Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
Mar 2015
Member Since
4
Published Books

נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל

by Tova Shemer perry

Artwork: "הצוות החינוכי של "קריית חינוך בן גוריון נס ציונה

Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
סמל
לאופר, אברהם-יצחק

תמונת החלל

בן ישראל ואיטה. נולד ביום י”ז באדר תש”ט(18.3.1949) בנס-ציונה, בשלהי מלחמת-השחרור. הוא למד בבית-הספר היסודי וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בנס-ציונה, והיה חבר ב”הנוער העובד”. כבר מאז היה בן 15 ניכר בביטחונו העצמי, בשלוותו ובחוש האחריות שלו. ביטחונו העצמי היה מבוסס על הכרתו את יכולתו האינטלקטואלית. הוא תפש עניינים על נקלה והצטיין בכושר אנליטי. הוא ידע להבדיל בין עיקר לבין טפל והיה לומד פרטי-פרטים בסבלנות ולאחר-מכן מצרף אותם לסכימה מחשבתית מסודרת. אחד הסימנים לבגרותו הייתה השלוה המיוחדת לו – שלוה שנבעה גם מתוך שהלימודים לא הכבידו עליו ולא יצרו בו מתח. בבית הוריו למד להכיר מה חובותיו של אדם וידע למלא את חובותיו שלו בנאמנות. הוא היה עדין נפש ונזהר שלא לפגוע ולא להעליב את הזולת. הוא היה מנומס, חביב ובעל אישיות קורנת ומלבבת.

יצחק גויס לצה”ל באוגוסט 1967 והתנדב לשרת בחיל-השריון. היה מפקד טנק “פטון” ונשא באחריות הכרוכה בתפקידו ובחיי חייל קרבי בסיני. פניו, שלא כבימי לימודיו, היו רציניים וקודרים. בשעות הקשות מילא את תפקידיו למופת אך בכל שיחותיו או מכתביו לא הזכיר זאת כלל. מכתביו לחברותיו מספסל-הלימודים הצטיינו בנימה של רוך וסנטימנטליות מלבד הפשטות והצניעות, שציינו אותו תמיד. ביום י”ב באייר תשכ”ט (30.4.1969), נפל באזור פורט תאופיק, בשעה שיצא לחלץ חייל פצוע. גם במותו הוכיח טוב-לב ונכונות לעזור לזולת. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנס-ציונה.

לאחר נפילתו הוציאו הוריו לאור חוברת לזכרו בשם “יצחק”.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

6
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
טוראי
בלומברג, משה (“דובש’ה”)

תמונת החלל

בן זקונים להוריו הלל וחיה. נולד ביום ו’ בסיון תש”ח (13.6.1948) באולם אשר בגרמניה. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1949. למד בבית הספר היסודי בנס ציונה, מקום מגוריו ולאחר סיימו את לימודיו שם למד שנה אחת בבית הספר התיכון שבמקום. בבית הספר המקצועי באיזור סיים את לימודיו התיכוניים. השתייך לתנועת “הנוער העובד”. חביב היה על מוריו וחבריו, כי טוב לב היה ועליז. למרות שהוריו פינקוהו כבן זקונים וכן עשו את אחיו הגדולים ממנו בתשעה עשר שנים היה רחוק מתפנוקים. כשם שהם חרדו לו חרד הוא לשלומם הם. משה לא חיפש לעצמו חיים קלים; להיפך לא אחת דיבר על העלאת ה”פרופיל” הרפואי שלו למרות מגבלותיו בבריאות, כדי שיוכל לעבור קורסים מתקדמים בצבא. לצה”ל גויס ביולי 1966. כשהצטרף עם קבוצתו לגרעין, עשה איתה יחד את הטירונות ובילה שנת הכשרה בכנרת. לאחר מכן שהה בעין-גדי, שבה עבר כחצרן. תמיד היה שמח בחלקו, ובת שחוק על פניו. הוא ידע להשיג את אשר רצה, ידע כיצד לחדור ללבותיהם של אנשים ולקבל מהם את אשר ביקש. עוד בבית הספר מצא את שביל הזהב בהתנהגותו בחיי היומיום, בין חבריו בכיתה ובסדנא. הוא פנה לנח”ל המוצנח, אך עוד הוא משרת בשירות חובה מצא את מותו בשעת מילוי תפקידו; זה היה ביום י”ג במרחשון תשכ”ט (4.11.1968). הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנס ציונה. חבריו הוציאו חוברת לזכרו ונוסף לשמו רשמו עליה את הכינוי “דובש’ה”.

8
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
כהן, הרצל

תמונת החלל

הרצל, בן עמס ושלמה, נולד ביום י”ט באב תשי”א (21.8.1951) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי ב’ בנס-ציונה ואחרי-כן המשיך שם בלימודים בבית-הספר התיכון, במגמה הריאלית. הרצל היה תלמיד טוב וחרוץ, התייחס ללימודים ברצינות, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו. מורתו סיפרה עליו, שהיה “בעל תפיסה טובה, מסודר ושקדן”. הוא נמנה עם חניכי הגדנ”ע והשתלם בקורס למפקדי כיתות. כמו כן היה חבר בתנועת “הנוער העובד” בנס-ציונה, והיה חובב ספורט. הוא אהב בעיקר כדורגל וכדוריד, ונמנה עם נבחרת בית-הספר במקצועות אלה ואף השתלם בקורס למדריכים זוטרים בכדורסל. הוא אהב לטייל והיה רוכב אופניים מעולה. שעות רבות מזמנו הקדיש לאוסף הבולים הגדול שלו. הרצל היה מרצני ושופע חיוניות, עקשן ועומד על דעתו, ובעל ביטחון עצמי רב. הייתה לו יכולת ריכוז גדולה וזיכרון מצוין, ובאופיו היה סקרן, ביקורתי ומורד במוסכמות. בעבודה היה דייקן מאוד והקפיד לעשות את מלאכתו באמונה. מעולם לא היסס לומר דברים בגילוי לב. הוא לא הלך רכיל וידע לשמור סוד וביחסו עם הבריות היה ישר-דרך, בעל מצפון, חברותי ונוח. הכל הכירו אותו כאדם נעים הליכות ואיש שיחה מעניין. אופטימי מטבעו, שמח ובעל חוש הומור מצוין. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, רחש להם כבוד רב ודאג לשלומם ולרווחתם.

הרצל גויס לצה”ל במחצית נובמבר 1969 והוצב לחיל התותחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למשנים טכניים, בקורס למודדים ובקורס מ”כים. מאחר שעשה חיל בתפקידיו נשלח לקורס קצינים והשתלם בקורס קציני חת”ם ובקורס פקחי אוויר-יבשה. הוא היה קצין מצוין, נמרץ, בעל יכולת שליטה, יזמה וכושר מנהיגות. תמיד שאף לבצע הכל בשלמות, ואת שאיפתו זו החדיר גם בלב פקודיו. עמדת התותחים שפקד עליה הייתה העמדה המצטיינת בכל הסוללה. הוא אהב אתגרים והיה מוכן תמיד להתנדב למשימות. ביחידתו העריכוהו כקצין אחראי ומסור לתפקידו, ששימש דוגמה במזגו הטוב ובסבילותו. הוא הרבה לדאוג לחייליו והם אהבוהו מאוד. בעבור חלקו בפעילות מבצעית הוענק לו “אות השירות המבצעי”. לאחר תום תקופת שירותו הסדיר, המשיך לשרת בצבא הקבע אך היו לו תוכניות ללמוד מזרחנות ומשפטים באוניברסיטה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח לחזית ברמת הגולן והשתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים. ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973)נפל בקרב על מורדות החרמון. הוא נהרג מיריות צלף סורי, בשעה שהלך בראש טור של חייליו, לאחר שהתנדב לעלות כדי לכבוש את החרמון מידי הסורים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנס-ציונה. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “הרצל היה קצין למופת, חייל בעל אומץ לב בלתי רגיל, שנלחם בעוז ובגבורה עד לרגעיו האחרונים”.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

10
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
12
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
סמל
יצחקי, אבידב

תמונת החלל

בן בלהה ויקותיאל. נולד ביום ט”ו באלול תש”ל(16.9.1970) בנס ציונה. למד בבית-הספר היסודי ‘ראשונים’ בנס ציונה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ‘נס ציונה’. אבידב היה חובב ספורט. מגיל שמונה שיחק טניס במשך שבע שנים. הוא השתתף בתחרויות והגיע להישגים גבוהים. הוא היה חייכן, מלא שמחת-חיים, אהב לבלות והיה אהוד ומקובל על חבריו.

אבידב גוייס לצה”ל בראשית ינואר 1989 והוצב לחיל-התחזוקה. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מש”קי תחזוקה, נשלח ליחידת החיל בתפקיד מש”ק תחזוקה.

ביום ו’ בתשרי תשנ”א (25.9.1990) נפל אבידב בעת שירותו והובא

למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנס ציונה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות – יעל ואורלי.

במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: “אבידב היה חייל מסור מאוד, אחראי וביצע את המוטל עליו היטב. אבידב במהלך שירותו ביחידה תרם רבות, השקיע מזמנו וגילה יוזמה רבה”.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

14
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
זגורסקי, גיל (‘גילי’)

תמונת החלל

בן מלכה ונפתלי. נולד ביום ז’ באדר א’ תשכ”ה(9.2.1965) בנס ציונה, שם למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי א’ וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון נס ציונה במגמה הביולוגית. גיל היה חבר בתנועת הנוער ‘המכבי הצעיר’ וברבות הימים הדריך חניכים צעירים. הוא אהב פעילות ציבורית והיה מעורה בחברה ובתנועה. יותר מכול אהב לטייל בארץ ועשה זאת בכל הזדמנות. הנגב וסיני משכו את לבו במיוחד, והוא שהה בסיני תקופות ארוכות עוד בהיותו נער.

בראשית אוגוסט 1983 גויס גיל לצה”ל והצטרף לחיל השריון. כבר בראשית דרכו בצבא התבלט במנהיגותו. הוא סיים קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון. כאשר סיים את שירותו הסדיר התנדב לצבא הקבע. לאחר שהשתלם בקורס מפקדי פלוגות, שימש כמפקד פלוגת טנקים. אחרי-כן מונה סמג”ד בקורס מפקדי טנקים, להערכת מפקדיו המצויה בתיקו האישי היה גיל “קצין מקצועי, יסודי, אכפתי, הממלא את משימותיו היטב”. בסיום אחד מתפקידיו כתבו לו פקודיו-חבריו: “היה כיף לעבוד איתך, ויהיה קשה למדי להתרגל ל’קודקוד’ אחר”. חבר אחר, שחר, כתב לו: “היית מאה אחוז”. ועוד נכתב לו: “תמיד מצב-רוח. תמיד הנעה עצמית מקסימלית. והתעוזה, התעוזה ושוב התעוזה”.

ביום כ”ה בטבת תשמ”ט (2.1.1989), באזור בית לחם, נפל גיל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנס-ציונה. בן עשרים-וארבע היה בנופלו. השאיר אחריו הורים ושני אחים – רונן ושרון. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “גיל שימש כסגן מפקד היחידה והיה מן המפקדים הבולטים ומעמודי התווך שבה. מקצועיות, חשיבה מקורית, חריצות, נחישות ודאגה לחייליו היו רק מעט מהתכונות אשר איפיינו אותו והפכו אותו למפקד מעולה, אשר ידענו להעריך ולהוקיר. לא פעם עמדנו כולנו והיבטנו בו בהערצה, על סגנון הפיקוד שלו ועל אהבת האדם שבו. גיל הכשיר דורות של מפקדים, אשר עבורם הוא היה מודל לחיקוי ודמות שממנה למדו יסודות הפיקוד ועקרונותיו. גיל תמיד ידע להעריך ואף התגאה בבית החם והאוהב אשר אתם בני המשפחה הענקתם לו”.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

16
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
רב נגד
שוורץ, שרה

תמונת החלל

בת נעמה וברוך טובי. שרה נולדה בנס ציונה בי”ז בניסן תשי”ח (7.4.1958).

שרה התגייסה למשטרה והייתה שוטרת לדוגמה. על שום שמילאה את תפקידה באומץ יוצא דופן הוענק לה בספטמבר 1990 “עיטור האומץ משטרה” על ידי מפכ”ל המשטרה.

בו’ בכסלו תשס”ג (11.11.2002) יצאה שרה לעצור אופנוען שהשתולל בכביש. האופנוען איבד שליטה, פגע בשרה ושניהם נהרגו.

רב-נגד שרה נפלה בעת מילוי תפקידה. בת ארבעים וארבע הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הותירה בעל – יצחק, שתי בנות – קרן ומורן, אם – נעמה, שתי אחיות – סוזי וליה, ושני אחים – אברהם ומשה.

בתה של שרה ספדה לה:

“ב-11.11.02 זה קרה, האסון הנורא, הלכת לי אם יקרה בלי לומר מילה … שרה גדלה בעיר נס-ציונה, ושם גם מצאה את מותה … אחות לסוזי, ליה, אברהם ומשה, אישה לאיציק ואימא לקרן בת העשרים, ולמורן בת השמונה-עשרה. דודה לאייל, איילת, ליבנת, נילי, זהבית, ברוך, ברוכי, בר ספיר, שירז ושרי – שנקראו על שמה ושלא הספיקו להכירה, השוטרת של נס-ציונה”.

18
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
סגן
בראון, אברהם (‘אבי’)

תמונת החלל

בן צבי ולאה. נולד ביום ט’ בתשרי תשט”ו(6.9.1954) בנס-ציונה. למד בבית-הספר הממלכתי, המשיך וסיים את לימודיו בבית- הספר התיכון שבנס-ציונה במגמה הריאלית. אבי היה תלמיד חרוץ ונבון, אהוב על מוריו ועל חבריו לכיתה. היה בן נאמן ומסור להוריו ודואג למשפחתו. במהלך חופשות הלימודים בבית-הספר התיכון ולאחר שסיים קורס עזרה-ראשונה, נהג לסייע, כאח מתנדב, בחדר-המיון ובחדר הניתוח של בית-החולים ‘קפלן’. לחבריו הקרובים סיפר כי הוא רוצה ללמוד רפואה בתום השירות בצבא. במלחמת ששת-הימים התנדב לחלק דואר ועשה זאת בנאמנות מרובה. על מסירותו זכה למכתב-הוקרה משר הדואר. אבי הצטיין בפעילות חברתית בבית-הספר. היה ציר בפרלמנט-הנוער הארצי ואף נשלח, כתלמיד יחיד מבית-ספרו, ללמוד בחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב.

אבי גויס לצה”ל באוקטובר 1972 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות שירת באחת מיחידות החיל בתפקיד עוזר לקצין המטה. היה חייל מצוין, אחראי ומסור לתפקידו. שימש דוגמה לחבריו ביחידה במזגו הטוב, בסבילותו ובצייתנותו. במהלך השירות בצה”ל השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לשמור על קשר עם חבריו. מעולם לא התלונן על קשיים ואף לא הרבה לספר על הישגיו. לאחר שהגיע לדרגת סמל ביחידתו, נשלח לקורס קציני-שריון. הוא סיים את ההשתלמות בהצלחה רבה ונשלח לשרת כקצין ביחידתו.

ביום כ”ה באלול תשל”ה (1.9.1975) נפל בזמן שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבנס-ציונה. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. השאיר אחריו הורים ואחות.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)
20
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
שפירא, אמנון

תמונת החלל

אמנון, בן נעימה ויוסף, נולד ביום י”ט באדר תשי”ב (16.3.1952) בנס-ציונה. הוא גדל בעיר הולדתו ולמד בבית-הספר היסודי “ממלכתי א'”. אחרי כן המשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה ולאחר שנתיים שב לנס-ציונה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקומי. הוא היה נער מקורי ולמרות שלא הייתה לו נטייה לצבאיות, ביקש ללכת לפנימיה הצבאית ואף הצליח להתרגל עד מהרה לאופי הנוקשה של האימונים ולדרישות החמורות של בית-הספר הריאלי. הוא נקלט יפה ורכש לו חברים רבים. אמנון לא נהג להקדיש זמן רב להכנת שיעורים, אך ידע היטב את החומר והיה תלמיד פעיל בכיתה. מטבעו היה נער אופטימי ומלא חדוות חיים, בעל חוש הומור, ראש וראשון לכל מעשה משובה או תעלול. הוא היה חברותי, חיפש תמיד את הטוב והחיובי בבני-אדם ואת היפה בחיים והיה אהוב על חבריו, שבקשו את קרבתו תמיד. אמנון היה חובב מוסיקה מושבע, בעל שמיעה מוסיקלית מושלמת ואהב כל מוסיקה טובה, החל מבטהובן ובך וכלה בחיפושיות, מתי כספי ושלמה גרוניך. כמו כן היה חובב ספורט ואהב במיוחד את ענפי הכדורגל וטניס השולחן, היה פעיל באגודת “מכבי” נס-ציונה וברבות הימים הדריך במועדון האגודה.

אמנון גויס לצה”ל בתחילת פברואר 1971 וביקש להתנדב לחיל האוויר. לאחר שנפסל במבדקי הטיס בשל ליקוי בראייה, הוצע לו לשרת כטכנאי אלקטרוניקה בחיל-האוויר, אך כעבור שבועיים החליט שהוא מבכר לשרת ביחידה קרבית וביקש לעבור לשריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס למקצועות הטנק, היה לתותחן מצטיין, ובתחרות ארצית של גייסות השריון זכה הטנק שלו במקום הראשון. אחרי כן סיים קורס מפקדי טנקים. הוא אהב את הטנק ושלט היטב בכל מערכותיו. כמפקד לא דרש מחניכיו את שהיה שנוא עליו, לא הקפיד על גינוני משמעת, אך דרש שימלאו את הוראות הצבא ושיטפלו היטב בטנק. יחסו לחייליו היה אנושי וישיר ותמיד ניסה להשיג את מטרותיו בדרכי נועם ובהומור. הוא היה הרוח החיה בפלוגה, והצטיין בכושר תיאור וסיפור, ולילות רבים היו חברים יושבים סביבו ומאזינים לו. מפקדיו ופקודיו אהבוהו מאוד. הוא הקפיד לא להדאיג את הוריו וכתב הביתה לעתים קרובות. את חופשותיו חילק בין המשפחה שאהב לבין חברתו מנוער, אפרת. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אמנון במעוז “צידר”, בגזרה הדרומית של תעלת סואץ ונמנה עם הראשונים שיצאו לקראת האויב. הוא לחם בעוז רוח ובחירוף נפש והשמיד כלי שריון וכוחות קומנדו של האויב, שהצליחו לחדור לשטח, עד אשר נפגע ונפצע אנושות. הוא ביקש מחייליו לא להתחשב בו ולהמשיך להילחם אך פקודיו פינוהו תחת אש לתאג”ד ומשם הועבר במסוק לבית-החולים בתל-השומר. ביום כ”ג בתשרי תשל”ד (18.10.1973) מת מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בנס-ציונה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “בנכם, סמל אמנון ז”ל, שירת ביחידתי כמפקד טנק והיה עד יומו האחרון נערץ על חייליו, אנשי צוותו ואנשי הפלוגה כולה. אוהב חיים, עליז ואמיץ לב”.

גדוד השריון שבשורותיו לחם, הוציא לאור ספר לזכר חיילי הגדוד שנפלו בקרב ואמנון בתוכם.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

22
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
קרא, אמיר

תמונת החלל

בן הלן וראובן. נולד ביום ה’ בחשוון תשל”ה(21.10.1974) בראשון לציון, אח לסמדר ואדוה. תינוק מקסים, שקט ונוח, שגדל ובגר בנס ציונה. אמיר החל את לימודיו בבית-הספר היסודי “אשכול” וסיים בבית-הספר התיכון “בן-גוריון” בעיר, במגמה הריאלית- ביולוגית. מורתו לכימיה, רונית, כתבה: “הכרתי פעם נסיך קטן, נסיך במשקפיים. רזה וגבוה, חצי חיוך תלוי בזווית הפה ומחכה להזדמנות הבאה לומר משהו שמצחיק אותי באמצע השיעור, בכיתה… הידעת כמה אהבתי אותך כתלמיד שלי? הידעת כמה הערכתי אותך כאדם? מעולם, מאז שהכרתיך, לא פגשתי תלמיד שמקבל ציון יחסית נמוך ליכולתו בשוויון נפש של ‘יש דברים יותר חשובים בחיים’, (כל-כך נכון…), שמקבל את החיים בחיוך, בהומור, בשמחת חיים, ובאותה נשימה גם בשוויון נפש. אני מנסה להעביר לתלמידי גישה זו ששבתה את לבי ואינני מצליחה. כנראה שנסיכים כמוך פוגשים רק פעם בחיים. הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין”.

אמיר התחנך על ערכי אהבת האדם והארץ ומוטיבים אלה היו שזורים בכל מעשיו. מלח הארץ היה, יותר מכל אהב לטייל והיה מעמודי התווך של החוג לסיירות בעירו. בזמנו הפנוי התאמן בירי והיה חבר במועדון הקליעה למטרה ברחובות.

מירב, חברת ילדות, מספרת: “הוא היה אדם מיוחד, שקט, שאף פעם לא מחפש להיות במרכז העניינים. אבל למרות זאת, אי-אפשר היה שלא לשים לב אליו. היתה לו נוכחות כזאת בכל מקום. בכיתה, כשהיה יושב בשולחן האחרון, מתנדנד ושותק רוב הזמן, אבל אז פולט איזו מילה וכולם היו נופלים על הרצפה. בחוג, או בטיולים, כשתמיד נבחר להיות הצעקה של ההד, כדי להשמיע לנו איך ההד נשמע. כשסתם היה זורק איזו שטות או משפט אופייני, תמיד הורגש, גם אם לא עשה הרבה רעש. כשאהב משהו השקיע בו הרבה. את הצילום אהב מאוד, והיה נוסע הרבה פעמים לצלם את הים, את השלג בירושלים, או איזה מאגר שעלה על גדותיו… לטייל הוא אהב מאוד, למרות שלא תמיד את החלק של ההליכה. ללכת העדיף באמת רק למטרה מיוחדת, כמו לעלות למצדה בזריחה…”.

אמיר ידע חברות מהי. הוא נהג לפנק את חבריו בבישולים מיוחדים והוציא מתחת ידיו מאכלים בצבעים ובריחות שלא הכירו עד אז. השקט הפנימי שלו השרה ביטחון על סביבתו וחשף רק טפח אחד מאישיותו הרב-גונית שמשכה אליו רבים.

בסוף חודש מרץ 1993 התגייס אמיר לצה”ל. הוא עבר טירונות בחיל המודיעין ואחריה קורסים שונים. משסיים קורס תצפיתנים וקורס מפקדי כיתות שובץ כמפקד צוות תצפית בחיל המודיעין. אמיר התגלה כחייל למופת, שהפגין משמעת עצמית, אחריות ונכונות לקבל על עצמו משימות. יכולתו האישית הגבוהה התבטאה גם בכך שלא קיבל כמובן מאליו כל פקודה או משימה. הוא נהג לשאול את מפקדיו שאלות מקצועיות, ממוקדות ונוקבות, שהעידו על יסודיות ועל רמה פיקודית גבוהה. מספר מפקדו: “באותם רגעים שמחתי שאמיר הוא זה שנבחר למילוי התפקיד וסמכתי עליו שיבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר”.

כאשר סיים אמיר קורס סמלים כתב מהרהורי לבו דברים שהעידו, לבד מכושר הבעה מעולה, גם על חשיבה מופשטת ועמוקה, ועל תהליכים נפשיים שעברו עליו: “צה”ל, צבא ההגנה לישראל, ולמה בעצם לא צבא של התקפה? אני, היום, לאחר תקופה של שנה ותשעה בשירות, כמי שמייצג את אותן סיסמאות, כמי שמייצג את אותה מגננה, נמצא בעלטה מוחלטת בקשר לגורלי… לאחר שאני בתפקידי כשנה, אני רק מתחיל להבין את גודל האחריות והסמכות שניתנו לי. אני לא יודע איזה דחף גרם לי להעלות את הדברים הללו על הדף. סיימתי קורס סמלים לפני מספר ימים וכעת אני עומד לפני כניסה לתפקיד של מפקד. עד עכשיו מילאתי תפקיד של חייל, חייל פשוט. במשך התקופה הזו שבה הייתי חייל, נחשפתי מדי תקופות למראות ולמחזות שאולי רק בשדה הקרב הייתי נפגש עמן… תמונות אלו רחוקות מאלו שרוכשים בשדה הקרב אך יחד עם זאת הן ייחקקו אצלי עמוק בתודעה… הפחד הוא מהלא-נודע, כשלא יודעים מה הוא הסף. בינתיים אני מתעלם וסופג, בדיוק כמו כולם, כי ככה צריך. לפעמים שוכחים שאנחנו לא מכונות… השוני הוא לא בגלל קורס מסוים שמחנך לפיקודיות. השוני הוא בראש וכתוצאה מחשיבה, חשיבה שיכולה להיות מסוכנת בצבא. זהו סוג מסוים של התבגרות… האתגר הזה, של לעמוד בפני סכנות, תמיד מושך אליו אנשים. בצבא לא נמשכים לזה אלא נדחפים לזה. למרות זה אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות לנסות ולהתמודד עם פינות אפורות בגוף ובכל זאת יש פחד מהלא- נודע. כמו תמיד.”

אמיר, כמפקד, הקפיד על קלה כחמורה והכפופים לו למדו להעריך את יסודיותו, מקצועיותו ודרישותיו, כפי שהעיד מפקדו: “אתה יצרת נעליים חדשות, נהלים חדשים, רוח שונה, דגשים אחרים, לא היה צריך לעבור יותר משבוע כדי שאבין שאתה תהיה סמל מעולה דווקא במקום הזה”.

ערב יום העצמאות 1995, שבועיים לפני נפילתו, כתב אמיר את מכתבו האחרון לחברה מעבר לים: “…אתמול היה טקס יום הזיכרון פה בבית התרבות בנס ציונה. באמצע הטקס פתאום התחלתי לחשוב על זה שאנחנו המדינה היחידה, נראה לי, שיש לה הרבה תאריכים שבהם כל העם מלוכד בצורה מדהימה. כשעומדים בצפירה מרגישים את היחד הזה בצורה מאוד חזקה. כל הארץ עומדת ביחד לדקה שלמה, לשם אותה מטרה. תחשבי על זה רגע, כל הארץ, ימניים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, צפון ודרום, ימינה ושמאלה, שחור ולבן, חזק וחלש, גבוה ונמוך. זה פשוט מדהים לפי דעתי. ביום הזיכרון זה הכי חזק. אין מי שלא מזדהה ביום כזה. ואז חשבתי על זה שאנחנו המדינה היחידה שמסוגלת יום אחרי יום של אבל לאומי לחגוג ולשמוח וכל ההזדהות של השכול והעצב, הופכת להזדהות של עצמאות ושל שמחה ואושר. תקשיבי לי, קרן, אנחנו עם מדליק. פטישים אחד אחד. לפני שמספיקים להיכנס לאווירה של יום הזיכרון כבר מתחילה אווירת יום העצמאות ודווקא ביום כזה הגעגועים גוברים וחבל לי שאת לא פה לחגוג איתי ועם עם ישראל את יום העצמאות. אז איך חוגגים את יום העצמאות בגולה? בכלל, מעניין איך מנסים להרגיש את כל החגים שלנו שם בגולה. פה בארץ יש שיגעון חדש – דגל ישראל למכונית. משהו שנתפס על החלון. כבר מיליון וחצי נמכרו וכל מכונית נראית כמו מסע פרסום של איזה מפלגה. כל הארץ צבעונית ומדונדשת…”.

אמיר נפל בקרב בלבנון ביום י”ז באייר תשנ”ה (17.5.1995). בשעת בוקר מוקדמת בוצעה התקפת ירי של מחבלי חיזבאללה על מוצב “דלעת” ברצועת הביטחון בדרום לבנון. אמיר יצא מעמדת התצפית אל הסוללה ההיקפית של המוצב, על פי התרגולת שהיתה קיימת אז, על מנת לבצע את משימתו – איתור מחבלים או מקורות אש ופגיעה בהם. במהלך האירוע, בוצע ירי פצצות מרגמה לעבר המוצב, אשר אחת מהן פגעה בסמוך לעמדה בה עמד אמיר. זו היתה הפצצה האחרונה ששמע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. בן עשרים ושבעה חודשים היה בנופלו. הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.

מפקדו, גיל, ספד לו: “…אופן פעילותו של אמיר, בנחישות ובאומץ, יש בו כדי ללמד מורשת לסגל הפיקוד ביחידה, שרובו הגדול מושתת על סמלים, אשר מוכיחים עצמם בתפקידים פעם אחר פעם, בתפקידים המוטלים עליהם מול הגזרות השונות”.

אבישי, חייל ששירת בצוות של אמיר, כתב: “כשהגעת אלינו לצוות היו לי חששות. לא הבנתי, או אולי לא רציתי לקבל את זה ששולחים אלינו סמל ממוצב אחר ועכשיו אני אצטרך לקבל פקודות מחייל שנמצא במוצב פחות זמן ממני. אבל עם הזמן הוכחת את עצמך והראית לי מה אתה מסוגל. ידעת כל פרט קטן בשטח ועכשיו אני יכול להודות שהפתעת אותי לטובה. קלטת מהר מאוד את המצב במוצב ובאיזו סכנה אנו נמצאים ולראות אותך אחרי כמה חודשים במוצב מסתער לסוללות לחפש מאיפה יורים עלינו, פשוט הדהים אותי. הוכחת את עצמך בתור מפקד ובתור חייל בצוות, הכנסת חיים חדשים לצוות, ורק עכשיו אני מבין שכל הוויכוחים שהיו לנו היו חלק מהגיבוש”.

פעולות הנצחה רבות נעשו לזכר אמיר: במאי 1996 הוקם מצפור על שמו סמוך לקיבוץ מנרה, ליד התחנה העליונה של הרכבל, ממנו ניתן להשקיף על דרום לבנון, רמת הגולן, עמק החולה ואצבע הגליל. מתוך דברים שאמר לזכרו של אמיר, בטקס פתיחת המצפור, חברו דודו: “…במקום הזה, במצפור, אני רואה חיבור מדהים לכל הצדדים הרבים של אמיר. מקום גבוה, מרהיב ביופיו, שקט. מקום המגלם בתוכו את אהבת הארץ, את גבול הצפון, מקום לתצפית. …אם לסגור את המעגל, אז לסגור אותו ככה, כפי שהוא היה: הרגליים באדמה והראש בעננים, צנוע – לא משנה מה הוא עושה, מחובר לטבע, זה בדיוק אמיר! שקט, מופנם, אהוב על כולם”.

אחותו של אמיר, אדוה, יזמה והפיקה חוברת זיכרון ובה קובץ מכתבים שנכתבו לזכרו, קטעים שהתפרסמו בעיתונות ודברים שנשאו מפקדים ומכרים של אמיר בהלוויה, בערב ההנצחה לזכרו ובמעמד של פתיחת המצפור לזכרו. מתוך דברים שכתבה אדוה: “…גיליתי פתאום שיש לך חברים נפלאים שאוהבים אותך עד ראש ההר, הפסגה, ושתמיד אתה זה שהנהגת ודרשת את המצלמה, כאילו שתמיד רצית שיזכרו אותך, את עצם היותך, זכרון קיומך…”.

אמו של אמיר, הלן, כתבה: “אני מתגעגעת לגילויי המוסיקה שלך, לפתיחת דלת הכניסה ולמילוי החלל בדמותך. אני מתגעגעת למבטים שהיו רוויים בכל כך הרבה תקשורת, אותם מבטים שלאחרונה אותתו לי שמשהו איום עומד להתרחש. דיברנו הרבה בשתיקות… והיום אני מנהלת אתך שיחות של שעות. שאלות ללא מענה, זיכרונות הנשיקה האחרונה, המגע שבליטוף, החום שבחיבוק”.

אביו, ראובן, כתב: “בשנותיו האחרונות של אמיר היו מספר נקודות מרכזיות בהן השקיע את כל מרצו, באופן שהצליח להפתיע גם אותי. התנדבותו בתחנת מד”א ברחובות היתה חשובה מאוד עבורו. אמיר היה מחכה בכליון עיניים לתורנות, מספר על האדרנלין העולה בזמן הנסיעה באמבולנס צופר. לא אשכח שנפגשנו בהיותו תורן באמבולנס כונן, צמוד לבמה המרכזית, בחגיגות יום העצמאות בנס ציונה, ראיתי כיצד התגאה בתפקידו, אך במידה, לא מתוך שחצנות. לחוג קליעה למטרה ‘נסחף’ אמיר על ידי מספר חברים, אליהם הצטרף כ’נספח’… הם אשר משכו אותו למועדון הקליעה ברחובות, ובסופו של דבר, אמיר נשאר הנציג היחידי מבין כולם… גולת הכותרת של החוג היתה, כמובן, גמר תחרות ארצית לנוער במטווח הרצליה. אך נדמה לי כי מעל לכל עומד חוג הסיירות, אשר בו היה אמיר החוט המקשר בין מספר נערים ונערות שהיוו את עמודי התווך של החוג. חוג זה, אשר עיצב חלק לא קטן מאופיים של משתתפיו, ומקשר ביניהם גם כיום, מרמז על הקשרים האמיצים שנוצרו. אנקדוטה שאזכור תמיד – באחד הטיולים הראשונים של החוג, בכיתה ז’, אמיר ‘נאלץ’ לתת ידו לעזרה לאחת הבנות בירידה חדה… כמובן, שזה יצר מבוכה לא קטנה, אשר לדעתי, עברה לה עם השנים”.

מתוך דברים שכתבה אחותו, סמדר: “אמירי, אני לא יכולה לגמד אותך למילים. הידיים כבדות לי והנשימה גם כן. הראש התרוקן לי ממחשבות ואני צפה איפה שהוא בין עכשיו, לאתמול, למחר. מחכה להתעורר מהסיוט הזה ולראות אותך מחייך, זורק את התיק בסלון (אבל שם את הרובה בחדר…) ורץ להתקלח. רוצה לבטא את עצמי. רוצה לבטא את עצמך. ומוצאת שזה קשה עד בלתי אפשרי. עוד לא נבראו המילים שמתארות רגשות כמו אלו שרצים בי כרגע. דווקא כשצריך אותך, אתה איננו. רציתי לספר לך על הדיסק שקיבלתי, על ‘החמישייה הקאמרית’, לשמוע אותך צוחק איתי על כל מיני קטעים, להקשיב לשקט שלך מספר לי דברים אחרים…”.

בערב יחידה בנושא “למצוינות בפיקוד ובמנהיגות”, שנערך ביחידתו של אמיר לזכרו ושהיה למסורת שנתית, נשא דברים מפקד הפלוגה, גיל: “אמיר, שגדל בפלוגת עזה טרם הגיעו ללבנון, בלט מתחילת הגעתו למוצב כחייל שאינו שגרתי… אני מתכוון לחייל פיקח במיוחד, עם ‘הברקות’ שאז נראו לנו, המפקדים, משונות ועם נטייה לאנטי מסוים שבא תמיד לידי ביטוי, לאחר הנחיה מסוימת בשאלה ‘למה?’. לאמיר הייתי צריך להסביר פעמים רבות למה ואיך, ועם החודשים שעברו השכלתי להבין שמאחורי השאלה שאמיר שאל מסתתרים תבונה וסקרנות ייחודית אשר הפכו את אמיר לבולט בצוות במובן של הבנת המשימה ויישומה בדרך מקצועית, איכפתית ואחראית…”

דברים נוספים שנישאו בערב זה על ידי סגן אריאל, תיארו את רגעיו האחרונים של אמיר: “באתי לספר לקהל הרב סיפור גבורה. …רגעים בהם זעק השכל – התכופף, הצל עצמך, הצל חלומותיך… והאחריות שבתפקיד אמרה – אל תוותר, היישר מבטך. אמרה וניצחה! אמיר בתבונתו ידע, כי באותם רגעים ספורים, רגעי אימה ופחד, נשואות עיני חייליו אליו ואף השכיל להבין, הלכה למעשה, שמתפקודו הנכון ומגבורתו ישאבו פקודיו את העוז לעמוד אף הם ולהיישיר מבטם ללא מורא. עצם מילוי התפקיד ברגעים קשים אלו, תוך התעלמות מהסכנה, מהיותך עלם צעיר ופיקח שכל עתידו ועולמו לפניו, היא היא הגבורה”.

חבריו של אמיר, כתבו: “אמיר – נתת עבור הגנתנו את המחיר היקר מכולם,/ אז קח בתמורה את אהבתנו אליך – תתעטף – ויהיה לך חם./ הדרך החד-סיטרית עליה כתבת – הלכת בה עד תומה./ ואנחנו נשארנו כאן – עם זיכרונות ותמונות ופיסת אדמה.”

שני סרטי וידיאו הופקו לזכרו של אמיר והוקרנו בתחנות הטלוויזיה השונות. “מפגש החברים של אמיר” שודר ברשת הכבלים בשנת ;1996 הסרט “מעבר לפירליה” שודר בערוץ 2 בימי הזיכרון של השנים 1998 ו-1999. לזכרו של אמיר נערכות תערוכות צילום ארציות תחת הכותרת “חיילים מצלמים צבא”. מועדון הקליעה למטרה ברחובות, בו נהג אמיר להתאמן, קיים תחרות ארצית לזכרו.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

24
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
אייזן, גיל

תמונת החלל

בן עופרה ויעקב, אח לניר ואור. נולד ביום י”א בחשוון תשל”ו (16.10.1975) ברחובות. גיל למד בבית-הספר היסודי “ויצמן” ובחטיבת הביניים “קציר” ברחובות. לאחר שהמשפחה העתיקה את מקום מגוריה לנס ציונה, למד שם גיל שנה בתיכון “בן גוריון”, והמשיך לבית-הספר התיכון “רון” ברחובות, בו למד במגמת צילום. לפני גיוסו לצה”ל טייל גיל ברחבי הארץ ונשבה בעיקר בקסמי הנופים בצפון, שם חלם להקים את ביתו. גיל צילם ותיעד מקומות, נופים, ואנשים, צייר ושרבט על כל פיסת נייר שעברה תחת ידו.

בשלהי מרץ 1994, התגייס גיל לפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח”ל ותפקד כקשר מ”מ בצוות. קשר חברות עז ואמיץ נרקם בין גיל לבין חברי הצוות האחרים, קשר שהלך והעמיק, הלך והתחזק ברבות הימים, ואף חיזק את ידי המשפחה ברגעיה הקשים. בתחילת חודש מרץ 1996 סיים גיל קורס קציני חי”ר, ולאחר תקופה קצרה קיבל לידיו את צוות פלחה”ן 912 אשר התגאה בשם “צוות אייזן”.

בערב של יום כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, וביניהם גיל, נהרגו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון. גיל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנס ציונה. הוא הועלה לדרגת סגן לאחר מותו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. גיל הותיר אחריו הורים, שני אחים וחברה – עדי.

הרמטכ”ל אמנון ליפקין שחק כתב באיגרת תנחומים למשפחה: “גיל תואר על ידי מפקדיו כקצין נחוש ומסור, שהקרין ביטחון לסביבתו, בלט באהבת הארץ והאמין בצדקת הדרך בה בחר. גיל גילה רגישות לצורכי פקודיו והיווה דמות נערצת וראויה לחיקוי”. פקודיו של גיל סיפרו עליו, שידע בדיוק כיצד לתת לכל אחד מחייליו תשומת לב מרבית, ואת ההרגשה שכל אחד ואחד מהם הוא “בן יחיד” עבורו, והוסיפו, שגם את משפחות הנופלים ביחידתו לא שכח, ובכל חופשה, ולו הקצרה ביותר, דאג להגיע אל משפחות הנופלים ולחזק את ידיהן. פקודו, ראובן, ספד לו וכתב: “הנה שוב, אותו המעמד המוכר, אותם פנים, אותה ההרגשה של חוסר האונים מול המשפחה, איך לנחם, ומה להגיד, והפעם, הפעם זה אתה.”

עופרה, אמו של גיל, כתבה בחוברת שהוקדשה לזכרו: “את רעיון השכול הבנתי, שבעתי ממנו, מאסתי בו. אני רוצה אותך כאן, עכשיו ומיד, ללא כל תירוצים. לא מעניין אותי אם גם שם אתה נחוץ, עסוק ועוזר לכולם כרגיל, ומה איתי? אני לא נחשבת? אין שם רחמים? אין התחשבות? מה קורה שם, שכל הצעירים ממהרים לשם? לעצב, אין לו סוף.” חברתו של גיל, עדי, שליוותה אותו במשך חמש שנים והיתה לבת בית, כתבה: “גיל היה בחור צנוע, שנון, שעשה הרבה למען כולם וכלום למען עצמו. הוא אהב את הארץ והאמין שתפקידו להגן עליה. הוא היה לי חבר וחברה, אמא ואבא, אח ואחות. הוא היה כל חיי. הוא נגע בנשמתו של כל אחד”.

בשל אהבתו לבעלי חיים, הונצח גיל בביתן הזוחלים, שבגן הזואולוגי בבאר שבע. סמוך לביתן הזוחלים הונח מונומנט מבזלת אשר עליו חרוטים שמות חללים נוספים מפלחה”ן נח”ל.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)
26
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
28
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
סמל
רוזנברג, שחר

תמונת החלל

בן דבורה ואריה. נולד בנס ציונה ביום ו’ באדר תשל”ז (24.2.1977). אח לעינת ושגיא.

שחר גדל בנס ציונה, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי “ראשונים” וסיים בבית-הספר התיכון ע”ש בן גוריון. הוא השתייך לתנועת הנוער “מכבי הצעיר”, בה היה חניך ומדריך, ואף השתתף במשחקי המכבייה. חבריו כינוהו לעתים “שחיק” ואף “שחרון”. מאז ימי ילדותו גילה שחר נטיות הומניסטיות מובהקות. הוא הרבה לקרוא ספרי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, אהב לקרוא על עמים רחוקים ותרבויות אקזוטיות וביקש מכל מי שנסע לחו”ל להביא לו ספרי אמנות וציור. הוא העריך ביותר את עבודותיהם של ליאונרדו דה וינצ’י, סלבדור דאלי ופיקאסו, ומצא עניין רב בקריאה בכתבי ניטשה. כל זה לא הפריע לו להיות אוהד נלהב של מכבי תל אביב בכדורגל. בעצמו עסק שחר בכתיבה, והותיר אחריו אוצר לא קטן של שירים, סיפורים ואמרות. במהלך השנים צבר מספר רב של חברים וידידים מן התנועה ומבית-הספר, רובם בני עירו.

מספרים הוריו: “במחצית לימודיו בתיכון הכיר שחר את אהבת חייו, את ענת, בחורה מיוחדת, שהתאימה לשחר כמו כפפה ליד”. ביחד אהבו לטייל בכל פינה, החל מדרום סיני, נואיבה, דהב, הנגב, מדבר יהודה, ועד הכרמל והגליל. במיוחד אהב את איזור הר תבור. פעמים אחדות נסע שחר עם משפחתו לחו”ל, ובמיוחד זכור הטיול שארגן לחבריו ולו לאיי יוון והפלופונז, לפני הגיוס.

שחר ביקש לשרת ביחידה קרבית, אך בגלל בעיה רפואית מילדות, נזקק לחתימת הוריו ולעזרתם בשכנוע הרופאים שהדבר אפשרי. לצה”ל התגייס בסוף יולי 1995. רצונו לשרת ביחידה קרבית היה חזק, ולאחר הטירונות שירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח”ל. בתפקידו האחרון היה מש”ק קשר ביחידה.

בערב של יום כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם שחר. בן עשרים היה בנופלו. שחר הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה.

אחיו, שגיא, כתב עליו: “שחר אהב לחיות. אהב לחבוק את החיים ולבוא בם דרך כל פתח ולו הקטן שבהם/ שחר אהב את אמו ואביו עד שלעתים התבלבלו היוצרות ולא ידעת עוד מי דואג למי / שחר אהב את אחותו ואחיו כך שלעתים דומה כי הוא הגדול והם הקטנים/ שחר אהב את חברתו עד שלעתים נדמה כי הבנתו וחוכמתו במערכת היחסים יכולה להתקיים רק בעיני אשה/ שחר אהב את חבריו, עד שלעתים נדמה כי הם הילדים והוא האב/ שחר אהב את כלבו העצבני, עד כי לעתים נדמה כי הוא משעשע את הכלב ולא להיפך/ שחר אהב לטייל, לראות עולם, עד שלעתים נדמה כי הוא במסע ארוך, מסע של החיים/שחר אהב את החיים במלוא היקפם./ שחר עדיין אוהב/ שחר שלנו תמיד יאהב/וגם אנחנו אותך,/ קונדור פרוש כנפיים”.

מפקד היחידה כתב למשפחה: “אחריות, איכפתיות, דבקות בעקרונות, הם רק חלק מהתכונות שאפיינו את שחר כלוחם. גם ברגעים הקשים, מעולם לא התלונן. שחר, שבלט בחיוכו, השקיע והתנדב לכל משימה וביצע אותה במסירות אין קץ. שחר יחסר לנו כאדם וכלוחם”.

למצבתו של שחר הוסיפה המשפחה את הכיתוב האישי “ובעוד אני הולך בדרכי, גיליתי את הבאר כעלות ה-“שחר” (מתוך “הנסיך הקטן”).

משפחתו של שחר הוציאה לאור ספר ממכתביו והגיגיו. שירו “השעה היא הלילה” הולחן בידי דני רובס ושודר בטלוויזיה. אביו ואחיו הוציאו תקליטור שירים שכתבו לזכרו, “לא אשלים לעולם ילד”. כמו-כן הונצח זכרו בתרומת ספריה תורנית לבית הכנסת “בית אל” ועל גוש בזלת שהוצב בלב גן ה-73 בנס ציונה.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)

 

 

30
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
זמורסקי, דנה

תמונת החללבתם של ורדית וחיים, מוותיקי נס ציונה. נולדה בבאר שבע ביום ד’ בניסן תשמ”ה (25.3.1985). בואה של דנה לעולם שנים רבות כל כך לאחר אחיותיה – מאי בת התשע ושירה בת האחת-עשרה – הציבהּ במוקד תשומת הלב לא רק של בני המשפחה הקרובה והמורחבת, אלא גם של החברים, ולמעשה, הייתה בת הזקונים של כולם. “זה היה באביב כשבאת אל העולם,” כתבה חיה לחמן, חברת המשפחה, “והוא חיבק אותך מיד בחום ובאהבה. וכמה הולם היה זה, שתבואי אלינו באביב, צבעונית שכמותך ונהדרת. כולך זוהר, פריחה ולבלוב. ניחנת בכל מה שהלב עשוי לבקש: תבונה, קסם, יופי מסחרר. אך יותר מכול – אהבה לאנשים, אהבה ללא גבול.”

את שנות חייה הראשונות עשתה דנה בנגב, ועלתה לכיתה א’ בבית הספר היסודי “עומרים” שבעומר. מששבה המשפחה לכור מחצבתה נס ציונה, נכנסה דנה לכיתה ד’ בבית הספר היסודי “אשכול”, ומשם המשיכה לחטיבת הביניים על שם גולדה מאיר. את לימודיה סיימה בהצלחה בבית הספר התיכון “בן-גוריון”.

דנה התבלטה בשמחת החיים שלה, והתאפיינה יותר מכול בחיבור המשמעותי שהיה לה עם בני האדם. דנה הַרגישה, העדינה, המודעת, הקשובה, ידעה להתחבר לכולם, ולגעת בנפשו של כל אחד. עוד כשהייתה בכיתה ו’, בשנת 1997, ניכרה רגישותה יוצאת הדופן במכתב שכתבה להוריו של סמל שחר רוזנברג, בן נס ציונה, שנספה ב”אסון המסוקים” בשאר ישוב. “קרה אסון,” כתבה להם, “אסון גדול, ושחר כבר איננו. בגלל שני מסוקים, שעשו טעות אנוש, איבדנו את שחר! אינני מכירה אותו טוב כמוכם, אך אני יודעת שהתאמץ בשבילנו … כששמעתי את הבשורה הזדעזעתי, פחדתי והייתי המומה. חשבתי על המשפחות השכולות אשר איבדו את בניהן. … ועכשיו אני בוכה וכולנו בוכים… משתתפת בצערכם המר והרב.”

החברים היו הדבר החשוב ביותר בחייה של דנה, ומקור הכוח והמשמעות. “דנה של כולם” הייתה מוקפת אהבה כל העת, והגשימה את ייעודה כשליחת האור והיופי שבעולם – היא היטיבה לעשות זאת בדרכה הבלתי אמצעית. היו לדנה חברים בלי סוף, והיא הצליחה לטפח קשרי רעות אמיצים גם עם מבוגרים רבים, ידידי הוריה והורים של ידידיה… “דנה שלנו,” כתבה אחת מהם, “הילכת קסם על אנשים והם נשבו בקסמייך. שותפה לכל התכנסות – מהדסת בין האנשים, סקרנית ומאירת פנים, גומעת את העולם מסביבך בעוצמה אין קץ…” על אף גילה הצעיר, שימשה דנה לא רק חברה, אלא גם סלע להישען עליו, מישהו שאפשר להיפתח בפניו, לחלוק עימו, ובכל אחד הותירה משהו מעצמה.

את חיבוטי הנפש ואת רגשותיה העמוקים ביטאה דנה בשירים רבים שכתבה, ובהם העלתה הרהורים ומחשבות – על החיים, על המוות – ועל מה שביניהם. השירים גם היו דרך נוספת של דנה להביע אהבה, תמיכה והזדהות. דוגמה לכך היא השיר שכתבה לעידן, קרוב משפחתה וחבר לכיתה, שאיבד את אמו כשהיה בן שש-עשרה: “אני מסתכלת עליו / ורואה את הכאב בעיניים / ואני שמה אותי באותו המצב / ופתאום הכאב הוא פי שניים // הוא אומר שהיא יפה כל כך / והוא אומר שזה בלתי נסלח / כי לאבד את אימא זה קשה מדי לחשוב / ואי אפשר לחשוב קדימה, / כי זה עלול לכאוב // וכשהוא מסתכל על אבא / שנשאר לבד אחרי כל השנים / אני ביחד איתו חשה / את הכאב על שני האחים הקטנים / אז שמישהו יסביר לו כדי שיבין את המצב / איך לוקחים פתאום את אימא, / וממשיכים לחיות עכשיו?”

שיר נוסף שכתבה: “עיניים בוהות בחלון של זכוכית / וילדה עם צמות מנסה להצחיק / ומבעד לחושך גלים של כאב / עננים של עשן מכסים את הלב // בלילה בים הנצנוץ והמים / ולא צריך לדבר כי את הכול אומרות העיניים // ורעש שבא מכיוון די רחוק / עשה לו קצת שקט, גרם לו לשתוק / ומעבר לאופק כוכב של תקווה / הפך את הלילה לליל אהבה // כי כשלילה בים, יש נצנוץ ויש מים / אז לא צריך לדבר, כי את הכול אומרות העיניים”.

פרט לכתיבה אהבה דנה גם לשיר, והפליאה לעשות זאת – “בחורה עם חיוך מקסים וקול זהב שהתאימו באופן טבעי ללב הענק שלה,” כך נאמר עליה.

משך שנים נהג אביה של דנה, מנכ”ל “ויצו”, לקחתה לכפר הנוער “הדסים”, שם התוודעה דנה לקבוצת כדורסל הבנות של בית הספר, והפכה לאוהדת מספר אחת שלה. היא התאהבה כל כך במשחק, שהחלה להצטרף בקביעות לאביה, אוהד “שרוף” של “מכבי תל אביב”, ולהגיע עמו למשחקים. רגע מרגש בחייה היה המפגש עם רלף קליין, המאמן האגדי של “מכבי”, שאימן במשך כעשור את קבוצת “ויצו הדסים”. בשדה התעופה, בדרך לגמר ה”פיינל פור” של ה”יורוליג” שהתקיים אז בפריז, פגשה דנה את רלף, ואף שלא הכירה אותו, ניגשה אליו, ומיד כבשה את ליבו… הרושם שהותירה בו היה כה עז, עד כי לאחר נפילתה, החליט רלף בעצה אחת עם ארז דגן, מאמן “ויצו הדסים” ויד ימינו להציע להנהלת ויצו העולמית, לקרוא לקבוצה על שמה של דנה, לשמחת כולם ההנהלה הסכימה.

דנה הייתה קשורה מאוד להוריה ולאחיותיה הגדולות, וידעה להעריך את שעשו למענה. לאחר האירוע החגיגי שארגנו לה לרגל יום הולדתה השמונה-עשר, כתבה דנה מכתב תודה נרגש: “… לפני כמה ימים איחל לי מישהו שאגיע לאושר הנכסף והמבוקש. אני חושבת שהגעתי, הגעתי אליו בהבנה איזו משפחה מדהימה ואוהבת יש לי וברצון לאחל לכל יצור שחי ב’עולם הלא קל’ הזה, משפחה כמו שלי…”

ב-1.10.2003 התגייסה דנה לחיל המודיעין, ושירתה כרכזת כוח אדם. גם כאן, בדרכה המיוחדת, מתוך מסירות והתמסרות מלאה, שמה לה דנה למטרה לתמוך בחיילים ששידרו מצוקה, ומיד החלה לאסוף סביבה אנשים שחשה כי זקוקים לה. דנה התחבבה על כל שוכני הבסיס, רכשה במהירות את אמון המפקדים ואת הערכתם, ואף קיבלה על עצמה אחריות לארגון המסיבות והאירועים החברתיים. אין כמו מכתב הפרידה שכתבה דנה לאחד המפקדים, סגן-אלוף יובל סקורצרו, שפרש סמוך להגעתה ליחידה, כדי להמחיש את ייחודה: דנה הצליחה לזהות ולתאר במדויק את קווי אישיותו לאחר שבועיים בלבד של היכרות! “… רק שבועיים ביחידה וכבר הספקתי להבין,” כתבה לו, “שהגעתי ליחידה קצת מאוחר מדי. … לעיתים, כל הדרוש הוא מבט חטוף ומסביר פנים, משפט קצר המביע התעניינות או אפילו סתם הבעה רגועה ומרגיעה … לעיתים, כל אלו מספיקים בכדי להבין את גודל ההחמצה, ובכדי להבין שבתוך כל אלו חבויה אישיות גדולה ומרתקת…” לאחר נפילתה, כתב יובל למשפחתה: “… הימים הספורים שדנה הייתה תחת פיקודי הספיקו לי לזהות את האיכות הנדירה שבילדה, את הפוטנציאל האדיר שטמון בה, וכמה שפר מזלה של היחידה שדנה היא זו שתטפל במשאב החשוב ביותר בארגון והוא המשאב האנושי. מכתבה יישאר איתי לעד כזיכרון יקר מחיילת מדהימה.”

רב-טוראי דנה זמורסקי נפלה בעת שירותה ביום י”ב בניסן תשס”ד (3.4.2004), בתאונת דרכים מחרידה וחסרת כל היגיון שהתרחשה קרוב כל כך לביתה. בשעת לילה מאוחרת, בתום בילוי, עשתה דנה את דרכה הביתה, במכונית של ידיד. בהגיעם למחלף גן רווה שעל כביש החוף נתקע הרכב, והם התקשרו לאמו של הידיד, בבקשה שתבוא לחלצם. בינתיים חלפה במקום ידידה שזיהתה את דנה והציעה לה טרמפ, אך דנה האחראית והנאמנה הודתה לה, והעדיפה להמתין בסבלנות עם ידידהּ. לכשהגיעה אמו, נעמדו השלושה לצד המכוניות, ובדקו מה אירע לרכב. לפתע הגיח רכב אחר שנהגו הצעיר איבד את השליטה, החליק וזגזג, ופגע בדנה ובאמו של החבר. דנה נהרגה במקום. אמו של הידיד, נפצעה בינוני.

דנה נקטפה בראשית עלומיה, והיא רק תשע-עשרה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבנס ציונה. הותירה הורים ושתי אחיות. “ואיך אחזור לבד,” כתבה שנים ספורות קודם למותה הטרגי, כמו ניבאה באופן מצמרר את סופהּ, “ולמה רק אני / עוזבת ת’מצעד / ואם תראה אותי / בדרך משונה / אז אל תבכה אליי / כי אין לי כוונה / אז חושך והזמן עובר / ואין לך עם מי לדבר // בין פחד לשמחה / וקלות חיים נמשכת / אני עומדת בודדה / לאן אוכל ללכת? // ואולי מהתחלה הכול היה טעות / ואולי אני בעצם / בובה תלויה על חוט / אבנים מקיפות / ושקט גדול / וילדים שרצים מספרים לי הכול / וירח קטן שנזכר ואומר לי / לאן אוכל ללכת”.

ספד לה בן, ידיד קרוב: “את פה, אני יודע שאת פה, ואת לא מבינה מה קורה פה, כמו כולנו. … בחרת לך דרך ללכת בה ואני יודע שהדרך שלך טהורה ושלווה וגם בה הכול חי ושמח, אבל דרכנו נשארה פגומה. אַת הלב של כולם, הכפתור שמניע אותנו לשמוח, ולפתע את לא לידנו. את הנשמה הכי טובה, האוהבת, הכי נאהבת, והשיר הכי שמח שיש, בכל פינה משאירה את חותמך ומוסיפה צחקוק שגורם לי לחייך. לאורך היכרותך עם כל אדם, את חושפת אהבה, וחושפת אותה בגאווה בלי שמץ של בושה. בכל מבט את חודרת פנימה ואנו נכנעים לקסם שלך, ליופי שלך, נכנעים לליבך, כי אין מיוחדת ממך. … לא מעכלים עולם ללא נוכחותך, אז אנא, הישארי קרובה כדי שנצליח לחייך ולחוש את ליבך. לעד נתגעגע ולנצח נאהב…”

ספדו לדנה גם “החברים הגדולים”, חברי ההורים: “דנה לא מתה, דנה שלנו רק יְשֵׁנָה. לא – היא לא יְשֵׁנָה, היא יֶשְׁנָה. היא נוכחת. … רק את, בחיוך המקסים והצחוק המתגלגל והאור הקורן, רק את יכולת לאסוף את כולנו ערב החג שנהיה ביחד ונדע כמה חשוב לבכות, להתחבק, ולצחוק. … דנה כחולת העיניים, בהירת השיער, בשיניים הצחורות והחיוך הנצחי. … דנה, כאן איתנו, איתנו כל הזמן.”

חברת המשפחה, חיה לחמן: “… ראינו אותך גדלה ומתפתחת – כולך אור, חדווה ושמחת חיים. וכמה אושר גרמת לכל הסובבים אותך! וכמה אהבה הענקת וקיבלת – מלוא חופניים. הייתה לך הדרך המיוחדת רק לך להפוך כל אדם לחבר ולחברה. … אל לב כולם מצאת מסילות. דנה שלנו, קונדסית שובת לב אך גם מורדת במידה. כזו המחפשת את הנתיב המיוחד שלך. והיית אך בראשיתו של אותו חיפוש, חיפוש אחר מהות החיים ומשמעותם. … הייתה לנו דנה מיוחדת, רבת קסם וחד-פעמית. … ולעולם לא יהיה לאביב אותו זוהר. ולעולם נזכור אותך, דנה, באהבה.”

על מצבתה של דנה נחקקו המילים: “שמחת אנוש קטנה, חיוך אור ואהבה, שלך לנצח.

הוריה של דנה מקווים ומאמינים כי חבריה הרבים הפנימו את האובדן חסר התכלית הן בגישתם לחיים, והן בדרך שבה הם נוהגים ומתנהגים על הכביש. “דנה לא הייתה מושלמת ולא השלימה את החיים, אבל חיה חיים שלמים,” אומרת ורדית, וחיים מצטרף: “לחייה הייתה משמעות, גם בתרומה לקהילה, בהתנדבות, וגם ובעיקר בתרומתה לאנשים, לחברים, ולכל מי שהכיר אותה.”

מפעל ההנצחה המרכזי לזכרה של דנה, שיוזמו העיקרי היה רלף קליין, הוא טורניר “דנה” לכדורסל תלמידות/בנות, המתקיים מדי שנה בהיכל הספורט שבנס ציונה, ובמסגרתו מתחרות הקבוצות המובילות בליגת העל של נבחרות בתי הספר. בתום הטורניר מחלקת משפחתה של דנה שתים-עשרה מלגות על שמה – לתלמידה מקבוצת הכדורסל “ויצו דנה הדסים”, לתלמידים מבתי ספר אחרים של “ויצו”, ולתלמיד מתיכון “בן גוריון”. האירוע זוכה לסיקור נרחב במדורי הספורט ומעורר התרגשות רבה. אביה של דנה מספר כי גם דוֹדוֹ, אלימלך “ממה” זמורסקי, שנהרג במלחמת העצמאות, הונצח במשך עשור כמעט בטורניר כדורסל שהתקיים בנס ציונה. מסביר חיים: “יש הרואים בכל הזדמנות משבר ויש הרואים בכל משבר הזדמנות – אנו בחרנו להתגבר כך על המשברים, והטורניר הוא אחת מההזדמנויות שלקחנו כדי לחזק ולהתחזק, לזכור ולהזכיר.”

בשנת 2009 הוקדש טורניר “דנה” החמישי גם לזכרו של רלף קליין, שהלך לעולמו באוגוסט 2008. באופן סמלי ומרגש, הסתיים הערב בזכייתה של קבוצת הבנות “ויצו דנה הדסים” במקום הראשון. “חבל שהטורניר הזה הוא לזכרה של דנה ולא עם דנה,” אמרה טובה בן-דב, יושבת ראש הנהלת “ויצו” העולמית. “היא נשארה בת תשע-עשרה – יפה, צחה וברה. איזו נשמה ענקית הייתה לה, איזה רוחב לב.”

הוריה של דנה הדפיסו גיליון ובו פסוקי תהילים ותפילות לעילוי נשמתה, על פי ראשי התיבות של המילים “דנה נשמה”. “אַת, דנה,” כתבו, “ממשיכה להאיר / כמו אותה שמש רחוקה, / שגם לאחר שכבתה / מופץ אורהּ…” בשנת תש”ע (2010) התפרסם בחוברת “שיח שכולים” שמוציא ארגון “יד לבנים” שירם “דנה שלי”: “דמיינתי אותך בצבעים כה רבים, / חלמתי אותך בצורות, בצלילים. // … // נעמת לי מאוד, ילדתי הקטנה / באומר, בשירה, בחיוך, בשתיקה / רציתי לגעת, לחוש, לחבק / לפתע הרגשתי בָּרֵיק. // … // שמעתי אומרים ילדתי הקטנה / שנצא לַמרחק חזקים כְּסוּפָה, / שנזכור בשמחה את מה שהיה / ואולי אז נמצא נחמה // … // ימים כה יפים מלאי אהבה / נעים בין מכאוב לתקווה, / שנדע לגעת, לחוש, לחבק / את אלה שידעו רק לתת…”

דנה הותירה אחריה כמות מדהימה של מכתבים, שירים והגיגים, שנהגה לחתום עליהם בשם זְמוֹרָה. שירהּ “דברים שלא!”, מתמצת את ההחמצה הגדולה שבלכתה: “מקומות רחוקים שבהם לא ביקרתי / אנשים חדשים שאותם לא הכרתי / שבילים ירוקים שבהם לא טיילתי / ושירים כה יפים שאף פעם לא שרתי // נצנוץ של כוכב שאותו לא ראיתי / ורוח הסתיו שאותה לא רציתי / סרטים ישנים שבהם לא בכיתי / ובתים הרוסים שאותם לא בניתי / בוקר יפה שבו לא התעוררתי / חלום מרוחק שאותו לא חלמתי / ירח כבוי שאותו לא הדלקתי / ואהבה חדשה שעוד לא אהבתי.”

שירה “כשהשקט יבוא” כמו מסכם הכול: “כשהשקט יבוא יכסה את כולם / ידבר וישתוק כמו בני האדם / והלילה ירד ויבואו הכוכבים / יתנו ויקחו כמו אנשים. // הכול יראה טיפשי ומוזר / הכול ייראה בדיוק אותו דבר / ואתה תעמוד שם אחד בין כולם / ותבין שזהו כל העולם. // כשהשקט יבוא אז אותנו יקחו / וגם הפרחים יותר לא יפרחו / ואי אפשר יהיה אפילו לנשום / להרגיש, לדבר, לראות או לחלום.”

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)
32
Artwork from the book - נזכור את בוגרי “קריית חינוך בן גוריון נס ציונה ” שנפלו במערכות ישראל by Tova Shemer perry - Illustrated by "הצוות החינוכי של "קריית חינוך  בן גוריון נס ציונה  - Ourboox.com
נחמן, טל

תמונת החלל

בן סימה ונֵסי. טל נולד ביום כ”ח באייר תשנ”ב(30.5.1992) בראשון לציון. אח צעיר של דור ועומר.

אימו סימה מספרת שמלידתו ייחד אותו חיוך כובש, אשר המשיך ללוותו כל חייו ונגע בלבבות רבים. לימים הצטרפה לחיוך קריצה מיוחדת לו, והפיחה אופטימיות, שמחה ואמון בכל מי שפגש אותו.

טל גדל והתחנך בראשון לציון, שם סיים את בית הספר היסודי “עין הקורא”. מגיל צעיר בלטה אהבתו למוזיקה ולספורט. בן שמונה החל לשחק כדורגל בליגת הילדים, והיה אוהד מושבע של “מכבי חיפה”. בנעוריו עבר לגור בנס ציונה עם משפחתו, והתחנך בחטיבת הביניים על שם גולדה מאיר. באותה עת המשיך לשחק כדורגל בקבוצת הנוער. טל בלט בלימודיו והצטיין במגמת פיזיקה-מחשבים בתיכון על שם דוד בן גוריון.

הוא ניחן ביכולת נדירה לאהוב כל אחד, לחוש את הזולת ולפגוש כל אדם בגובה העיניים; הצטיין ביצירת קשרים וחברויות וידע לגשר בין אנשים. חבריו ראו בו את הדבק שחיבר את החבורה; הוא יזם, הוביל והפיח שמחת חיים ופעלתנות בכל מפגש, בילוי וטיול.

טרם גיוסו לצה”ל בחר טל לשרת ביחידה קרבית, כי נשא בקרבו אידיאולוגיה וערכים שהושרשו בו מבית, רעות, אהבת הארץ והעם. כפי שאמר נשיא המדינה שמעון פרס בביקורו בבית המשפחה בימי השבעה: “זו לא רק אבידה גדולה לכם, זו אבידה גדולה לעם. אדם צעיר, נדיר, נפלא

34

More in the next pages!





To our wonderful community of readers:

The author has made this book available to you free of charge. We'd be really grateful if you'd consider one of the following:


  • Donating a dollar to the author

  • If you enjoyed the book, leave a like!

  • Write a few words of encouragement in the comments section below

  • Share it with your friends, you can use this shortlink:

Thanks for your generosity!
Mel, Ran, Shuli and the Ourboox team

This free digital picture e-book was brought to you by

Ourboox.com

Create your own free book



Ourboox is the world's simplest free platform for creating, sharing and promoting digital picture e-books.

Join us now and make your books come true.

COMMENTS 0

Leave a Reply