הילד חיפש את העז

ליידי צבר

אנו מחוספסים מבחוץ ומתוקים מבפנים.

ועמיי העולם?

מתוקים מבחוץ ומחוספסים מבפנים.

אהבתי את הכתיבה המיגדרית

בחדר המדרגות היה ריח של גומי שרוף.

כנראה שהזוג הצעיר חוגג את נעוריו,

או שלמישהו/י נשרפו החצילים.

בכל אופן זו תוצאה של יותר מידי הורמונים.

המנוהל

הוא ניראה מותש, אשכרה מצצו את לשדו.

דון ג’ואן דלה שמאטע.

אוסף את תחתוניו מהספה.

פותח מקרר

משתין בפינה,

מסמן טריטוריה.

מפחד פולש עתידי,

שיבוא לתקוע יתד

ולתבוע חזקה

על מבושיה

ונחלתה.

הקלות הבלתי ניסבלת של המחר

השטח הזה של הבניינים הגבוהים היה שדה, שהיה שייך לראש העיר והוא הפשיר אותו לבניה. זה היה חוקי לגמרי. אחותו היתה סוכנת המכירות, דוד שלו הקבלן וגיסו בדק שהכל נעשה לפי הספר ואמר שזה כשר. בישיבת המועצה התקיפו אותו על כך שהמבקר הוא קרוב משפחה

והוא אמר “אני כמעט לא מדבר איתו”.

הילד חיפש את העז.

היא לא היתה בבית הכנסת השרוף, לא במטע העקור, לא ליד הצינורות המיותמים. העז אבדה. הילד החל וצעדיו הותירו שביל בחול הים הוא ישב על סלע ובכה ודמעותיו נשרו אל האדמה המלוחה. הרגבים התאחדו לשבריר שנייה והתמסרו בטיפת בכיו. שמטו היה משה כשם אדון הנביאים ההוא שהכה פעמיים בסלע. נקבר בהר נבו אל הארץ לא בא. כבד פה היה וכבד לשון ואהרון הכהן משמש לו כפה. משה הנער היה דומה לו, אני הכרתי את שניהם. שניהם לא האמינו בי עד הסוף. הראשון כיוון שגדל בבית פרעה ונימשה מן הנהר והשני בשל העז. “אלוהי אמר משה, למה עזבתני”. ישבתי לידו ליטפתי את צמרות ראשו. אתה עשוי יום אחד להוליך את עם ישראל בחורבה משה הקטן. הילד גירד בראשו והיטה את ראשו שכן שריקת הרוח באוזניו הביאה איתה זיכרונות על איבוד אב אם, מולדת. 

הוא נולד כאן בין הערבות הבוכיות לנדוד פזור נפש בין חיילים ולוחמים. וכשנפל בבוקר לא עבות אחד על אדמתו, יקנו לו אחוזת עולם ליד הריסות מבני תפילה נטושים ועז הומה.

זקנתי מעשה המרכבה של העולם מעולם לא נראה רחוק מסיום כמו בשעה זאת. מכנסי האיכר שלי חשפו את רגלי הארוכות והזקנות ולרגלי סנדלים תנכיות. חשתי כאילו העולם נשמט מידי ומחשב להתפוצץ. פחדתי כמו אז כשהובלתי אותם 40 שנה במידבר לארץ זבת חלב ודבש. איפה אותה ארץ איפה אותה גבעה? 6 כוכבי לכת צצים על כל גבעה?

הילד הפסיק לבכות נדמה כי החליט. הוא פסע אל בית הכנסת,ניכנס הבין כתליו. התחפר בארון הקודש ושם בין הגווילים העתיקים עצם את עיניו.

מתוך הארון היה שביל של יערות דבש שהוביל לבית המקדש בירושלים והכוהנים נהיו הולכים בו משם לפה.

כל המלאכים ושליחי הקודש עלו להר הבית שהיה ממוקם שבע אמות באוויר מעל כיפת הסלע והוחזק על ידי כרובים. דויד ושלמה היו מסובים עם נשותיהם לשולחן הסעודה ואליהו הנביא עמד לית התיבה. כולם היו שקטים ודוממים כי ביום זה הלך לעולמם, אחד יקר מישראל. קול דממה דקה שררה סביב וקולות הלויים הנעימו את צליליהם ועסילעשו להיתמר אל על. .הנער הצטרף לשולחן הסעודה ולידוהעז. כשניפתחו דלתות ההיכל עמדה שםדמות חיוורת ומבוישב ווכשקרבה כמו כולם כאיש אחד על רגליהןם והריעוץ. יחי נפש טהורה יחי יחיח יחי. בוא סרגיו אמר האלוהים בקולו הסמכותי שב בראש השולחן ותן לנו להצחיק אותך הערב. עשית נפלאות לעם ישראל בשעותיו הקשות ועתה כשהיגיעה שעתך הבאנו לכאן ילד ועז להנעים את זמנך. כל הנוכחים נפנו אל הילד שהחל לשיר מיים לדויד המלך האורח הצטרף אליו ללא מילים, ובאמצע עמדה העז הלבנה וליקקה חלב.

מנחה הערב הפנה את שימת לב הנוכחים למסך פלזמה מעליו ביכתה אם את בנה בעל חברת האבטחה שחזר מפעילויות מעבר לקוי האויב, סיים את מלחמת בנון השניה ונרצח מצרור יריות של מחסל, שלא הורשה להיכנס למועדון.

הוא לא חשב לרגע שזה יגמור אותו אבל זה היה הסוף.

באנו ועמדנו מול המיטה. הוא היה יפה. שער השיבה פזור על מיצחו ומבטו שליו ומרוחק. לא ידעתי אז שהתופעה שנקראת שירת הברבור היא כה מוחשית. הגוף מתגייס כולו במאמץ אחרון למול המוות.

עמדתי מול המיטה ובפעם הראשונה בחיים ראיתי אותו בוכה. גם את זה עשה באצילות כאילו לא רצה להטריח אותנו. הדמעה ירדה בשקט ופילסה דרך בין קימטי פניו ונחבאה בזקנו.

דור הנפילים, אלה שהקימו את הארץ הזאת, כבר לא יהיו עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כאריות הבוכיים.

ביום ההולדת ישבנו על שמיכה בפארק

עם אישה צעירה שהתחת שלה גלש וכיסה את כל הסמיכה היא היתה צעירונת שהאמינה בחינוך בייתי. היא ובעלה עסקו ביצירת כיתה תקנית בביתם שתימנה 40 תלמידים. בינתיים יש לה 4 וידה היתה עוד נטויה.

“הכי טוב חינוך בייתי”, אמרתי והסבתי את תשומת ליבו של הנווט ל3 צופים שנשאו את חברם ברגליו ובידיו. באותו הרגע שהנווט התבונן בנעשה. זיכו את החבר בבעיטה בצלעותיו והנווט אמר לי קלעת “בול”.

“סגרתי את כל החלונות וירדתי לעזור למיילדת, את הצעקות שלה שמעו בכל השכונה”.

קורל שכבה בסלון על המזרון של בונן שעליו נערמו סדינים בכדי לספוג את הדם. רגל אחת שלה נקשרה לכוננית והשנייה למזנון. במשך 12 שעות שמרטו את עור התוף שלנו היא קיללה וירקה וקצף לבן עלה מפיה. כשהגיע לבסוף הלחיצה המיוחלת וראשה של רהב הציץ מבין רגליה בונן הסתכל בה בחקרנות ושאל מה זה הריח הזה “זה הריח של הדם”, ענתה קורל.

כעת היא ישבה בסלון בין ערימות הכביסה והספרים. מבין הדיסקים והכריות הבחנתי בפטמתה הזקורה שכוונה לעברי כקנה של רובה.

“כמות הדם שהיתה כאן זה כאילו שחטנו פה כיבשה”, אמר הנווט ושפשף את עיניו האדומות, ניכר היה כי הוא עצמו לא האמין לקצביה שהתקיימה בסלונו מס’ שעות קודם לכן. בונן חרפ על השפה בבגדי הקרב שהיו מוכתמים בדם מאמש. המזרון שלו שעל אף כל המאמצים היה ספוג בדם נח לו קרוש בפח הזבל יחד עם תמימותו ואהבתו למין הנשי.

שנים לאחר מכן בונן יפנה לטיפול בהיפנוזה, כדי להבין את תחושת הבחילה שתעלה בו כל פעם שיתבונן על רגליהן החשופות של נשים. בן זוגו יסביר לו שזה וודאי גנטי. אבל לבסוף ייזכר איך בחשכת הליל הלך עם אביו לשדה הפתוח כדי לקבור את השלייה. 

קורל תתלונן בפורום ההוליסטי שבעלה הנווט המהולל, החתיך ההורס, גאוות בנות המנהלה והמרפאה הפך לפריג’ידר במיטה והתחבר באינפוזיה לפריג’ידר במטבח והפך בעצמו למיני בר מהלך. כשתתייאש לבסוף – תיקנה “רוקט פוקט” ותתחוב אותו בהקלה למקום הראוי לו וזה יעלה חיוך אושר חתולי על שפתיה.

דייוידסון ו “הדבר האמיתי” 

“עשית את זה פעם על אופנוע?”, חייכו אלי זוג עיניים. הרלי שלחה רגל ארוכה מעבר לגוף המתכת הכבד והתיישבה מולי. שדיה היו מוצקים ונלחצו אל בטני. היא העבירה יד רכה על ידית ההילוכים ונלפתה אלי בחוזקה. “אתה אף פעם לא יכול לדעת אם זה טוב, עד שעובר זמן, זה כמו בציור”. זייני נהיה קשה וצייר בתוכה ציורים.

“כן”, היא נאנחה “אתה כל כך מורכב”.

“כן נכון”, התנשמתי.

“אז קח אותי מכאן”, צעקה הרלי, “קח אותי עכשיו”.

האופנוע שאג וזינק מעל הצוק.

 “אני גומרת, אני גומרת”, צרחה והידקה את אחיזתה סביב מותני. “אני אסחט אותך”, קראה רועדת ונעה עלי כבוכנה “תתרוקן בתוכי, תשפך לתוכי”, גנחה.

האופנוע החל צונח. לפני ההתרסקות, התנשקנו בפראות. אין ספק, חשבתי, “זה היה הדבר האמיתי”.

דה ז’ה וו 

עברתי ליד גן הילדים, השמש עמדה באמצע הצהריים, הצל נח על ברכת מיים ארעית מפלסטיק. למולי ישב ילד על החול בשמש, הוא היה לבוש סרבל כחול והתבונן ברגלו עליה נחה דבורה. הוא משתומם למראיה.

לפתע הדבורה עקצה והוא קם ורץ לגננת עם העוקץ, שעדיין נעוץ ברגלו, בוכה מהכאב ומההפתעה. הגננת שוטפת את רגלו במיים ומחתה דמעותיו. הוא ישב לנוח בכיסא כתום קטן, מתבונן בשאר הילדים, המרוכזים לשעת סיפור. רגלו תופחת ופועמת, הוא מושך באפו וממשש את הבליטה.

הילד הבחין בי וקרב אלי, כרעתי ברך והושטתי לו יד “שלום, מה שימך?” הילד כחכך בגרונו בחשיבות ופתח בנאום בחירות, ללא פסיקים ונקודות התרעננות, להלן עיקר מצעו:

“אני מאמי, אני אוהב את הגננת ציפורה. יש לנו בגן שובך יונים וגם ארנבות ואנחנו מאכילים אותן בחסה. וכל ההורים אוהבים להסתכל עליהן ויש ריח של נסורת. הכי אני אוהב את החורף. כל הילדים יושבים יחד ליד התנור והגננת מקריאה לנו סיפורים. ואחר כך מתחלקים לקבוצות, מצירים בציבעי גועש ומדביקים בדבק, שיש לו ריח של קמח.

אחרי הגשם, לאויר יש ריח של אדמה ואנחנו יוצאים לחצר אחרי הריכוז ורואים, איך שבלולים חומים, שיש רק בגן שלנו יוצאים החוצה והולכים על העמודים ועל האדמה. הם מפוזרים על הריצפה, לא במקום אחד. יש להם מחושים ארוכים, שאם אתה נוגע הם נכנסים והם לא מגעילים ואין אותם בקיץ.

בקיץ ציפורה אמרה לנו להביא גיגית. בבוקר אבא הביא לי לגן את הגיגית כביסה הכחולה של אמא. ציפורה עברה בינינו עם צינור ומילאה לנו את הגיגיות במיים. זה היה כיף, השפרצנו מיים, אחד על השני. בערב באו כל ההורים ועשינו מסיבת יום הולדת לבת אחת.

אבא אחד הביא לנו גלגלים של טרקטור לגן. בבוקר, אחרי שאני אומר שלום לשומר אני מחביא לי אחד בשיחים ואז ישר איך, ששומעים את השליש והצילצל של העוזרת מצלצל, אני טס החוצה לתפוס אותו. הכי כיף זה המשחק של המלחמה, לפעמים אנחנו נלחמים נגד הגן השני. אם יורים בך, אתה ישר מת, אבל זה לא מפחיד כי אתה יכול לקחת כדור הצלה ואז אתה קם וממשיך במשחק.

אח שלי נמצא בגנון מעבר לכביש ולפעמים אני עושה לו שלום מהגדר, אולי בשנה הבאה נהיה באותו גן ואני אראה לו את כל המשחקים. יש לנו ארגז חול, שהוא גם פינת משחקים עם תנור וכירים, שבתוכו יש חול. וגם דליים בכל מיני צבעים, שהידית שלהם קרועה והם ישנים.

אתמול זה היה התור של אבא לשמור בגן. היתי כל כך גאה באבא שלי. השווצתי לפני כל הילדים ואמרתי לכל הילדים, שזה אבא שלי.

כל היום באתי לבקר אותו בשער וסיפרתי לו סיפורים. הוא הקריא לי את הבדיחות, המצוירות מהעיתון והסביר לי למה הכוונה. בדרך חזרה לקחנו את אחי מהגנון והלכנו ביחד הביתה. זה היה כיף.

בשנה הבאה אני הולך לכיתה א’. ציפורה כבר קראה לי למלא את החוברות של הגדולים. יש שם אותיות וצורות וקוים וציורים. אני חושב שכיתה א’, זה ממש כמו הגן. אני אתגעגע לאוכל של הגן. כל יום יש לנו פרוסות בטעם אחר, פעם ריבה, פעם שוקולד.. העוזרת של ציפורה מכינה את זה, היא טבחית מצוינת. אנחנו יושבים עם ידיים משולבות, עד שציפורה אומרת לנו בתאבון ואז כל אחד תוקע את המזלג ומנסה לתפוס את הקשה.

אני אוהב ללכת לגן. אחרי הצהריים אמא שלי באה לקחת אותי, הביתה ואני יושב ואוכל במטבח שקדי מרק, אני אוהב שקדי מרק. ארז שכן שלי, שהוא יותר גדול ממני, הוא ממש כבר גדול, לימד אותי בסוכות לדוג רק את השקדי מרק עם מזלג, מתוך המרק. ארז ואני חברים ואנחנו ביחד עם כל הילדים משחקים מחבואים ותופסת בבניין וגם פרה עיוורת בכניסה.

הכי אני אוהב את החורף, שהוא הכי יפה אצלי בבניין, כי לובשים בגדים חמים. אמא שמה אותם בארון ויש הם ריח ישן כזה. ואבא מוריד מהבוידם את הנעליים ואני מודד אותם, יש שם אולי אלף, בכל מיני סוגים. יש שם נעלי סקי, שכשאני יהיה גדול אני אלבש אותן, הם היו של ארז. הרבה דברים, שאני לובש היו שלו ואני הכי אוהב אותם. הכי אני אוהב את החולצות שלו, כי יש עליהם הדפסים כאלה מאמריקה. הן בטח היו יפות, כשהיו חדשות”.

הבטתי בו ואמרתי “נולדתי בשנת 69 על שם התנוחה. יש לי חברה.

היא יושבת לידי בכיתה. קוראים לה יסמין. אנחנו באותו השולחן ובאמצע יש קו, שמחלק אותו לשניים. בשיעור אני שם את היד שלי ליד שלה בכוונה והיא לא מזיזה את היד. יש לה עיניים כחולות גדולות ויש לה יבלת על האצבע. היא לא יפה, אבל היא חתיכה”.

הילד הביט בי בעיניים גדולות, שוקל בכובד ראש את הדברים, שנותרו תלויים בחלל האויר. משהחליט נופף לי לשלום ואני המשכתי בדרכי, משום מה לא העזתי להסתובב לאחור.