?מה עם הזיג הייל המסורתי

להתחכך בקרון השינה

מדהים פשוט לא יאמן איזה שקט ואיזו שלווה כמו מעולם אחר.

אמסטרדם. הגענו לעיר בערך בארבע וחצי ישר לאינפורמיישן ההומה, שלא היה הומה בכלל וממנו הופננו היישר לאכסניה, שהיתה לא אחרת מאשר ספינה ענקית, שעגנה במימי הנהר. קיבלנו יחס חם מבעל הבית, שהינו אדם מבוגר, שחשוב לו מאוד לשמור על הציביון של הבית.

{ אין בזיליקות בינתיים וגם לא בתיי עיריה }. נעלנו את הדברים בחדר ויצאנו אל העיר. אמסטרדם הסבירה לנו פנים, בגנים יפים וסתם זרוקים. הלכנו לכיכר דם, היום היה משגע, אור נהדר שמש קייצית. משפט המפתח של אמסטרדם הוא: “נחיתה רכה”.

ניצלתי בשניה האחרונה מחשמלית וכך למדנו, שהרמזור הוא סימלי בלבד. תחילה חשבנו, שכאן הפוך ועוברים באדום. היינו המומים. זה לא יאמן. עולם אחר, יפה, בניני אבן אסתטיים יפים. הרחובות מלאים, אך אינם צפופים. אור צלול, מזכיר את דיזינגוף, אך יותר גדול ומרשים. הגענו לכיכר, שבה כאמור היו זרוקים למיניהם. אך עדיין לא קיבלנו את מלוא הטריפ, שאמסטרדם יכולה להציע. אם אתה פונה ימינה מהכיכר, אתה מגיע לרשת תעלות, כך שאתה עובר תעלה אחר תעלה. היינו המומים. איזה שקט איזו שלווה. ישבנו ונשענו על הגשר לא מאמינים. 

מתחתינו חלפו סירות חלקן פתוחות, חלקן מקורות. על אחדות ישבה משפחה סביב לשולחן אוכל. רבות עמדו מיותמות וקשורות לצידי התעלה.  

אין אינטיפדה אין לחץ. הכל נעשה על מי מנוחות. האווירה חילחלה לתוכנו והפכנו אדישים. אין פלא שהאנשים אדיבים ונחמדים כאן, האווירה היא כל כך רגועה וכה שלווה. שזה פשוט לא יאמן. משפט היום הוא: “אני רוצה לזמביה ושמי רוצה לזיין”. 

הלכתי להשתין במבנה עגול, כמו לוח מודעות בצורת שבלול, כשיצאתי ראיתי ששמי יושב על ספסל בקרן רחובות ליד בחורה מדהימה. { צבע העור השחום שלו שיגע אותן לגמרי }. כאן אני חיב לעצור ולהגיד, שאין לי רגשיי נחיתות באשר לבנות ארצנו, אך הן רק יכולות לשטוף רצפות אצל הבנות כאן.

זה מדהים ואני לא מגזים בחורות יפיפיות, חטובות ספורטיביות, עוברות לידך בזו אחר זו. אתה נידהם מחדש כל פעם ומבטיח להתחתן עם כל אחת מהן. אך נחזור לשמי. ישבתי לידו מביט במים ופתאום שנינו קיבלנו מכה. פשוט תפסה אותנו שלווה אלוהית. כל כך שקט, כל כך ירוק, כל כך יפה וציורי הכל, שאתה פשוט בהלם – איזו שלווה. 

חתכנו מערבה והגענו לחלק היותר אפור של העיר, לכן חתכנו שוב מזרחה, לכיוון מוזיאון האוניברסיטה. החשיך והעיר נמלאה אורות.

ניסינו למצוא את דרכינו חזרה ברחובות הצרים ונתקלנו במסוממים, פושרים והמון מוסלמים. מפחיד. אמסטרדם בלילה ממש הפכה פניה לנגד עינינו. משנואשנו להגיע לרחוב החלונות, חזרנו לכיכר דאם ושם החזירה אותנו שאגה של שחור ענק אל המציאות “אתם רוצים חשיש”.

לא קרה כלום, אבל בקלות התסריט, יכל להיגמר לגמרי אחרת. 

שתינו כוס קפה עם חלב באר של הספינה ומאז התחילו השילשולים, יש משהו בחלב שלהם, שאנחנו לא רגילים אליו. בבוקר אכלנו בספינה ארוחה לצלילי שיריי שביזות. החלטנו שלא נשארים, ארזנו את התרמילים ויצאנו לקרוע את העיר. 

הגענו לבית אנה פראנק. לא נכנסנו כי בתור עמדו תירים גרמנים.

כשראיתי את הקופה הרושמת, נתקפתי בחילה והחלטתי, שאני לא נדחף עם כל החנונים יפיי הנפש הגרמנים לאתר התיירות המפוקפק הזה.

רוצחים לי את העם ורוצים, שאני אשלם על זה. שיקפצו לי. שכחתי לומר שירד גשם בטפטוף מעצבן, בייחוד אם אתה בנעלי התעמלות.

קניתי נעלי טיפוס הרים והמראנו, שיטנו בשלוליות. מאז דבר לא יכל לעצור אותנו.

בדרך הצצנו בחלונות הבתים. חללים גדולים, תקרות גבוהות צבעי פסטל בהירים. עיצוב של פלדה שחורה ועץ דק, הרבה חלל ומעט ריהוט, יש מרחב לנשום. לרוב רואים זוג מסב לשולחן עם נר ובקבוק יין. 

זה לא אמיתי.

לקחנו ימינה ונתקלנו בחבורת ילדים, שהלכה ושרה. לא האמנתי למה שראיתי. זה נשמע מליצי אבל זה אמיתי. הם שרו בשקט. כל אחד בקול אחר, כאילו מזייף וההרמוניה, שיצרו היתה נעימה. נכנסנו לבקר במוזיאון וואן גוך לשעתיים. מאכזב, ניכרת השפעה חזקה של חיתוכי העץ היפניים על עבודותיו.

נסענו באוטובוס להרלם. לא בניו יורק, אבל ליד. היתם צריכים לראות איך נראה נהג אוטובוס אירופאי. חליפה עניבה. ז’קט תלוי מעל לראשו. הוא לא נותן כסף או פורט עודף, הוא נוהג. לרוב יש לו שפם והמון פסון. מי יכול בכלל לדבר איתו.

היפנו אותנו לבעלת בית מסבירת פנים ובעלת חוש מפותח לעסקים.

הסברתי לה, שאני רוצה לראות נוף ופרות. אז היא הכירה לי את ביתה! – סתם. בעוד אנו יושבים ומתקזזים על כל פרנק ופתאום דפיקה בדלת והאישה אומרת לנו, שיוצאים לטיול אופניים. הינו עיפים, אבל כדי לא לבעסה נעתרנו וזכינו בשעתיים של נסיעה על שפת תעלות מיים, הנושקות לשדות ירוקי עד. חולפים על פני בתים מעולם אחר ולא מפסיקים לחייך. מין שימחת נעורים, קפצה על שנינו. היא לא הבינה על מה הרעש “בסך הכל כמה פרות ודשא”.

חזרנו סחוטים אך רצוצים. נכנסנו לפאב של השכונה, שנקרא “סנק באר”. אכלנו המבורגר במיונז “רויאל וויט צ’יז”, הם ממש מטביעים את הבשר בתוך החרא הזה. כתבנו את ארועי הטיול תוך כדי אכילת גלידה.

כל הזמן חולפת במוחי השאלה “איך קרתה השואה?” במקום כל כך תרבותי ויפה. אולי בגלל שהם כל כך יפים וטובים ואדיבים, אנחנו צרמנו על הנוף הזה. אבל זה לא יתכן משום, שתמיד אומרים לנו, שהיהודים תרמו לקהילה בה חיו. והיו גרמנים בני דת משה וכ”ו.

יתכן ובשל השינאה המשותפת ליהודים, הם הביאו לאיחוד הקהילה.

כמו גיבוש כזה, משעמם בערב? בואו נלך להרביץ ליהודי!

{ כמו בבדיחה אם השפן: “תביא סיגריה, אז למה אין לך כובע” }.

מכונת ההשמדה הנאצית, מובנת לי על רקע היעילות והיסודיות, שבהן הדברים נעשים כאן. הם חושבים, שישראל היא מקום מסוכן. בעלת הבית חשבה, שאנחנו מונים 40 מיליון והתרחקה בקרירות, כשאמרתי לה שרק – 4.

האנשים כאן שומרים על עצמם מאוד. מטופחים עוסקים בספורט.

מעריצים נשים, משוגעים למין. 

אנחנו כובשים גבעות והם כובשים נשים. כל אחד כנראה צריך להלחם בשדה כלשהו בחיים. 

הם צוחקים איתך אבל מסויגים. קרים משהו – קור ארופאי. אולי בגלל, שהם יותר מבוגרים, אולי בגלל, שהבת נשואה לגרמני. דווקא נחמד – איך זה יכול להיות? מה קרה לפני – 50 שנה. מה קרה?

אני פשוט לא מסוגל להבין. אני מנסה להגדיר אנטישמיות. כנראה “שינאה תהומית”. 

שינאה תהומית, שנבעה מיכך, שאינינו כמו כולם. בעלי מנהגים אחרים ושונים ובעלי צורה שונה. היהודי איננו אחד מהחברה, הוא בולט. הוא לא שותה ומשתכר, אינו צוחק עם כולם ומזיין עם כולם.

הוא שונה. ואף אם מכבדים אותו, תמיד קל להדביק בו עלילות דם ולתפול בו אשמות. אפילו אם הן בדויות. כמו שהמוכר הסיני בסנק באר חייב לחייך ולא לתת הרגשה, שהוא מצליח לעשות כסף על חשבונם. 

נצרף לכך את העובדה, שהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית והיו כנראה גם מכרים לא קטנים ונקבל את הסיבה. ואולי בגלל שאדולף עלה על רקע המיתון ב33- בגרמניה וניצל רגשות קמאיים חבויים. חבר’ה בנוסף לכך אני אגלה לכם סוד הנצרות חזקה בצורה מדהימה בעולם.

ודיר בלק למי שהרג את ישו. דיר בלק יש לו אות קין לעד מבחינתם. 

הפתרון הסופי, על פי שמי: “היהודי הגלותי, לא היה כמו הצבר.

הוא הוריד ת’ראש , לא כמו שהצבר מוריד ראשים. מכיוון שהיה עליו לקבל את דין הסביבה. ולא יכל להתנהג כדבר, שבועט לכל הכיוונים.

בקיצור”, לפי שמי “מי שלא בועט אוכל אותה”. 

בבוקר החלטנו לצאת ליעד שבו יש תחנות רוח. נעזרנו במקומי, שקצר את הדשא ליד ביתו. בגלל הלחות והמיים הרבים גדל שם עשב עבה סמיך וירוק עד. הוא ענה לנו בחביבות ונתן לנו הסבר ומפה. אולם כשהגענו נוכחנו לדעת ש “ההרחן הורחן”, הינו מקום תיירותי הומה ובו כארבע תחנות רוח, { אחת נוספת מצויה בכניסה }. יש שם גם גשר, שמתרומם כשספינות עוברות ומילק שייק טוב מאוד ויקר. 

נתקלנו בתייר מהונג קונג. היתי מוכן להתערב, שהוא קונה רק כחול לבן, אבל לא רציתי להביך אותו. הוא היה חמוש במצלמות עם עדשות מכל הסוגים ולבש סרבל צלמים. מובן שבקשנו מהמקצוען לצלם אותנו.

משפט המפתח של הארלם הוא: “טוב, תחזור ותיסע אלי ואני אצלם אותך”, צלמנו כמו משוגעים כל פלג מים כל בית פרטי.

עברנו עם המעבורת לגדה השמאלית והתיישבנו לאכול על חול טובעני ותובעני.

התברר שזאת היתה ביצה, שנראתה כשדה פתוח. נזכרתי בסיפור על כלבם של בני בסקרויל, שמתואר שם איך פעם הפושע ידע לנווט את דרכו על גבעות החול בביצה, לילה אחד הוא טעה וטבע. חזרנו לפסל הנער ההולנדי { זה שדחף אצבע לסכר ונעצר על הטרדה מינית }. היה עדיין מוקדם ולכן חתכנו לכיוון השדות.

הטיול הזה היה מסוכן מאוד. אני כל כך נשרפתי, שהיתי אדום כמו רמזור. הפרים, שהסתובבו בשדות היו ממש חסרי מנוחה. הם ראו מולם בד אדום עובר במהירות ונעלם, מזל שהפרידו בינינו תעלות מיים.

נזרקנו ליד בית, שהיתה מחוברת אליו תחנת רוח, לפתע הותקפנו על ידי עדת ברווזים ידידותיים. שמי אמר, שבארץ זה לא יכל לקרות, כי ישר היו עושים, מהם מנגל. העברתי להם “מורשת קרב”, על התחנת רוח ומסדר, אבל הם זרקו זיין. 

כשחזרנו הביתה אחרי יום שלם בשמש הייתי צלוי כמו ברווז. שתיתי במכה שני ליטר מיים, לקחתי כדור אקמול והתמרחתי מכל הבא ליד.

למרבה המזל והפלא נרדמתי מיד. למחרת הוגדר מצבי כבינוני, אין נפגעים נוספים לכוחותינו. כל המטרות הושמדו. כעת אנחנו מכבסים כבר שלוש שעות, לדעתי זו טעות בשיקול. המכבס הכושי נופף לעברי בזוג תחתוני נשים, אני מכיר אותה אישית”, אמר “היא משהו משהו”.

“דליקטס בתוך דליקטס”, תיקנתי אותו. מזל שלא היה לו עוד מלח לזרות לי על הביצים.

בהמלצת הכובס שכנראה היה הכושי הנאצי הראשון, לקחנו רכבת מאמסטרדם לעירה על גבול גרמניה. שם הבנו, שעלינו להתרחק להבא מכל גבול עם ארץ מקפיאה זו. היו שם מכונות לעוגות קשות וקטנות, צריך להיות פסיכופט לאכול כאלה. נמלטנו משם מיד. אחי סיפר לי שפעם ירד בטעות בתחנה לא נכונה והגיע לברלין המזרחית. הוא אומר שהנוף התחלף דרך הרכבת מירוק לאפור. בבתים נראו עדיין סימני כדורים והפגזות. ושוטרים במעילים ארוכים מצוידים בכלבי זאב הסתובבו ברציפים.

חזרנו לאמסטרדם. אחי עשה יותר בשכל בטיול שלו, הוא התנחל בדירה ליד הכיכר, בעל הדירה הרים טלפון והוא דיבר איתו, כאילו הם ידידים וותיקים וככה העביר שבוע של כיף. אנחנו כרגע בנסיעת לילה ברכבת לבריסל, שמי חולם על קרואסון בבוקר. אמרתי לו, שיש עוד עשר שעות עד הקרואסון.

היינו אמורים לעבור מהרכבת לבריסל ישירות לרכבת ללוקסנבורג, אבל הוטענו וכך בילינו שעה וחצי בבריסל. קנינו בגטים ומימרח שוקולד ועשינו קפה על הדשא לרגלי התחנה. העיר אפורה ותעשייתית.

בחלק, בו היינו יש יותר זונות וערבים, בקיצור לא סימפאטית. לכן המשכנו ללוקסנבורג, אבל, אבל ועוד פעם אבל. הרכבת נתקעה ולכן נאלצנו להחליף קרון. עליתי לרכבת לשאול, האם זו הרכבת ללוקס.

הרכבת התחילה לנוע, בעודי מקבל תשובה שלילית. נלחמתי בדלת בסיוע שמי והמבקר ונחלצתי מהרכבת בדקה ה 110. פעם אני יעשה על זה סרט ואני אקרא לו “דלתות מסתובבות”.

קרונות השינה היו מלאים באנשים, שהזמינו מראש. לכן נאלצנו לעבור את כל הרכבת. לאורך כל הדרך עמדו בנות יפיפיות ופשוט נדחפו אלינו עם הישבנים, מתות להתחכך. ניסינו לדון בשאלה, מדוע כאן הבנות מפשיטות אותך במבטן? אך ללא הועיל. הגענו לקרון ריק וכבשנו אותו, הדבר היה טוב מכיוון, שכך פגשתי בחורה ספרדיה חמודה ומצחיקה בשם ויקטוריה. נרדמנו ובפוקס התעוררנו בלוקס.

הגענו ללוקס ב 2:30 בלילה והיא מיד מצאה חן בעינינו. הצצנו מהתחנה החוצה, אווירה רגועה, עיר אסטתית, צריחים ומגדלים.

פרסנו שקי שינה על הארץ וישנו עם יתר נוסעי הרכבת באולם הכניסה. משפט המפתח של היום הוא: “איזה יום אה”?! “חכה הוא עוד לא ניגמר”. 

בבוקר קמנו מוקדם, בשל העוברים ושבים, שפסעו בינינו. שתפנו פנים, צחצחנו שיניים בברז, שהיה על הרציף והתיישבנו על הדשא לקפה ופרוסות עם שוקולד. קינחנו ב- 30 שכיבות סמיכה. הארוחה היתה מלווה במבטי ערגה של נוסעי הרכבת, שעצרה בתחנה. וכפיפות הבטן במבטי הערצה.

הגענו לאינפורמיישן וקיבלנו מידע בצורה צוננת למדי. המגע החמים יותר היה דווקא עם הבחורה באינפורמישן של הרכבת, שנתנה לנו מסלולים ויצרה תור ארוך ארוך עכב כך.

הפקדנו את התרמילים עבור 1 ש”ח, עד 10 בלילה ויצאנו לטיול בעיר. חלפנו על גבי גשר עתיק, שהוביל למצודה על שפת הנהר. משם לקחנו את הדרך ללב העיר דרך הרחובות העתיקים. היום שבת בבוקר והאווירה בדיוק תואמת את היום הזה, שלווה כמו בשבת בבוקר. 

איננו מפסיקים להתפעל מהנוף וזהו פיצוי הולם על יום אתמול, שהיה יום של נסיעות. צלצלנו הביתה ונסינו להרגיע. אנחנו נמצאים רק במקומות הנוחים לנו. המוטו שלנו הוא “הם שניים ואנחנו לבד”.

הגענו לשוק ססגוני. התפלאנו, שלא צועקים “על הסכין”. הכל אסתטי ביותר ורגוע. אנשים יפים ומטופחים. כל השוק טובל בירק. לוקס נראית, כמו גרסה מורחבת של סמטאות יפו. לאחר מדידה ארוכה, קנינו סוודרים וחיפשנו מקום לנוח. נרדמתי בצל העצים בפארק, שהשתרע למרגלות הגשר. התעוררתי לאחר שעתים שינה אדירות. עשינו דרכנו למעלה אל הגשר. הטלתי מימי בשירותים נקיים ביותר והאשה, השומרת עליהם, היתה בחורה אדיבה, אשרה פרתה את כספי והביאה נייר טואלט חדש כשנגמר. ממש מרשים. { הנייר כמובן כבר אצלי בתיק }.

משם התחלנו לחזור לתחנה. כאשר פתאום שרתה עלי מוזתי וחפצתי להחזיר את הסוודר, שקניתי ולהחליפו באחר משום שנמאס לי לקנות דברים סתם. הסוודר, שקניתי היה אומנם מרשים מאוד, אך לא חושב, שהיתי הולך איתו. דבר זה הטריד אותי כל היום, מאז קניתי אותו, אתם כבר מכירים אותי.

נ.ב: אני מתבונן בכרסי ואיני רואה כל סימני הרזיה. באמת, אנחנו הולכים ללא הפסקה ממש חורשים. ואז כאשר אנו מתעייפים, או נהיים רעבים אנחנו אוכלים. בצהריים לרוב המבורגר וסלט במקדונלדס. בערב פרוסות עם שוקולד נוטלה וקפה.

התלהבנו מהמוכרות בחנות, שהחליפו לנו תוך שניות את הסוודר נתנו עודף וחייכו וחייכו וחייכו.

בעיר הזאת אנשים כל הזמן אדיבים ונחמדים. והעיר משרה מטובה על הכל. מבחינת רוגע ושלווה הולנד הרחק מאחור. 

בערב פגשנו את סאם אותו פגשנו גם באמסטרדם. הוא מטייל לבד.

כהרגלי רציתי להתנער ממנו, אך כשקלטתי את ה “אס, או, אס המבעס בעיניו” { כדיברי י. גפן }. הצעתי לו להלוות אלינו לצרפת. הוא סרב ואמר, שהוא ישן במלון זול בעיר. איך הוא יכול לבד, ממש גועל נפש. הוא היה יומיים בבריסל אמרתי לו, שהוא אדם חזק.

כשנפרדנו אמר סם, שהוא ממהר לקונצרט במרכז העיר, השעה היתה 8:30. נלווינו אליו, צחקנו והיה כיף. הגענו לכיכר העיר, שהיתה הומה אנשים לבושים בהידור ובטוב טעם, כמו אירופה באגדות. במרכז תזמורת קאמרית על במה. מנגנת מוזיקה לריקודים. באמצע משייטים ארופאים מז’ורנלים ואירופאיות מזורנלים, בינות ילדים מבורדה וזקנים הדורים. התמונות הידועות לטוב, שנמכרות אצלנו בשחור לבן, אינן מבוימות. זה קורה כאן בדיוק, כשאתם רואים מבט. התנגן לי בראש שלמה ארצי “בגרמניה לפני המלחמה היית יפה – זה מדהים.

רקדתם יחדיו, מאושרים בריקוד, עד שבאה המלחמה…האם נגמרה המלחמה?!” 

אני בטוח, שהם היו שאננים אז לפני 50 שנה קלות, באותה מידה לאימי השואה, כמו לאימי האינטיפדה, כמו לכורדים וכמו לעירקים. הזקנים החביבים הללו היו אז עלמים חביבים ונשאו את ז’קטיהם, באותה חשיבות, כפי שאלה החולפים על פני עושים. בלי שמץ דאגה, בלא קמט של מעורבות. הם בעולמם כמו מערכת לימפה אשר בגוף. חיים בתוך בועת נוחותם וייפותם. רשמתי ביומן “אנשים יפים, לבושים בהידור, לא משחקים בבוץ”.

נתתי למוזיקה לזרום ולקלוח לתוכי. ישבתי בינות לאנשים להתערב, אך אני שונה אני יהודי, אך לא גלותי רבותי לא גלותי. אני ישראלי, כלומר יהודי לוחם, יהודי חופשי וגאה. יהודי שיודע על החיים, כפי שהם. חיי עבודה קשים ולאו דווקא היופי והתרבות, שכאשר היא באה במגע עם קושי החיים, היא מסיבה את גבה. משום אי יכולתה הסטרילית להתמודד. אין לה הכלים. אלו חיים של חלון ראווה. אין אלה בגדי עבודה. 

בדרך מחוץ לכיכר נכנסנו לארמון, שממול לבמה ולמזרקה. למדנו מתצוגת תצלומי ענק, שהבמה והמזרקה עמדו משנת 1903. למדנו שבשנת 1944, עמדו באותה כיכר עם אותה מזרקה, טורי מיסדר נאציים, כשממרפסת הארמון הונפה יד “זיג הייל!”. 

אותה במה, אותו פסל. תפאורה. כעת ההצגה הוחלפה. האם גם אז נגנה התזמורת? אנו חוזרים לתחנת הרכבת. אנו יודעים כי גם אז נגנה התזמורת וכי הגרמנים נתקבלו באותה חביבות והכנסת אורחים. שכן זהו כלי עבודתם של תושבי העיר ובינו לבין הלך מחשבתם אין כל קשר – הוא בגדי

העבודה שלהם.

ומה אשר בלבם פנימה.

איני יכול לדעת. 

בלוקס אין צורך לאכוף את השבת. אנחנו אולי המצאנו את השבת, אך אין לנו מנוחה אמיתית. כאן ב 18:00 לא תמצא כלב, שייפתח חנות.

המנוחה היא קודש. למרות התיירות. ושבת קודש ירדה על העיר. הספר “עפיפונים”, של רומן גרי בכיס, זה כבר שלב אחד לפני הקריאה.

מכיוון, שלא רצינו להיות ביום א’ בלוקסנבורג, שהחלה להסגר. וכן משום ש “מיצינו” { מילת מפתח }, את העיר החלטנו לסוע לפאריז { “יה” אמר ג’רמי “נהדר” אמרה ג’מינה }. 

נ.ב: הרציפים שוממים. שקשוק קטרים מרחוק.

כמה פקודות קצרות בגרמנית.

אני אישית שלא כאבותיי

לפני – 50 שנה מישיר מבט

מזדקף, חולץ נעלי מתרווח

במושב העץ, כותב ושם זיין !

גדולתו של משורר/ סופר/ פסל, שהוא מהווה פרשת דרכים, אליה חוזרים – אכן צדק שיקספיר “העולם במה וכולנו שחקנים”.

עלי לשחק תפקיד של יהודי ארץ – ישראלי. והיו יכולות להיות אין סוף אלטרנטיבות  – לילה טוב לוקסנבורג.

השעה כרגע 11:54 וכרגע גמרתי את שיפצור התרמיל, שכלל עבודת מלאכת מחשבת. קשירות ע”י האזיקונים של שמי, חיתוכם ע”י הסכין היפנית של שמי ושריפתם ע”י המצית של שמי. לדעתי בכך קניתי את עולמי אצלו. הוא כרגע ישן ואנו מחכים לרכבת, בדרכינו לפאריז עיר האורות אליה נגיע בשאיפה רבה ב7:00.

גולת הכותרת של הטיול בפריז, היתה 40 דקות מקלחת. ירדנו לחרבן בתחנת רכבת ולפתע שמעתי קול של מים זורמים. לאחר שלושה ימים ברכבות ובשירותי רכבות מזוהמים, סוף סוף “מקלחת”. המתנו מעט בתור והעובדת הכושית הנחמדה הסבירה לנו פניים ותמורת 20 פראנק קיבלנו מקלחת אגדתית. חדרון קטן עם טוש, מטלים, כיור ומראה.

אבל סחבקלא הסתפק ב 20 דקות אלא שטף את עצמו שלוש פעמים ומרח על עצמו תכשירים שונים, עד שכעבור 40 דקות נשמעה דפיקה בדלת והתבקשתי לפתוח מיד. הכושית הזעיפה פנים והראתה לי שלט על הדלת האומר “20 דקות”. “אתה אומר לכולם הרי, הרי ואתה לוקח בעצמך 40 דקות”, התרגזה. ישבתי את אי הנעימות בכך, שהתנצלתי { כהרגלי }, ושילמתי עוד 20 פראנק, כיאה לאנגלי טוב. נפרדנו כידידים. 

משם החל המרוץ המטורף שנקרא על ידינו “המרוץ לעשיית וי על פאריז”. או ” ג’י אייץ’ { גומאים הולכים }. בתחילה עוד היה ספק בלבנו, שנישאר בעיר כמה ימים, אך שינינו משימה במהירות. כבר כאשר באנו לשמירת חפצים זכינו ליחס צונן. הצרפתים בכוונה מדברים אתך צרפתית ונהנים מזה, שאתה לא מבין. לא היתה שום בעיה דיברנו איתם עברית והסתדרנו שיגעון. חוץ מכך נופצה הסטיגמה שלהם כאנטיפטים. משום, שמאז רק זכינו לרצון טוב. 

הבעיה היא שהם מתים לעזור, אך אינם יודעים אנגלית, זהו עם קשה יום. הם נהגים פרועים וחסרי סבלנות ושועטים אליך בשיא המהירות, כמו בישראל, זהירות!

פאריז אסטטית, בתי אבן עתיקים, הכל מסודר ןמשומר. העיר גדושה בתיירים. “ומה נראה?”: הלכנו לאורך נהר הסיין, המזוהם והמוזנח והבטנו בגשרים, החוצים אותו. עברנו ליד העלובר, שהיה בשיפוצים ולא נכנסנו בשל התור הענק. עברנו ליד מזרקה, שגבלה בגן מעוצב בקשתות ברזל, מהם גלש ירק. סביב הגן היו בניינים מודרניים והשילוב היה יפה. בגן עמד נגן סקסופון ג’ינג’י ומאחוריו טייפ שנתן לו פלייבק, ישבנו להקשיב ל 2/1 שעה.

עמדנו בכיכר קונקורד בצל האובליסק, שהביא נפולאון ממצריים { דיין ילד לעומתו }. האובליסק נראה לשמי, כמו “ויברטור של צרפתייה שמנה”. חצינו את שדרות שנזליזה. ישבנו שם מעט וצחקנו על הטיולים המאורגנים { דבר, שאנו עושים בכל הזדמנות }.

מחלקים להם טבלה ואומרים להם יש לכם עכשיו 2/1 שעה פנויה. ניתן לעשות וי על אתרים, שעברנו היום ומי שגומר יכול לעשות וי גם על האתרים של מחר.

ניווטנו אל שער הניצחון. אין בעיה למצוא אותו. הוא נמצא ליד מקדונלדס, בכלל כל אתר תירותי באירופה נמצא באופן מיקרי, ליד מקדונלדס, גם כל תחנת רכבת.

יש מעט מקומות, שלא נמצאים ליד מקדונלדס. זה היה נוגע ללב לראות, איך הצרפתים, שמתוארים בספר “עפיפונים”, כשוחרי מטבח, מכינים את הקציצות האמריקאיות בכזו אדיקות וגאווה בלתי מוסברת. 

מהשער שברנו שמאלה חזק לעבר אייפל. כשהגענו לאייפל היינו ממוטטים, ורעבים מאוד. היה יום לוהט והשמש שרפה אותנו. אכלנו שתי נקניקיות ונותרנו רעבים. ציינתי ביומני, שכדאי לכתוב ספר על פאריז ובו לציין את “זכות המבט הראשון”. אתה מביא את התייר, כשעיניו קשורות וממקם אותו מול דוכן נקניקיות. כשמוגש החשבון אתה מסיר את הכיסוי מעיניו. 

ירדה עלינו שביזות איומה. היה לנו חם ומופע רחוב ברקע, מילא את האוויר ברעש כלים. פסענו בין המוני אנשים וצפצוף מכוניות.

היינו שפוכים וקיללנו את הרגע, שהגענו לפאריז. { לו היה לנו שכל להישאר בפארק בלוקסמבורג, אבל מיצינו אותה }.

לאחר שלא שבענו, אך תדלקנו מעט, המשכנו דרך המזרקות הגסות והמגושמות אל המגדל, שהינו אכן מרשים ביותר. מישהי הציעה למגדל נישואים בשידור חי, מעניין איך נראה הירח דבש במלון.

אבל לא היינו מוכנים לעמוד בתור הארוך ביותר שראינו בחיים, שהשתרך ליד כל אחת מרגליו, כדי לעלות במעלית { לא רק הישראלים הם עדר } ולעלות ברגל נראה לנו כמו בדיחה גרועה.

באחד הרחובות ראיתי בחלון ראווה פוסטר של “דאלי”. שאלתי את אחד העוברים ושבים והוא סימן לנו את מקום המוזיאון על המפה. מאייפל פסענו לכיוון המטרו, בדרך חתכנו לשנת צהרים בפארק על שפת הנהר ומשם למטרו. במטרו אכלנו עצבים בדליים. אתה מאבד שם את כושר ההתמצאות לגמרי המשפט ליום זה: “קידבג הרם, קידבג הורד”, תיזזנו שם כמו בטירונות, עד שמצאנו בטעות את הכיוון הנכון.

טיפסנו בסימטה יפה, צרה וציורית, שהובילה למדרגות, שביניהן מעקה ברזל ציורי מאוד. בלי כוונה הגענו לנקודת תצפית על פאריס, שלעומתה האייפל מחוויר. חלפנו בזריזות דרך עשרות ציירים, וסועדים למטרתנו “דאלי”. הבחנו בפוסטר של המגלומן, שפמו בלט על הרקע האדום.

נכנסתי לסטודיו והתאכזבתי, מכיוון  שהיו שם תדפיסים ורישומים, שהיוו את הבסיס לראשית עבודתו, כמו תרגילים וחזרות לקראת. אבל, אבל, אבל ועוד פעם אבל המוזיאון עצמו היה מקסים ובילינו בו שלוש שעות. היו בו פסלים ותמונות מוקדמות שלו. 

דאלי כנושא הבשורה וכשליח האל. דאלי מאייר את לפונטיין. עליזה בארץ הפלאות ודון קישוט לפי דאלי. וסדרת ציורים על תקופת חומה ומיגדל בישראל, שהקדיש לבן גוריון.

במקום תאורה רכה ומוסיקה קלאסית ספרדית, כאשר מידי מספר דקות מהדהדים דבריו של הגאון: ” ההבדל היחידי ביני ובין האימפרסיוניסטים, הוא שאני אמפרסיוניסט. או ” ההבדל ביני לבין משוגע הוא, שאיני משוגע”. אח איפה הפוסטר שלו שקניתי בדליית אל כרמל. ראברק.

סוס חד קרן מביט בקרנו, שמתחילה לנטוף דרך לב. והטיפה זולגת על הלב. ולמרגלות הסוס מוטלת אישה. מוטיב חוזר: זמן נוזל, חלל אין סופי, בחורות יפות, עליהן מצוירות נמלים. מגירת החיות היפיפייה, מול המוות הבלתי נימנע, הכל נקטף. גדולתה של יצירה בכך שהיא מסוגלת להזיז אותך ממקום, שעמדת בו אפילו בסנטימטר למקום אחר.

דאלי מביע את עצמו בצורה חזקה אך גם רגישה. מי שרואה את איוריו על הארץ רואה אדם בעל ראיה חדה ומעוף של נביא, נושא בשורה. 

משם חזרנו ברגל לתחנת הרכבת המזרחית ומשם לתחנת הרכבת המרכזית, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. כדי להגיע אליה נאלצנו לקחת מטרו, שבמחילותיה כילינו את כוחותינו האחרונים. 

התברברנו שם והיינו סחוטים שמי אומר “עד מתי קסדות על הראשים”, הרגשנו כמו בגיבוש צנחנים. מתיש, מרגיז ומעצבן. 

המתנו לרכבת לאנג’ר. הגיעה רכבת ישירה, מרשימה ואווירודינאמית.

עלינו לרכבת והתרווחנו. סוף, סוף עוד שעה וחצי נהיה בעיר. אבל, אבל, אבל:

א. עוד ברכבת החלו אצלי כאבים חזקים בגיד אכילס ולא יכולתי לדרוך על הרגל.

ב. הגיע כרטיסן אנטישמי, שמי לקח זאת באופן אישי, כמיצג האומה.

וסינן “כל הציונות על גבי כרגע”. הכרטיסן לא התרשם, הוא היה קשוח ודובר צרפתית רהוטה בלבד. הבנו משפת גופו, שבגלל שזו רכבת מהירה, לא היה תוקף לכרטיס הרכבות שלנו והיינו אמורים להזמין מקומות מראש.

ניסינו להסביר לו בשפת ידיים ופנטומימה, שהבחורה בתחנה על אף נחמדותה הרבה, לא יידעה אותנו. אך ללא הועיל, שילמנו קנס גבוה.

זה היה השיא, מכיוון שגם כך עפו לנו 200 פראנק בפאריז. שמי אומר “הדיוק הגרמני, הוא כמו האנטישמיות הצרפתית” ואני אומר, שגם להפך.

“השאיפה שלהם היא לזמבר אותנו כל הזמן”, המשיך שמי. כשאחזור אפתח משרד פרסום עם דודי זמבר. 

הגענו לאנג’ר ב 1:39. נפלנו על הרציף וישנו עד 7:30. בטעות לא שדדו אותנו. התעוררנו מחוסלים, לא יכולנו לדבר אחד עם השני ואני בקושי הלכתי. התמקמנו מול האינפורמישן בכיכר ועשינו קפה. ערכנו קניות בהיקף נרחב, שדמה להכנות למלחמה. ברדיו הודיעו על “הזזת כוחות” וקראו בשם היחידות.

הדבר, שהכי רצינו היה לנוח ולמלא מצברים. היינו מותשים, רצוצים היינו חייבים להיזרק לנוח. אמרנו לפקידה  “אנחנו רוצים לנוח, איזה פארק הכי יפה?” היא המליצה על הצפוני, אך בו לא ניתן לשחות, לכן בחרנו במרוחק, שנקרא משום מה “האגם המרכזי”. בדרך התבוננו מהאוטובוס והסכמנו, שהאינטואיציה פעלה שוב לטובתנו. העיר הייתה שקטה ושלווה.

זה מה שאנו מחפשים בכל מקום. לא מרוץ מטורף אחר עשיית ויים.

אנחנו גם מספיקים יותר וגם הכי חשוב, יש לך את הזמן לעצמך ואתה יכול להגביר, או להאט. העיקר בטיול שלנו הוא השלווה והקצב הנכון ולא לראות בסיטונות. באנו לנוח. באנו ממכבש לחץ ואנחנו רוצים שלווה. כעת אנו חושבים, שמצאנו את הקצב המתאים, אין טעם לרוץ.

זה היום השביעי לטיול והיינו כבר בהולנד לוקסנבורג פאריז.

מבחינת עשיית ויים מיצינו וכעת ניתן להנות. אך אל תיטעו אנחנו יסודיים, בכל מקום היינו רוב היום על הרגליים ופרט למנוחות צהרים חרשנו בעזרת מפות, אנשים ואינטואיציה.

אך עכשיו יש לנו זמן, אנחנו כאן על שפת האגם. התמקמנו על גבעה מדושאת, בינות עצים. מתחנו חבל לכביסה, פרסנו שק”שים, אידיליה.

הבטחנו חגיגית “היום ומחר לא עושים כלום. אנחנו כאן עד שייגמר האוכל”. אני לא מבין כלום בפסיכולוגיה, אך ברגע שירדתי בתחנה מול האגם, הפסיקה הרגל לכאוב. ישר הבנתי, שבחרנו טוב. הפסקה.

קפה ועוגיות, אחי הביא לי גזיה לטיול, והטובה הזו משתווית לטובה, שעשיתי לו עם הווקמן, לצבא. משפט המפתח היום: “שנשטוף ת’כלים בנהר בעצמינו, להרגשת הביתיות”. 

עמדתי להתחיל לכתוב את ארועי היום, כאשר דבור ענק הסתער עלינו וחג מסביב לפקל הקפה. “ג’ומנג’י”, חבטה אדירה שמה קץ לחייו, שכן אנו מאומנים. בימים שבילינו וסעדנו מנות קרב בטירונות נתקלנו כבר בשכמותו. “יהי זכרו ברוך ושחבריו לא יבואו להלוויה אמן”. אמרתי לשמי “אנדרטת הדבור האלמוני” והחבריה צחקה שעה ארוכה.

שמי מתגלח עכשיו על גדות האגם הוא אומר שלהתגלח בעזה עם ראי של קומנדקר זה אסון, אך כאן זה תענוג. הוא שומע את מה שאני כותב וטוען, שזה המשך ליומן הכזבים דרבנו דן בן אמוץ זכר צדיק לברכה. טפו. 

“מעשה שהיה כך היה”, את יום האתמול, שהיה כאמור היום השביעי לטיול חגגנו בחוסר מעש מוחלט על שפת “האגם המרכזי”. כשאנו אוכלים בגטים, ספגטי ובעיקר יורדים לשכיבות סמיכה. וכן משוחחים על משמעות החיים, על הארץ, חברים, משפחה, עבר ועתיד. אך בעיקר מתבוננים בנוף הנפלא, הנשקף מהגבעה המוצלת, בה אנו יושבים, על שפת האגם. בשל עייפותנו הרבה הצטלמנו ממקום מושבנו. לאחר יום מתיש הלכנו לישון ב 23:00 ונרדמנו ב2:00 , לאחר שיחה ערה על נשים. 

קמנו ב7:30, עשינו קפה והלכנו לקמפינג השכן להתקלח. ניסיון ההתפלחות לא עלה יפה ושילמנו 30 פראנק מהקופה המשותפת. עבור מקלחת, שאינה נופלת ואף עולה על זו של פאריז.

נ.ב: בשער אמרנו שאנו מישראל. איני יודע אם בגלל זה, או בשל מראנו החיתי והשחום, התבוננה בנו יפיפייה מקומית על אופניים במבט, שאומר רק דברים גסים וחיכה חיוך, שאינו משתמע לשתי פנים.

לאחר מקלחת ותגלחת שכרנו רכב באויס תמורת 350 פרנק ליום. פיאט אונו שחורה 1000 סמ”ק. קיבלנו אותה מתודלקת פול. ויצאנו אל הדרך, אל “המסע בעמק הלואר”. הגענו לטירה גבוהה, לרגליה היה בית מרובע, שחלונותיו פתוחים. בקבוקים נזרקו דרך החלון וילדים בתחתונים רצו שם לא קשורים. חוץ מרעש של זכוכיות נשברות, לא ראינו שם שום מבוגר, זה נראה כמו בית יתומים. בדיוק התחלתי לקרוא את הספר של אמיל אז’ר “כל החיים לפניו”, ודמיינתי שזה בית היתומים של רוזה הזקנה. יצא מולי ילד והחזיק בובה קטנה מסמרטוטים. ידעתי, שקוראים לו “מומו” ולבוב שלו “ארתור”. 

מזג האוויר היה סגרירי, אך נעים. קנינו כובע ומזלג לשמי מחנות של עודפי הצבא הצרפתי. והמשכנו, כאשר מדי פעם אנו עורכים גיחות אל השדות. השדות שקטים ויפיפיים עם גלגלי חציר גבוהים. הצטלמתי כשאני קופץ על גלגל חציר ענק. בקשתי משמי, שינסה לצלם אותי באוויר.

הרדיו שלהם מעולה, מוזיקה טובה כל שעות היום, בכל התדרים משמיעים את אותם שירים, שערוכים בסדר שונה, בלי דיבורים בכלל. לא מעניין כאן אף אחד עם איילון מוצף ( בפעם האחרונה ) וצומת גאה חסום בשל סקרנים. 

הם לא מנסים להרחיב את הידע המוזיקלי שלך ומשמיעים שיר מסוים אחד מכל דיסק ( כמו בארץ ). בכל אזור שלטת תחנה אחרת, לדעתי כדאי ליישם את השיטה בארץ. למכור זיכיונות ולפתוח רשתות אזוריות ( הקדמתי את זמני ).

התמקמנו ב”שינון” עיירת קיט נחמדה. נסענו לאורך הנהר לחפש מקום, בחיק הטבע, בו נוכל לשון. היו שם חלקות דשא מגודרות כנראה מקומות פרטיים. ילד קטן הלך לטייל הראיתי לשמי, שהוא פוסע לכיוון הנהר. קיוויתי, שלא ילך לאיבוד, כי היינו היהודים היחידים שם וכבר ראיתי את עלילת הדם נרקמת בעיתונים. כיצד שני תיירים ( כנראה קרוביו של דרייפוס ), חטפו ילד צרפתי קטן, לשם עשיית מצות.

החלטנו ללכת לישון, אך החל להחשיך והתחושה היתה של שקט שלפני הסערה. המקום היה רחוק ומבודד וכל הקרוונים, שלידנו נעלמו.

משהחשיך התחזקה תחושת הפחד ולכן התנערנו ונסענו משם, או יותר נכון נמלטנו משם. רק אז נוכחנו לדעת באיזה חור תחת היינו. המקום היה מרוחק מאוד ומבודד. טיילנו מעט בעיר, כדי להחזיר דופק ונשימה. החנינו את האוטו מול קמפינג ונרדמנו. הקפדנו לשמור על החשאיות והורדנו את המושבים הכי נמוך שאפשר. למרות החשאיות הרבה, אני חשפתי את זהותנו מספר פעמים בלילה, כשרגלי נחו על הצפצפה והשמיעו מדי פעם צפצופים ארוכים מאוד. 

לבסוף הרעש העיר אותנו ( כל הכבוד לשכנים על האיפוק האירופאי ).

בלילה ירד גשם אימים, אך באוטו היינו מוגנים. התעוררנו בבוקר שהיה עדיין גשום. הכבישים היו חלקים והאדים הפריעו לנהיגה. 

פתחנו את היום בקרואסון ובשוקו, בבית קפה על שפת הנהר. בעל הבית הביא לנו את הקרואסונים בסלסלה ישר מהמאפיה. הם היו חמים ופריכים. חשבתי שזה השיא, לאכול קרואסון טרי בצרפת.

יצאנו אל הרחוב הראשי, שם נכנסה מכונית וניפצה לי את המראה.

הזכוכיות עפו לנו ישר על הפנים, קנינו עוגות תפוחים, כדי להירגע. בדרך ראינו שלט ל”קייב”. נסענו למערה, שהתבררה כיקב יין פרטי, שקירותיו. נבנו מבקבוקי יין ריקים. התרשמתי כל כך מהעיירה הציורית, שיצאתי מהאוטו והתחלתי לרוץ בשדות. ולזרוק קש לתוך האוטו. 

שמי החליט להצטרף אלי, הוא סטה מהדרך, החנה ליד השדה ונכנס עם גלגל לתעלת מיים. האוטו “התיישב”.   “מי שם תעלת מים ליד שדה”? שאל שמי וניסה לצאת ברוורס, אך הוא כמובן התחפר עוד יותר. מיד הצעתי, שננסה להרים את האוטו. בשעת הניסיון הכנף נשארה לנו ביד. בסוף שמי פשוט ניסה לצאת קדימה והאוטו כמובן יצא בקלות. למען הרגשתי הטובה הסכמנו שנינו, שזה בזכות ההרמה. 

בדרך עצרנו בטירות, הפרוסות לאורך הלואר. אני עמדתי על הגדר והזמנתי את העוברים ושבים להיכנס אל הטירה שלי. שוחחנו עם קצין צרפתי נראינו לו בני שלושים, ממש נעלבנו. עצרנו בתוך יער לראות איך זה יער אמיתי והבנו מאיפה בא הרעיון לכיפה אדומה. היערות לא דמו ליערות האקליפטוס, שהכרתי. 

חזרנו לאנג’ר, כדי להחזיר את האוטו. הוא נראה טוטל לוסט: מראה שבורה, קש בפנים, כנף מעוקמת. בעלי הסוכנות לא אמרו לנו דבר, אבל אם מבטים יכלו להרוג, לא היינו כאן היום. נחמתי את עצמי, שזו נקמה על דרייפוס. 

ב 18:40 חזרנו לפאריז חלקנו את הקרון עם עוד 6 דנים מעצבנים ואנטיפטים, שהתחזו לגרמנים. ניסיתי לישון, אך בכל פעם, שעברה רכבת במסלול הנגדי היא צפרה לשלום ואני קפצתי. הם חשבו, שזה משעשע. גם שמי חשב כך. מפאריז המשכנו ישר לדנמרק. הגענו לדנמרק אחרי 15 שעות נסיעה ברכבת ב 10:30.

בדרך פגשתי דנית מקסימה וממושקפת, דיברנו פוליטיקה. חוק מרפי עבד לטובתינו, כמובן גם חוצפתו של סחבק עמדה לטובתנו. התיישבתי בקרון ריק וכל פעם נכנס מישהו אחר עם הזמנה והקים אותנו בסוף נותרנו ליד החלון. 

תבינו אתה חייב להזמין מקום. היה לנו מזל כי המסדרונות היו מפוצצים. 

הגענו לקופנהגן, שהיא מהדורה מורחבת של אמסרטרדם. הרבה נכים, אנשים הולכים ברחוב עם ארגזי בירה. מצרכי היסוד מאוד יקרים.

החלפנו כסף לקרונה 40 אגורות לאחת, כמו הפרנק הצרפתי. הזמנו מקום ברכבת לאלבורג. הסתובבנו בעיר, היה שם בית אחד מואר בסגנון של אגם. לא נכנסנו לגנים, שבענו מגנים. ישבנו לעשות קפה בחצר מלאה במזרקים משומשים. ב 30: 6 עלינו לרכבת לאלבורג וב 14:40 נכנסנו לפאב של סם. שנקרא “סינג- סונג”. שתינו בירה בראש טוב. היה שם מיקרופון, טלויזיות עם שירים וכושים, ששרים מעולה. משם במדרחוב פסענו אל גן משגע, שבמרכזו אגם מוקף דשאים. נטפלו אלינו שם שני ישראלים, בפעולת הסחה חתכתי מהם וישבתי לקרוא את הספר. בערב חזרנו ולקחנו את הרכבת בתא פגשתי זוג דני נחמד ושוחחנו עד 12:00. הזמנו השכמה 15 דקות לפני ההגעה והלכנו לישון.

בבוקר הגשום – קפה ולחמניות ועלינו על אוטובוס למגדל משה. זו היתה נקודת שפל בטיול, לשמי נשבר מהטיול, הכל שיגרתי בעיניו והוא חדל להתלהב. הוא אמר שהוא רוצה לקצר את הטיול. מצידי זה בסדר, אמשיך לבד. זמזמתי לעצמי “שבועיים בעיר זרה”.

גם אני חושב שהנוף הדני הוא שיגרתי שוב שדות, יערות, בתים פרטיים מטופחים, ערים עם בתים עתיקים. העיין כבר לא יכולה לקלוט יותר. 

לאחר סיורנו הרגלי הקצר והממצה בעירה השוממת “מיגדל משה” { אני מעלה כאן סברה } כנראה, שאיש לא תידרך את המקומיים, שצמד הטיילים הנודעים בחריצותם, מגיע ועומד לכבוש בסערה את העיר ועל כן פרט לנהג, זקנה, שני זוגות על אופניים וכמה גלויות של בחורות בעירום, היינו לבד.

אבל, אבל, אבל, כשהלכתי להשתין. שני מטר מהתחנה ומהעיר השוממת הגעתי בטעות לגן קסום. כמו באגדות מיסביבו עצים ויש בו נחל טובל בירק, מלא ברווזים ואווזים. מזרקה ושביל יפה המוביל לסככת ירק.

אנחנו כל הזמן מופתעים מכיוון שכאן הכל עובד על אמינות למשל:

לא חושדים שתגנוב בסופר, או שתכנס למקום בלי לשלם, או שתגנוב אופניים. סיפרתי לשמי, שראיתי ביער שבלולים בלי בתים על הגב והוא אמר “מה אתה רוצה? – אמינות!”. 

שבנו לאלבורג, בתחנת הרכבת נטפל אלינו אירי, שרצה כסף לשתיה וסיפר לנו סיפור עצוב מעורב באדי אלכוהול. 

השתכרתי מהבל פיו וסיפרתי לו את סיפור חיי, בעיקבות זאת עלו דמעות בעיניו. הוא ניחם אותי, מסר לנו את אהבתו והלך מעודד מהמקום לספר לחבריו, שמצבם טוב יחסית.

עלינו לרכבת שעה נסיעה למקום שנקרא “השייבן של פרדריק”. נפלה עלי תרדמה בשל הנוף החד גוני, שהינו מהדורה מורחבת של הולנד.

דרך אגב ודרך היד, גם האנשים אדיבים ומאוסים באדיבותם כולל הכרטיסן הסימפטי, עד כדי בחילה. הכנו ליד המיגדלור ארוחה טובה, שעפה לקיבינימט עם משב הרוח הראשון, אכן “הרוח נושבת קלילה”. 

ב 5:20, לאחר שלושה ימים בהם לא פתח שמי את פיו מפאת השביזות, שירדה עליו. פתח את פיו ואמר “מיים”. אנו נפרדים לשלום ולא להתראות מדנמרק. לאחר ששהינו בה 31 שעות תמימות. ותאמינו לנו, שעשינו מאמצים רבים להישאר, אבל לאחר שהגענו לאן שהגענו “תו דה מידל אוף נו-וור”. החלטנו, שמיצינו את אירופה. פנינו מועדות צפונה, בלי היסוס קנינו כרטיסים לשבדיה ל “מוס”, 60 ק”מ מ”אוסלו”. 

עלינו על מעבורת שניקראת “פרי”, יענו “פיה”. יושבים שותים מיץ מתים מרעב ומחכים, שהעגלה תצא. ונוכל לעשות וי על דנמרק. בואכה שבדיה. 

היה עיקוב קל, ירדנו לברר את פישרו והסתבר, שלוקח זמן עד, שטורי המכוניות יכנסו לתוך המעבורת.  

כשזזה המעבורת עלינו לסיפון העליון וראינו את הגלים הענקיים מתנפצים על גוף האוניה.

שכבנו על השטיח בלובי תנועות הגלים נענעו אותנו, כמו בעריסה.

שמי חלם, שהוריו באים לבקרו מביאים לו חבילות והוא מוסר להם כביסה מלוכלכת. ואני חלמתי על הבית ואיך אני חוזר בסוף שבוע.

הייתכן, שזו טירונות, שזה היום ה 14 שלה. שמי אמר “בסוף המסלול יש טקס סיום בלוד, אפשר להזמין הורים. בתוכנית חלוקת תעודות, כיבוד קל ופיזור לאוטובוסים”.

נ.ב: התברר ש”מוס”, היא בנורבגיה ולא בשבדיה. טעות קטנה בניווט, מורידה שתי נקודות.

היענו ל “מוס” ב 12:30 בלילה והתמקמנו לשינה בחצר, מול הנמל.

ב 4:00 העיר אותי רונן וציין, שגשם כבד שוטף אותנו. או במילים של בראבא “אמא אמא ירח מטפטף עלינו. בשנת 69, איך שהתגייסתי השתחררתי”. הסכמתי אתו והתקפלנו לכיוון תחנת הרכבת. שם ישנו מתחת לקורת הגג { הפקנו לקחים }. בבוקר קמנו בעיר סימפטית זו והלכנו לכיוון האינפורמיישן, שהיה סגור ולכן פנינו אל אכסניית הנוער.

רגע! בעוד אני כותב אמריקאים הורסים את הרכבת. גם חסרי נימוס וגם בעלי עודף ביטחון עצמי, שילוב קטלני. רגע! אני רואה את עצמי משתקף בחלון. הנוף מהרכבת, הוא כמו רצף של גלויות, אנו עוברים במנהרה “אני יפה?!” 

ונחזור לסיפורנו. הפקדנו את התיקים באכסניית הנוער ויצאנו לסיור באגם ה”קטן”, בקרבתה. היינו חדורי מוטיבציה להישאר בעיר וערכנו סיור ליד המים. אך כאשר חזרנו מהאגם פסקה הרוח והאוויר היה מסריח ממש ומחניק מאדיי גז, שעלה ממפעלי הנייר, שמוקמו על גדת האגם המרוחקת. האוויר היה כה מחניק, עד כי לא יכולנו לנשום.

שמי אמר “50 שנה אחרי, עדיין מנסים להרוג את היהודים בגז”.

פחדנו להדליק מצית, אז לא עשינו קפה.

ויתרנו על ירידה לאגם הגדול, לקחנו את חפצינו ועברנו דרך האנפורמישן. שם נתקלנו ביחס לבבי ועזרה מירבית, מצד בחורה מבוגרת, ישראלית לשעבר. ערכנו קניות והספקנו בעיתוי המפורסם שלנו לרכבת ל”אוסלו”. לדעתי צריכים לעשות שם הסכמי שלום חשאיים, נראה לי, שהמקום מתאים. אוסלו עיר ראשית, אך שקטה וסימפטית. מלבד המזרקים הרבים כמובן. זהירות, לא לדרוך! עתה אנו על רכבת לברגן { השם עושה צמרמורת }. 

בדרך נרד ב “מידאל” אנו רוצים מקום, בו נוכל להשתקע. 

בדרך ישב מולי זוג צעיר. בחור גבוה ואישה מלאה ויפה. הם כל הזמן הסתכלו אחד על השני. הם היו לבושים סוודרים חמים והיו סמוקים. באחת התחנות בלב היער ירדו. אי שם במרחק ראיתי בקתת עץ, עם מרפסת וארובה. בעיני זו תמצית הזוגיות. 

ניצלתי את הזמן לכתיבה. הרכבת טיפסה וטיפסה והצמחייה נעשתה דלילה יותר ויותר. ואני התחלתי לחשוש. היה לנו לחץ באוזניים. 

הרכבת הגיעה לאיזור מושלג ודליל צמחיה ביותר. פחדתי שהרכבת תעצור שם. כעבור 4/3 שעה הגענו למידאל, שהיא כנראה תחנת ביניים { האמריקאים הפסיקו לחייך ונראו מתוחים ביותר. הם היו לבושים בבגדים קיציים }. 

היה קר וירד גשם. יצאנו ומצאנו את עצמינו בתחנה שכוחת אל, על ראש צוק והכרטיסן אמר לי, שאין מקומות שינה. היתה לנו אופציה לרדת ל “פלם”, או להמשיך ל “ווס”. העדפנו להמשיך ל “ווס”, שהיא יותר קרובה ל “ברגן”, העיר הגדולה וכן יותר נמוכה. כמו כן פחדנו, שיקרעו אותנו כאן עם מחירים וכך הגענו לביתנו החדש { אחרי אנג’ר } “ווס”. מקום סימפטי, על שפת אגם ופיורד. הגענו לאכסניה ב 21:00 בערך 125 קרונות לאדם, הכל יקר. 

{ דרך אגב כשאני אומר יקר אני מתכוון כמו בארץ }. נכנסנו הישר לחדר עם שני ישראלים נחמדים, שהמליצו לנו על אכסניה בקוטב, יתכן שניסע לשם. 

קמנו ב 8:30 הישר לארוחת בוקר מעולה. התקפלנו, נעלנו את הציוד ויצאנו לעיר. קניתי חליפת סערה ב60  ש”ח וצעיף מצוין “מייד אין הונג-קונג”, מחיר מציעה 30 ק’. 

באינפורמישן היפנו אותנו לסיור משולב ברכבת ואוטובוס. נסענו ברכבת למידאל, משם החלפנו רכבת לפלאם. זו היתה רכבת מיוחדת לתיירים. היא היתה מלאה ביפנים ולוותה בהסברים ועצירות, בנופים מרהיבים, מפלים ועמקים, כדי שנוכל להתרשם.

עלינו ב”פיה” לגודונגן פיורד. ישבנו על הסיפון והגשם ירד חופשי. לא חששתי כי הייתי ממוגן בחליפת הסערה שלי { צעיף היה לי כל הזמן }. נוף הפיורדים היה עוצר נשימה ולא ניתן לעיכול.

כמות המיים לא נתפסת, מפלים עצומים נופלים מלמעלה, צניחה חופשית. מים כחולים { ממש }, כמו שהעצים כאן ירוקים ממש. כל הצבעים חזקים וברורים. המיים עמוקים וצלולים. האויר נקי ומשגע.

כשירדנו חיכו לנו אוטובוסים בסדר מדורג, כמו בטרמינל הצבאי בלוד. והסיעו אותנו בשעה של תענוג באוטובוס תירים עד “ווס”.

בערב הגענו לאכסניה, ירדנו לשפת הנהר ועשינו קפה, בתוך קיאק שבור. כל פעם שאנחנו נחים, או פשוט בסתלבט, אנחנו שואלים “באנו לטייל, או לבלות..”. כשאתה בחו”ל אתה מבין עד כמה הגשש זה ארץ ישראל. 

נ.ב: כל קניה, שעשינו היא במקום. קניתי היום חולצה עבה מצמר עם משבצות. אני לא אדם צר והמידה של החולצה היתה “סמול”. הם ענקים הוויקינגים האלה. שמי מסתכל על החולצה ועל חליפת הסערה ועל הצעיף ומצטת את המשורר מ.אריאל “מי שנידפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה”. התנחמתי בכך, שהוא קנה אותו דבר. 

בבוקר פגשנו זוג מבוגר מישראל, שגר ברחוב שלי היא מורה בתיכון.

{ לדעתי זה מקצוע אידאלי, למי שאוהב לטייל, או לכתוב } הם נוסעים ברכב לאכסניות, ששכרו מהארץ. שמי נפגע מהיחס החשדני של בעל הבית, שאסר עלינו להכין סנדויצ’ים ורצה לעזוב, אבל ויתרנו על כך. יצאנו לסיור בעיר בדקנו בקולנוע מתי משחק רובין הוד עם קוין קוסטנר. התברר, שהיום ב 20:30 “יש!”

עלינו לכיוון המפל, שבראש ההר. בדרך עברנו ליד חנות מזכרות, שעליה צבאו יהודים דתיים. הם היו בעיצומו של טיול מאורגן. הזקן אמר “איפה המדריך הזה? הוא לא בסדר, אני רק רוצה לקנות לילדים דברים. קניתי לילד חולצה ומכנסיים, עכשיו אני שקט. מה מעניין אותי זה”? אמר והצביע על הנוף. הזקנה שלצידו ענתה “קניתי מכנס במחיר מציאה 20 ש”ח”, אמרה. מבטה התוהה נדד על פני כל הנוכחים.

האישה השמנה, שלצידה בחשה בערמת סוודרים ומלמלה “הסחורה הזאת לא טובה, הזהירו אותי במטוס לא לקנות כאן, זה לא מחמם. הזקנה נרעשה “צריך מהר לקרוא לברכה, ולהזהיר אותה מהר”. השמנה הוסיפה “הבת שלי משתחררת, חיבים לקנות לה סוודר”. דיברנו אנגלית והלכנו משם. 

עלינו בסמטאות ירוקות במעלה ההר ומלמעלה נגלה מראה מרהיב. לא לפני, שזוג נוסף של ישראלים שאל אותנו באנגלית רצוצה “מה יש לראות כאן?” אמרנו, שיש אכסניה טובה..ועברנו לעברית. האשה אמרה “רציתי לפנות בעברית, אבל לא היה לי נעים”. “טוב מאוד” אמרתי.

“משום שלרוב יענו לך בערבית”. נפרדנו כידידים. משם ירדנו חזרה לא לפני, שתפסנו זולה פראית למחשבות פילוסופיות. משפט היום:

“ישראלים עלייך שמשון”.

החלפנו בגדים בחדר ויצאנו אל הסרט “ערב טוב ישראל”. הסרט היה מעולה. האולם היה מלא יפיפיות נורדיות, כמו מפגש של יפים יפות.

המלך בסרט הוא שון קונרי “מי יכול להיות יותר מתאים?” 

בבוקר נסענו לברגן. עיר נחמדה. אכלנו דובדבנים בשוק הדגים והם פיצחו סרטנים. ריכוז היפיפיות כאן גדול יותר מאשר בכל מקום אחר. אחת יותר יפה מהשניה. נכנסנו בשל הגשם לחנות לעבודות יד מעור. שם היתה בחורה מהממת, התאהבתי מיד והיא עשתה לי עיניים. 

היא שאלה מאיפה? אמרתי ירושליים. ואז היא אומרת לי “אתם מדכאים שם עם!” התחלתי להסביר ולהסביר ללא הועיל { היא כנראה גרה עם “צעיר ערבי משכיל, שהסתכל בעיניים” }. הסברתי, שגם אני נגד. 

שמי הסביר, שבנינו להם חינוך והם התפתחו בשנים תחת שלטוננו והיא אומרת “טוב ליהודים יש כסף והם מחונכים ושבעים”. הרגשתי כמו בסרט “שואה” של קלוד לנצמן. הסברתי לה, שעבדנו קשה בשביל לגמור תיכון ובגרויות וצבא ושאנו עם עני במלחמת קיום. אז היא אומרת “כן ובגללכם האמריקאים נכנסו למלחמת המיפרץ ובגללם גם אנחנו”. אפשר לחשוב, שהם עשו שם משהו.

יהודים פעם היו חיבים להיות נחמדים וחביבים קיבינימט. ניסיתי לשכנע אותה ללא הועיל. שמי אמר שהיא לא מבינה את המנטליות של הערבים, כאן מאירופה הכל נראה יפה, אקזוטי”. הלכנו מישם, לא הזזתי אותה מילימטר. בחורה יפיפיה, שונאת יהודים השינאה מושרשת כל כך חזק. כשיצאנו שמענו פיצוץ. “מזל שיש לנו מדינה”, חשבתי, אחרת לא יודע מה היתי עושה. אבל עכשיו היא על הזין שלי. 

נסענו חזרה לאוסלו. בניגוד למזג האויר החורפי, ששורר באיזור הצפוני, בו שהינו. הרי שבסביבת אוסלו, מזג האויר מעולה וחם.

שמחתי לשינוי כי הקור והקדרות גרמו לי לדכאון קל ולגעגועים קשים. החלטנו להשאר ב”האמר”, שהיתה עירה שטופת שמש מרחק שעה וחצי נסיעה מאוסלו. ניסינו את הקמפינג וטוב שכך עשינו, פשוט יותר זול. פרסנו את האוהל ומיקמנו אותו על שפת המיים של אגם גדול ושקט עם מים נעימים. מזכיר את הכינרת, אך בלי רעש, בלי על האש ובלי רוחות וחום. ישבנו על המזח, על שפת המפרץ ודיברנו על מלחמות היהודים, כל הזמן נלחמים במישהו אחר. 

בלילה התחוללה סופה. למזלנו שמי דיגם את האוהל, איבטח את היתדות בעזרת אזיקונים. קשר את פינות האוהל, בעזרת מיתרים לשני עצים גדולים משני צידיי האוהל וחפר תעלות ניקוז למרגלותיו, תודות לכך האוהל עמד בהצלחה במשימה. 

קמנו בבוקר, וגילינו גרמנים למלוא העיין. אשכרה ישננו בלוע הארי { תרתי משמע }. שמי אומר “פלישתים עליך פלישתון”. 

עם מוזר הגרמנים, יושבים כל היום בקרוונים, מבשלים ולא יוצאים החוצה. { כנראה מתכננים בפנים בליץ על יפן }. אין רעש של ילדים משתוללים, דומיה. הנשים הגרמניות מהממות ביופיין. זה מזוויע לחשוב, שהם היו רוצחים ביום ובלילה מגיעים לנשים היפות שלהם ובבוקר אוכלים ארוחה יחד – זוועה. בעיר כמעט קניתי ספר של תומאס מאן והסה, אבל אני לא מסוגל לקרוא אותם כי אני אומר “מזה יצא כל החרא הזה, אז מה זה מועיל? המרצחים קראו זאת וזה לא עשה אותם יותר הומאניים”. 

ערכנו מסע להכרת “האמר”. במהלך המסע נגמלנו אחת ולתמיד מהמנהג המגונה לסובב ראש אחרי בחורה. הסיבה לכך היא, שכל הזמן נתקלים בחזית בבחורות מדהימות ביופין. שמי נזכר בגולני וצעק “נתקלנו מכל הכוונים, לשכב להשיב באש”. מסכנות, אין להן כסף לחזיות.

קנינו פיצה, לפי המחיר הבנו, שהיא היתה עשויה מזהב טהור.  

בדרך למקלחות פגשנו צמד גרמניות בריז’יט וביאטה. שחינו יחד באגם. בריז’ית השמנה כמובן נדלקה עלי, זה המזל שלי. 

המיים היו קפואים, אך לא חדרו את שיכבת בשרה, אני קפאתי מיקור והיא ניסתה להטביע אותי.{ זה כנראה מן הומור ארי שכזה } אם שנינו היינו עושים דיאטה יחד, אני הייתי מת לפני, שהיו רואים עליה סימן. היא התכוננה להיות גננת וסיפרה לי על הארוס שלה.  

רונן ניסה שוב ושוב לפצח את האגוז הגרמני ביאטה, על ידי מה שהוא מכנה “לחץ פיזי מתון”. הוא זוכה רק במעט תמורה למאמציו, מילא הוא רגיל לסוג כזה של בנות. ישבנו ואכלנו יחד ארוחת צהריים. בלילה עזבו הגרמניות והשאירו חלב. 

תיכננו לעזוב על הבוקר, אך עם שחר חזרו בריז’יט וביאטה והציבו אתגרים חדשים. הן פתחו בכך, שמוטטו עלינו את האוהל ביסודיות ושפכו עלינו דלי עם מיים. ההומור הגרמני משאיר אותנו בהלם כל פעם מחדש. קמנו, הקמנו את האוהל ועשינו קפה. הלכנו יחד לסופר לערוך קניות לארוחה המשותפת. לאחר האוכל פרסתי מיזרון ביער חלצתי נעליים וניסיתי לעשות יוגה. בריז’יט הצטרפה אלי ולאור היום התישבה על רגלי החשופה ובצורה ארוטית הכניסה אותה מתחת למכנס שלה. היא היתה עם הגב אלי והניחה את ידי על שדה החשוף.

מספר רצים מקומיים עשו סביבנו, איזה עשר סיבובים, פחדתי, שיתייבשו. 

בריז’יט הציעה ללכת לשיחים, אך להכניס גרמניה להריון, היה מעבר לקיבולת הפסיכולוגית, שמוחי יכול להכיל.

בערב הכנו שקשוקה, מהביצים שנותרו, הגרמניות ליקקו את האצבעות.

ניסיתי להסביר להן ביידיש, “שהבונבונירה לא למכירה”, אך נוכחתי שקשה מאוד לתרגם את הגשש. דיברנו על סרטים שראינו לאחרונה.

רונן החזיק בידו סכין וציטת מ”הנסיכה הקסומה”. “מיי ניים איז איניגו מונטויה יו קילד מי פאדער פריפער טו דאי”. היתם צריכים לראות את הפנים שלהן, הן החוירו כמו מתות ואני מיהרתי לשנות את נושא השיחה. רונן הסמיק הוא פשוט לא חשב לרגע על המשמעויות, ההיסטוריות וההיסטריות הטעונות, המלוות למשפט זה. 

נסענו ארבעתנו יחד לאוסלו. בדרך שביזות אטומית, אולי בגלל הפרידה החטופה מהגרמניות. הזמנו מקומות ישיבה ברכבת מאוסלו לבאזל. בדרך עלינו להחליף 4 פעמים רכבת, אורך הנסיעה 1300 קילומטר, משך הנסיעה 24 שעות. כעסתי על כך, שלא הזמנו מקום בקרון שינה, שהיה יקר יותר. שמי אומר, שאני ישן בכל מצב וזה לא נכון. לילה טוב. 

בשל עיקובים הגענו רק לאחר 26 שעות לבאזל. השעה היתה 14:00, ובאינפורמישן שמחנו לגלות חוברת בעיברית עם הרצל וכ”ו..דבר ראשון מצאנו אכסנית נוער, על שפת נחל { מתחת לחלון }, שנשפך לריין, שנמצא ממש מאחורי האכסניה. יצאנו במחולות “לאן זורם הנחל, זורם הוא לשל”ט ולידו צומחת זולה פראית כל כך”!

לאחר מקלחת יצאנו לעיר, היה חם לא כמו בנורבגיה. את שמי זה משביז, אבל אני מאושר { הסורים מעדיפים קור }. העיר באזל היא מטרופולין, המזכיר את תל אביב, די שיגרתי. ישבתי על שפת הריין להתבונן בדיג אחד.

הוא ישב בצורה שפופה על סלע ובסבלנות אין קץ זרק את החכה לנהר.

הוא היה דוגמא מוחשית לקור רוח, מקצועיות, מיומנות, זריזות, שלווה נפשית ושקט פנימי. כל שלוש, ארבע שניות הוציא דג. באה חברה שלו והפצירה בו לחזור הביתה, התחלתי להבין איפה טעיתי עם נשים. 

באזל משרה אוירה של שלווה ושיעמום. לא פלא, שהרצל שאב כאן השראה להקים מדינה. בגלל זה הוא עשה מדינה עם אקשן. קפצנו לפזצט”א, כשאת הרחוב חצתה זעקה מקפיאת דם, ” א ב א,  ר ו צ ה – מ י ש מ י ש  ? ?” הישראלים עלו על עקבותינו שוב, זה מתחיל להיות מסוכן. 

ברחוב פוסעים אנשים בחליפות מחויטות, לצד אנשים עובדים. עובר יהודי מגעיל בג’לביה שחורה ואחריו אישתו השמנה, פלא ששונאים אותנו, נראים כמו גועל נפש מלפני 2000 שנה. מקימים כיתות כמו בחשכת ימי הביניים. שמי, אמר שבגלל שיש יותר נשים בשוייץ, הגברים מתיחסים אליהן רע, בדיוק כמו שהערבים. אמרתי לו “אני באמת לא יודע אם מישהו מתיחס לנשים יותר רע מהערבים, כנראה שרק היהודים”.

פגשנו שתי ישראליות נחמדות “אנחנו על המפה”. הן נשארו עוד קצת בבאזל, נפרדנו וקבענו להיפגש בשוייץ. סימנו על המפה כמה יעדים יפים שם ואנו בדרכנו ל “אנטרלקן”. השוכנת כאמור בין שני אגמים.

הדרך היתה יפיפיה, מים והרים כמו בנורווגיה, אך מזג אויר פי אלף יותר נוח- כיף אמיתי. בדרך שמי התלונן “שההרים מסתירים את הנוף”. 

הסתובבנו בעיר קנינו שעונים מטחנות וסכיני צייד. על שפת האגם תפס אותנו גשם זלעפות רצנו דרך שדה תירס אל מחסה. ולא יכולנו לצאת כי האחסניה הקרובה, היתה רחוקה. היינו ספוגים. שמי לא הספיק להגיע ונותר תחתך עץ, אני ניצלתי את הזמן והקשבתי לרדיו.

כשפסק הגשם פגשנו יהודי זקן וחכם, שסיפר לנו שהוא מבלה חצי שנה בישראל וחצי שנה בשוויץ. דיברנו על היהודים, כמוקד לשנאה בעולם, או כדברי “העם הניבחר לשינאת העולם”. הוא יעץ לא לחשוב יותר מידי כי החיים קצרים. לסיכום אמר “להיות יהודי זה כמו, שאדם נולד עם פגם ומשלים איתו וחי איתו”. 

באכסניה היה קטע מצמרר. התמקמנו בחדר אחד עם שני רוכבי אופנאים גרמנים. { נאו נאציים להערכתי } לאורך כל המסדרון היו תאים של מקלחות. היית ניכנס לחדר האטום וסוגר אחריך את הדלת. נכנסתי ושמעתי אותם צוחקים.

%99.9, שזה לא היה קשור אלי. אבל בשביל ה%0.1 שכן, כף רגלי לא תדרוך בגרמניה לעולם.

שמי אומר שאדמת גרמניה בוערת, תיקנתי אותו שאדמת פולין בוערת. בקיצור משפט בראבא להיום הוא: “האויבים סביבנו, הם רוצים להשמידנו. צה”ל שלנו מגן עלינו. תודה לאל, תודה לאל, שיש לנו את מדינת ישראל”. 

לקחנו רכבת ל”קלינה שיידה” { גבעה קטנה של 2065 מ’ }. ממנה עולה רכבת נוספת ל”יאנג פראו”, שהוא ההר הגבוה באירופה, כך שהיינו בחברה טובה. על הפיסגה אכלנו נקניקיה שויצרית מכובדת, לא כשרה, אך למרבה הפלא טעימה. נשכבנו על כיפה קרובה להביט בעדרי הפרות, שרעו באחו. הפעמונים הכבדים, שעל צווארם השמיעו צלילים עריבים ואנו שקענו בשינה קלה. אחר כך עליתי על גזע עץ כרות והתישבתי בראשו ל “פוטו אופוטיוניטי”. לא עלינו ליאנג כי זה היה יקר ומיותר. פגשנו דתיה ישראלית, שלא ראינו מעולם והיא עשתה פרצוף זועף ונבחה “עוד פעם אתם?!” התנצלנו. היא שאלה בהתנשאות ישראלית אופינית, אם אנחנו פעם ראשונה באירופה ואני ציטטתי לה מסירטו של רב אורי “שניה”. נפרדנו, כשני הרים. 

ירדנו ברגל את ההר, כשאנו נתקלים בדרך בצרצרים, פרפרים, עמקים, מיים זורמים ובעיקר בשקט רועם. העין לא מסוגלת לקלוט את העומק והצבעים. 

הבתים מקושטים בפרחים, האדניות מתפוצצות מפריחה שקטה.

חזרנו לאכסניה, כשאנו מצוידים בארטיק ווניל מצופה וקולה. לילה טוב ישראל. 

לצערי נפגשנו רק עם אחת הישראליות, יהודיה גאה בשם לילך. לרוע המזל ארע ריב מצער בין הבנות והשותפה המשיכה לבד. זאת היתה נקודה מצערת מאוד. למחרת עלינו ברכבת ל”שינינג פלאיט”. הפלטה הנוצצת, שגובהה 1967 מ’. כהרגלנו עשינו את דרכינו רגלית במורד ההר, שלא ניגמר. בשלב מסוים חלפו אותנו רוכבי אופני ב.מ.אקס במהירות אימים. יש לך מגוון מסלולי ירידה רגליים לבחירתך וכתוב עליהם את זמן ההליכה. אני מציע להוסיף לכך, עוד 50%. מישום, שלפי התרשמותי המקומיים הם הכלאה של עז הרים וטרקטור. חולפים על פניך זקנים בתלבושות מסורתיות ומקלות הליכה מעוטרים. הם מרחפים במעלה ההר, כשעל כתפיהם נכד מחייך, בעוד שאתה מתנשף במורד, כשבפיך שירי ארץ ישראל “יש זקן לתייש..לה, לה, לה .”. 

עמדתי על פיסגת קטנה ונשאתי את המערכון “בית ספר לגנבים של שייקה אופיר..”תלמיד 8234576 שמש יעקוב יעקוב שמש..” 

במורד פגשנו שוויצרי מבוגר ושבחתי אותו על הנוף המרשים. הוא ביקש את סליחתנו למספר דקות, משום שאימו בת ה100 לא חשה בטוב.

הוא נכנס לבית וכעבור מספר דקות יצא והציג עצמו כפרופסור לאקולוגיה { תמיד אני נופל על פרופסורים }. הוא צביע על השמיים ושאל אותנו מה זה? הרמנו את הראש ואמרנו שאלה עננים. הוא צחק בקול רם והסביר, שזהו ערפיח, המגיע מהארצות המתועשות והשטוחות, בעיקר מגרמניה. “הערפיח מתישב על העצים והורג אותם”, אמר והראה לנו בידו על הקרחות בראש היער “כל זה היה פעם מלא עצים”, אמר “עכשיו מנסים לשתול עצים יותר צעירים, אלא הכתמים הבהירים, שאתם רואים. הבעיה היא שזה לא מצליח”. הוא נאנח אנחה עמוקה ופניו נחרשו קמטים. “כבר בשנה שעברה”, אמר “השלג הגיע עד לגדר הבית שלי. אם ימותו עוד עצים, כל הבית יקבר. הוא הביט על חצר ביתו, המטופחת ואמר בעצב “כל הסטודנטים שלי יודעים שאסור ליסוע ברכב ולכן רבים מהם רוכבים על אופניים”. ניסיתי להרגיע אותו בכך, שמלאי הדלק בעולם מוגבל. הוא חייך חיוך מריר “איכות הסביבה”, אמר “מוגבלת הרבה יותר”. 

בערב יצאנו שלושתינו לעיר. הזמנו פונדו גבינה, עשוי מכמה סוגי גבינה. זה היה מסריח, אבל טעים, אין דבר טעים כגבינה מותכת לאור נרות. הסתובבנו ברחובות בעלי הקשתות המקומרות והסתכלנו על שעונים בעשרות אלפי שקלים. כשחזרנו צעקתי על יהודי קנדי אחד, שיבוא לארץ לעשות צבא. כיניתי אותו יורד, למרות שמעולם לא היה בארץ. 

שמי התרגז “עוד מעט תזרוק אותו לכלא 6 על עריקות”. הקנדי ניסה להתגונן וסיפר, איך אספו כספים עבורנו במלחמת המיפרץ. התנצלתי והחלפנו כתובות. 

בבוקר יצאנו מהאכסניה, לכיוון איטליה. הגענו ל”מילאנו”, בטעות במקום ל”לוגאנו” כרצוי. למרות תחנת הרכבת, הבנויה במיטב המסורת האיטלקית, התרשמנו שלילית מהעיר. לחץ ים תיכוני טיפוסי דביק, ולא נעים { אנשים יושבים על ברזלים ונועצים בך מבטים }. האוירה הזכירה את הארץ, הרגשנו שאנחנו כבר לא בחו”ל. ב15:00 הגענו ללוגאנו. עיר יפיפיה. כבר בתחנת רכבת התלבשה עלינו זקנה, מכיוון שחששנו מגניבות באכסניה התלוונו אליה וכך זכינו בחדר גדול עם מיטה זוגית גדולה לשלושתינו. הזקנה לא התלהבה היא העדיפה, שניקח שני חדרים בכל זאת בחורה צעירה ושני בנים. 

עקב הצטברות הרשמים השליליים מאיטליה החלטנו ב17:00, שנטוס מג’נבה נוותר על איטליה ונסתפק בשתי גיחות לרומא ולפירנצה. 

תיפעלתי את שינוי מועדי הטיסה בצורה יפה בטלפון. קבעתי עם משרד אל על, שנגיע יום קודם, כדי להוסיף עוד $10. השקפנו על האגם, שהתרחשה בו תצוגה של מזרקות, המוארות בשלל צבעים. הוספתי עוד כמה נשים אלגנטיות לרשימת הכלות הפוטנציליות.

שם הבנתי שנשיות היא אכן מילה גסה. נשענתי על פסל אלת הים לתצלום. לילך התלהבה מכך, שהנחתי את ידי בדיוק על לוח ליבה של הגברת, שלא יהיה לה קר. משפט היום: “אני חוזר לבלומה, לילדים, לשכנה, שעוד עונה לשם תיקווה, תתארו לכם..”. 

בלילה נערכה הגרלה ועלה ששמי ישן על הריצפה. אני ולילך נרדמנו מיד. אך הוא חש מוזנח ומידי פעם הבליח פלש באפלת החדר. הוא רצה לתפוס אותנו על חם, אך תפס אותנו ישנים. הזקנה ישבה בסלון וצפתה במערכונים בטלויזיה, מידי פעם היא צחקה. היא הזכירה לי את סבתא שלי, היה לה צחוק טוב. התעוררנו בבית הזקנה ונסענו 7 שעות לרומא. נחתנו שם ב 14:00. מצאנו אכסניה, ליד האיצטדיון האולימפי. הסתובבנו בין הפסלים הענקיים, שמוקמו לאורך ספסלי האבן העצומים ודיברנו על המורים, שהשפיעו על חיינו. 

בצהריים ישבנו לאכול בפארק. רונן קם לשטוף את הסכין שלו במימי הברזיה, שילד רומאי קטן השתכשך בה לתומו באותו רגע. הייתם צריכים לראות איזה ספרינט נתנה האמא של הילד. היא היתה בטוחה, שעוד רגע אין לה ילד. האם תקעה בשמי מבט ניצחון, מבחינתה ההתנקשות סוקלה. שמי, עמד נבוך עם הסכין בידו ולא עיקל את המתרחש. לפתע התלבש עלי ישראלי שזיין את מוחי בצורה מסיבית. תודות להתערבות שמי, נצלתי בנס.

נכנסנו לוותיקן, איזה עושר של פרטים, הם עשקו את כל העולם.

הדבר הראשון, שעלה לי בראש הוא הניגוד העצום בין הוותיקן העצום, לבין העיר הרועשת, החמה, הצפופה, הים תיכונית, שבחוץ.

ההבדל ממש חד. הותיקן הוא מדינה עצמאית והוא אכן כך. הוא שריד של תרבות רומית קדומה, שדעכה. ראינו פסלי פרעונים, מהם נשקפה חמלה, אהבה, תרבות ובראש וראשונה אנטיליגנציה גבוהה. לאן כל זה נעלם? אין יודעים. הפרעונים היו גאונים, זה נשקף מהפסלים והכתב. מה היה ביסוד תרבות האינקא והפרעונים? אולי הסוד טמון ביבשת הנעלמת אטלנטיס, או אולי בספריה, שנשרפה באלכסנדריה. 

בשלב מסוים הרגשתי, שהצואר נתפס לי ואני מסתחרר, שמעתי בעצת אבא ותפסתי ריצה לקפלה הסיסטנית. דילגתי על פני כל האולמות בדרך ורק שם התישבתי המום. שאר הציורים מחווירים למול ציוריו של מיכל אנג’לו. הם ענקים ונראים תלת – מימדיים. חבל שתמונת יום הדין היתה בשיפוצים. התאהבתי בדמות אישה על התיקרה מימין איזו רכות – ועוצמה “כשהייתי באתונה שם היתה לי חויה התאהבתי שם בפסל של אלה יווניה..”{ י. גפן }. 

נכנסתי לכנסיית סן פייטרו. כמובן שהקפדתי להיכנס עם כיסוי ראש.

והשומר המתורבת, העיר לי וניסה לתפוס את המבט שלי בזלזול.

אותי הוא לא יתפוס בתרגיל מנהיגות כל כך שקוף, העלמתי אותו ונכנסתי כיהודי גאה.

הכנסייה עצומה ויפיפיה. פסל מריה וישו של מיכלאנג’לו, מוגן בכיפת זכוכית, כדי להגן עליו. תאי וידויי עם אפיריון שחור.

גובה התקרה עצום ופאר. מה שעלה לי בראש זה, שאנשים גוועים מרעב בעולם והם משקיעים במבנה כזה פאר ועושר. כשאתה עומד במקום כזה אינך יכול להתעלם מכוחה העצום של הנצרות. כוח, שהיווה את המנוע לשנאת היהודים ולשפיכת דם רב, במקום להוות בלם ומחנך. כל הפאר וההדר הזה צורם מול הברבריות, הפשע, השנאה, והזנות, הנמצאים 10 מטר מכאן, ברחוב. עבודת האלילים הזו, במאה ה20-, איזה בולשיט. 

מישם לפסל משה, שממוקם לגודל ההפתעה בכנסיה קטנה ועלובה.

נכנסנו וראינו את משה בכבודו ובעצמו מדגמן בפני הצלמים בחוסר סבלנות בולט. שולי גלימתו התנופפו ברוח ונראה כאילו הוא הולך לקום עוד מעט. מדריך תיירים אמריקאי ניסה להסביר למה יש לו קרניים. “אני לא בטוח בפירוש, כנראה בגלל שהתנ”ך נכתב בארמית, קרן, כמו של איל, כי זה סמל המנהיגות בטבע”. לך תסביר לו שזה מהמילה אור. 

ואיך אפשר בלי קבוצת תיירים מישראל, שנציג נדחף קדימה נעמד מול הפסל ושאל בקול רם “מה זה מושון?” 

הקולוסיאום מאכזב, הריסות יש גם בארץ. הלכנו ברחוב רומי עתיק התגברנו על ההתנגדות הטבעית והגענו לבזיליקה. עמדנו לידה ושקלנו אם כדאי להיכנס. לפתע הגיחו עשרות ילדים והקיפו אותנו.

בידיהם החזיקו קרטונים ומתחתם החביאו סכיני גילוח. 

הם קירבו את הקרטונים, אל התיקים במטרה לחתוך. כנסנו במהירות לכיוון התחנה. הילדים רצו לכל צד לקרוא לתגבורת. מזל שלא נכנסנו.

רומא של היום, דומה לסיציליה יותר מלרומי העתיקה. 

נסענו לפירנצה לבקר את דויד המלך חי וקים. בדרך לפסל דויד יש פסלים בלתי גמורים של האומן נאבקים לצאת מתוך הסלע, איזו עוצמה. הדבר ששבה את ליבי בדויד הוא, שבכל התמונות אנו רואים אותו מלפנים, או מצד ימין ואז אתה רואה דמות ענוגה של עלם יפיפה. אבל אם אתה מסתכל משמאל מלמטה ומהצד או מאחורה, מתגלה לפניך דמות דויד שונה לגמרי. הבחור הזה פשוט בריון אימים, כל רגל ושוק וירך מלאי שרירים ועוצמה. החזה חטוב. ידיים שריריות מלאות ורידים מתפוצצים. צוואר חזק. נראה ענוג אבל הוא לוחם חזק ביותר ואין לזלזל בכוחו. 

לא יכולתי לזוז משם, כמו אצל משה כל פעם אתה מגלה משהו אחר. פסל דויד ממש נושם. אני בטוח שבהפסקה משה הלך להשתין ודוויד קפץ מהסטנד בניתור קליל והלך להתלבש. 

בדרך ללוגאנו ישב מולנו זוג, שכלל אישה מבוגרת ומטופחת וביתה.

זה מבחינתי רגע הסטורי משום, שברגע זה הבנתי לראשונה את הנתק בין ישראל ליהודי העולם בחדות גדולה יותר מאשר בזמן השיחה עם הקנדי באכסניה בשוויץ. הן מדברות אנגלית וכשאמרו “הביתה” דיברו על תורכיה ועל הבעיות של תורכיה ולא על גורדון 3ב’ ואנטיפדה. 

יושבות חזק, יש עסק, הילדים לומדים מנהל עסקים, כמו כל יהודי טוב בארץ ובעולם. הילדה יודעת להגיד “מים” ו “לחם”. והאם ברגע, שירדה מהרכבת נמלטה ממני כנשוכת נחש וכשאמרתי “להתראות” הרגשתי כמו אידיוט, שכן היא אפילו לא הסתובבה. מעכשיו והלאה אני גאה, מדבר עיברית חופשי. מספיק! יש לנו מדינה. היא פשוט פחדה להיות מזוהה עם היהודים. “הבן לומד באוסטריה”, תגידו לי או שאני משוגע או שיהודי העולם לא לומדים מטעויות. אני מגדל זקן כבר כמה ימים, החלטתי היום, הזקן נשאר! 

חזרנו לשוייץ, מרגישים שעשינו בשכל, חזרנו הביתה לשלווה, לקצב הנינוח והאיטי.

קפצנו לג’נבה, אני אמרתי שבלי שעון שוייצרי ע’סלי אני לא חוזר לארץ. לבסוף הגענו לחנות קטנה.

 המוכר אדם יידישאי מבוגר קידם את פנינו בלבביות והראה לי חתך צד של שעון סרטינה. “השעון הזה”, אמר “לא חדיר לנפט. הקודחים שעבדו באוקיאנוס, היו קונים ממני שעונים כאלה”. הוא שלף מהתצוגה שני שעונים דקים כסופים ויפיפיים. “השעון הזה הוא פיתוח של הדגם המסורבל, שהראתי לך”, אמר בגאווה “הוא מיוצר בשוייץ. גוף השעון עשוי טיטניום, כמו מעבורת החלל. יש לו מערכת כפולה של בולמי זעזועים. הוא מאה מטר צלילה, אבל אל תנסה את זה. הזכוכית שלו היא ספיר, היא אינה נסרטת, אלא רק על ידי יהלום, אבל לא תמיד יש לך אחד זמין”, הוא צחק. “זה שעון אלגנטי לאנשים, שעובדים קשה”. התלבטתי בקול “אני פוחד שרצועת הברזל תתלוש לי את השערות ביד”, אמרתי. הוא הביט בי ואמר “בחייך בחור חזק כמוך?” תמיד קניתי את המוכר ולא את המוצר שילמתי במזומן 350$. 

טיפסנו בנוף של גפנים, תוך שירת שירי לכת “רוח, רוח, רוח” ו “שאו, ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודי”. ושמי הוסיף “פיל ביית”.

התמקמנו לקפה על שפת נחל ואני התמלאתי בנמלים קטנות, אדומות ומעצבנות. הורדתי את כל הבגדים וקפצתי לנחל.

זרקנו מעט אוכל למים וגרמנו, בכך למלחמת עולם בין אווזים ברווזים ודגים. אני מדמיין שהכנסתי את השמנה הגרמניה להריון ומאמין בזה בכל לבי היהודי. 

התמקמנו ב”לוזאן” באכסניה נוחה בפאתי העיר. אכלנו פיצה ומקרוני ועזרתי לשתי בנות, שעלו דרך החלון. ירדנו לאגם, שהיו בו הרבה בני דודים. שמי ולילך עושים מהבוקר סימנים של להיות לבד. לכן לקחתי את עצמי והתמקמתי רחוק מהם. פשוט תפשתי אזימוט והתישבתי עם הווקמן ועם דג’ו קוקר { כפי, שאומר ליטני }, על סלעים מוצלים, ממש תענוג. מולך ים כמו אצל “דאלי” ושחפים, ברווזים וברבורים הולכים על החוף. “להתראות בדידות, אני נוסע הביתה, הביבי שלי כתבה לי מיכתב..בום, בום, בום.” הם חזרו לאכסניה ואני נותרתי על המיים, שונא להרגיש כמו גלגל חמישי. חוץ מיזה, שהיה חסר לי קצת הלבד הזה לעשיית חשבון נפש. 

חזרתי אל האכסניה וסידרתי את התיק. שתינו יין לבן לרגל חזרתנו ואני התחפשתי. שמי נכנס עם לילך למיטה ולי זה הספיק. הלכתי להתגלח, שתיתי כוס תה ואחר כך הסתובבתי בחוץ עד 12:00. ואז החלטתי שזה מספיק, נמאס לי וחזרתי להתחפש.

נ.ב: התגלחתי בהשפעתו של אלג’ירי אחד, שעמד והתגלח. אמרתי לו את זה. הוא חיך ושאל מאיפה אני. אמרתי “ישראל” והוא חשב סקוטלנד – לא תיקנתי אותו.

בשבע אפס אפס זנקתי מהמיטה, כמו אריה. התקלחתי, החלפתי חולצה, רוקנתי גז ( על ידי נעיצת קיסם בגזיה שעמדה על אדן החלון ) וסידרתי סידור אחרון את התרמיל. לילך אמרה “איזו מהירות”. אני אוהב, שמתפעלים מהמהירות, שבה אני קם. אמרתי לה “יוצאים הביתה!” עליתי לחדר האוכל בבוקר במראי החדש, חולצת פסים ובלי זקן. ניראתי כמו הפרצוף תחת של גוטה, אחרי המקלחת והרגשתי יותר טוב. 

עלי רק לציין, שהחל מסוף היום ה 30, נמאס לי. אולי בגלל לילך, אולי בגלל שמי, אולי בגללי. הרגשה, שנגמר לי החמצן ואיני יכול להמשיך לצלול. הרגשה שאי אפשר למשוך עוד יום אחד. כמו בצבא, לפני השיחרור. בהשפעת שמי, גם אני נתקפתי ביצר הסיכומים. פתחתתי את היומן ( יש משהו אחר לפתוח ), וכתבתי וכתבתי וכתבתי.:

להלן קטע חושפני מיומני: “לא יכול להיות יותר מידי זמן בחו”ל. לא יכול לחתום קבע, בסיסים סגורים עושים לי בחילה”. 

אם קצת מזל לא אתכלה בלית ברירה במלחמת ברירה למען יוקרה של סלב בקירייה.

לא אעמוד בשלשות ואתן הקשב מתוח לסתימות השררה ופיות הג’ורה. 

בניגוד לרושם שעלול להיווצר ששמאלה ממני נמצא רק הקיר… רואה עצמי יחסית – מרכז מתון המתרווח ברווחה מדופנת, ממוגנת, מתגוננת, משוכפ”צת, מאובזרת וחפצת חיים ( מטעמים מובנים שניכתב עליהם בהרחבה ב 5.11.95 ).

עבדכם/ן שרוע בין “דור הנרות” של רבין ל”ילדי אור הירח” של אביב.

הבעיה נעוצה דווקא בממציאות שזלגה והופרטה ימינה. מכיכר ציון לכיכר החתולות.

העיקר, שלא נפחד בכלל, נדע דאבה ולא נאבד תיקווה באירגון להב”ה…