כינור, ויולה צ’לו

כינור ויולה, צ’לו

משפחת השכול היא המשפחה היחידה, שכל הזמן גדלה ומתרחבת. בחלל בית, שהוכה בשכול, עומד חלל. החלל פיזי וברור לכל, שהוא נוכח שם. בכל מבט מוזכר, בכל נשימה מורגש. ואתה חש כזר, לא שיך ומפריע. לפעמים אתה מרגיש שאתה זה הוא, שחזר הביתה.

באמצע החורף צלצל הטלפון עד אז הייתי בטוח שהוא מנותק, זו היתה חני שלמדה איתי בתיכון לפני שנים ומאז לא ניפגשנו, קולה היה חד וענייני:

מה אתה עושה בעשרים ושלושה במאי, בשעה שבע עשרה אפס – אפס.

“כלום”, עניתי.

“תגיד אתה אוהב פיצה עם אנשובי?” חקרה.

“לא, אני לא אוהב לאכול דגים”, עניתי.

“טוב”, קבעה קצרות “אז קבענו, בתאריך הזה. בלי אנשובי ותהיה אצלי בזמן, חובה לדייק”. הטלפון נטרק ואני שקעתי במחשבות, אחר ציינתי ביומני את התאריך ומיד שכחתי אותו.

גשם זועף ירד באותו הלילה, כשנכנסתי למכונית ונסעתי ברחובות כפר סבא המוצפים. ליד קולנוע “עמל” היתה שלולית גדולה והרכב החליק לצדדים, כאילו שט על פני נהר עכור. פנסי הדרך לא דלקו ורק אורות המכונית הבליחו בחשכה מבין הממטרים הפזורים סביב.

ב 17:00 צלצלתי בפעמון ושמעתי את נביחות הכלב שהחרידו את חשכת חדר המדרגות ואותי.

“מי שם?” עלתה קריאה מהבית. “אני”, עניתי מסיר מעל כתפי את טיפות המים הרבות. הדלת נפתחה בזעם “יש לך מזל, שלא אחרת”, נזפה בי חני “אתה ממש קרח” הוסיפה “פשוט המשכתי לגבוה מעל קו השיער שלי”, התנצלתי.

הצטרפתי לשולחן, אליו כבר היו ישובים הוריה מרסל והאבא וגבר נוסף כנראה ידיד המשפחה. כולם לבשו בגדי חג לבנים. ערכתי איתם היכרות וחני פתחה את התנור וקיללה בצרפתית, “מרד, נשרפה לי הפיצה, דווקא כשבאת”.

“היא מאוד טעימה”, אמרתי תוך שאני נוגס בזהירות ומנסה בכל כוחי להתעלם מכלב הזאב האימתני, שגרגר לעומתי והסתובב מאיים סביב השולחן. “לא נכון, לא נכון, אתה משקר”, אמרה נעלבת “הפיצה לא טעימה”. ניסיתי לרכך את האוירה וסיפרתי להם שאימא שלי אמרה לי היום שכדאי שאני אוריד את הנקודת חן “ואז אני אהיה מושלם, הכרס והקרחת לא מפריעים לה רק הנקודת חן. חוץ מזה הכל בסדר”.בחדר השתררה דממה מעיקה ומרסל אמרה “הבן שלי היה קצין אפסנאות והיתה לו הצלחה בלתי רגילה” היא הדגישה את המילים “הצלחה בלתי רגילה”. וחני אמרה שאני סתם ליצן.

בתום הארוחה הגישה מרסל לפתן. היא היתה אישה גדולת ממדים, ידיה מיומנות בענייני המטבח ותנועותיה רכות ומלטפות. ניכר בה עדיין שהיתה אישה יפה, כשהיתה צעירה. התמונות, שנשקפו אלי מהסלון אישרו את מחשבותיי. צמתה השחורה והעבותה היתה איתנה וחסונה, לעומת צמתה האפורה והשברירית של חני.

“אתה יודע”, קטעה מרסל את קו מחשבתי “לבעלי יש רגליים מאוד קצרות וזה עושה לי צרות בגיהוץ. פעם הוא הלך להרצות את ההרצאה הקבועה על החינוך בשנות האלפיים ובטעות נתתי לו מכנסים בצבע אחד וז’קט בצבע אחר”.

“אשתי, היא אישה מאוד נעימה”, אמר האב וגמע את המרק בצליל צורם. מרסל הביטה בו ודיברה אלי “יש לי משפחה גדולה ועשירה במרוקו. בן דודי, עמד להיות שם שר בממשלה, כשנהרג בתאונת מטוס”. היא הפנתה אלי את הפרופיל שלה ומתחה בהתחנחנות את צווארה העבה.

“היתה לי ילדות של צבעי פסטל, של ממתקים ושעורים פרטיים”. אמרה מרסל בהתפנקות ושאפה אוויר רב “ואז עליתי לארץ”, היא נאנחה “ישר לדירת שרד בעכו, עם בעלי איש החינוך”, מרסל הדגישה את המילים בטון צורם ונעצה בבעלה מבט צדי חודר ומכוון היטב. הוא ניגב את פיו בגב ידו ומלמל “מרסל, הטון עושה את המוסיקה”.

שמתי לב שידה של מרסל היתה חבושה, “מה קרה לך?” שאלתי. “ביום שחני צלצלה אליך עלה אוטו על הכלב שלנו, אני התכופפתי להוציא אותו והיד שלי נתפסה מתחת לגלגלי המכונית ואז הוא נסע רוורס, מה זה מסמל לדעתך?” לא ידעתי מה לענות ואבא של חני מילמל “אשתי, היא אישה מאוד נעימה, כשהיא רוצה”.

חני שלפה אלבום תמונות ישן, “אתה רואה כאן אימא מרסל ואחי עדי בעכו, נכון שהם נראים, כמו זוג נאהבים. תראה איזה צעירה אימא נרסל ואחי עדי מנדנד אותה בנדנדה ולוקח אותה על הכתפיים וכאן הם משחקים בכדור, ממש כמו זוג צעיר”. ולאחר שתיקה ארוכה הוסיפה “ואני מעדיפה לשבת בספריות, יש שם ריח טוב כזה”.

“כן, כמו של נפטלין”, הסכמתי והכלב נהם לעברי מתחת לשולחן.

שאלתי את חני איזה ספר היא קראה לאחרונה והיא אמרה, שהיא קוראת רק פילוסופיה של אריסטו ולא בקיאה בספרות של שלוש מאות השנה האחרונות. שאלתי אותה מה מעניין בפילוסופיית חיים של מישהו שחי בעבר. והיא ענתה, שלפני כמה ימים הגיעה לספריה, פרסה את כל הספרים של אריסטו על השולחן והגיעה להארה, שהיא יחסית קרובה אליו יותר מאשר אליי.

ישבנו בדומיה ואכלנו את הדיזרט.

“אני זוכרת”, לחשה מרסל ברוך “איך בעכו השמש זרחה, והיו ימים נעימים וארוכים – ארוכים. אני עבדתי אז בבית המשוגעים. זה לא בדיוק עבודה לאישה צעירה, היינו תוקעים להם ת’מזרקים העבים”, דוק נוסטלגי הציף את פניה.

לפתע מרסל חייכה:

“היה משוגע אחד לא מזיק, את זוכרת אותו חני? הוא היה גבוה כזה ומפחיד ושחור – שחור”. הכלב הסתובב ללא מנוח ונהם וגרגר. “והוא היה בא אלינו ומגהץ והייתי עושה לו פרוסות עם חביתה, עד שהוא התחיל לתפוס עלי בעלות ולתת לי הוראות, אז בקשתי שלא יבוא יותר. הילדים אהבו אותו, במיוחד עדי”.

חני התבוננה אלי במבט חלול ולחשה “עדי אחי כזה חזק הוא יכול לשחות, כשאני על הכתפיים שלו ופעם הוא לקח אותי ככה, עד לאי הציפורים”.

“מה באמת?” שאלתי מבלי משים.

“מרסל הוא לא מאמין”, נזעקה חני. “אתה לא יודע איזה חזק הוא”, נזפה בי מרסל. “חני תראה לך תמונות אחרי האוכל, היא כל כך מוכשרת, הבת שלי: בבוקר היא לומדת פילוסופיה יוונית ולטינית עתיקה, בצהרים מנגנת כינור, בערב מציירת, בלילה מטפלת בכלב ולפנות בוקר מבשלת.

אין לה זמן, היא כל הזמן בחוגים. אתה יודע שהשיניים שלה זה הכל פלטה, היה לה רופא שממש הרס לה את הפה, רוצה עוד פודינג?” אמרה מרסל והחלה לפנות מהשולחן.

מבלי לחכות לתשובתי הגישה מרסל ליפתן ופודינג וחייכה אלי במתיקות. “ראיתי אתמול כלב גדול מלקק חתולה קטנה וחשבתי עליך. אתה יודע שהחתן השני שלי הוא אשכנזי כמוך, אבל אורגינאל משוודיה”

“כמו ביורן בורג, הטניסאי השוודי שדורג מס’ 1 בעולם”, אמרתי.

“בכל אופן, הוא מדורג אצלי הרבה יותר גבוה ממך”, התיזה מרסל “הוא אומנם אימפוטנט, אבל מוכן לעשות בשבילי הכל. הוא אפילו בא לקחת אותי משדה התעופה. ומה אתה מוכן לעשות בישביל מרסל?”, שאלה בקול מתערסל.

שני הגברים המהורהרים שתקו ולא אמרו דבר. לפתע הביט בי האב וסינן “עדי בני הלך וקנה לחני בעצמו ויולה מהכסף של הצבא.

גם אני אוהב כינור”, אמרתי.

האבא התרגז “לא כינור, ויולה, ויולה”, הוא הדגיש את המילים בפיו שוב ושוב ונראה שהדבר מעלה בזיכרונו טעם רחוק ואהוב. “ויולה”, אמרה מרסל אחרי שתיקה ארוכה והביטה בביתה ממושכות, בוחנת כל תו בפניה.

בתום האוכל נעלמו כולם, בבת אחת. הלכנו לחדר של חני, כשהכלב מלווה אותי כמו צל. אני חושב שזה היה הכלב. “אתה רואה” הצביעה חני בידה על ערמה גדולה בפינת החדר “כל המחברות האלה הן תרגולים של פעלים בלטינית. זו עבודה שחורה ומפרכת. אבל אני ממושמעת כמו חייל פרוסי”. שלחתי יד ומיששתי את חזה המוצק

“וזו הויולה, עדי קנה לי אותה ומאז אני מנגנת ומנגנת כל יום. הבעיה רק שהיתה לי מורה גרועה ועכשיו קשה לתקן לי את הסגנון. אתה יודע הרגל יותר קשה לרפא ממחלה”.

“כן אני יודע”, נאנחתי ופתחתי את כפתורי חולצתה.

למחרת נסענו לסרט חצות וכשיצאנו מהאולם ירד בחוץ גשם סוחף, עברנו ליד בית קפה ואני ניזכרתי בארוחה של אתמול בערב, אמרתי לחני “עזבי נישתה קפה כבר אצלך”.

הגענו לביתה בשעת לילה מאוחרת, אימה כבר ישנה בסלון. כשראתה אותי התחילה לצעוק “איך אתה לא מזמין את הבת שלי לבית קפה?”, הייתי בשוק, מתי היא הספיקה לספר לה את זה. “אני אכול ושתוי”, ניסיתי להתגונן אך מרסל נזפה בי “דבר פשוט תגיד אני שבע”.

“אבא שלי פועל ביניין” ניסיתי להצטדק “כן בטח מעסיק פועלים”, לא השתכנעה מרסל.

חני לא נחלצה להגנתי, נעלבתי וגם כל החברים שלי אמרו לי שהיא מוזרה, עם הצמה ועם הצ’לו, לכן החלטתי לנתק את הקשר.

כעבור מספר חודשים הרגשתי לבד, כל החברים שלי אמרו לי שאני מוזר בגלל שהתחלתי ללמוד יידיש ובגלל שהייתי מטרה נוחה. אף פעם לא עניתי, אבל תמיד שמרתי טינה. יום אחד ישבנו כל החברים בקפולסקי ונושא השיחה היה איזה פראייר אני שאני מורה. כשיצאנו החוצה עבר כלב זאב גדול את הכביש וכמעט נדרס, ובאותו רגע מצאתי את עצמי מול זוג שגר בבינין שלי ושבנם נהרג בהתרסקות מטוס ביום כיפור, אמרתי להם שלום וניזכרתי בחני. היא לומדת מדעי הרוח חשבתי ולכן היא וודאי תבין אותי.

כשהתקשרתי לחני לא היתה תשובה, לכן נסעתי אליה, אבל לא מצאתי איש בבית. אחד השכנים, שהיה עד לניסיונותיי סיפר לי שהם עברו דירה. ושוב עברו מספר שבועות עד שערב אחד התגעגעתי לחני ולמרסל ותוך דקה איתרתי את כתובתם החדשה, דרך 144. לרוע המזל הם עדיין לא חוברו לרשת הטלפון, על כן הגעתי לביתם החדש ללא הזמנה. דפקתי קלות בדלת הדירה ושמעתי שוב את הנביחות הזכורות לרע.

“מי שם?” נשמעה קריאה מעבר לדלת. “יעקוב בן בסט”, עניתי וחיכיתי. אביה פתח לי, הוא הזדקן מאוד. “היא ישנה”, אמר. הכלב שמעבר לדלת הברזל, איים לפרוץ אותה בראשו ולנגוח אותי אל הקיר. “לא אכפת לי לחכות”, אמרתי. הדלת נסגרה בפני ושוב נפתחה.

“אה זה אתה”, צהלה מרסל לקראתי “למה לא, שיכנס אליה לחדר, כשהיא במיטה”, מלמלה ודחפה מרפק בצלעות בעלה.

חני נכנסה אל הסלון, גבה התעקל ומראה היה כמראה נזירה בבגדים מאופקים בגווני אפור וחום. “אתה זוכר שפעם בכיתה אמרת לי, שהציור הזה – בסדר”, אמרה והצביעה על תמונת ילד מכווץ בפינת הצינוק, שהיתה תלויה במרכז הסלון. “בסדר, זה מה שהוא אמר”, יבבה חני ובחנה את פני הוריה, שישבו ובהו בטלוויזיה הכבויה. מעל המזנון הבחנתי במגילת קלף במסגרת שחורה ובה איחוליי בריאות ואריכות ימים מהרמטכ”ל.

מרסל שמה לב למבטי ואמרה “היה לי בן רזה וגבוה לא כמוך”. “אני נמוך למישקל שלי”, עניתי והאבא התרגז “ריבונו של עולם, תעזבי את הילד את רוצה שהוא עוד פעם יברח”. מרסל צחקה בזילזול “יאללה, עזוב אותך ממנו, עוד אשכנזי היסטרי”.

יצאנו להסתובב בפרדסים עם הכלב, חני זרקה לו מקל והוא צייתן לחלוטין רץ להביאו. “אתה יודע שקיבלתי מלגה מהאוניברסיטה”, אמרה. “היתי קורע אותה לחתיכות, אולי אז היית מתחילה לחיות קצת, במקום כל הזמן לשבת בחדר וללמוד וללמוד, את לא חושבת, שאת עוברת ליד החיים ולא נוגעת בהם, תראי איך שאת נראית?”

היא הזדקפה באחת הטיחה את אגרופה על ראש הכלב ושאגה עלי “אתה יודע, הבעיה אתך, שאתה רגשן. לידיעתך יש הבדל בין רגשנות לרגישות. אתה רגשן וזה שלילי”. חני קמה, ניערה את בגדיה מהחול ופנתה לשוב הביתה. הלכתי בעקבותיה וכמוני עשה גם הכלב.

מרסל קידמה את פנינו ובידיה שק עם מספר פריטי לבוש “קח תלבש את זה, אבל אני לא בטוחה שזה יתאים לך, כי עדי היה ענק”. ניסיתי למדוד “אני חושב שזה קטן”, אמרתי. האם התעלמה ממני ושקעה בהרהורים “פעם אחת היה לעדי טיול למדבר עם חברים והוא לא רצה לקחת את חני ובסוף הוא התבטל”.

“מי?” שאלתי.

“עדי היה מאוד חברותי, בגלל זה הוא נפצע ונהרג מאש ידידותית” אמר האב.

מרסל התעצבנה “אני שונאת שאתה מדבר ככה”.

“למה לי אסור ולך מותר?”

“אני אם שכולה, לי מותר הכל”, נזפה מרסל בבעלה.

“אז אם ככה אני קצין פצוע”.

“באמת?” התפלאתי

“הבן שלי נהרג, אז גם אני פצוע, לא?”

עזבתי את הסלון וחיפשתי את חני.

היא ישבה בחדרה, מתבוננת בספר, התישבתי לידה. “אתה רואה, אתה דומה לזה”, לחשה חני והחוותה בידה על תמונת מומיה עם זיפי זקן אדומים ומאובקים. “למה את הולכת כפופה?”, שאלתי ברכות.

“כי אני בחורה של הרגלים נוקשים ואבא שלי מסיע אותי לכל מקום”, ענתה חני ובחנה את המומיה מיקרוב. אחרי הירהור עמוק הוסיפה “עדי אחי קנה לי את הצ’לו מדמי השחרור שלו”.

“את הויולה”, תיקנתי.

“אתה רואה שאתה רגשן”, התרגזה חני.

“מה עם לימודי הפילוסופיה?” התעניינתי. “אם יש לך סלט של הנחות לוגיות מוקדמות, אני אוכל להגיד לך, איזו הנחה מתאימה לאיזו הנחה”, אמרה בגאווה.

“מה השימוש הפרקטי של זה?” שאלתי.

“איין לזה שום שימוש”, אמרה.

“ובאקדמיה יודעים את זה?” התפלאתי.

חני אחזה בכלב, ליטפה וחבקה אותו בחושניות, התמלאתי קינאה והכלב הביט בי בעליונות. “עדיף שאת תמותי ולא הוא, הוא לא ימות אף פעם”, אמרה חני והביטה במרסל, שנכנסה לחדר נושאת מגש עם קפה עם הל ועוגיות חמאה.

אביה, שחש במבוכתי התערב “היו לה עכברים והם מתו, אז קניתי לה עכבר גדול, שלא ימות”. אמה הפתירה חיוך “היא אוהבת את הכלב הזה יותר מהכל ולילה אחד הוא התנפל עליה והיא תפשה לו ת’ראש ודחפה לו אותו ברצפה”.

“פתאום שמעתי בום!!!”, חיזק האב את דבריה. “והמאלף כלבים אמר לנו שאם הוא לא היה אוהב אותה, הוא היה הורג אותה במקום”.

“מי?”, שאלתי.

“הכלב”, השיבה חני.

מרסל הגישה תה ועוגיות מעשה ידה, מזגה את התה המהביל לסיפלי החרסינה וסיפרה בלחש כממתיקה סוד “עדי בא לי בחלום, ביד והחזיק ביד את הרימון יד והרימון עוד לא התפוצץ והפנים שלו עוד היו שלמות וגם היד היתה עוד מחוברת לגוף. הוא היה יפה בחלום וישב איתי כמו פעם לפני התאונה”.

“אמא, אמא תמשיכי לספר מה הוא אמר לך”, דחקה בה חני וחפנה בידיה את ראשו של הכלב.

“הוא סיפר לי”, המשיכה מרסל במיסתוריות “איך בלילה של התאונה, הוא ראה את חני מלמעלה מגן העדן וזה נורא הצחיק אותו, איך שהיא בעטה באבא ברגל, וצעקה עליו “תציל אותו, תציל אותו”.

חני והוריה פרצו בצחוק בריא.

“אתה יודע בעכו האוויר כל כך צלול, אתה יכול ממש לקפוץ מהמרפסת לתוך הים”,

אמרה חני “ועדי היה לוקח אותי על הכתפיים לעמוקים עד לאי הציפורים”.

מרסל חיבקה אותי בחום “ברוך הבא למישפחה” היא נישקה על לחיי ולחשה באוזני “כשקברנו את עדי, הרחקנו אותה מעכו, בדיעבד זו היתה טעות איומה”.

חני ישבה בוהה ומלמלה לעצמה “ביום של התאונה עליתי במדרגות של הספרייה הציבורית והריח היזכיר לי את הים של עכו”.

“גם אני איש חינוך אולי גם אני אעבור לעכו?” הבעתי משאלה “גם אני רוצה לגור בדירת שרד”.

“דירת שרד עלק”, צחקה מרסל והאבא הוסיף “בכל זאת תצטרך לפגוש את התושבים במכולת. אתה חושב שמלקקים שם דבש, זה לא החינוך של המרכז, ביום השני שלימדתי שם תלו לי את הכלב שלי על העץ”.

משהו התחכך בכבדות כנגד רגלי. ליטפתי את פרוותו הסמיכה של כלב הזאב האימתני והוא גירגר בהנאה. “יש לי הרגשה”, לחשתי באוזנו “שאני ואתה נהיה חברים טובים מאוד”.