לנשק את עיני המשורר – ארז ביטון לפרס ישראל

 למשורר

ארז ביטון,

מי שלא ראה חתונה מרוקאית מימיו,

שמענו שמענו את חזיונות העראק.

ושרשראות היונים הצלויות,

שריחן למרחוק,

כשנחגוג עם כל ילדי הכפר

את זכייתך בפרס ישראל לספרות. בדין

ליבית תשוקת עמך כקטר עז כוח, 

חנכת לנער ולא סגדת לצער.

ליבית תשוקת ליבך, לא הישלת גאוותך. 

כמורה נבוכים אילמים באפלה,

משכת אחריך באון תרבות חברתית תוססת

אמן כן יהי רצון.

וכשהיינו ילדים,

סימה רולניק המורה למוסיקה ואימא של “מיומנה”

הביאה לנו לכצה את “הברירה הטבעית”.

הגיעו לבושים לבן.

לבית ספר סאלד.

ושום דבר לא הכין אותי לרעם הדרבוקות, שנצרב בדמי

מעז ולעולם.

וההתכוונות והכוונה.

והמילה וטוהר הגייתה קיבעו אותה בתוכי כמצפן ישראלי פועם.

ובחופש הגדול מאז –

חזרתי מהר הביתה מהעבודה בבניין עם אבא,

כדי להתהפנט בשחור לבן משלמה בר – זו הייתה “הברירה הטבעית”:

https://www.youtube.com/watch?v=-P-fIdMjvfA

שיעור בדברי רקע ראשוניים

שקראתי כדיסלקט לא מאובחן כדברי רקע ראשונים,

שאמרת אבי אבי, אימי אימי מתוך קירבה וגאווה.

בלי תוכחה ובלי מורא.

רק עם כבוד והכבדה.

ואמך שהגישה לפיך חלב ציפורים והירוק שהיה ירוק מכל ירוק.

ושירי הערש המסתלסלים בילדות מהאגדות, ילדותך עת פיכחונך.

ואין אימה ואין בושה רק הכרת טובה והכרת הטוב.

ואמרה אורלי המאירה לי 

אבי, אבי אימי אימי

ואני אני כמשקל ישראל ישראל

ויאמר: הנני.

משה משה

ויאמר: הנני.

אברהם אברהם

ויאמר: הנני.

שמזרעו ניברא עם רב,

שמיזרע שיריך כולם קמה תרבות גאה ומשופעת בדמיון ומעשה.

מסתכל נכוחה, מישיר מבט למצלמה

בלי אכלו לי, שתו לי, לקחו לי, אמרו לי, הכו לי,

יכולתי להיות, יכולתי לחוות, יכולתי לומר,

חבל שלא. כדאי ש..

מטען החבלה כמתנת שטן לקח מאור עיניך במאורה

פילסת ללבנו נתיב במסורה.

ועכשיו שיריך מתורגמים לשפות.

הלב מצפנך הנחנו מימיי האומות.

קבלת העולמות

והנשמה היא ייצוג רוחני בעולם הזה של האני האידאלי, המושלם, השלם

של האדם העומד מול אלוהיו

ונותן דין וחשבון על מעשיו ומעשה ידין.

הייתי איש עסקים חובק עולם, בעל מיגרשים בן בלי דין, בן בלי עם,

במיגדל השן ישבתי לבטח ואכלתי את שור הבר.

אבל יאמר המלאך “הן ייעודך היה להיות צייר”.

דבר כזה אחרי 120 לא יקרה לך,

פיך ולבך שווים

הניצוץ האלוהי הרהיב בך עוז,

הרהיב עוזך המרהיב בצילצליי שבת ועראק ועוגב.

המיסות נימסכות אל הל הקטורת,

מתערבבות נצבעות וצובעות בשלל טעמים, ריחות ומחוזות, והבטחות

הייתה להם שר, היית לתרבותינו שופר,

משורר מוכשר

בדברי הימים.

אביך ועמך שני עולמות

הרוחני והעממי.

האב בקדושת תפילותיו והאימא מגרשת הרעות,

הנמנית בשורה אחת עם 4 אימהות האומה.

הנתינה שלהם אפשרה קבלה,

המתן אפשר את הבסתר הגדל ומתעצם בתוכך

עת הפכת לנער הגדל בבית חינוך עיוורים.

מחבק זרים, מחובק מילים,

ינושקו עיניך שמתקו מטללים.

טיליי טילים של מילי מילים,

ספריי ספרים תהילת התהלים,

לך אקשור כתרים

לא כפו עליך רק היו ייצוג מושלם לייעודם.

להיות לך לאב/אבי ואם/אימי.

עיוורון ופיקחון שני עולמות

יהודית מרוקאית ומיסות של בך

רב תרבותיות הומיה נמסכת סביבך והווה לך דרך חיים מפכה

ידך אסופה בעירטול אל לב האומה – מפויסת.

ומציבה ראשון ראשון ואחרון אחרון

בדברי הימים של ארצנו השסועה.

מורה השמיימה, אל רוח השרקייה של אום כול תום

מנווט ללא כחל וסרק, ברחל ביתה הקטנה.

והנער פוסע ליעדו ואוסף את ידיו מידי הוריו,

משופע בשפע,

משפיע טובות על סביבותיו.

הולך ומתעצם ומוסיף ידע ומכאוב

וניקרא וניצפה ואהוב

והולם בחזה כיהלום כאוב. 

במערת הצללים של המהפכה בת דודו

מר ביטון מכובדי

זוהרות נמעכות אל תקרת זכוכית הדינרוס,

הפתחים הפתוחים לברינקס כאן

בלתי חדירים כאן, בלי פפלימוס של נדבן.

משורר חייב לנוח שלא יהפוך למנוח

מתהלך עם החושך כבנך –

מקלך לו כמטה משה להעבירו בחורבה.

אהבתך לרעייתך, כנף שכינתך – גלויה לעין.

מעניק לבבת עינך – עדנה מלוא חופניים.

חנכת לנוער על פי דרכו ולא על פי דרכך

האל חנן אותך בפיקחון,

לחצוב בנחת פנימה והחוצה בגאון.

מתיידד עם המחשך, שהוא קושי ומכשול

השירים עוזרים להוריד את רמת הערטול

מנגישים מצע רגשי אישי ההופך עצב לכלי קיבול.

לא כמקבץ הנדבות באלג’יר, 

שהניף את מקלו על בנו מוליכו – מרסל

אינך תלוי במאום זולת מצע נשמה מערסל.

לקרוא את המשורר לא לקרוא עליו.

אדם לא רואה, צריך שיוליכו אותו

סופר צעדיו, מונה צלקות מצחו.

חצי עולם בלום בפניו 

בתוך ליבו גלומים צבעיו.

יודע מייתר וקשת אדומת הילה,

אשבוליה ירוק, צהבהב וארגמן זהבו.

כי התעוור באחת עשרה והם צרובים בו.

“היית לנו “זושה”, שלא שכח להיות “זה ש..

כתב, זכר, חלם אהב.

אז ועכשיו ולעתיד לבוא אחריו.

נולדת ייעיש – שמך חיים

החליפו לארז כי במוסד הילדים העיוורים

המטפלת אמרה יעיש הוא ערבי וארז = חדיש

והחליפה לך, “כי במיילא איש בשינוי לא ירגיש”.

משורר מחאה מקרב יהודי צפון אפריקה

הנותן כאב לביטוי של הגירה – באשר היא:

זוהרה אלפסייה

זמרת החצר של מוחמד החמישי

תופיע בשכונה כזמרת חתונות,

כשמדען האטום לא ינקה רחובות

היום יותר מכונס וחבר עם עצמי,

שירי הפכו למפויסים. אמרת

צוחק “העונג הוא כולו – שישי”

אין יום שישי ים-תיכוני בלי ים.

יום של מפגש אנושי בבית הקפה עם חברים.

נהנה לשבת בלי לעשות…. סופח את רחש הגלים.

קולט תנודות לדם / לאור בסוג של שלווה.

הצגה יומית בתאטרון “הסימטה”.

הולך עם הבן לבית הכנסת

ומסבים המשפחה, הילדים, הארוס, דגים עם מורשת.

מנהל את הקידוש, התפילות והפיוטים ברומנטיקה,

אשתך הדביקה אותך באהבת שירת הנסיוטיקה.

צלילה נישאים בגלי הים האגאי,

נכנסים ללב עם הים ושמש הבוזוקי.

סוגרים שורות

ואין לך כניסה?

מתרגם מיוונית:

“די די די מספיק מספיק מספיק בינתיים-

החיים הם גלגל מסתובב של נופים חבושי עיניים”.

איפה הפסקתי. אמשיך באותה הנקודה,

זה הבעיה בלחיות עם מורה הוא תמיד יחזור לאותה הנקודה,

“אה הייתי בלהוריד ת’זבל, אז הזבל…”

אז איך רבין ידע למי לתת צל”ש, הוא היה חושב את מי היה מאשים עם הפעולה היתה נכשלת ואותו אדם = ראוי לצל”ש.

אני = אני 

קרוב אצל עצמך, אצל שלומך,

שומע באך למראשותיך.

מי אני = מה אני

זהות, השלמה, קירבה.

אני משורר = אני מורה לספרות

זהות מושלמת,

מאחל לכם להיות במצב שלי.

אני = מספר יחידאי,

מס’ ראשוני שאינו ניתן לחלוקה.

“כבר שווה ללמד כיתה מדעית בשביל לדעת את זה”.

אחשב זאת שנייה ברשותך – מוריד אנך ליתר, זוכר בראש1.

מזכיר לי את השיחה עם אבי, שישב על המיטה ראשו מורכן ומוחזק בין ידיו

“אני אפס”, אמר לי בגיל 40. לא הגעתי לכלום – אתה תגיע.

אמרתי לו ש 0X0=0 והוא בכל זאת הגיע למשהו

אך אבי לא השתכנע.

רפאל ואביו

ואביו של רפאל האציל הגאה המורם המכובד

הלך עמו במרוקו לבית הכנסת

ובקור ובסופה שאל את בנו יחידו, אשר אהב.

“בני במה תעדיף לחמם עצמותיך, במעיל או בעציי בעירה”?

ויאמר לו בנו רפאל “מעיל אבי, כי כך ייחם לי ולא ירחפו עצמותיי”.

ויאמר האב:

“לא היא, בני

כבנפול השלג על ראשינו,

מה טוב לאדם מאשר להבעיר זרדי עץ, לחמם חום חבריו חברינו”.

במעברה קשה היה לו לראות את אביו מושם ללעג בחליפתו הדהויה בשפתו הערבית, שנקראה שפתו של “האויב המר”.

בני כיתתו המרו את ימיו.

ולעת ערבו רואה את אביו יושב במטבח ואוחז בידו כוס תה חם

וידו רועדת תחתיו ואינו מצליח ללגום,

בשל היבלות שעיטרו את כפיו הדואבות ואת נפשו הדרוכה, הדאוגה, הדעוכה. 

ורפאל ריפאנו האל שחנן רגליו בחוכמת הכדורגל

ובעמדו ליד גדר המגרש חש יד על כתפו יד מלאך/מדריכה.

שהובילתהו אל הארץ המובטחת דישנה נפשו וסוככה.

והחבר’ה קידמוהו כי שפת רגליו בינלאומית וכבוד לכל מביאה.

ולימים זכה רפאל עם חברו במכרז חשמל,

אך ביום המועד ניזכר במשל שחד לו אביו וידע

שאת מרצו ישקיע בנעריו

ועל כן התמנה למנהל מתנ”ס בשכונת מגוריו.

ולימים כשקודם למנהל מועדון יוקרה בצפון העיר ואת נעריו עזב.

עשה להם על האש ואיש איש ברך ברכותיו.

ולמרות קושי הפרידה וההפצרות מהחלטת הקידום לא שב. 

ערב אחד בחוזרו עם נעריו הצפוניים מטיוליו

ראה כי מישהו פרץ למועדונו והשתין על כל קירותיו

30 שנה לא ידע על כך דבר,

עד שרץ לבחירות.

ובחנות אחת אמר לו המוכר בחיוך רחב:

“רפאל אתה יודע מי השתין במועדון?

אלה היינו אנו כי בגדת בנו

והלכת לרעות בשדות העשירים”.

ורפאל חש רפיון בברכיו ניסה להצטדק בקול ניחר.

והבין כי לא משובת נעורים הייתה זאת,

אלא מלחמת מאסף – 

קרב כבוד מתוזמר.

שיחה עם תלמידה דומעת

“למה העברתי אותך מקום”, כי מנקודת מבטי זה מפריע לסביבתך. לא לך.

אני בצד שלך, אם תיכשלי יגידו שהמורה אשם. ככה זה צריך להיות. ידעתי את זה כשחתמתי על החוזה.

הענשת אותי כשטרקת ת’דלת, את יודעת שאני לא אוהב רעש

וצלצולים.

זוהי אחריותי שתצליחי.

לפני זה הייתי 15 שנה בניהול לא היה לי יום ולילה. 7 ניסיונות התאבדות בשנה, 2 מהם בתוך בית ספר. והורים קשים לעיכול. מי שמצליח בכך סימן שלפיל יש עור כמו שלו. 

בסוף השנה שמתי ת’מפתחות ואמרתי כמו בגין בשעתו “איני יכול עוד, איני רוצה עוד, אל יהי חלקי עמכם”. מי שעובד בעבודה בשביל אבא שלו. מגיע לו.

חטפתי כל כך חזק מעצמי, שאף אחד מעולם לא החטיף לי כל כך חזק. רק מכך שלא הייתי נאמן לי. שרציתי להוכיח לאנשים זרים. למי שמייעצים לך בהתנדבות או בשכר ומתנדפים באותה שנייה או מחר.

ואתה נותר עם המעשה ואתה נותר עם ההחלטה המשותפת שנדונת לבצעה לבדך.

ואתה מתקשר ושומע “חפש ת’חברים שלך” וצחוק בצד.

ואז קולו הספרותי של ארז ביטון מצילך מתהום חשיכה.

כבר אינך לבד בחלל הכיתה.

“המורה, אני מתנצלת בפניך”.

לא אני מתנצל בפנייך ומודה לך על השיעור. 

תודה שמכל מורי בית הספר בחרת ללמוד דווקא אצלי.

“אין לי ברירה”

תמיד יש.

תודה.

Edna Cohen

רציתי לכתוב לך אמנון יקר – משנה את רצוני + אמנון…הבן יקר לי אפרים….מילותיך מגיעות כמעט עד השמיים …לארז ביטון יפה העיניים שכותבות רגשות באלה הידיים שלא מכירות רעד….לא נכנעות לעד….לכתוב כך לאדם מורם מעל לכאב…מעל לחסר…בונה יש מאין וחי חיים שלמים על זרעי זיכרון ערים וערכיים….מילים כמו:

מעניק לבבת עיניך עדנה מלוא חופניים….נשיקה גם ממני לארז על עיניים שרואות בחושך את שפקחים רבים אינם רואים באור מלא…אוהבת לאהוב את האהבה שבעיניו…בעיניך…בעיניי..

ראוי לפרס כמו שאיש לא ראוי.

לנשק את עיניו של ארז ביטון ואת האדמה שהוא דורך עליה…בכל מקום שחלף על פניו נבט נבט צעיר ורענן כמוהו.

Reguev Guy

יישר כוח אמנון יקר על הפרגון לארז ביטון

רחל דרור

מעריצה את ארז ביטון. על התמודדותו עם העיוורון. והשירים

Yehudit Malik-Shiran