חבורת לול 1988: אורי זוהר

by Yoged - יגודז'ינסקי / Yagodjinsky - יוגד : Went Electric / מעבדה לשירה מכוונת

Artwork: אינטרנט

Israeli poet: [email protected]

Joined Jun 2014
Published Books 751

לול הוא סרט קולנוע ישראלי, בבימויו של בועז דוידזון,

שיצא לאקרנים בשנת 1988.

הסרט נערך מקטעי שירים ומערכונים נבחרים, שנלקטו מתוך סדרת תוכניות הטלוויזיה לול 1-4, ששודרה בערוץ הראשון,

בהפקת חברת “הגר”, בין השנים 1970 – 1973 והוקלטה באולפני ישראקול, קולינור.

כוכבי סדרת הטלוויזיה, “לול“, כונו לימים “חבורת לול“. בתוכנית השתתפו:

אריק איינשטיין, אורי זוהר, שלום חנוך, ג’וזי כץ, צבי שיסל, משה איש כסית,

שמוליק קראוס, יהונתן גפן

ואורחים נוספים, דוגמת: דורי בן-זאב, דן שילון, תיקי דיין, אורי גרוס וטליה שפירא.

בשנת 1988 יחד עם עריכת הסרט, יצא לחנויות אלבום מוזיקלי המכיל שירים ומערכונים מהסרט,

בהפקתו של צבי שיסל תוצרת ישראל פונוקול. בשנת 1994 הוסב לתקליטור.

2

באלבום זה מופיעים השירים:

“אבשלום”, “צא מזה”, “כתבו עליו בעיתון”, “אני אוהב לישון”, “אמא אדמה”,

“למה לי לקחת ללב”, “שיר מספר שמונה”, “מה איתי”, “אבישג”, “אני ואתה

כל השירים באלבום נכתבו על ידי “חבורת לול”

ומבוצעים על ידי אריק איינשטיין, שלום חנוך וג’וזי כץ

והמערכונים:

“חידון התנ”ך“, “סמי וסוסו”, “אני אישה”, “עולים חדשים”,

“הרומאים” ו”לה מרמור מאת פרלש”.

כל המערכונים נכתבו ע”י אורי זוהר ואריק איינשטיין

ומשוחקים ע”י “חבורת לול”.

3

תחילת הקולנוע הישראלי:

בראשיתו של הקולנוע הישראלי הנציחו את חידוש ההתיישבות בירושלים שמחוץ לחומות ואת כיבוש השממה. אלה סרטים מוזמנים שתפקידם היה לתמוך במפעל ההתיישבותי המתחדש בארץ ישראל לא היו אלה סרטים עלילתיים אלה סרטי יומן המביאים צילומים דוקומנטרים מנופי הארץ. הסרטים מעידים על הצורך להשתמש בעלילה פשוטה כדי להדגים את המפעל ההתיישבותי המתחדש בארץ. חבורת חלוצים המפריחה את השממה ומגיעה משום מקום ומתחילים בעבודות החקלאות. או קבוצת החלוצים מבקרת בעיר הגדולה ת”א ומשווה בין החיים בעיר ובין החיים בכפר ומגיעה למסקנה שחיי החקלאי טובים יותר. לחלוצים בסרט אין חיים פרטים והם רתומים לרעיון הציוני.

1948-1960 :עיצוב הקולנוע הדוקומנטרי והכנת תשתית ליצירה סדירה של סרטים עלילתיים: עם הקמת המדינה גויס הקולנוע התיעודי והעלילתי כדי לחזק את המפעל ההתיישבותי, בתמיכת הסוכנות וההסתדרות כדי לגייס כספים מחול, צולמו סרטים שתיארו את החיים במעברה. אלה היו סרטים מבוימים שבהם קריין. הסרטים העלילתיים מספרים על קבוצת חלוצים שמגיעה לכבוש את השממה בהתאם למיתוס הציוני וממולם האויב הערבי. ואת סיפור העלייה הבלתי לגאלית כשהאויב הוא הבריטים.

4

זוהר הבימאי מושפע מהגל החדש והניאו-ריאליזם

בעקבות הגל החדש הצרפתי קבוצת יוצרים צעירים דוגמת אורי זהר ביקשו ליצור קולנוע ישראלי אחר. התשתית הטכנית הייתה קיימת אך מבחינת התכנים העיסוק העיקרי היה המיתוס הציוני והאדרתו בצילומים דוקומנטריים. קבוצת יוצרים זאת נקראה דור בארץ, בניגוד לדור המייסדים. לזוהר, שמור מקום מיוחד בקולנוע הישראלי, הוא נולד בתל-אביב, שירת בלהקת הנח”ל, בסוף שנות ה50 הוא מתחיל את דרכו כשחקן ובדרן, זוהר שייך גם ל “דור המייסדים” של הקולנוע הישראלי וגם ל “דור בארץ” של הקולנוע.

חור בלבנה (אורי זוהר, 1965) הוא הסרט שייסד את התנועה הקולנועית שכונתה – “הרגישות החדשה” או “הקולנוע האישי”: התנועה הקולנועית הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שסירבה לקחת חלק בנראטיב הלאומי, וגיבוריה הם אינדיווידואליסטים, אנשים שחיים למען עצמם ולא למען המפעל הציוני. זהו הסרט הישראלי הראשון המותח ביקורת ישירה על הציונות ועל הקולנוע הציוני. הסרט, המושפע מסרטי הגל החדש הצרפתי, הוא בעל מבנה רפלקסיבי מודרניסטי של סרט בתוך סרט מצד אחד ואירוניה ביחס לשיח הציוני, מצד שני. סרט זה נחשב למכוננו של הקולנוע האמנותי הישראלי, בסרט זוהר מבקש לברוא קולנוע ישראלי חדש ולמחוק את העבר הקולנועי

5

סרטו של אורי זוהר “חור בלבנה” היווה את יריית הפתיחה של תקופה חדשה של יצירה קולנועית ישראלית הידועה בשם “תנועת הרגישות החדשה”, או “הקולנוע האישי”. היוצרים שנמנו עליה ביקשו לצאת נגד אותו “ריאליזם ציוני” שאפיין את הקולנוע הישראלי עד אמצע שנות השישים, וביקשו להשיג שבירה סגנונית ותוכנית – קולנוע מודרניסטי בעל אסתטיקה חופשית שיוצאת מגבולות הריאליזם, בהשפעה ניכרת של הגל החדש הצרפתי, והעברת הדגש לאינדיבידואל. בניגוד ל”אופקים חדשים”, התנועה הקולנועית לא ניסחה כל נייר עמדה והסממנים המשותפים המאפיינים אותה זוהו באופן רטרואקטיבי.

“הרגישות החדשה” עמדה במבחן התוצר האמנותי, אך לא גיבשה הצהרת כוונות רשמית המובאת בפני הציבור ויכולה לעורר השראה. היא לא הביאה לשיח ציבורי – לחבירה אליה או להתנגדות. קבוצת היוצרים שלה לא ניסחה חזון אמנותי חדש המבקש לקחת את האמנות למקום בו לא היתה, כזה הקרוב יותר לאמת, לפי תפישתה. היעדר השיח הדו ערוצי, זה של יצירה ולצידה הצהרה, בין היוצרים לקהל, הביא למיצויו של הקולנוע האישי ללא יורש אמיתי, וכך ברחה שוב ההזדמנות לשיח יצירתי-פוליטי מתמשך סביב העשייה הקולנועית בארץ.

6