים לקחתי שמע ה’, חטא בו יוחמתי סלח ה’, אנא ברחמיך…”

איך ים האנשים הזה נע כמו גלים וכל הקולות הדקים והעבים, הצרודים והעשירים מתערבבים זה בזה ואיך אתה חלק מהעם הנפלא הזה. התרגשות עוברת בי, מצמררת אותי, לחיי בוערות וגאווה ממלאת אותי, “אנא ברחמיך סלח ה’.”

ואותה ההתרגשות עוברת בתוכי גם בנסיבות אחרות, כשדגל ישראל מונף, ו”כל עוד בלבב נפש יהודי הומייה…התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים.”
איך שניהם משלימים זה את זה, משורגים זה בזה בחופש, בכבוד ובאמונה, ואיך שניהם ממלאים את לבי גאווה וכבוד, על היותי חלק מהעם ומהמדינה המופלאים האלה, ואין כמו אלה בעולם.

ואני חושבת על החיילים ועל אומץ לבם, המגנים על כל אלה, על חירוף הנפש שנדרש מהם בכל מערכות ישראל, כדי שנוכל להתקיים בביטחון במדינתנו. ועל כל אלה שנתנו את נפשם, כדי שיהיה אפשר לקיים את התקווה בת שנות האלפיים, וכדי שתמיד יהיה אפשר להתפלל בכל בתי הכנסת ביום הזה. ואין, אין כזה צבא, ואין כזאת גבורה בעולם. “ואלוהים תשמור על כל החיילים שלנו, על כל אחד מהם, כאילו היה בנך יחידך אשר אהבת.”

ישנן גם התפילות השקטות, שצריך לקום ולעמוד בהן שמתחילות ב- “ויעבור ה’ על פניו ויקרא ה’ אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת.” וכל אחד צריך להתפלל אותן לעצמו ולכוון עצמו לכך, לקוד קידה כשצריך להפנות את הראש לכיוון ירושלים, לעצום עיניים, להדגיש מילה זו או אחרת. אלה הם תמיד הקטעים שמשעממים אותי ואני אף פעם לא מצליחה להתרכז בעמודים האלה, שהם ארוכים כל כך וגם לא מצליחה לסיימם. אני עומדת על קצות האצבעות, מנסה לראות מה אחי עושה וגם הוא המסכן נראה לי משועמם כל כך. אלא שאבא לא מאפשר לו להסיח את דעתו וכל פעם הוא בודק, אם הדף לא הועבר מהר מדי לדף הבא, ואם אכן שפתיו ועיניו של אחי עסוקות בתפילה.

בעזרת הנשים השיחות בעיצומן, צריך להחליף כל כך הרבה מידע. על הבת של זאת, ועל האח של ההיא, ועל זה שהצליח וגם על זה שלא כל כך הצליח.
“שקט יה נִסְוָאן (נשים)” גוער השמש, וחלק מהנשים נראות כמו תלמידות נזופות, וחלק אחר מהן ממשיך בשיחות החולין, ויש כאלה שתוקעות את ראשיהן בספר, מתחסדות כאילו לא מדובר בהן.

ואז קם אליהו זבידה, מתקרב למרכז, נעמד ליד הרב, אוחז בטלית שהייתה מונחת עליו, פותח אותה לרוחבה ונעטף בה במלוא הוד והדר, כאילו הייתה גלימת

מלכות. שקט משתרר מסביב. כולם מרוכזים בו. הוא מטה את גופו לכיוון מזרח, פותח את ידיו למעלה לשמיים וזועק “עשה למען שמך … עשה למען יונקי שדיים, עשה למען גמולי חלב, עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו.” הוא מושך את ה”עשה” כמעט דקה שלמה, לפני שהוא משלים כל משפט, וקולו שבור, מתחנן ומפלח את הלב. הוא מסיים ב”עשה למענך אם לא למעננו, עשה למענך והושיענו.” ויש בין הקהל רבים שמוחים דמעה בשקט, בכל פעם שה”עשה” שלו מהדהד ופורץ את קירות האבן וממריא לשמים. ואם התפילה הזו לא פותחת את שערי השמים, אז שום דבר לא פותח אותם.

וכך גם ביום המחרת. התפילות, הצום, המחשבות והמנגינות. הישיבה המאומצת על כיסאות העץ הפשוטים. ואני מסתכלת מסביב על הקירות, על המסגרות התלויות, על הנברשות, על נרות התמיד. לכל אחד מהם מחוברת לוחית קטנה, ובה כתוב כי הוא נתרם על ידי זה וזה לזכר אמו, או אביו. למעלה מאוורר גדול, עם כנפיים ארוכות, מסתובב ומפזר את אוויר הקודש.

הגיע זמן הוצאת ספרי התורה, עטופים בפרוכות תחרה צבעוניות ועדויים ברימוני זהב. זה הרגע שאימא מתרגשת בו מאוד ומחכה לו, וכמוה רוב הנשים. כולן מאמינות בסגולת הברכות סביב הספר ומחכות לברך. “תתכונני,” היא מאיצה בי חצי שעה מראש, “עוד מעט מוציאים את הספר, תברכי בתי.”

והנה מוציאים את ספר התורה, “לעולם ה’ דברך ניצב הוא בשמים”. י”ב פעמים אומר זאת החזן, שליח הציבור והקהל עונה אחריו. הגברים נושאים את הספרים לקול תרועות הקהל, מסירים את הפרוכות ופותחים אותם. הם נעים במעגל, כדי שכל אחד יוכל לראות את העמודים הכמוסים של התורה נפתחים ביום הזה. הגברים אוחזים בציציות הטלית, נוגעים בהן בספר, מקרבים אותן אל שפתותיהם ומנשקים אותן, אחר-כך הם מכסים בהם את עיניהם. הנשים שולחות ידיים מרחוק, לעבר ספר התורה, מחזירות אותן ומנשקות את קצות אצבעותיהן, הן מתפללות בדבקות, כפי שלא עשו מרגע שהתחילו התפילות. לעמוד לפני ספר התורה הפתוח, זה רגע השיא שאותו אף אחת לא תחמיץ ולא תשחית על מילים ריקות.
“תתפללי, תבקשי,” מאיצה בי אימא, וגם אני כמו כולן, מושיטה את ידיי לכיוון האותיות השחורות המרצדות ממול, מתוך מגילת ספר הספרים, עוצמת את עיניי מתפללת ומבקשת, עם כל האנשים בלבן.

ושוב תפילות של אחר הצהרים ואז, “חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך ניצבים, יראים עת יקראו לדין, כי על כן באו נכאבים.”

ובסוף הערב, “המצא לנו מחילה בשעת הנעילה.” תקיעת השופר ואז יוצאים החוצה, ומחפשים בחושך שלושה כוכבים זוהרים.

 

 

COMMENTS 0

Leave a Reply