מובט – מבט נערות ניבט: האהבה היא קרקס נודד

לאמן אילן מזרחי

שמרגיש את הצעקה מכון.

תודה על השת”פ שהוסיף עומק ומשמעות לספרים הדיגיטליים…

מאחל שנות יצירה רבות… נחת ובריאות

לחיי הספרים שבדרך.

מבט מחפש מתחפש מחייך ברישעות

ניבזיות זנותיות תוכחה אילמת.

ובתוך כל זאת הבנתי שאהבה אותי

באמת.

למרות שמנגנון האהבה יחד עם מנגנון

הרגש אצלך היה שונה.

רוקדת עם עצמך את מחול האהבה.

את לבדך במעגל שממה.

מסביב שמים חגים במנוסה.

אילמות היערות סובבת מתרננת.

מתרווחת בתוך נוף האוויר שסביבך

קושר לך כתר זמן נוצץ וגחלילי.

תנועה ויופי את.

רבה עדנותך בכל אשר תואבי.

אהובת האילנות המרשרשים.

אהובת עצמך לעד.

אהובתי.

חתירה למגע

בכל גוף אנושי ישנה.

האפשרות להראות בכל אופן.

הלב מאחז אותך בתוכו

באחיזה נקפצת של שימחה.

ומבעד לתנועות הגוף ולמבטי העיניים

פרשת את אשר רצה לבך לפרש.

סתם כך ובלי שאלות החלטת

איך על המצב להיות.

במקום להקשיב ולנסות להבין

להטות אוזנך לליבך שהבחין

המשכת בקו בו התחלת

בלי לשים לב שהיא כבר מזמן התחרטה

כך נותרת לבד ברצונך למגע.

למרות שיתכן ולה יש את אותה הערגה.

אך אדם משתנה ועובר ומבין,

מתפתח גדל ומתחיל להבחין.

ולמרות שבכל גוף אנושי ישנה

האפשרות להראות בכל אופן.

אל לנו

לוותר על הקשב

שלא נגרום בלי משים

עוד איזה עוול.

*

מבין רגבי האדמה

מנצת רוח צהרים

מכה כמכת אוהב

אויב, אשר שאף

לנוח בצהרי יומו

על גב אילן לשוח

קח לפי שעה

לפוש.

*

היתה לידי ישבה לפני הרגשתי מגע עיניה

לוטפות גופי.

הרגשתי משיכה הרגשתי קור שינאה

וריחוק.

לא אמרה שלום אך חיפשה את מבטי

אולי כאישור על אי אמירת שלום.

להתראות לך אהובתי אולי

באהבת אישה אחרת ניפגש בשנית.

היתה לידי ישבת לצידי. מתבונן במופע

בו הזמר שר עצמו דרך גרון ניחר

היתה רחוק היתה כואב דומם וקשוב.

היתה כזמר לא ממוצה לא מרוצה

סובל ואומלל.

יכולתי להגיד לך רבות על אותה

שותפות גורל. אך העדפתי לשתוק.

העדפתי לשתות העדפתי לתת לך

העדפתי לספוג אליך את משמעות

הדברים. את צורת הסוף האומלל.

מחאה

מדליק מדורת זרדים יבשים על חופי עולמי הקדושים.

מרתיח קפה שגולש ונספג אל החול, משתפך אל הרקיע הצלול

הזועק “מחאה”.

מתיח את כוס הקפה השחור כנגד מימיו הצלולים של הים

בוקע אותו בדלוחים של עצבות.

דו- קיום

ראש קטום ברקע דמדומים, יד

קטועה חובקת עלומים.

ידו הקטופה פשוטה אלי, ידי-

הפרושה זורמת אליו.

לשון עניבת – עור פרה מציצה

מתוכו שואפת ללובן חולצתי-

השקופה.

משחק השח-מת נמשך בכליי-

המשחק השקופים. כמרים ורבנים

מזכוכית איטלקית.

מצבים

מבולבל על–ידי מגע הירח שבדלי,

המהבהב הבהובים של זהות עלומה.

מנומנם בשל צל הכורסא המתרמז.

השעון לא יוותר לרכבת באים

תאחר את עצמה. אם ייפרדו

קרונותיה בצל הכורסא והדלי.

חיבורים של ילדים על השולחן

כמו אז בסרט. קשורים בחבליי

זמן, עטופים בשורות של עצמם.

מגע ידך מורגש עוד בחלל, עדיין

עומד כמו מסבך את השורות,

אולי לא מספיק טוב.

יצירה

כמו עט המושך את היד

הניגררת. כבתולת -הים העמוק שבחומר

הגולמי. ראש גולם חייטים חיוך אחרון

הקפיא. בדו הרך הישיר חוט

של ערגה.

אבקת יומו פיזרה הרוח,

כצל של תכלית המפוזרת ונלמדת

בעלים-היבשים.

הספד

איש-החול מזדקן בין אצבעותינו

אנו מזדקנים יחד איתו.

שמנו שהיה הלך כבר עם הרוח

שפיזרה את כל עליי העץ מימול.

אדמת האיכרים שרה לנו חורף

ואנו קוראים אליה ממעמקים.

ביתנו שבנינו המלא חרס ושיש

אבד ביין השנים התחפר אל תוך

גומחא. מנוח לא מצא עוד בין

אצבעותינו מת הזקן אתו חלפה

לה התקופה.

תקופת-ילדות זוהרת נעלמה

באופק, בנצנוץ החרס והשבר של

הכלי. הרעם לא ירעם שוב

מעל ביתנו כי קבר הזקן טרי

בין אצבעותינו.