ניסים טל ז
.רושמת בקווים ובמילים, מציירת בטכניקות שונות, בעבר גם פיסלתי
May 2017
Member Since
13
Published Books

ניסים טל – לזכרו

by tsipi baravi

Artwork from the book - ניסים טל – לזכרו by tsipi baravi - Ourboox.com

נסים טל (לבית טרבלסי) נולד בפתח תקוה ב19/01/1957

למד יסודי בבית ספר נצח בנים

תיכון למד בבי”ס עמל

עשה תואר ראשון בחקלאות

תואר שני בהנדסת מים

נשא את טובה לאישה נולדו להם ארבעה ילדים: אמיתי, אביב, אדווה ואופיר הי”ו

גר באלון הגליל

היה מהנדס בכיר במקורות  ואחר כך כעצמאי בניהול פרוייקטים בארצות רבות.

היה איש משפחה למופת

אבא מכיל ואוהב

בעל אוהב ומפרגן

איש סקרן ורב ידע ועניין

חבר טוב

ואח יקר.

נפטר ב-15/12/2018 – ז בטבת התשע”ט

יהי זכרו ברוך!

2
בטיול האחרון

טובה טל כתבה:

יום ראשון ח’ בטבת, 16.12

כושו שלי,

אם היית רואה מה הלך כאן מאתמול בערב, היית מת…

היית אומר בטח מה כל הטירחה הזו סביבך?.

נסעתי איתך לטיול בדרום וחזרתי לבד… זה לא נתפס שרגע כל =כך חיית ביקשת פיתרון לבעיות הפוליטיות הסבוכות שלנו, התפלמסת ושנייה אחרי זה כבר לא היית.

שם כשאני מחבקת אותך חזק חזק על האדמה כשמסביב הנוף הכי יפה בעולם, שמיים כחולים כחולים, עברה בי גם המחשבה שמוות כזה שאיך זה לגמור ככה את החיים, בלי כאב כשהחברים מסביב ושאני איתך.

 

4

כושו, זה לא נתפס, עבר יום אחד בלבד ונכונו לנו עוד הרבה ימים לא פשוטים.

אני חייבת לספר לך

שכבר מיום אחד אפשר לראות איזה ילדים מדהימים יש לנו, א. א. א. א.

אני אשמור עליהם ואשתדל גם על עצמי

                         ואתה תשמור על כולנו מאיפה שאתה.

5
Artwork from the book - ניסים טל – לזכרו by tsipi baravi - Ourboox.com

יום שלישי 8 בינואר

חשבתי אתמול על אשר. זה גם מתחיל ב”א”, מתאים למשפחה שלנו… חשבתי שמכולם אולי אתה הכי מחפש אותו עכשיו, אולי לבדוק מה באמת קרה לו. חשבתי על ההקבלה: הוא הלך לכם ולא חזר בדיוק כמו שאתה עשית, הלכת לטיול (לא לבי”ח) ולא חזרת יותר.

אבל אנחנו מדברים ומדברים ובונים בשתי ידיים את המצבה שלך, וכותבים ומזמינם אנשים שייראו ויהיו איתנו, וזה הפוך ממה שהיה אצלכם . כושו , זה אולי התיקון לדרך הבלתי אפשרית שככה לוקחים לך אח שבטח היה חלק ממך, הלא אתם בצמדים, 2, 2. אני יודעת שלא דברו פעם ואולי רצו לחסוך לכם צער אבל כל-כך הרבה פעמים חשבתי עליך, ילד קטן שחטף בום כזה לבטן, שותת דם מבפנים בלי שום מעטפת , עם חיים שממשיכים.

ואז התחלת לבנות רוגטקות, כלי משחית להוציא את הזעם.

7

חשבתי אתמול על הזמן הזה, החיים כאילו.

הרי אין מצב ביום יום שהזמן לא זז קדימה, השעון ממשיך בשניותיו ודקותיו, בימיו ועונותיו לציין את הטבע, את העולם הזה שזז ומייצר את מושג הזמן, תמיד קדימה. התנועה הזו יוצרת תזוזה, אנרגיה –חיים.

במוות יש עצירה, זהו זמן שקפא, שעמד מלכת. אילו בדיוק המילים שהמציאו לתאר את זה ואף פעם לא יכולתי להבין ממש: הזמן עמד מלכת.

8

ואתה מבין כושו איזה דיסוננס מטורף נוצר בין ה’עומד מלכת’ הזה לבין העולם שממשיך, אני חושבת שהפער הזה קשה למוח האנושי  שלנו.

אני חוזרת כל הזמן לשנייה הזו שבה כנראה מתת. זו הייתה שנייה כושו, נכון?

מאחד לאפס (כמו שאביב אומר שזו היית השפה שהדגמת באיך עובד מחשב)     בלי אפילו 0.00000001… העיניים שקצת מתגלגלות כאילו האישונים מופנים פנימה, מתכנים לתוכנו ולא החוצה, הורדנו תריס לעולם באופן סופי.

אי אפשר לתקן אותו.

עדית אומרת שאני מתחילה להתפלסף, אולי תמיד הייתי כזו.

9

אני זוכרת את עצמי קטנה בת חמש בערך עם בובה יושבת על הרצפה בבית שלי עם בובה אחת שהייתה לי עם בד שחור שגזרתי ממשהו ומספריים וגוזרת שמלות וקוקציה לבובה ומדמיינת בלי סוף.

ובגיל 14 בערך תוהה על מהות העולם הזה ואחרי זה כותבת שירים, ובגיל 18 הולכת לאורך הים המון המון.

ובגיל 19 פוגשת אותך ובעצם רוב חיי אני זה גם אתה ופתאום רק אני בלי אתה , ממש ממש רק אני, אני אומרת שאני  צריכה לבדוק מה אני באמת בלי אתה.

10

אופיר ופונץ בקרו אותך אתמול, פורי בכתה שם לידך?

גם היא ילדה בספירות קצת אחרות בתובנות שלה, בראייה שלה את הדברים-ילדה של אבא-שמור עליה!

כושו אתה חייב, אבל ממש חייב לשמור עלינו, על כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו חייבים להיות בריאים וביחד.

11
טובה טל וניסים
אמיתי הקטן עם הוריו

אמיתי טל כתב:

אתמול באמצע היער בסט מושלם של שמים אפרוריים עצי אלון עירומים ואדמה לחה למחצה מקושטת במעט עשב ירוק. ראיתי ארון עץ מוכנס לבור עמוק באדמה ובאופן סוריאליסטי ולא נתפס אתה שוכב בו בפנים, חסר חיים.
זה כל כך מוזר להעלות פוסט כזה לפייסבוק, לא בטוח בשביל מה זה באמת, אולי קצת בשבילי אולי זה בשביל להודיע לכולם, הרי זה מאוד יעיל ואתה היית מסכים איתי שזה טוב ככה כי יעיל זה טוב וחבל לבזבז אנרגיה על שטויות.

לפני יומיים בשבת אחר הצהרים, אמא מופיעה פתאום בדירה שלי בתל אביב בזמן שאני עושה שנ”ץ קצר.

אמא שלי אף פעם לא מופיעה סתם ככה, יש לה מבט מבולבל ונסער.
“מה את עושה פה?” אני ממלמל, חצי ישן חצי מבולבל.

14

“מתוק שלי קרה אסון” היא אומרת לי. אני ממש לא מבין, אני מסתכל עליה ושואל מה קרה ומתחיל לדמיין את כל הדברים הכי גרועים שיש בעולם ועוד חושב לעצמי איך אני אומר לה “זה בסדר זה לא כזה גרוע, יש יותר נורא”.
היא מתיישבת לידי, אני מסתכל עליה והיא אומרת “נסעתי עם אבא לטייל וחזרתי לבד” וכמובן אני חושב לעצמי “אוי לא! הייתה תאונה? קרה משהו למישהו? איזה סרט…” אבל לא יכולתי להכין את עצמי להמשך של המשפט “אבא מת” היא אומרת לי והקול שלה נשבר.
היא מתחילה לבכות ואני מחבק אותה, שום דמעה שום רגש, עדיין בטוח שזאת איזה סוג של מתיחה מוזרה.
אני מנסה להבין אם זה נכון אם זה באמת קרה מסרב להאמין למילים הכל כך לא הגיוניות האלה.
“מה קרה?” אני שואל

“הוא פשוט נפל ומת” היא מצליחה להגיד בקול חנוק.

15

אני לא מוכן להאמין זה לא יכול להיות הם רק נסעו לטיול בדרום, זה לא משהו יוצא דופן.
“איך זה קרה?” אני רוצה עוד מידע משתדל לא להאמין שהשיחה הזאת באמת מתנהלת ואולי היקום יחליט לוותר על הבדיחה הגרועה הזאת ויעשה ריסטארט על כל הסיטואציה.
“הוא נפל פתאום באמצע הטיול הספיק להושיט יד ולנחות ברכות, קרא לי ‘טובה’ ומת. כנראה דום לב”.

מפה אני כבר לא זוכר הרבה רק שבאיזשהו שלב גם הדמעות שלי הצליחו להגיע ושהראש מיד היה מוצף בכל הדברים הכי פרקטים שיכולים להיות כמו ‘מה עם העבודה מחר וכל המשימות שיש לי לסיים? מה עם הקובץ במחשב שהייתי צריך לסגור היום? צריך לתת לאמא כוס מים. מה עם הכביסה שיש במכונה? צריך לארוז תיק עכשיו ולכמה ימים זה בכלל? ומה עם הפרוייקט גמר? טוב זה בסדר, יש עוד זמן עד ההגשה. ומה עם האוכל במקרר שהולך להתקלקל כשלא אהיה פה?…’

16

אבא, עכשיו כשאני כותב את המילים האלה אני יכול להאשים רק אותך בתגובה המוזרה הזאת, את כל הפרקטיקה והסדר המופתי הזה שניסית להשריש בנו במשך שנים. הנה כולם מתפרצים ברגע של שוק טוטאלי ובמעין קור רוח מוגזם.
אבל זה לטובה. תמיד אמרו לי שאני דומה לך וזה תמיד מביך להודות שאתה דומה להורים אבל אין מה להגיד. ואמנם אתה עזבת אבל את החותם שלך השארת איתנו.
זה לא הגיוני שכבר לא אראה אותך יותר. יום אחד אתה פשוט יצאת מהבית ולא חזרת.

פעם אחרונה שראיתי אותך הייתה לפני שבוע, קפצתי הביתה לביקור קצר ועוד הספקת לספר לי סיפור צבעוני על סבתא שלך שגרה בצפת ואיך הרוכלים של השוק היו מביאים לה פירות ענקיים הביתה כי היא הייתה שומרת להם על הציוד. ועוד לקחת אותי לאוטובוס, אני שמח שזה היית אתה הפעם, אני לא זוכר על מה דיברנו אבל זה לא באמת משנה.

17

אבא, הדברים שלך עדיין פה, המחשב שלך במשרד המאולתר שלך על שולחן הפלסטיק ליד החלון, מחכה שרק תפתח אותו ותתחיל לעבוד, כוס הקפה שפעם הייתה שקופה ועכשיו היא שחורה לחלוטין כי אף פעם לא היית שוטף אותה, הנעליים שלך בכניסה, התיק עם הדברים שלך שחזר מהטיול בלעדיך. נראה כאילו כל רגע אתה פשוט תיכנס בדלת ותגיד “שששלום” ותחלק לנו מתנות מהנסיעה שלך לחו”ל.
כשעבדת באפריקה היו תקופות ארוכות שלא היית כאן, ותמיד חזרת בסוף אבל כנראה שהפעם זה לא יקרה, אתה לא תחזור יותר.

כמו שאביב אמר לי “זה מרגיש כמו מסיבת יום הולדת ממש גדולה כשכולם פה בשבילך ואתה בטח תיכנס עוד מעט בדלת”.

ואם באמת היית פה ורואה את כל ההמולה היית צוחק ואומר שלמה לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על שטויות?.

18

בהלוויה שלך ניסיתי לחשוב מה היית רוצה, אבל כנראה שלא היית רוצה כלום. היית אומר שחבל שהקבר שלך יתפוס מקום כי גם ככה אתה כבר מת, וחבל על בזבוז הזמן שכל שנה נצטרך לבוא לבקר אותך ועל כל הטרחה. אבל היו כל כך הרבה אנשים בלוויה מעניין איך היית מתמודד עם כל כך הרבה תשומת לב.
תמיד היית יושב בצד, שקט, לא מנסה לתפוס את מרכז תשומת הלב. אבל בכל זאת הייתה מלא דעות ואהבת ויכוח טוב רק לשם הויכוח, זה לפחות מה שחברים אומרים, כי איתנו היית שונה.

בהלוויה כולם אמרו עליך שהיית אדם כל כך אוהב. ועכשיו כשאתה כבר לא פה אנחנו רואים את כל האהבה שלך. שומעים כמה היית מדבר עלינו, כמה היינו חשובים לך כמה היית גאה בנו. אפילו כשרצית שנהיה מהנדסים או פיזיקאים ובמקום ציון גבוה במתמטיקה היינו מראים לך איזה ציור שעשינו או מזמינים אותך לאיזה תערוכה או הופעה של אחד מאיתנו, תמיד היית בא והיית כל כך גאה בנו. רק שנהיה מאושרים.

19

לא היית מדבר איתנו הרבה על רגשות, אולי כי שמת את שלך בצד לטובת אלו שלנו, ורק אמא הייתה זו שמתקשרת אלינו את מה שהרגשת.

היא תמיד אומרת שהיה כל כך חשוב לך לראות אותנו יחד ואין דבר בעולם שהיתה רוצה יותר מלראות את הילדים שלך יושבים יחד סביב שולחן צוחקים ומדברים.
והנה עכשיו כולנו יחד, הילדים, הדודים, חברים, כולם יושבים צוחקים, מדברים, בוכים, מחזיקים ידיים, מעלים זיכרונות כולנו יחד באותו הבית אבל אתה לא פה.
אבא, אתה תמיד אהבת לראות סרטים מהסוף כי אמרת שכל ההתחלה מיותרת אבל זה כאילו עצרת בשיא האקשן ולא תהיה פה כדי לחתן אף אחד מאיתנו, לא תראה אותנו מסיימים לימודים ומקבלים תואר, ואפילו לא תראה את אופיר מסיימת תיכון. וכשחברים מנחמים אותי אומרים שתמיד תהיה איתי ותשמור עלי הם לא באמת מבינים עד כמה הם צודקים,

20

כי את התורה שלך כבר העברת, את האהבה שלך לעבודת ידיים, לתקן דברים, להתעסק בחלקים קטנים ומורכבים, את האהבה שלך לידע ושיחות ארוכות ולקפה טוב ולישיבות בבית עם חברים לצד אוכל ביתי ועוד ועוד. איכשהו עם כמה שתמיד הייתי צוחק עליך ועל המנהגים המיושנים שלך, את כולם אתה הדבקת בי בדרכך שלך.
אבא שלי, יום אחד אתה יצאת לטיול ופשוט סתם ככה לא חזרת. לא נתת לנו זמן כדי לומר להתראות, להיפרד ובאיזושהי דרך מוזרה זה כל כך מתאים לך, “בשביל מה?” היית אומר “לא צריך את כל הבלאגן הזה, זה סתם מיותר. גם ככה החיים ממשיכים”.
ואיכשהו הצלחת לעשות את זה בצורה כל כך אלגנטית, מוקף בחברים, בלב המדבר במקום הכי יפה בארץ כשהשמים מלמעלה כחולים וצלולים, אתה פשוט התיישבת על הארץ באמצע שיחה על פוליטיקה ובלי שום כאב או הכנה, בשניה אחת עצמת את עינייך ועזבת אותנו כשאמא מחבקת אותך ומחזיקה לך את היד.

21

אתה תמיד תחסר לנו אבל גם תמיד תהיה איתנו.

אבא, תודה על הכל, תמיד עבדת קשה אז עכשיו אתה יכול לנוח.

22

בתמונה אבא שלי במיטבו, מפגין את יכולותיו בתיקון נעל בעזרת מפתח ונהנה מכל רגע. התמונה צולמה יום לפני המקרה (14.12.2018) בנחל חוה שבדרום.

23
ניסים טל בטיול האחרון
אדווה טל

אדוה טל כתבה:

היתה פה מסיבה גדולה השבוע.

הבית התמלא בכיסאות אנשים מגיעים מהבוקר עד הערב בלי הפסקה, מביאים אוכל ועוגות. מלא אוכל. מיליון חיבוקים. חברים רחוקים חברים מפעם חברים מעכשיו אנשים שזוכרים אותי משהייתי כזאת קטנה ואנשים שלא פגשתי בחיים. משפחה, וכמובן האחים שלך שישנו כאן ובילו אתנו זמן איכות כמו שבחיים לא היה.

כל זה לכבודך.


ואתה לא הגעת.

26

רוב היום אני צוחקת. יש רגעים שכבר כואבת הבטן מרוב צחוק. יש גם רגעים שנמאס. רגעים שאני כל כך מותשת שרק בא לי שכולם ילכו מפה, ורגעים שאני מצפה כבר לראות מי הבא שיגיע.

הם שואלים עליך. איך היו היחסים. מסובך. לא יודעת. בסדר. נראה לי שבסדר. תמיד חשבתי שלא היית מספיק נוכח בחיים שלי ופתאום אני תוהה אולי אני זו שלא היתה מספיק נוכחת.
הם מספרים עליך. איך היית וכמה שאהבת ודיברת, ואני רוצה שיפסיקו כי כל מה שעובר לי בראש זה איפה הייתי כל הזמן הזה? איך פספסנו ככה?

מפחדים שאני מדחיקה. אני גם מפחדת. יצא לי הרבה לתהות בין כל ההמולה פה, אם זו הדחקה או חוזק. אולי טעיתי כל השנים כשאמרתי שאת הקטע הרגשי קיבלתי מאמא, היכולת לבטא רגשות בפתיחות, הרי ידוע שאתה מלך האדישות בכל הנוגע לחשיפת רגש. זה תמיד הפריע לי שלא דיברת.

רק חייכת.

27

כמו כשאני עם חברות במרפסת שותות קפה ומעשנות, ואתה שכל כך נגעל מהריח עומד מהצד השני של הזכוכית ומסתכל עלינו בחיוך מבסוט ואני בחוסר סבלנות מחכה שתגיד משהו שיצדיק את העובדה שאתה צופה בנו מאושר בלי סיבה. אבל לא אמרת כלום.

כמו בכל פעם שאמא אופיר ואני יושבות בסלון מול איזה שטות של ריאליטי, ואתה עולה מהקומה למטה ונעצר להסתכל עלינו בחיוך חצי לועג לזבל שאנחנו רואות, חצי מאושר לראות אותנו יחד סביב אותו זבל שרץ שם במסך. ולא אמרת כלום.

כמו בכל פעם שאני מתעצבנת על אמא שהיא הכינה משהו משמין ושתפסיק לחבל לי בדיאטה ודיי כבר לחשוב שאני לא אוכלת כלום, ואתה לא מתערב רק עומד מהצד עם החיוך הזה שאומר כל הכבוד שאת עומדת על שלך. תראי לה מה זה. אבל לא אמרת כלום.

כמו בכל פעם ששואלים אותי לידך מה אני עושה עכשיו ומה זו העבודה הזו ואני מתחילה להסביר ומנסה לנסח מה בעצם התפקיד שלי, ואתה מצחקק ומסתכל עלי בחיוך גאה שאומר, איזה בת חרוצה יש לי. ולא אמרת כלום.

28

החיוך הזה. לא דיברת על מחשבות ורגשות יותר מדיי, רק חייכת.

אמא מספרת שברגע ההוא,
לפני שבוע בדיוק, במצפה רמון כשאתה מוקף באנשים שאוהבים אותך,
ברגע ההוא, כשנפלת פתאום והפסקת לנשום,
היא מספרת שברגע ההוא חייכת. לא אמרת כלום.

והאמת אבא, שלא היית צריך. החיוך הזה, כמו תמיד, אמר הכל.

אל תדאג לנו אבא,
אנחנו חזקים כי ככה גידלת אותנו להיות, ומאוחדים כי זה בעצם כל מה שרצית.

רק תדאג לתפוס מושב טוב שם למעלה, יש לך עוד הרבה לראות.

29
אדוה טל ואביה
אמיתי טל

אמיתי טל כתב:

הטקסט הבא נכתב ביום ראשון, שבועיים אחרי ההלוויה של אבא.
אם אני כבר משתף אותו אני רוצה לומר תודה לכל האנשים שבאו, היו ותמכו, אלו הקרובים ואלו הרחוקים. חלקכם הייתם שם כדי לתמוך וחלקכם באו וסיפרו לנו סיפורים על אבא, סיפורים שלא את כולם שמענו לפני כן ועשו אותו קצת יותר חיי בשבילי.
בתמונה אני בגיל שנה בערך ואבא שלי בן 33, בערך בגיל שלי היום (אמא מציצה מאחורה).

אין הרבה תמונות שלי לבד עם אבא בעיקר לא תמונות מגילאים מבוגרים אבל יש בתמונה הזו משהו תמים, טוב ומאוד חיי. אבא אתה מאוד צעיר בתמונה ובאיזשהו מקום זה הולם אותך כי עם כל הרצינות שלך והמנהגים המיושנים תמיד נשארת מאוד צעיר ועם ניצוץ של רוח שטות.

32

אבא
לפני שבועיים כיסינו את הארון שלך באדמה והשארנו אותך לבד בלב היער.
זה עדיין מוזר לחשוב שאתה כבר לא חי.
הדמעות כבר לא ממש הגיעו בשבועיים האחרונים גם לא כשמישהו הזכיר את העובדה שאתה כבר לא איתנו, אולי זה בגלל שהתת מודע שלי קצת מסרב לקבל את העובדה שאתה מת ויותר מרגיש כאילו פשוט נסעת לעוד אחת מנסיעות העבודה הארוכות שלך ופשוט אראה אותך בעוד הרבה זמן.
הרגעים של העצב באים בעיקר במקומות לא צפויים, נגיד כשאני רוצה להזמין בית מנורה מיוחד מאיביי בשלוש בלילה אבל לא בטוח מה ה-V אומר ואם ה-Hz חשוב או שזה לא מאוד קריטי. פעם הייתי שולח לך הודעה ויודע שאקום בבוקר ותחכה לי תשובה שכנראה לא ממש תעזור לי בסגנון- “זה תלוי” או “תנסה… מאיפה לי לדעת?” וכנראה שבסוף אצטרך להסתדר בעצמי. אבל אני עוצר את עצמי ומבין שאין יותר למי לשלוח את ההודעות האלו.

עצוב לי לחשוב שלא תהיה לצידנו בכל מיני אירועים חשובים או מיוחדים.

33

עוד מעט אני יהיה בן 30 ואתה לא תהיה במסיבת ההפתעה הקבועה והלא מפתיעה שאנחנו תמיד עושים. אופיר תסיים השנה בית ספר ולא תהיה במסיבת הסיום שלה, אחר כך היא תתגייס ולא תוכל לקחת אותה אל האוטובוס שיאסוף אותה אל הבקום.
בקרוב תהיה לי הגשה של חלונות ראווה בלימודים. עוד משנה א’ אני מחכה להזמין אתכם להגשה הזאת. בטח היית מסתכל על החלון, שואל כמה שאלות טכניות, נותן לי כמה הערות, מביך אותי ונותן גם הערות טכניות לאחרים שהגישו איתי ובסוף אומר “יפה מאוד” ומתיישב בצד בשקט. מחויך.

גם כשאסיים את התואר אתה לא תהיה וגם כשאדווה תירשם ללימודים משלה וגם כשאביב יסיים את אלו שלו ואולי יתחיל לעבוד באיזה חברה ובטח הוא היה מתייעץ איתך על דברים שבסוף הוא גם ככה יעשה בדרך שלו.

נכון שעכשיו זה כבר לא משנה. ויש את אלו שיגידו שאתה שם למעלה שומר עלינו ונמצא איתנו בכל רגע. אבל בעיקר עצוב לי בשבילך, שלא תוכל להינות מכל הרגעים הקטנים האלו שהיו עושים לך כל כך טוב.

34

אבא, בשבועיים האחרונים עברו בבית כל כך הרבה אנשים. שמענו סיפורים עליך, שמענו סיפורים על המשפחה, שמענו סיפורים עליך ועל אמא, על הדירה האגדית שהייתה לך בפתח תקווה, על סבא, על סבתא, על האוכל הטוניסאי שגדלת עליו, על האמונות הטפלות של ההורים שלך, על הזהב האבוד של המשפחה, על סבא עקיבא שחצי טוניס הייתה שלו, על איך כבר בגיל 16 היה לך עסק שהתנהל מהמרפסת. שמענו סיפורים עליך כסטודנט ושמענו כמה פעמים מאמא את הסיפור על איך הכרתם לפרטי פרטים.

אדווה כתבה “שהייתה פה מסיבה גדולה“. זה באמת הרגיש קצת כמו איזו מסיבה גדולה. אנשים באו מכל הארץ חלקם באו כדי לנחם אותנו וחלקם באו כדי להרגיש קרובים אליך בפעם האחרונה. זה מדהים כמה דברים לא ידענו עליך, דברים שכנראה לא היינו יודעים אף פעם. רוב האנשים חלקו לך הרבה כבוד, אומרים שהיית יוצא דופן בתחום שלך, שלא הכירו עוד אנשים עם ידע נרחב כל כך כמו שלך.

35

ויש גם כאלו שסיפרו לנו סיפורי חולין מתקופות יותר מוקדמות בחיים שלך. ראובן חבר שלך סיפר שפעם כשהייתם צעירים, עוד לפני שהכרת את אמא הוא הזמין אותך למדורה שהוא עשה בחצר בדירה שלו ברחובות. ישבתם שניכם ושתיתם יין שאבא שלו הכין. פתאום הנחת את הראש שלך על הכתף שלו הצבעת על מנורת הרחוב ואמרת “תראה איך הירח קרוב”. מצחיק לדמיין אותך שותה ומאבד קצת את ההיגיון, זה באמת צד שלא חשבתי שאראה בך.

ביום רביעי, ארבעה ימים אחרי ההלוויה מצאתי את המקינטה שלך על השיש. תמיד היה לך מנהג קצת מגעיל להשאיר חצי מהקפה, לשמור אותו לפעם הבאה ולחמם במיקרו. כשהרמתי את המכסה החצי השני של הקפה ששמרת לאחר כך עדיין היה שם. לא הייתי מסוגל לשפוך אותו, אולי כי זו הייתה איזו מזכרת ממך כאילו הנוכחות שלך עדיין בבית והיא דועכת לאט לאט. ואולי באיזה מקום אני מקווה שתחזור ואז תכעס עלי ששפכתי לך את הקפה כי התכוונת לשתות אותו. בכל מקרה הוא בטח כבר מעלה עובש עכשיו…

36

זה מוזר להתרגל למציאות החדשה הזאת שאבא כבר לא פה. אני מוצא את עצמי לא מעט פעמים רוצה להגיד משהו ואז פתאום חושב אם זה נכון לדבר על אבא כאילו הוא עדיין כאן או שכדאי שאזכיר את זה שבעצם אבא שלי מת.

זה מוזר פתאום להיות כל כך הרבה בבית ושזה לא יימאס תוך יומיים ויקום בי הדחף לחזור לעיסוקים שלי במרכז. זה נעים לראות ולהרגיש את כל החום מסביב והאנשים שעוטפים ודואגים. זה ברור שעם הזמן תשומת הלב הזאת שמופנית אלינו תלך ותדעך אבל זה טוב לדעת שהאנשים האלו שם כשאצטרך אותם.

אבא, לא אמרת לנו הרבה שאתה אוהב אותנו, אולי בעצם אף פעם לא אמרת את זה באופן ישיר. אף פעם לא הפגנת כלפינו אהבה בצורה שאנו מורגלים אליה ולא היית שואל הרבה על איך אנחנו מסתדרים בחיים. אבל באמת שעכשיו אנו רואים את האהבה שלך מקרינה אלינו חזרה במקומות שפיזרת אותה. כמה היית חשוב לאנשים וכמה אנשים היו חשובים לך. וכמה שהיית מדבר עלינו וגאה בנו.

37

בסוף של טקסט כזה על מישהו שמת ולא יחזור יש איזו תחושה כזו שצריך להגיד שחבל שלא היינו מתראים יותר או פתוחים יותר אחד עם השני. אבל אני לא חושב שיש משהו שהייתי משנה. היית טוב אלינו בדרך שלך ונתת לנו את כל מה שיכולת.

30.1.18

*רק כדי לעדכן, הקפה במקינטה אכן העלה עובש אך היא נשטפה היום וחזרה לשימוש. גם ככה אבא היה מעדיף שהיא תשמש אותנו ותשרת את אלו שחיים מאשר שתיזרק ללא סיבה.

38
39
Artwork from the book - ניסים טל – לזכרו by tsipi baravi - Ourboox.com

סרטון שהכינה חנית טרבלסי, אחותנו, לזכרו של אחינו ניסים ז”ל

יהי זכרו ברוך!

41

42
Artwork from the book - ניסים טל – לזכרו by tsipi baravi - Ourboox.com

אח יקר,
הלכת כפי שחיית
בטיול, בשיחה, בחיוך
מוקף בחברים
ואשתך הטובה לצידך
כתמיד.
מגוננת
מחבקת
בעוד אתה הולך
עד
אינך
עוד.
..
ת.נ.צ.ב.ה..

לא נתפס (ציפורה בראבי)

44

To our wonderful community of readers:

The author has made this book available to you free of charge. We'd be really grateful if you'd consider one of the following:


  • Donating a dollar to the author

  • If you enjoyed the book, leave a like!

  • Write a few words of encouragement in the comments section below

  • Share it with your friends, you can use this shortlink:

Thanks for your generosity!
Mel, Ran, Shuli and the Ourboox team

This free digital picture e-book was brought to you by

Ourboox.com

Create your own free book



Ourboox is the world's simplest free platform for creating, sharing and promoting digital picture e-books.

Join us now and make your books come true.

COMMENTS 0

Leave a Reply