להגיע לנמל טוב – כיסא נוח באמצע בצד

לך לעזה!
אה… אתה מישם?

ערבי, או מתנחבל?

.

נאמן לעצמי.

עושה מה שאני אוהב

הדבר הכי גרוע

שאת/ה יכול לעשות לאדם כמוני,

זה לא להאמין בי.

הדיפה והבל הכל הדף

הודף כדור ברזל עם אח של פזית במעגל באמצע כתה הישן. הם רצים מסביב. אולי הכדור ב”טעות” יפגע במישהו מהם. שונאים את מי שעומד במעגל והודף כדור מברזל כשהם רצים.

וכפיצוי יוצא לריצת שדה ומסתכל על רגלי השיש הלבנות של אן. מתהפנט. מתעלה מעל הכאב בנעליים שהביא לי ערן הבן של טוביאש ואבא צבע בלבן. האוויר קר, ריח פרדסים. עוברים משז”ר לכפר מלל, בשדות של הוד השרון דרך השדות. לכפר סבא למתווך ועוזי מודד דופק ואומר “דופק גבוה, יש סיבולת גבוהה”.

דווקא רונן שמי היה רץ טבעי אבל דפק ברך. ונהרי שהיה בנויי כמו קוונטורנה ונפל בצבא ועל שמו המירוץ. ואני יותר אמיל זטופק.

להגיע לנמל טוב

שכבתי במיטה ביום שבת ושמעתי שיחות אישיות עם יענקל’ה אגמון.

הוא עושה את זה כבר שנים, באותה עקביות ונחישות. הפעם ארח בתוכניתו אדם לא מוכר לי דני קרוון. זכרתי את אנדרטת הנגב, שהיינו מנווטים אליה. כל פעם נראה לך על קו הרקיע, שאתה מתקרב ושוב עוד הר ועוד הר בדרך.

דני אמר, שליצור זה כמו להשיט ספינה בים סוער. אתה צריך להגיע איתה לנמל ולא רק להגיע, אלא להגיע טוב. הוא סיפר על העבודה עם טכנאים, רתכים וספקים. “את כל החבורה הזו”, אמר “אתה צריך להנחות, כדי להגיע לתוצאה, שאתה רוצה”.

הופתעתי לשמוע שבמהלך העבודה הזו נשבר לו מיתוס, לגבי היעילות והדיוק הגרמני. הוא סיפר על ארוע, שהיה לו עם בית יציקה מפורסם בגרמניה, שיצק לו פסל. בסוף התהליך, הוא הלך על הפסל ואמר להם “אתם מוכנים ששם בית היציקה שלכם יתנוסס על זה”? והם אומרים לו “זה לא יצא טוב אבל התרגלנו”.

הקלטתי את התוכנית והחלטתי להפגיש את אבי עם האיש הזה. הרמתי טלפון ל 144 – וביקשתי את הטלפון של יענקל’ה אגמון. ענתה לי אישה.

“שלום”, אמרתי “אפשר לדבר עם יענקל’ה”. “הוא לא בבית, זאת גילה, אפשר למסור לו משהו”? שאלה “רציתי לומר לו, שמאוד התרשמתי מתוכנית הרדיו, ששמעתי כרגע בגל”צ. אבי פסל וצייר וחשבתי אולי להפגיש בינו לבין הפסל קראוון”. “אני מודה לך על המחמאה”, אמרה “אמסור זאת ליענקל’ה, אבל אני לא חושבת, שהוא יוכל לארגן פגישה כזו”.

הרמתי טלפון ל 14 “שלום אפשר לקבל טלפון של דני קרוון”, אמרתי.

בניסיון השני, הגעתי לביתו. אשה ענתה לי שהוא בחו”ל, אך יחזור ביום רביעי.

ביום שלישי שוחררתי משרותי ברמאלה. פיצלו לי את המילואים, מתוך צער בעליי חיים. היתם צריכים לראות איך נראיתי, כשהגיע המחליף שלי. שיער פרוע, עיניים מתרוצצות לכל הכיוונים, כמעט נשקתי לו את הרגליים. זה היה אחרי, שלילה שלם עבדתי להכין דו”ח לאוגדה.

בחמישה חתכים. קיוויתי, שהמג”ד ישכח, אבל איפה?

הגעתי הביתה בשעת לילה מאוחרת, למקלחת ולישון. התהפכתי במיטה כל הלילה, היתה לי מחויבות. למחרת קמתי מוקדם והתקשרתי “שלום”, דן נמצא”?  שאלתי. חשבתי שזה נשמע יותר מכובד “דן”. “דני”, קוראים לי “דני”, תיקן בכעס. “מה אפשר לעזור לך”? שאל “שמעתי את תוכניתך ברדיו”, אמרתי “גם אבי בן למשפחה ניצולת שואה. הוא מפסל ומצייר והיתי רוצה, שמישהו יתן לו כיוון, עצה, משוב.

חשבתי, שאולי תסכים להפגש איתו”.

דני חשב מעט ואמר “אין לי קשר עם גלריות ולא אוכל להעסיק את אביך”. “אין צורך”, אמרתי “אם תוכל רק לתת לו עידוד, זה יספיק”. “אם כך”, אמר “בסדר, אני מסכים. אבל בתנאי, שאתה לוקח על אחריותך. בעוד שבועיים אני חוזר לארץ, תתקשר אלי ונקבע”.

צלצלתי למיכל “דני קרוון, הסכים להפגש איתי ועם אבא שלי”, אמרתי. אני חייב להכין לו תיק עבודות. “אני אדבר עם אמא שלי”, אמרה. יצאתי לסלון. “אבא, היית מוכן להפגש עם  פסל ידוע”?

שאלתי בעדינות. אבי ביטל זאת כלאחר יד, אך אמי התערבה “מה אכפט לך”? גערה. “בסדר”, התרצה אבי. “מצוין”, אמרתי, “תבחר יצירות, אני מביא לכאן מחר צלמת לעשות לך תיק עבודות. קבעתי לך פגישה”.

מחרת בבוקר הגיע אמא של מיכל. עם מצלמות ובדים ובשיטת הסרט הנע צלמנו פסלים תמונות ולבסוף גם את תיקרת העץ. בערב נסעתי חזרה לגדוד להשלמת המילואים. הם היו כמובן מתישים. זה מדהים איך שבוע אחד יכול להתיש אותך כליל ולהוציא אותך מאיפוס לחלוטין. מסחטת אנרגיות מוחלטת. מאבקי כוח, שאין לך כלל עיניין להשתתף בהם, נכפים עליך, ללא יכולת התנגדות כל שהיא.

חזרתי והרמתי טלפון לדני “תשמע”, אמר “חשבתי על זה עוד פעם, אני לא אוכל לעזור בכלום”, אמר. “רק תיתן את חות דעתך זה כבר יעזור. מספיק מילה טובה אחת”, אמרתי. “בסדר”, אמר “אז מחר בשבע בערב בכיכר מלכי ישראל. מול הפסל יש בית קפה, תגיעו לשם”.

הפקדתי את הסרטים במעבדה ביפו, שהמליצה עליה הצלמת. היא צילמה מצוין והפסלים יצאו ממש כאילו בתלת מימדי. השליטה שלה באור וצל היתה מוחלטת, היא היתה קוסמת. אבי התלהב. אבל בכל זאת שפך עוד שני פילמים משלו ופיתח אותם. ניצלנו את הזמן לטיול ביפו. חנינו ליד השעון, גשם החל לטפטף. “קודם כל צריך לאכול”, אמר אבי.

“אני אקח אותך לאכול במקום טוב, שהיינו שם עם אמא”. בפאתי שוק הפישפשים, היתה מסעדה בולגרית מצוינת. “יש להם כאן בלינצ’ס משהו”, אמר. הזמנו אחד תפוחי אדמה ואחד גבינה מתוקה ואני הזמנתי גם ביצה. אבי גער בי, אך המלצר אמר “לבריאות חביבי.

לילד שלך יש תאבון בריא”.

אחר כך הסתובבנו בשוק וחיפשנו מתחנות. תמיד אהבנו לחפש מתחנות, אבל הן היו יקרות רצח. נכנסנו והבטנו בשבריות המשובצות.

בשטיחים, שנפרסו על הכביש, כך שכל אחד יכל לעבור עליהם באין מפריע. אבי אמר לי, שזה מעלה את הערך של השטיח. חיפשנו כיסא לאחי, משהו אורטופדי, שיכול לעלות ולרדת. פסענו בפרוזדורים הצרים, כשמשני צדדינו בדים וכותנות. בכל מקום ראינו נשים וגברים, מעשנים נרגילות. פעם קניתי כאן לחברה שלי כיסוי רקום, שנצבע מצבע הכרית.

יצאנו החוצה ופנינו אל מסעדות הדגים. “תראה כמה מכוניות של נכים”, אמר אבי. “פעם היו מחלקים בצבא הכל לארבע, היו ארבע פלוגות בגדודי השיריון. אחרי המלחמה, התחילו לחלק לשלוש, כשנהרגו אנשים”. הוא הסב את שימת ליבי לחנות מגפיים, שקש היה פזור בחלון הראווה שלה. “תראה מה זה עבודת יד, אולי נקנה לך מגף”? הציע “עזוב”, אמרתי “מגף, זה שלב בחיים שעוד לא הגעתי אליו”.

עמדנו רגע משתאים ליד קיר שיש מעוטר, שעטף את המבנה. משם המשכנו אל הנמל הישן. עמדנו והתבוננו על המזח, שאליו התנפצו גלים. רסס הגלים פגע בנו. אחר כך הלכנו להוציא את התמונות. אב ובנו ביפו.

בערב אסף אותי מהאוניברסיטה. כל התמונות היו מסודרות באלבום לפי נושאים, כמו שנהג לסדר בולים. כשהינו ילדים, כל שבת בבוקר היה אבא מוציא סידרה של בולים, לפי נושאים ומעביר אותן לשני האלבומים שלנו. “חבל, שאי אפשר להעביר ידע”, אמר. במובן מסוים, אני חושב, שזה מה שהוא עשה.

בשעת לילה הגענו לכיכר מלכי העיריה. פסענו שפופים על המרצפות, המרוסקות מתצוגת השריון. השקפנו על המרפסת, בה צולם הסרט “לא שם זיין” ונכנסנו לבית הקפה. דני כבר ישב שם משוחח בצרפתית עם אורחים מחו”ל. הוא המליץ להם על מספר סדנאות, בהן יוכלו לשלב עבודות בטון ומתכת. הוא נפרד מהם ונפנה אלינו. “שלום”, אמר “שלום”, אמרתי והוספתי “מאוד התרשמתי מהשיחה שלך ברדיו”. אבי היה נבוך “הבן שלי אמר לי, שהוא יביא אותי למומחה מספר אחד בארץ”, אמר. הוא סימן לי והבאתי לו את התיק עבודות. דני דיפדף והינה. “יפה מאוד”, אמר. “מה הגובה של הפסל הזה”? התעניין.

“ממה זה מורכב”? שאל “איך עשית את זה”? הסתקרן. הוא הביט בפיסלי הזיית וייעץ לאבי להסיר את שיכבת הלכה. אבי בלע בקושי את גאוותו המקצועית. “עבור חובבן”, סיכם דני בקורת רוח “הספקת לעשות הרבה מאוד דברים יפים. אני אוהב את השילוב שלך, של עץ ומתכת זה מאוד מודרני. וגם תמונות השמן מאוד מענייניות”. שלפתי מהתיק פסל קטן, שאבי עיבד ידנית מזית “תראה, לאיזו חלקות של עץ הוא מגיע”, אמר. אבי היה נבוך “תכניס את זה חזרה”, ביקש.

“אתה צריך להמשיך”, אמר דני. “מאוד התפלאתי, לשמוע את דעותיך על הגרמנים” אמר אבי. דני חייך “המזל שלנו”, אמר, “שגם אז הרכבות לא יצאו בזמן”. דני הביט בי “מה עוד אני יכול לעשות עבורך בחור צעיר”? שאל בחיוך. הוא הביט באבי ואמר “הבן שלך מאוד אמביציוני”. זכרתי את מה, שהבטחתי לו בטלפון “עשית מעל ומעבר”, אמרתי “תודה”. קמתי לשלם את החשבון והם ישבו ושוחחו מעט.

“היה לי נעים מאוד לפגוש בך”, אמרתי “גם לי”, אמר קרוון.

נפרדנו לשלום ויצאנו מבית הקפה אל הלילה. המדרכות היו שטופות מדמע הגשם, כשפסענו עליהם זקופים, לתוך הלילה הקר. אב ובנו.

מסע בינות לאנשים

היא עלתה לאוטובוס כולה רטובה עד שדיה. נגעתי בה בעיני, היא לא סרבה. לראשה חבשה כובע קש מקושט בפירות פלאסטיק ותרמיל גדול.

“השתחררתי היום”, אמרה לבסוף “שרתתי בש – 13”. “גם אני” אמרתי “במובן מסוים גם אני”.

האוטובוס נסע ברחוב הגשום. הנהגת חטפה על הראש, כשלקחה סיבוב לא נכון. בתחנה המרכזית הישנה הריחות היו רדומים, בשל הגשם.

האוטובוס פרק אותנו ברכבת צפון הזונות היו רטובות עד לשדיהן.

הסרסור ישב במכונית אמריקאית, אחת מהן היתה רכונה עליו בתנועות עולות ויורדות. משקפי השמש שלו, היו מכוסות אדים.

הצעתי לה לבוא אלי ומשם אסיע אותה הביתה” היא התלבטה. “בעצם יותר כדאי לך לקחת את האוטובוס”, פסקתי לבסוף. היא החליטה לקחת את האוטובוס. היה חסר לה כסף, הלויתי לה ונתתי לה את המיטריה שלי. “אם תוכל תתקשר לאמא שלי ותודיע לה, שתחכה לי בגשר”, ביקשה. הסכמתי ופסעתי בתל אביב ברחוב ארלוזורוב לכיוון עימנואל הרומי. ברגעים האלה נוכחתי לדעת עד כמה המעיל שלי לא סופג.

הייתי ספוג כמו ספוג אנושי. באורח פלא ראיתי את מקס למטה. “תעלה לדירה תתייבש”, אמר. עליתי.

הדירה היתה ריקה וקרה קפאתי מיקור. “שלום, את לא מכירה אותי”, אמרתי לתוך הטלפון “הבת שלך בדרך אלייך”, שיני נקשו. מקס התעקב ואני איבדתי סבלנות. פיתאום הופיע האח הבינוני של מקס, הוא כונה המאסטר, בשל סגולותיו הבלתי אנושיות בתחום הרומנטי.

סיפרתי לו, שנתתי למישהי את המעיל והוא שאל אותי אם החלטתי לזיין לו את המוח. מקס נכנס וראה את שנינו מעיינים בעיתונים בעצבנות “אחיך לא סובלני”, אמרתי למקס. אח של מקס, אמר “אני יכול להיות פחות נחמד”. אצלי הוא גמר, הידחתי אותו על יחסי אנוש ועוד מילה הוא גם היה חוטף מכות.

מקס לא הבין מה קרה, אבל אני לא הסברתי, עפתי משם. לבשתי שוב את המעיל הרטוב והלכתי באיבן גבירול לכיוון הבימה. הרוח הצליפה בפני, אך סגרתי את הרוכסן עד הסוף והתבצרתי במעיל. עליתי לאוטובוס וקפאתי כל פעם שהנהג פתח את הדלת.

נתקענו בפקק ארוך. ברדיו הבטיחו שאילון יציף עוד פעם רק בעוד 50 שנה. מחיצות הברזל, שחסמו את הנחל, איימו להתפקע מרוב מיים, “אייך שהזמן עובר”, חשבתי. אולי כדאי להקים צוללת פרוורים.

בבוקר פגשתי בחורה מסורתית, שתפסה טרמפים בצומת מורשה. היא היתה מבולבלת ושאלה אותי איפה חיפה. הראיתי לה את הכיוון, הלוויתי לה כסף לכרטיס אוטובוס וליוויתי אותה לתחנת האוטובוס, רק שלא תתפוס טרמפים.

בפקק של גהה נשברתי, ירדתי בגשר ונווטתי רגלית לתחנת האוטובוס הקרובה. הזיעה שטפה את גופי, כשירדתי בתחנת האוטובוס השוממת, בין מלך השווארמה ומלך הפלאפל. פילסתי את דרכי ברחובות הריקים לבית דודי, שגר ברחוב מלכי ישראל ע”ש רבין. השכם בבוקר קמתי ונעלתי את הנעליים הרטובות. על הגרביים לבשתי שקית כדי לבודד מפני הרטיבות, אך הקור עבר בלי כל קושי. דוד שלי התפלא לראות אותי לבוש בכזו מהירות. “זה כמו בהקפצה בצבא”, אמרתי לו.

השעה היתה מאוחרת, כשהגעתי הבית. דפקתי בדלת, כי המפתח שוב היה בפנים. ידעתי שהשייטת לא תחזור אלי. המפתח הסתובב, נכנסתי ישר לתוך דלקת ראות. כעבור שבוע הגיעה מעטפה מאריאל “נעים לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך”, נכתב בכתב עגול “עלה והצלח”. את המטריה לא ראיתי שוב עד היום.