כרסון המעופף מכה שנית – אסטריד לינדגרן

29:90

אתמול בלילה ישנתי כמו תינוק, כל חצי שעה קמתי ובכיתי. בבוקר החלטתי להקדיש את הספר הזה למין האנושי, שהוא הסקס הכי טוב בעולם.

בגיל עשרים ותשע החלטתי לעזוב את ההוראה ולהתחיל בקרירת סטנד אפ. בערב התלבשתי, סירקתי את מעט השיער שעוד נותר על הקרקפת, נכנסתי לפיאסטה ( שפירושה בספרדית חגיגה. ( על שם המכונאים שחגגו עלי ) ונסעתי לתל אביב. כבר כמה זמן אני מופיע שם באיזה מועדון קטן. הופעות סטנד אפ, מעורבות בסיפורים עצובים. אני קורא לזה סיט דאון טראג’די.

הגעתי לת”א רק בקושי כי בכל רמזור הסתכלתי לצדדים וראיתי איזה יפה חתיכה אחרת ונסעתי בעיקבותיהן, פעם לרעננה, פעם לפתח תקווה ופעם לירושלים. בקיצור הייתי לא ממוקד בנסיעה שלי, כמו שבכתיבה שלי. בסוף בכוחות אחרונים הצלחתי להגיע לתיאטרון הסימטה.

“כרסון המעופף” – מכה שנית:

על גג הבית שלי גר רוצח שכיר. אני בטוח. הוא נראה כמו רוצח שכיר. הוא מריח כמו רוצח שכיר. בנוסף לכך הוא לא אומר שלום לאף דייר. ואם זה לא מספיק אז גיליתי שהוא שותה חלב (רק חלב.  כמו רוצח שכיר).  קראתי לו “כרסון המעופף”, על שם גיבור ספרותי שהערצתי בילדותי. גיבור שהיה גמד, אבל לא גמר”ש (גמד רשע – כינויי שהוצמד למג”ד, שהכרתי).

נ.ב:

שכחתי לציין:

היינו חברים.

הוא היה גמט”ב (על משקל גמר”ש)

הוא ידע לעוף.

הוא עבד בשבילי.

הוא קורא מחשבות.

ד’: כל התשובות נכונות.

יום אחד בשעה שישבתי לשולחן הכתיבה, ירד אל החדר כרסון (הרוצח) והתיישב על קצה שולחני זה היה שולחן עץ עתיק, שראשי נחשים מגולפים עיטרו את רגליו.

כרסון בחן אותו בקפידה כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. כנפיו הצבעוניות נפרסו ברוח ופרסו את גוניהם, שדמו לצבעי בועת סבון. כרסו הגיעה עד ברכיו. הוא נראה  מצחיק, אבל הבעת פניו הייתה בטוחה ומלאת חשיבות עצמית: “חזרתי עכשיו מהשטח”.

צחקתי “מה זה, כרסון המעופף מכה שנית?”

הוא הביט בי בזלזול “מישהו צריך לדאוג לשלום הציבור, לא?”.

הסכמתי אתו, הנחתי את העט מידי והתרווחתי בכורסא לשמוע את עלילותיו. קולו המונוטוני, הרדיופוני והווקאלי (כל מה שבסמך), השתלב בצליל מקשי מכונת הכתיבה. בשעה שהקלדתי מפיו מילה במילה את דו”ח המשימה, שמסר לי. כשסיימתי להדפיס נרגעתי, רציחתו של אויבי הגדול ביותר – “חשקון”, התבצעה בדיוק על פי הנחיותיי.

להל”ן דו”ח רצח 09990-. מאת: כרסון – “שירותי ניקיון והדברה – בע”מ”:

שלב א’ – הרקע והמניעים לחיסול:

גשם עז ניתך וירד בחוץ, כשאיתרתי את חשקון. הוא היה ספון בתוך רכבו, מקשיב לרמי קליינשטיין ששר עליה. כל כך קר לו עכשיו. “בבית וודאי חם,” חשב חשקון.

הוא היה שוב אחרי ריב קשה עם חברתו לחיים מרי אנטואנט. וכמו שאמר הזמר מה זה משנה מי צודק.

הוא היה דומה כמו שתי טיפות זרע לרמי קליינשטיין. יום אחד פגש אותו בשוק הכרמל ואמר לו שהוא אוהב את השירים שלו. רמי צחק “אתה גם דומה לי וגם אוהב את השירים שלי – אוי ואבוי”.

למחרת אחותו של חשקון היתה בהופעה של רמי. בתום ההופעה היא ניגשה אליו ואמרה לו שיש לה אח, שדומה לו בול.

רמי צחק “אני יודע, פגשתי אותו אתמול בשוק הכרמל”. רמי שלח לו פתק  עליו מצויר לב עם חץ וכתוב בו “לחשקון באהבה מרמי”.

אך עתה היה חשקון, שקוע בדיכאון עמוק. ידו ריצדה על מצחו ואצבעותיו סקרו את הסקלה. עיניו היו חצי עצומות. “אין דבר יפה כאישה יפה” זמזם עם הרדיו. אנטואנט שבה וחצתה את מחשבותיו. חולפת באין כניסה. מסירה את הסרטים הצהובים ששמה המשטרה (כמו בסרטים) על דלת דירה, בה התבצע רצח.

עומדת מולו עיין לעיין (“אנחנו ביחד, תמיד ביחד. יד ליד ותחת לתחת,” נזכר בלחישותיה).

הוא ניסה להבין איפה היתה הטעות.

מי טעה ולמה?

אולי הזמן אשם?

כן וודאי יכל להאשים את הזמן, בשל היותו כה חמקמק (הוא והזמן). והרי לעולם לא יוכל להישיר מבטו לתוך חלל הזמן ולהטיח בו את ההאשמה הזו, מבלי למצמץ

(מי ימצמץ ראשון: הוא או הזמן?).

הוא ניסה לעבור בין המחשבות, כמו לעבור דרך מים, שלא יכולים להרטיב.  הוא רצה  להתקלח עם מעיל, בגשם של חירופים הדדיים. באוזניו יכל עדיין לשמוע את הדיי המאבק, שנערך באותו ערב, בו נפרד סופית ממרי אנטואנט.

עכשיו כל מה שרצה היה לישון, אבל לא יכל להרשות את המותרות האלו לעצמו.

הוא ידע שלא יוכל להירדם לפני שיעבור בראשו בפעם המי יודע כמה על כל האירועים המשותפים שלהם.

חשקון לא היה תמים (להפך), הוא ידע מהיום הראשון על הרקורד העשיר של מרי. לפי זה שחזרה בתשובה, הוא כבר הבין, שהיא מאותגרת. לפי זה שהיו לה הורים גרושים ידע שהיא גם מאתגרת  לכן לכל פגישה בא מצוייד בפק”ל כיסים לרווק הנחשק).

ואכן, לאנטואנט היה עבר עשיר, שהיא התגאתה בו. כסטודנטית היתה מרי חברה של אדם בגיל העמידה, שהעמיד אותה על דעתה והיא העמידה לו. הוא פקח את עיניה ולש את שדיה בתאווה. והיא בתמורה הפכה לאש פרוצה בגוף קטן ופראי.

מערכה ראשונה:

כשנכנס חשקון למשחק הוא לא התקבל ישר ברגליים פתוחות. בפעמים הראשונות היא זרקה אותו מהדלת והוא נכנס מהחלון. בבוקר, אחרי לילה מפרך, היא היתה אומרת לו “לך!” ובלילה הוא היה חוזר וזוחל בין הסדינים המבוסמים שלה.

מחפש חום והזדהות, שלווה ורוך. כמו חלב ודבש היתה  מרי עבורו. זכה ולבנה. מעודנת – כתכשיט יקר (וכגבינה חמישה אחוז).

הוא ראה בעיני רוחו את הערב  ההוא, שהסתיים על שולחן האוכל בסלון

(זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה). זה היה היום בו הפכו לחברים. חברים בלב ובווזלין. הוא היא והשפורפרת.

מיום שחדר “משכין השלום שלו” לעכוזה הוא סימן אותה ורשם עליה בעלות בטאבו

(בנות תבינו האקט הזה מאוד מרגש גברים – בעיניהם זה כמו לקבל כנפי טייס – תחושת שליטה מוחלטת – כשגבר עושה את זה הוא בעצם מסמן את הטריטוריה – הוא אומר: “הישבן הזה הוא שלי”). מבחינתו מרי היתה שייכת רק לו ואסורה לכל אדם אחר.

“עכשיו זה רק אני ואת, נגד העולם”, לחש לה כשניגב את חומר הסיכה מאיבר מינו

“עכשיו זה רק אני ואת, נגד העולם”. מעכשיו, הוא היה הכהן הגדול שלה בכל יום בשבוע (לא כולל מע”מ). המיטה שלה היתה המקדש, שבו זבח לה קורבנות.

וגם היא התנהגה כמאוהבת וקנתה לו ספר של יונה וולך עם הקדשה אישית: “לחיה שלי – לחיי המין האנושי, שהוא הסקס הכי טוב בעולם”.

מערכה אחרונה:

אבל הלילה הזה, הלילה האחרון בחייהם המשותפים, עבר לנגד עיניו בהילוך איטי. נדמה היה לחשקון, שעבר נצח מהרגע שגמר לה על הפנים (עם סכין יפנית) ועד הרגע שהלך מביתה (“אם את לא איתי, אני אכער אותך, שאף אחד אחר לא ירצה אותך”). הויכוח האחרון ביניהם היה מכוער מאוד.

הוא האשים אותה, שהתקלקלה והפכה לו לאחרת.

האשים אותה על כך שהתחפרה לתוך עצמה, כמו חלזון בקונכיתו. הערת המחבר: ידוע כי רוך האנשים הוא אשליה, הנובעת מכוחם לצאת ולו לרגע לחוץ ולתת מעצמם בחיוך, במלה, ברגע, או ברמז (וגם זה מעט וקצת). לרוב, אדם לא יצא מעצמו, אפילו כדי לברך לשלום את עצמו.

ואז כשהמעט הזה שנתנה, כבר פחת והלך כמו טיפוף הגשם על מצבה, הנטויה הצידה.

אז הוא קם והלך. וצעק, שהשתנתה לו.

אבל מה שהוציא אותו מהדעת באותו ערב קודר, הוא הרושם, שמרי לא בטחה בו. זה הרס אותו סופית. ניקז את טיפת הרחמים האחרונה שלו והוא הפך חד כמו סכין קצבים עם גופה של למרי אחר כך ברח. משאיר אותה מאחור.

כשיצא מהבית שלה, בפעם האחרונה, קמה מרי מהמיטה, המגואלת (נראה שחכתה לזה). הסירה בחושניות את הכותונת והשתינה בדלת פתוחה, מול המראה.

באותו הזמן בדירה במרכז העיר חיכתה לחשקון המאהבת הסודית – זיבה:

זיבה הזליפה על עצמה מי וורדים, ועשתה רגליים ושחי (בשעווה). היא ידעה שחשקון בדרכו, כי הוא כבר צלצל פעמיים באותו הערב ואמר שהוא רעב. היא היתה שם בשבילו, מאז אותו ערב בו פגשה בחשקון לראשונה בבית חברתה מרי. כל הערב הם שיחקנו עם הידיים מאחורי הגב (של מרי). ואז כשחשקון יצא ללוות אותה לאוטו זיבה התנפלה עליו וכמעט אכלה לו את הפרצוף

הם היו כל כך רעבים, כמו שני כלבים עזובים.

מאותו מפגש הורמונאלי, התחיל הטרוף:

שבוע של כתיבת שירים, טלפונים, פגישות ליליות, געגועים, נשיקות, זיונים ויין.

זיבה הייתה גדולה כמו בית. כל שד ענק ורוטט. וחשקון ינק עד, שנעשה לבן בית.

אני חייב לציין (פור דה רקורד), שללא ספק הלך לחשקון עם בנות הסקס השני.

את הדיבור עם נשים ירש מאביו. אבא שלו היה מסוגל בו זמנית לבשל שלושה סוגי בשר, לקצוץ חמישה סלטים, לשחק טניס, לגדל ירקות על הגג ולרקוד ריקודי עם. הם היו כל כך דומים (לאבא שלו אפילו היה עגיל), עד שפעם בטעות זיבה התבלבלה ביניהם וקראה לאביו “היי יא מוצץ”. זה היה אבא כזה, שתמיד ישבה לידו נשואה 42/172, מחפשת תומך. אמו נראתה לחשקון ולאביו כבת לדור אחר. שניהם היו מעדיפים לשבת בג’קוזי של הברכה עם הבת הקטנה והמפותחת (חזה שזוף וגדול), של השכן ממול.

שלב ב’ – אופן החיסול:

כעת בשעת השין:

אני מתבונן בחשקון דרך כוונת הרובה, הוא זז כל הזמן והצלב נשמט מראשו.

הטלפון הציבורי מצלצל, חשקון יוצא אל הגשם, מרים את השפופרת ומיד צועק, בכל גרונו:

“את לא תשגעי אותי מרי, די, לא עוד, נמאס ממך, מספיק, לא תשגעי אותי, זה נגמר מרי, די, זהו, לא עוד”.

כעת הוא נכנס ספוג מים לרכבו וסוחט את דוושת הגז. הגלגלים הסתובבו במקום והאוטו זינק ברעש קדימה. ירדתי מצמרת העץ, סדרתי את האדרת וזינקתי לשמיים. מלמעלה יכולתי בקלות לנווט בעקבות מכוניתו (“גם סופרמן היה צריך להמשיך לעוף במקום לרכב על סוסים” – אחי) .

כעבור דקות עצר רכבו של חשקון ברחוב תל אביבי גשום צמרות (לי זה קלאסי).

חשקון יצא מהרכב, לקח את חולצתו מהספסל האחורי וניער אותה. אחר כך אסף את גרביו ואת מברשת השיניים ביד אחת, את נעלי הבית החזיק בשניה וכך צעד באמצע הכביש.

מכונית, שעברה, צפרה לו ארוכות והוא התכווץ. הכדור, ששלחתי בו פגע בחתול, שישב על גדר סמוכה והוא צנח בשקט ונחת על רגליו.

הנעליים, שבידו, כבר היו ספוגות מיי גשם, כשפתח את דלת הבית ונכנס לסלון.

השותפה של זיבה, צעירה בשחור, הציעה לו תה אדום והכריזה בגאווה שלא יצאה מתל אביב שש שנים. חשקון התבונן בה בהשתאות. “החתול אומר לך שלום”, אמרה השותפה ויצרה עם החתול צורת קשת לאחור. ג’ימי הנדריקס צעק מהפטפון ונשקף שעון על השידה התכלת.

“אני רציתי להיוולד פעם ולהיות נערה בשנות השישים”, אמרה השותפה.

“אבל את בתולה?” התפלא חשקון.

“נכון, אני לא מאמינה בסקס אז מה?” – נעלבה וחזרה לשחק עם החתול שלה.

לאחר מיכן ( או: שין + 5 ):

חשקון נכנס למקלחת, התפשט בזריזות ותוך כדי כך החל מספר לזיבה “דיברתי עם אנטואנט מטלפון ציבורי והיא סיפרה לי שהיא שוכבת בחדר על המיזרן ובוכה. היא כזאת תאטרלית, את יודעת שפעם היא קנתה לי ספר של יונה וולך עם הקדשה אישית.

זיבה קרבה אליו, עטפה אותו בשדיה הדשנות ותחבה את לשונה הבשרנית לאוזנו. חשקון נכנס לאמבט.

ממקום מושבי ראיתי את שניהם מתמזגים בתוך האמבט. זיבה נשמה בכבדות.

ירדתי אט, אט (כמו מלאך בשמי ברלין), עד שמגפי העור שלי נגעו במים. הם עדיין לא שמו לב אלי והיו שקועים בלהט זה בזו. נכנסתי לאמבט והתיישבתי מולם.

המים החלו לגלוש לרצפה.

אחזתי בברז, הגברתי אט, אט את זרימת המים החמים ואמרתי בקול עמוק “המין האנושי הוא הסקס הכי טוב בעולם. עכשיו זה רק אני ואתם נגד העולם”.

השניים קפצו בבהלה. לחשקון עוד עמד והפטמות של זיבה היו שחורות וקשות. תמיד חשבתי, שאני גבר מרשים, אבל זה כבר היה יותר מידי, הסמקתי.

כעבור זמן מה, לאחר התאוששות ( או: שין + 66 ):

“מי שלח אותך?” פלט חשקון ברעד ולא הסיט מבטו לרגע מלוע הרובה הדו קני, שהיה מכוון אליו. הבטתי הישר לתוך מוחו “מרי שלחה אותי”, אמרתי ויצרתי גלים במימי האמבט, שכעת חלחלו עד מתחת לבגדי בקרירות נעימה. חשקון נרעד “אני לא אשם, זו היא”, שדיה הזקורים של זיבה נירעדו כאישור. “כן אני יודע”, אמרתי לאחר שתיקה ארוכה “היא לא הבינה אותך, נעטפה בשתיקה סופנית, שהחמירה כמו סרטן. איך יש לה זכות לעשות לך את זה בכלל”?

חשקון נרגע “אני רואה, שאתה מבין עניין” אמר בנינוחות.

זיבה נשמה עתה ביתר קלות והפסיקה לרגע ללפות את פינו.

קמתי ויצאתי מהאמבט, חלצתי את מגפי ורוקנתי את המים השחורים לתוך האמבט. התנגבתי בקפידה וניקיתי בצמר גפן את אוזניי.

בזווית עיני ראיתי שהשניים נרגעו וכבר חזרו לשוחח בהתלהבות. חבשתי את כובעי, ירקתי על מגפיי ויצאתי מהמקלחת.

בדרכי החוצה נתקלתי שוב בשותפה שבהתה בי, כמו מתוך שנה (יש לי נטייה להפנט נשים, לפעמים זה מאוד יעיל – וארוטי).

“מה תשתה”? שאלה.

“תה שחור”, אמרתי בקול מונוטוני את מילות ההפעלה והגשתי לה את רובה הצייד.

היא הנהנה ופסעה סהרורית לחדר האמבטיה, שצחקוקים וקולות מציצה עלו ממנו.

כאשר פתחה השותפה את דלת המקלחת בעזרת קנה הרובה, זינקתי לאוויר ועפתי משם.

תוך כדי זינוק, עוד הספקתי לשמוע את שתי היריות. ידעתי בסיפוק, שהשותפה לא אכזבה.

סיכום ועלויות:

שני קליעים.

חתול רחוב.

עו”ד לשותפה (הגנה משפטית).

פסיכיאטר לשותפה (אי שפיות זמנית).

זוג מגפיים.

צמר גפן (לשימוש עצמי).

בכבוד רב                                                                                                    “כרסון” המעופף

הדברה בע”מ

הנחתי את הדו”ח ותליתי את עיני בכרסון המעופף, שהביט בי בגאווה גלויה. התבוננתי בשערו האפור, הוא ואני כבר לא היינו צעירים. “איפה הספר של יונה וולך”? צעקתי.