כלים שלובים

יואב איתמר: כלים שלובים

“כני לי מוזה”.

כשהומרוס או אחד מהמשוררים ההומריים אומרים “כני לי מוזה” הם בעצם משביעים את המוזה שתסייע בידם לשורר. התרגום של שאול טשרניחובסקי.

אני מבקש לכתוב על הפחד שלפני הכתיבה. הומרוס היה צריך להשביע את המוזה שתסייע בידו ומי יעזור לנו נגד הפחד הזה. מי תלטף את ראשנו? מי תניח את ידנו בכף ידה כמו המורה בכיתה א’ עם העיפרון תעביר את האותיות, אם לא בדבש כמו בחדר אז בחום גופה ותגיד לנו שמותר?

“על קצה המותר” קרא המשורר שי דותן לספרו. כתיבה תמיד מתבצעת על קצה המותר. אם נאמר שמעשה האמנות הוא מרד, במי אנו בועטים כאשר אנו יוצרים והאם הוא יקבל את הבעיטה בשתיקה?

הדבר המצחיק הוא שהחברות הכי סגורות מפחדות מן המילה. וראייה לכך היא החברה המוסלמית ומאבקיה ההיסטוריים. אולם כפי שנאמר בערב בו השתתפתי לרגל יציאת אנתולוגיה של שירת נשים ערביות. חופש הביטוי כיום הוא שמותר לכתוב הכול אבל אסור לקרוא. לא בעיניים ובוודאי שלא בקול רם, ולכן יוצרות אלה למשל נמלטות למדינות אחרות ומנהלות חיי גולות. כאן קהל היעד איננו קהלן המקורי כי אם קהל זר, והדבר מזכיר לי ספר מומלץ שקראתי פעם “שתי מיתותיה של סניורה פוצ’יני” מאת סטיבן דובינס. מלבד השיר הפותח את הרומן, הסתום בתחילה, שלפתע משמש בו כחרב מתהפכת.

יש שם סיפור על משורר שנכלא ובתא לידו ישב מישהו שלימד אותו שפה מסוימת, לצורך העניין, אלבנית. הוא כתב שירים בשפה זו ולאחר שהשתחרר הביא את השירים בפני משורר אלבני והתברר שזו אינה אלבנית. לחרדתו, התברר שהשפה הזו אינה קיימת מחוץ לתא של שכנו, ובעיניו, שיריו היפים ביותר נכתבו בשפה זו. אומנם המשוררות הערביות כותבות בשפת אימן, אולם השירה שלהן מתקיימת באותה נשיקה מבעד למטפחת ומי יודע אם אי פעם תגיע אל אותם אנשים להם כוונה?

אתם בוודאי מנפחים את חזכם בגאווה ואומרים שכאן זה לא יקרה, אבל המכשולים שאנו שמים בפני עצמנו גדולים עוד יותר. יש לי תלמידה שכאשר יש לה פנאי לכתוב היא נכנסת למעין תענית וממציאה סיבות מתחת לאדמה למה לא לכתוב. אם אני מפרק למען עצמי מה מביא אותה לזה, יש לכך מספר סיבות:

ישנה שאלת האחריות – הכתיבה מציבה אותנו ברמת אחריות לגבי חיינו, ריכוז וסינון מחשבתי הרבה יותר גבוהים מאשר בחיי היום-יום. אחת הסיבות שבהן נכשלתי בכתיבת יומן היא שבכל פעם שהצבתי את האני במרכז ראיתי כמה חיי מבוזבזים ועלובים. יכולתי לדעת בפירוש מה עליי לעשות כדי לתקנם, אולם המחיר נראה לי גבוה מדי. העדפתי לשבור שוב ושוב את המראה במקום לתקן את דרכיי.

הגרסה של שאלת האחריות בלה מינור היא הזווית הקפיטליסטית – אני יכול לאכול כל דד-ליין שיציבו לי בתנאי שהוא לא משרת אותי באופן ישיר. בשביל עבודה לאחר אני אקום באמצע הלילה – או אשאר ער עד אמצע הלילה. ארוץ לקצווי ארץ, אקרא כל ספר, אשלם כל מחיר על כל כלי עזר, על מנת שמן האחר לא יחסר דבר, כי זה החינוך שקיבלתי בבית. אינני יכול לעשות זאת למעני ולרווחתי האישית, לא לתזה שלי, בוודאי ובוודאי שלא לדברים שיביאו לי תהילה.

ווריאציה בסי במול היא שאלת התהילה והיא הכי מסוכנת מכולם – נניח שיצליח, האם מחר פפראצי יצלם אותי כשאפתח את הדלת בתחתונים? האם המשפחה שלי יכולה לעמוד בתהילתי הפתאומית? האם אני אתחיל לצרוך סמים? ומה יהיה אם לא יצליח?

כל שאלות התהילה הללו דומות לאותה אישה שחלמה על האפרוחים שיבקעו מן הביצים ומה תגיד לקיסר שיבקש ממנה ריקוד וכתוצאה מתנועות הריקוד שברה אותן עד האחרונה שבהן.

לשאלות אילו יש תשובה מאוד שנונה בספר הבדיחה והחידוד.

בן ישיבה בא לרב ואומר: “רבי, גויסתי לצבא הרוסי, יש מלחמה באי קרים! מה לעשות? לחתוך אצבע?

הרב משיב: “ראה בני, גויסת. או שיקראו לך לצבא, או שישכחו ממך. אם ישכחו ממך, מה טוב, אם יקראו לך, יכול להיות שזה יהיה לתפקיד עורפי ויתכן שזה יהיה לתפקיד קרבי, אם תפקיד עורפי, מה טוב, אם יקראו לך לתפקיד קרבי, יתכן ותוצב בחזית חמה ויתכן שיהיה שקט. אם יהיה שקט, מה טוב, אם חזית חמה ותילחם, יתכן שתיפצע ויתכן שתמות. אם תיפצע, מה טוב, אם תמות, או שיקברו אותך בתכריכים, או שלא יקברו אותך בתכריכים, אם יקברו אותך בתכריכים או לא, בגלל זה שווה לדאוג עכשיו?”

דומני שהתשובה לבעיות האחרות היא שילוב של עוד אנשים בתהליך האמנותי, אנשים שיוכלו לגרום שיהיו לנו רגשות אשם לעצמנו, שיתחמו לנו זמן, שיסלקו את החרדות כמו אותה מורה בכיתה א’ עלינו לזכור את מה שאפלטון טען, שהמשורר הוא רק כלי ואם אנחנו כלים, עלינו להיות כלים שלובים.