היום הראשון של יומך האחרון

ד’ תמות

ד’ אמות

דלות האמות

באליפסת הדיל

של

מרובע העוני

היום הראשון של יומך האחרון

“ניראה לך שאני אהיה חבר שלך?

מה יש לך ברזומה, באיזה סטאטוס אתה מתהדר?

לא קונה את סחורת השופוני שאתה מוכר.

את מי אתה מכּיר, למי מוכּר?

את מי במשחק מקדים קושר, למי מקושר? 

שאני אקדים לך שלום? הצחקת אותי.

העווית על פני היא חיוך,

לקבל ממני יותר מיזה יעלה לך בחייך.

אמאחיי’ה בלוז, זאב בודד כולנו יורקים עלייך.

מנגבים בנפשך רגליים שטיח

שים מייק אפ על עצמך, שלא יתקלף בך הטיח”.

האם אחיה בסוף היום?

אמא שולחת את בנה שנדרס לנגד עיניה.

דני כבר לא יאכל מעדן חלב

בדידות? יושב מול מסך הטלוויזיה נינוח.

תיכף אשב למול מסך המוניטור במחלקה השיקומית ע”ש המנוח.

אומר לביתי – “אני אהרוג אותך”,

“אבא באמת תהרוג?”

עובדה שלא הרגתי, זה מין ביטוי פיוטי שכזה.

רוצה שיאהבו אותי, מי לשם מה, כמה אתם,

לארוז לכם אותי או שתאכלו במקום.

מתחבר לשדים הפנימיים, החיצוניים הרבה יותר מפחידים

– מזוינים להכאיב.

אמביציה – קללה לפיתחי רובצת לא משתמש בה,

היא יכולה להביא רק להישגים בהם אין לי כל עניין.

לרצות = זיעה במריצות.

כסף = בא ואני הולך.

נעים בנתיב דו מסלולי – נעים נעים.

צעקות, מריבות, רעש, המולה

וכל זה בין שתי אוזניי.

בני האדם מתרבים או שנידמה לי שהנמרים מתמעטים.

מתי כל זה קרה?

“כשיישנת”.

מה שלום גופך, ערוך ספירת מצאי – מה כואב לך?

אם יהיה יותר טוב זה כבר לא חוקי, יזרקו אותי לכלא.

“למה מגיע לי כל הטוב הזה?

כנראה הייתי איש מאוד טוב בגלגול הקודם”.

אחיך מצייר אותך שמן, כבויי.

אתה כועס, מנתק, כמעט שורף את ביתו עלייך.

בסוף היום כפגיס בשעתו עובר במכה אחת מול הראי,

כפי שאסור לעשות מגיל מסוים.

וראה זה פלא:

ציורו נשקף אליך מהמראה 1 ל 1 בתלת מימד.

חד משמעי ועוד אייך.

השטן על הקו מעבירה לך ב22

“שמע זיין מצוץ אני מבטל את החוזה איתך”

לא תקשיב לי אתה טוב ותקשיב לי טוב

אני לא אדי מרפי,

“כן אתה בוב דילן רק בלי המפוחית ובלי הכישרון”

טוב גם הוא שדד אותו מוודי גטרי.

“שמע גבינה מוקצפת העיסקה מבוטלת שוטף + אפס

כעדות לכישלונך”.

אבל אתה שיבצת אותי במדינת האפשרויות הלא קיימות

“את זה תמכור לאשתך

תגיד תודה שהיא עדיין סובלת את רפיונך.

אני הריי אמרתי לך

תן בראש אל תחשוש,

ההשראה בוטלה לך לנפוש”.

הכל ביגלל אימא

“בן 40 עד מתי תאשים?

אתן לך עוד צ’אנס וחדשה מרעישה שאתה מאומץ

מילדי תימן החטופים, עלית במרבד הקסמים”.

אה הבנתי.

“יופי עבד-שירה לך לשורר ולא:

במרבד רוצחים שכירים יגלגלו אותך

ומראש מיגדל מואזין יקריא שירך”.

אין מלים

“החיים הם בלתי אפשריים –

אנחנו רק משלים את עצמנו שהם קשים”.

אשכרה מצצו את לשדו –

מישגב לדך

אמר הג’נגלר.

הקושי אומר לך לפרוס כנפיים

ולעשות טוב במקום אחר

אמרה המוארת.

אתה יודע מה לעשות

ואיך לעשות

האם אתה רוצה לעשות?

שאל המאמן.

כשאיבדת הכל

אל תאבד את התקווה

אמר השכול.

האש מתקרבת מלפנים –

שרוף תא שטח נסיגה מאחור

אמר השורד.

המהות היא לעבוד מאהבה

ובשמחה – אז זה קל

אמרה האומנית.

אם זה מוריד אותי – זורקת

אם זה מעלה אותי – שומרת

אמרה האינדיאנית.

מגיע ומרגיש אם טוב לי כאן

בלי לופ של שכל

שוטף אבק, מסדר

אמר הטייל.

משחק כיסאות,

אוטו מחליד קבוע בחניה

אמרה הצלמת.

אתה השתנית

יגעת ומצאת – לא תאמין?

אמרה בסוד.

נקטת עמדה

לקחת אשמה ועמדת במבחנך

אמר היתום.

אפילו לעלה יש השגחה פרטית

שאומרת לאיזה כיוון יסתובב

אמר החסיד.

תזקק, תדייק, תתבונן

בגל העכור החולף

לנגד הילד הדחוי

אמר הבמאי.

לא נואם – כוס ריקה

יד פתוחה יכולה להכיל

אמר הקבצן.

מפנה מקום, לא קורבן

מנקה רגשי אשם

משנה מקום מנטאלי

אמר המוביל.

יודע לבקש ולקבל.

צירופי המקרים –

דרכו להראות קיומו בעולם

אמרה המיילדת.

אצלי זה רק השתיל

תאר לך מה יהיה

כשתפגוש את כל העץ של פורטונה

אמרה נטע.

היום פגשת את ניסים,

מחר תפגוש את מזל

השאר את הדלתות פתוחות…

אמרה הרוח.

דחוף להם אותך לגרון

שתהיה לזרה

אמר המטיף.

שתוק ויאירו דבריך בשמם –

כתב המשורר.

“הזמן מגיע בזמן

די לחכים ברמיזה –

לאהבה”.