מכתבו של השועל לחברו הקטן

ליונתן גפן,

מכתבים למערכת / שיחות סלון

לקול ילדותי, שהתווה דרכי

בגובה העיניים.

הציל חיים

וייצר משורר.

להוא שהיה לי קול מורה בחשכה

ליונתן גפן, מכתבים למערכת / שיחות סלון

שבא וכתב,

אין לך חברים,

הספר שלי יהיה חבר שלך.

השמש עמדה לשקוע כשהשועל חזר אל המאורה. “אולי היום הוא יבוא?” חשב “מי יודע?” השועל העייף הלך לישון וחלם על כוכבים קטנים, ששמשות גדולות סובבות סביבם. “כל כך הרבה שקיעות יש וכל כך מעט ממנו”. השכם בבוקר קם והתגנדר, שוב הורה לו האינסטינקט לחכות, אך ניסיונו הורה אחרת. על כן הסיר ברגלו הימנית את קבוצת שערות הפרווה, שנפלו לתוך עיניו וישב לכתוב מכתב לחברו הקטן.

אני הייתי על הקרקעית, במיץ של הזבל. דשדשתי בחלל חדר המדרגות, שמעלית חיי הובילה אותי אליו. המעלית שירדה למטה עצרה בפתאומיות. יצאתי, הדלקתי גפרור, גששתי בחושך, פחדתי לגעת בפנים מחוסרי עור, שיפחידו אותי. נתקלתי בדברים והזעתי מרוב תחושת אפסות. הייתי כבר במצב נפשי סופני והפכתי להיות רק גוף עם פרווה רטובה.

יצאתי מהמעלית הזאת, אל תוך החדר הביצתי של חיי, מפוחד עד לאחרונת השכבות הרפויות של נשמתי, שהתהדקו סביב צווארי כעניבת חנק מרוב אימה. רגלי המרופדות, קלטו את המים הדלוחים, שנספגו לתוכן. עם כל צעד, שעשיתי חשתי יותר קר ורטוב. דמיינתי, שציידים התרוצצו סביבי ולכן הם הגיעו מיד.

לפתע, בלב המדבר הזה, פגשתי אותך. הייתי קטן, אבל אתה דיברת אלי בגובה העיניים.  ובכך אפשרת לי לצאת למדרגות לולייניות, שהוליכו אותי למעלה. כך יצאתי  מתוך מיי הביוב, שהלכתי בהם בתחתיות חיי.

עקבתי אחריך בהיסוס, צעד אחר צעד. תחילה מעדתי, נפלתי על פניי וזחלתי בתוך הבוץ. אך בכל פעם שטבעתי נאחזתי בדבריך, הזדקפתי והלכתי אחר קולך הבוטח, שהתווה בפני את הדרך.

בזכותך, קלטה נשימתי לתוכה אוויר הרים צלול, למרות שהייתי רחוק מהם, כפי שאתה רחוק ממני עכשיו.

עכשיו אתה גר לרגלי השושנה הגאה שלך. ואני יושב על פני כוכב הלכת הקטן שלנו, שעזבת אותנו בו לבדנו”.

השועל סקר את השמיים והתבונן בשקיעה, גופו הקטן והצנום הדלדל מחוסר תאבון, עיניו העצובות שקעו בחוריהן ושיבה זרקה בשיער פרוותו.

“אני כל כך בודד” ילל השועל לירח. הוא ישב על הגבעה והשעין את גבו הצנום אל עץ. שתי רגליו הקדמיות אחזו את בירכו הכפופה ועיניו ננעצו עמוק בכוכבים. כוכב נפל אי שם ושוב ביקש השועל, שחברו יחזור אליו.

איך, איך אפשר בקלות כזו לוותר ? בעצם רציתי לומר משהו אחר.כעת לחיים עצמם.מכיר את המשפט :כותבים אינם מתים הם תמיד בסביבה ? כותבת מכל סיבה,קוראת גם בזמן לוויה…מישהו לחש באוזני – את לא תמותי – כותבים אינם מתים,תמיד מילה שלך תמצא אוזן שתשמע אותה ולב שיבין אותך ! הקשבתי קשב רב לכל מילה,אני עושה זאת תמיד וכעת יותר,אי אפשר לכתוב או לחשוב על הדברים האלו בלי להעריך את יכולת ההכלה הזו ברמות האלה…רואה ושומע בדיוק כפי שאני רוצה שהדברים יקרו וכשאינם קורים עוזרת לכך שיקרו והפעם אני אלחש לך באוזן :אתה תחיה לנצח…כותבים לא מתים…המילים שלהם מוצאות אוזן שתקשיב להן ולב שיאהב אותן…ואותך…אחד ויחיד !!!

Edna Cohen

צולם בספארי

לא ביום חול.