שעה בפונדק עזאזל – לס’ יזהר

עזאזל מודרנית – הדרכים הנעלמות של הפצע

טירטור, דחיקה, שלילת ערכו של אדם

שוללת את האמון בך.

פקודת מבצע, מטילה צללים בלילותיך,

מביאה לתאר את הלא יתואר, לדבר את הבלתי דביר.

החבילה הדורית יורדת במדרגות,

מאיינת ומשמיטה את השטיח מתחת לרגלי שכנך.

יורה ומדירה בשאון ימים

ובמלים נבחרות המסולקות הצידה.

מפחד ונלחם בקנאות דתית מכתיבה,

המוחה, מעוותת ודוחקת השקפות אחרות.

ללא מתח של ויכוח. היחיד טובע בכלל.

יכול להציע, אך לא לחייב לערך שהתרוקן.

השאר לי לברור בין תפל לעיקר במערבולת.

לא מכיר פנים בתמונת ניצחון קבוצתית של אנטי גיבור,

המתאבל על הטיית הציונות המשיחית. 

הביוגרפיה זניחה, מדבר מהכריכה פנימה

מספר לקורא על חוויית יסוד שנולד בה

ומשהו שביקש לדעת על עצמו התברר לו.

משהו שמצאת סייע לו להבין את הדיבור לעצמו.

פוער חור מיסיונרי בלבנה, עם עוזי חם ביד.

היאוש ממתין כפנתר תוקפני, העיוור לשני הצדים:

“למה לנו כל העסק הזה? – סידורי הגנה הכרחיים!”

בשטף כוחנות המאורעות נרדמו הניצים.

התעלמו מהצד שלך ומהצד שלי.

ברגע שישבו לדבר התייתרה המלחמה.

במקום מעבר הגדודים נעבור בלי פספורט,

בלי שכל, הרגלים, רווחים, דעות קדומות

ופיסת כבוד של תרבות הצודקים.

הקטינו, המעיטו והקניטו בני אדם כאילו היו שיחים ועזים.

ואז – הופתעו איפה שלא היו צריכים להיות מופתעים. 

הסכמים מחליפים הישרדות במלחמות הישרדות.

נולדת עם הזכות לעשות לפני, את מה שיעשו אחריך.

הנועזים וותיקי הקרבות,

בביזת סיגריות מוברחות בארונית

חוויית היסוד היתה לכאבם.

נותרה צרובה עמוק כדבר שמוחם לא יכל להפנים,

עד שהגיע מתווה שעתה להיאמר.

בס אדיר באמפיתאטרון קרבי מהדהד,

לא השכיל לפרוט על הטוב שבאדם.

על התקווה של הנקלע למלחמה שלא בטובתו

ונותן לה את הטוב שבו לשם חסדיי משהו.

אדם שאין אדמה תחתיו ויש בו פחד,

בהלה ונוכחות הוויה אחרת, בחלל בלתי גמור,

בכוונה ריקה בלי מקום למידרך רגל ותפיסת יד.

ואלמלא שרד היה נחנק בחופת נגמשו הבוער.

זרוק כחבילה אל האש. בשל.

מקשיב למוסיקה נכונה, ללא מחיקות

בחירוף נפש. תלוי באוויר.

ללא מציאות מוגנת ומושגחת

הזוועה הופנמה ודווחה פתאום.

חכה לקול, לשיווי המשפט הפנימי הקל,

ההולך ופותח את השיחה עם עצמו ואתך.

מי ידע מתי קולך יקרא לך שוב לדבר.

יהדהד בניגון נעים ממקום גירושו הגלותי

כקולו השבוי של יזהר, המרעים ב”גילוי אליהו”. 

מסביב לצעקת השתיקה, מונצח רגע בחיי אדם.

שותק את העומס, החול והעלבון.

מוטל כשק מילים על כתפיו המצפוניות של חייל,

הזוחל בכפר ערבי, בין שפה גבוה, פרידה מחברה

וחמור ירויי המלחך עשב.

את אשר יאהב יוכיח,

ללא חינוך לערכים מצונזרים.

זוהר לשנות בדיבור חופשי ופתיחויות.

דבק במבט מבפנים ומבחוץ של חייל,

הלכוד בעומק השטח על קן צרעות.

ואם הוא לא מת, יחיה בבהירות נפשית.

באופק שבתוך האדם.

שעה בפונדק

[ בר באמצע היום. ילדה נכנסת עם כדור בידה. ומסתכלת בעיניים בוהות סביבה ].

רדיו: “יום חמישי לאהבה, שלושה נהרגו בגשר הזיו.
עדנה מפתח תקווה אומרת, שאין אהבה בעולם”.
יום חמישי לאהבה אני יושב על המרפסת רואה שכן שלי מלואימניק,
חוזר לביתו עם נשקו על הכתף והוא מאובק.
שואל אותי מה השעה? אני אומר לו, ש- 5. ביום חמישי. יום האהבה.

לבר נכנסת אישה בבגדים לא צנועים, { נוצות מתעופפות ברוח }
“יוסקה פעמיים מהכפול ושיהיה מהר אינעל רבק”,
המוזג ממהר ומשקה אותה, “אפשר להשקות אותך”? שואל.
– “אני כבר מושקית”, עונה.
נכנס גבר מקריח עם שפם וממלמל פסוקי תפילה:
“אני אוהד של חיפה ולא אכפת לי כלום, אנחנו ניקח ת’אליפות אינשאללה”.

האישה מביטה בו מעבר לכתפה ומצחקת צחוק מריר.
בחוץ יוקדים ברקים של גשם קל.
הילדה, המקפיצה, מצחקקת צחקוקי ילדות ומעשנת סיגריה, שהחביאה בכפה.
אט, אט נראה כי ילדה זו אינה ילדה כלל, אלא זקנה בלבוש ילדים.

נכנסת פלוגה. יוסקה הרס”פ אומר להביא לכולם לפות.
ויוסקה הבר-מן, רץ מאחורי הדלפק להביא ממקרר חלוד בשרים
ושם על האש.

“וואלה איזה קטעים, איך דפקנו אותם, התקפלו חצי גוף”, אומר יוסקה
ותוחב לתוך פיו לפה ענקית. סוס אדום, נוזל לו על סנטרו והוא ממהר לנגבו בשרוולו.
איזה קטעים, צוחקת החבריה, ג’וני, לירי ואזובל מחליקים זה לזה וההמולה רבה.

הילדה החלה מלקטת מהרצפה את שאריות הלפה ומתחילה לשיר בערבית
“הבאנו שלום עליכם”.

יוסקה, ממשיך להזרים לפות לשולחן.
הרדיו מדווח על הבורסה שנפלה והחברה מתבעסים. יום חמישי לאהבה,
הלפות נאכלו והילדה שרה והלכה לה.

לבשתי עליי את החגור והלכתי למחסום.
כותב בשירותים על הקירות.
“העולם מושלם, אבל לאנשים – רע.”
יום חמישי למלחמה.

סודי ביותר

הבסיס היה נטוש ושעת ערב קודרת ירדת על כל השטח. נעמדתי ליד טרקטור ענק לפריצת מחסומים, השתנתי את התה הצבאי על אחד מגלגליו הגדולים, חשבתי על המגד ודקלמתי “נער מאה נער מאתיים הטיפה האחרונה תישאר במכנסיים”.

“אדוני המגד יש לך יופי של שליטה על הגדוד אבל מה איתי ?

ראיתי אותך עובר והצדעתי לך אדוני המגד,

בשם העסקים שלי שירדו לטמיון, בשם כאבי

אשתי, שליוותה אותי למלחמות.

מעריץ אותך אדוני המגד אמרתי לו

באוזנו והוא הסמיק.

ריחפתי מעליו כמו רוח והסופה שרקה משמאל.

חלפתי בין עיניו, כמו צל והוא הסיר אותי

מעליו, כמין משא כבד.

“ציון תעמיס את הרכב, כבר אמרתי לך יא חרא”,

אמר המגד וציון גיחך את עצמו לדעת ועשה זאת.

המגד תקע גרפס והביט סביב במבט של סוכן בורסה מנוסה:

“איך, איך יורים הפלנגות האלו ככה”,

אמר והרים את ידו עם הנשק אל על ועשה באוויר כאילו.

הנהגים כירי ואזובל צחקו והמגד ביצע את ריקוד

הפלנגיסטים על הכביש הרטוב.

מדמע לירושלים חלפו במהירות שיא מכוניות כחולות

מספר, הביתה.

ואנשים חובשי כיפות ומכניסי ספרי תורה, הציעו

שרות פלפון לחיילים צמאי הקשב.

המחסום נפרש בשעה 10:00 והחברה קפצו למשמע

פצצת התאורה.

בסך חלפו במהירות שיא מכוניות נושאות

כיפות כחולות.

וערבים הניחו תפילין על גופות שזופים.

נצמדתי לנשק. מחכה. לכדור. והתפללתי.

הענק הירוק

העט מלווה אותי לכל מקום והוא כססמוגרף, הרושם רשמים

ופנים צמוקות לחיים ושדופות. בין קור הבוקר לחושך הלילה, מצא דווקא הוא לפני גופי ומחשבתי, קווי דמיון בין חייל הגדוד לעציר מנהלי ובכך לימד אותי פרק חשוב בתורת הכלום.

הורדת בבוקר מהמכונית ושלפת תעודות זהות צבעוניות.

עינייך שקועות עד אחורי ראשך ואומרות מכאוב.

התבוננתי בפני המלאך שלך { “בייבי פייס אחי” }.

מנסה לעמוד על טיבך, שעה שניגבת את השולחנות

והכנסת צלחות של אוכל על ידך. שש צלחות בבת אחת עם

רגל עוף או פולקה וחצילים ותפוחי אדמה

ועל הרגל מפוזר ירק נחמד לקישוט.

עיניך שקועות וסבל נרשם בי מדמותך השפופה.

ואתה מקלל בן אדם פעמיים ביום, אלא אם כן רע לך.

באתי אליך לאוהל ואמרתי לך:

“האוכל היה טעים מאוד”.

ולמחרת ליד השקמית התבוננת בי כחבר.

אני רואה אותך כאן, שוב. מוכנס בלילה, לתוך מכונית מסחרית.

אותן עיניים שקועות ומבט ידוע, המותיר בך תחושת אשם על כל גרם שומן ועל כל שאיפת אוויר מיותרת.

כמו הענק הירוק הבוקע לפתע, כך האיש הכותב את עצמו על הדף.

כאשר מכה המציאות יותר מידי חריף מתחת לחגורה, פורצת מעטי זעקה הנרשמת מיד על כל אשר ניקרה בדרכי

“גם קצינים כותבים בשירותים על הקירות”.

חיים בעלי צער

כופפו את היד ושברו את העצם.

צריך לחתוך את האוזן בתנוך.

בין האצבעות שם גמישות

חותכת, כואבת יותר.

יתכן שתרגישו שחיקה

אך אל דאגה כתמי הצואה והדם ניתנים לשטיפה.

המשיכו לא לקחת ללב.

נסו להלחם בשעמום

חישבו על עצמכם כעל יחידה מובחרת.

זה תרגיל טוב נגד שחיקה

והכי חשוב ליהנות. לקחת את הראש לאחור ולצחוק

עד כאן

קובץ הוראות לבני אדם,

שרוצים לפעול על פי הרגש והחמלה.

כלב פצוע ממעשה ידי אדם עבר את הכביש.

צוות – הווי

ההומור הוא תגובה תת הכרתית לסבל.

ההומור הטוב, נערך בשעות הקשות, כמן מנגנון חיסוני.

אדם שנפגע המנגנון החיסוני שלו, קשה לו להלחם

ולייצר נוגדנים, לכן הוא עלול להדביק אחרים.

יש לבודדו ולנסות להצחיקו. אלא אם כן.

יגלה התנגדות.

ואז יש לירות יריית אזהרה מעל ראשו.

ואז ברגלים.

ואז באוויר, שבריאות.

“אני מעריך אנשים כמוכם, שגורמים לי לצחוק”,

אמר הנחקר לחוקריו המופתעים.

טלפון שדה

בואנה יא מניאק אם אתה לא מביא דיבור אתו אני

עוזב ת’עבודה בעיניים שלי דויד.

כבר רציתי להגיד לו שאני עוזב ת’עבודה כבר עכשיו

אבל נשבעתי בילדה ואתה יודע, שבשבילי הילדה

זה הכל

בחיאת רבק דבר אתו, שלא יתייחס אלי כמו

לפועל פשוט.

גם אני רוצה להיות מהמפיצים.

אתה מכיר אותי עם הקטעים שלי עם הבנות,

שאני מנשק אותן

והוא ראה אותי מנשק אותה ואמר לי “מה זה?”

ואמרתי לו, “מה זה על חשבונך”?

ואמר לי “יאללה תן גז”.

נשבע לך דויד, רציתי להגיד לו במילואים האלה,

זהו זה, נגמר אבל אתה יודע, שבשבילי

הילדה היא הכל. 

פיגוע מסקל

ואז אתה שוב בבית החם והמוגן, “הגעת בשלום לחוף” מבטיחים.

לאחר שנת לילה רכה, הגב כבר לא כואב מקפיצי המיטה הצבאית,

התעוררת לקול מוכר- ציוצי ציפורים.

קם בבוקר לשתות כוס חלב.

ובדרך לשירותים, עד הסלון פיזם לו שיר רעות:

“אין אני לי מי לי..? וכל החבר’ה גם…”.

הדליק ת’טלוויזיה, עבר ביעף על הערוצים

ופיזם לעצמו שירי – מסע.

ברקע נשמעה מנגינת “אתמול בחמש אחרי..”.

סגר את הווידיאו והביט בדמות הכבויה, שהשתקפה במסך.

ניגש בחשש למראה והתבונן בעצמו מטווח – 0.

כן, זה היה הוא.

לעתים נדמה היה לו כזר, אך הפעם

היה כמעט בטוח, שהוא האיש הזר.

בדרך למקרר התעכב ללקט עלה, שנשר צהוב.

כשהזדקף נשם אותו עמוקות והביט לתוך נימיו:

“אם אין אני…” חשב, אך בטרם הספיק לשאוב אוויר לריאותיו,

החריד פיצוץ את מסדרון הבית.

הושלך לפינת החדר, מטען צד קטע את ידו ורגליו.

היד עדיין קרטעה יחפה על הרצפה.

המומה ונבגדת.