נפש הנפש – מיפגש מראה

כיתמי שמש

עולה בגרם המדרגות למכשפה – יש לה בּי מניות לרוב

ופינה חמה בלב.

ריח הקטורת שגלש מתחת לדלתה הפיל בּי חללים.

על השייש פרמידת קריסטל ובה עגבניה – “חיים בהרמוניה”.

התוכי בחנות החיות מתחת לדירתה צרח כל הלילה

ולא ידעה למה.

בבוקר המוכר סיפר לה שבחצות מתו שני ארנבים.

מביט בסיגליות חנוטות על הקיר.

“7 שנים היה אסור לאקס שלי להיכנס והן ליבלבו,

ברגע שחצה את העירוב נבלו – ניסגר מעגל”.

נסענו לירושלים – הגענו לשדה ירוק,

שני כתמי צבע הרועים בים השלף.

הרדיו דיווח על רצח ב”כּולל” על רקע מחלוקת הלכתית

“מה שעשית זה לא יהודי” אמר תלמיד לחברו ודקר.

במקום נמצאו כיפה שחורה וחפץ קהה.

“אני מלאה באמונה, ברכת המזון שלי לא פחות טהורה משל רב.

לכוס המלאה יש צליל שונה משל רעותה הריקה”.

מה אאחל לך לשנת הלב הבאה עלינו לטובה?

להאמין ללא כפיה השוללת הקשבה.

לוותר ללא כניעה.

לדעת לתת ולקבל –

הנתינה והלקיחה הן רשויות נפרדות,

סימנה בידה קו שחצה את גופה:

השורש נ,ת,נ דו-כיווני: הנתינה היא הקבלה.

אתמול הייתי בסרט עם חברתי הטובה ביותר – אני עצמי,

קנה פרחים לעצמך.

כנס הביתה מבעד לדלת ולא דרך הקיר הקשה.

פתח חלונות שנועדו לכך:

“שלום בית, אני אוהב אותך ואוהב להיות בך”.

לך בדרכך ולשטן לא תהה בך אחיזה.

שמח בקטנות כגדולות,

נהג בגמישות מחשבתית,

פסע בנועם לשיגשוג והגשמה.

אלמד אותך הגנה:

“נשום אור אנרגיה של הקוסמוס – לבן בוהק, הנוטה קצת לזהב.

עטוף את הגוף והשאר למעלה פתוח.

נשום אנרגיה אדומה – בקש לשמור מפגיעה רוחנית ועטוף הכל,

כולל חלק מהאדמה שאתה דורך עליה והשאר למעלה פתוח.

אותו הדבר עשה עם אנרגיה כחולה – נגד פגיעה פיזית.

באשר תיפנה ילוו אותך המלאכים:

לצדך מיכאל

מאחוריך גבריאל”.

הייה נכון.

כיתת אמן

“מה מבדיל בין בני אדם?”

– הסוד.

ציור: בניינים ומעליהם אנשים הולכים על חוט דק.

לבתים יש פרצופים, זו האנשה.

מעליהם האנשים מדברים ומטיילים

טוב להם ברוחניות, כי החומרנות ריקה.

כשעזבתי את בעלי, לקחתי איתי רק את התמונות.

ציור: אישה הולכת ואחריה ילדה בלי פנים.

האישה מחזיקה את השמלה, היא בהריון או לא?

ליצנים עם אפים צבעוניים יושבים ליד שולחן.

זה הסוד בהתהוותו, המרקחה בפעולה.

זו ההסתרה של הדברים מאחרים ומעצמך: מסיכות, משחקים.

הפנים זה הבפנים של הבן אדם.

כתוב שם הכל. משם זה זורם ויוצא טבעי.

פסל: של הנרי מור המורכב מחוליות.

גם החיים שלך מורכבים מחוליות. אתה בעצמך חוליה,

הבית שלך מורכב חוליות, חוליות.

תפיח בין החוליות זרם של חיים, על ידי אור ואהבה.

כשם שבמערכת הגוף שלנו כולה עובר זרם החיים.

הזרם החשמלי, עובר בין עצב לעצב, כל שריר פועל כך.

השריר החשוב הוא הלב,

חפש שם את האור והאהבה בין פולס לפולס.

זה כל כך פשוט, אם תבין לא תוכל לשכוח.

לכאורה, הכל מוכתב, אך יש לאדם יכולת לשנות,

השינוי הוא רק מחשבתי. קשה מאוד לשנות מחשבות.

זרוק את אלה שמפריעות ושמור את מה שעושה נעים.

יש ארבע עונות שנה. פרשה אצבעותיה ומנתה:

סתיו, אביב, חורף, קיץ.

מה משתנה?

מה שאנו חושבים, השינוי הוא רק במחשבה.

הציור שציירת: מרובעים.

עשית עד כה בדיוק מה שאתה רצית,

קשה להכריח אדם לעשות דבר שאינו רוצה.

כשאתה מאשים אחרים, תזכור את בור הנחשים,

שאליו לא היית קופץ מהקומה העשירית, גם בעד מליון דולר.

כאשר האצבע המאשימה מופנית קדימה כמו אקדח,

שלוש האצבעות המקופלות מורות לכיוונך.

האגודל מופנה כלפי מעלה – לכוח עליון.

תארים מכבידים, זו עוד קליפה המכסה על הפנימיות.

אנשים מתעטפים בשכבות: כבוד, סטאטוס, כסף.

לקלף את השכבות, זה לקלף את הבצל ולבכות.

נסה לכתוב על אהבתך הראשונה באהבה, לא בזעם.

החיים הם המסע הכולל מאבקים, אכזבות ומפחי נפש.

ניסוי ותהיה – קבל את הטוב לצד הרע.

ניסיתי ולא טוב לי, אנסה דרך חדשה מוארת.

אני אדם ארצי,

מחוברת לאדמה, שנותנת בסיס ואוכל.

את זה אנחנו מקבלים מאימא אדמה ולא מהשמיים.

תרגיל הבמה

בחלק הראשון, אתה יושב על כיסא כף יד בתוך כף יד,

כשהאגודלים מתחברים תחוש את הפולסים של הדופק

עצום את עיניך.

זכור שזה רק אתה.

על הכיסא מולך שים דמות, שיש לך קונפליקטים איתה.

קום ועשה בה מה שאתה רוצה.

חזור בדמיון חזרה לכיסא.

לפי שפת הגוף שלך, יש בך הרבה רוגז:

זה גז, כעסים וסוד – שחרר את זה.

שים לב לאגרוף הקמוץ,

פתח ושחרר.

זה לא בריא, יביא למחלות ובעיות.

עברת מאבקים רואים עליך ועכשיו עליך לצאת לדרך חדשה,

לאור ואהבה.

תן צ’אנס לשינוי, אל תסגור את החלון תשאיר אותו פתוח.

היה נחמד לעצמך ויהיו נחמדים אליך.

תאהב ותעריך את עצמך, אז אחרים יעריכו.

קח את זה לליבך באהבה.

יש חלק שני לתרגיל:

אתה מסתכל בדמות, באומללות האיומה שיש בה,

לוקח אותה בין כפות ידיך ומקטין אותה, עד דמות קטנטנה

ומקרב אותה ללוח לבך.

מרגיש את הרחמים, האהבה והמחילה לעצמך ומכאן אל הדמות.

הסליחה העצמית מאד חשובה.

אתה עושה את זה למספר אנשים וחונה בתחנת ביניים.

כשמתעוררים כעסים תעשה שוב. רק לא להתמכר.

הכתיבה היא ניסיון לשלוף את הפנים השונות מהזמנים השונים –

להתמודד אתם. להחזיר אותם לגודל הטבעי.

עכשיו תכתוב:

“במפגש עם החיצון כעס על דמות, שמולי. זה אני עצמי במסתרי נשמתי”.

חפש את הפנים הנסתרות בך והעלה אותן.

אם הן לא רצויות לך, עזור לעצמך לשחרר אותן, בלי מוניפולציה.

יש כוחות רבים: אהבה, שכלתנות, תבונה.

מה שאין לנו בין אלה זאת ההרמוניה.

הכנס הרמוניה בין הדמויות שלך –

מכאן תבוא התובנה שלך לעצמך

ומכאן לאחרים.

ראי הנפש

מסוגל להביט בראי ולהגיד אני אוהב את עצמי?

משימה קלה, אבל לא הצלחתי,

השפלתי מבט, מביך.

להגיד לעצמך אתה נראה טוב. אוהב את העיניים

ודרכם את המחשבות, את הפנימיות?

אני יכולה להגיד לעצמי “אוהבת אותך, חולה עליך,

מתה עליך, חמודה”.

אתמול הלכתי לסרט עם חברתי הטובה ביותר שהיא אני עצמי.

התרגיל הראשון – להביט בראי ולומר לעצמך

“אני אוהב אותך”.

כמה פשוט, כמה קשה.

אני אוהב אותך, אני מיוחד –

כל אחד הוא מיוחד.

עמוד מולך ותגיד “החולצה הזו יפה לי וזו פחות”,

זו זכותך.

הגשמי חשוב, יש לנו בשר –

המעטפת המחזיקה אותנו יחד.

אל תחשוש להיות גא בעצמך –

דעתך על עצמך היא הקובעת.

לא חטא הגאווה – גאווה על מי שאתה.

אמרו עלי כך וכך,

לי יש דעה יותר טובה על עצמי.

זה יפה, כי זה לא על חשבון איש.

אל תמעיט בערכך, אחרים יעשו זאת עבורך.

אוהב ומעריך אותי,

את זרם החיים הזורם בי.

בדרך זו אלמד לסלוח לעצמי על שגיאותיי

ומכאן, שאוכל לסלוח לכל אחד סביבי.

זה המפתח.

רכבת אווירית מגוהה לגהה

העבר כבר עבר.

לנו יש הווה ועתיד, בזרימה קינטית – 8.

העבר הוא הרוח, הנושבת בעורפנו.

ללמד אותנו ללכת בדרך חדשה, מוארת באור ואהבה.

מכאן חשיבותה של המחילה העצמית,

המתבטאת ביכולת לסלוח לכל דמות שפגשת.

העבר הוא בית הספר שלך להווה נעים יותר ועתיד מאושר.

כשתהיה שליו, זה יקל עליך להתחבר נכון.

“המורה, מורה את הכיוון”.

פרסה את ידיה לצדדים בצורת משפך, כשראשה במרכז:

האיש המוצא את האואזיס – נווה המידבר.

הולך בדרך, שאין לה סוף ומוצא את האוצרות.

לצמוח, לא להיכנס לקיבוע שבריבוע.

אם מישהו נתן לך עיצה:

צעיר-זקן, טיפש-חכם

קח אותה, תכניס אותה למיקסר

מה שנשאר על הדפנות – את זה תיקח, זה שלך.

כל אחד מדבר מתוך היבלות שלו,

גם אם הוא נראה לך חזיר יבלות כמוך.

העדפת קביעות וכעת אתה מעדיף שפיות,

שינוי של מספר אותיות, שינוי של תפיסות עולם.

השם שלך נעים בפה, כייף להגיד אותו

יש בו אמון ואמונה.

למדתי את זה פה ושם בארץ ישראל.

היה לי מורה רוחני – דרוויש במידבר יהודה.

האוהל שלו מול מערות האיסיים.

איש מכובד, מכל השבטים באזור עלו אליו לרגל.

מביאים שקי קמח ואורז, עופות ויין.

הוא לא צריך לעבוד לעולם, רק להקשיב ולייעץ.

בטחתי בו ונתתי לו את מפתח הבית שלי.

כעבור מספר ימים איבדתי את צרור המפתחות

ונאלצתי להחליף את המנעולים בדירה.

לילה אחד שמעתי מישהו מנסה את המנעול.

בפגישתנו אמר לי הדרוויש “באתי אלייך בלילה והיה סגור”

עניתי “לא זכור לי שהזמנתי אותך”.

כך שלעולם אל תתבטל בפני איש.

המורה שלך הוא כלי בדיוק כמוך.

כפי שאתה זקוק לו הוא זקוק לך – לממש את שליחותו.

ציני עד גבה גלי

ציניות זו חולשה, בריחה

היעדר היכולת להתבונן פנימה לתוך.

הלילה לפני השינה חשוב על האויב הכי גדול שלך

שלח לו אור ואהבה –

והשתחררת ממנו.

שינאה היא כוח חזק בדומה לאהבה –

שואבת אנרגיה.

מיותר,

טיפשותם של אחרים היא נחלתם.

בשבטים האפריקניים, נהוג שזקן לוקח לו מישהי צעירה

מגדל אותה ומטפח אותה.

לאחר מותו,

היא לוקחת מישהו צעיר ומלמדת אותו.

לכל אחד יש שני מעגלי זוגיות בחיים.

מכונית עצרה בחריקת בלמים –

“אני שולחת לך אור ואהבה”.

לאחר גלידה “פינגווין” טילנו לאור הפנסים.

“הבאנו את הפרובנס לכפר סבא”.

נשקתי לה על מיפתן הדלת, לעיני שכן סקרן.

“היציאה לעצמאות – היא מלחמת השחרור הפנימית”.

אפשר ללמוד גם מחפצים, צמחים ואפילו מהעיתון.

על המקרר הוצמדו פתקאות ססגוניות.

הושטתי יד באופן אקראי לשיר של וירג’יניה סאטיר.

“בחירה מצוינת, השיר הזה נקרא ‘יחד’,

הוא תלוי כבר מספיק זמן”:

אני רוצה לאהוב אותך – בלי להיצמד,

להוקיר אותך – בלי לשפוט,

להתקרב אלייך – בלי לפלוש,

להזמין אותך – ללא דרישות,

לעזוב אותך – ללא רגשות אשם,

לבקר אותך – בלי להאשים,

לעזור לך – בלי להעליב,

אם אפשר,

שגם אקבל זאת ממך,

הרי שאנחנו יכולים להיפגש

ולהעשיר זה את זו באמת.

“רואה אפשר ללמוד גם ממקרר”.

קפה בוץ בעיניים

“כתוב לפני השינה ובבוקר את הדברים שיוצאים

על נייר לבן.

הנח ליד לשייט על הדף החלק, בלי מחשבה או מאמץ.

בעוד שבועיים תחזור”.

הכל יצא שחור.

תרכיז סיגריות מעוכות בקפה הבוץ של חיי.

“עושים לך יופי של יחסי ציבור, אבל הם יחסלו אותך,

אתה הכהן הגדול, שאינו מוכן להקריב את מכסת הבשר היומית.

לא נשאב למעגל האלימות, המרעיל את האיזון העדין של חייך.

מהלך כפרה עיוורת במסדרונות צואה.

ברח משם ומהר,

חוץ מזה תמשיך לכתוב עוד שבוע”.

התייצבתי בשנית עם דברים קודרים ואפלים יותר:

אני חושב להתאבד – “תמשיך לכתוב”

אני שוקע” – “תמשיך לכתוב”

לילה אחד לא יכולתי יותר, התקשרתי – אני נחנק.

“תתכונן, מחר אנחנו נוסעים לים תביא חגורה,

את הכתבים וגפרורים.

אה כן, תאסוף אותי ב 8 בבוקר בדיוק.

אספתי אותה ביום חורפי, מעונן, לא גשום.

ישבנו על כוס תה.

אפשר לאכול משהו? – “לא”.

ירדנו במדרגות סידני עלי בסמוך לאיש המערות.

“תוציא את כל מה שכתבת. שים על הרצפה ושרוף”.

לא האמנתי, שאשרוף אך האמנתי בה.

האש אכלה את הניירות בהיסוס ובהחלטיות.

הכתבים שנעלתי למשמרת בארגז ברזל התפוררו.

“לפני שנה הם לא היו נשרפים” – אני יודע.

“בכל פעם שתבוא לכאן תזכור את המקדש שלך.

זה המקום שבו שרפת את השחור, מתוך חייך”.

עמדנו שעונים על המעקה והתבוננו בגלים

“שים לב לאנרגיה שבים, זה האין סוף.

הגלים באים והולכים בצורת הספרה 8.

יונקים את האנרגיות השליליות

וטוענים אותך מחדש. עכשיו בוא”.

הלכנו לכיוון אפולוניה עד לצוק סלעי כורכר.

סימנה לי לשבת לידה.

דייג יצא אל המרפסת בכפר הדייגים,

צפה אל הים עם חכה בלי חוט ועשה את עצמו דג.

“הוא בא לראות אם אנחנו מזדיינים, הבאת את החגורה?

עכשיו יש לך משימה:

תכה בסלע ותוציא את כל הרעלים מהגוף,

אחרת הם יהרגו אותך”.

מתבייש ממך,

אלך לסלע מרוחק ואעשה את זה שם.

שלפתי את החגורה והכיתי בכל הכוח,

קיללתי וצעקתי והים בלע את הכל.

הכיתי שוב ושוב עד אפיסת כוחות,

אך התחושה הקשה לא עזבה אותי –

“זה לא עובד, אני צריכה להסתכל”.

התביישתי לקלל לידה את כל העולם ואשתו

“לא נמאס לך מהאוננות הפיזית והרגשית?”

“טוב, אנחנו צריכים לחזור”, אמרה.

עמדתי מול הקיר שביני לביני.

עשתה סימנים של ללכת – חייב לעשות עכשיו.

מעבר לציניות ולחוסר האמונה,

תפסתי את החגורה והתחלתי להכות בצוק.

בעטתי, קיללתי, צרחתי, ירקתי, נפלתי, עליתי

ושוב הכיתי והרבצתי.

עמדה בצד שלובת ידיים על רקע הגלים, מביטה בשקט.

בקריסה נשענתי על הסלע,

החגורה נשמטה והקאתי את מה שלא אכלתי.

אחזתי את בית החזה, הנשימה עלתה במאמצים

נשענתי על המצוק מתעלם משילטי המפולת.

מחוג הדלק שלי הורה על היעדר משאבים.

“מנקודת הריק הזו תתחיל להתמלא”

הוציאה לחם טבע מרוח בחלבה ביתית.

אכלתי מעט ולגמתי מהתה.

החגורה המעוכה מוטלת על החוף בלי אבזם.

“תניח לה כאן, סיימה את תפקידה לגביך,

מישהו אחר ייקח אותה לצרכים שלו, אך לא אתה”.

תראי החול נוצץ.

“בוודאי, כך זה היה תמיד”.

אוצרות ללא זמן

“היה היה פעם בארץ רחוקה איש זקן.

יום אחד שם לב שהדג הגדול באקווריום

רודף אחרי הדגים הקטנים ורוצה לאכול אותם.

הזקן דג אותו וכשפתח את ביטנו ראה שכל הדגים

מסודרים כשראשם כלפי פנים.

הוא הבין:

שבחיים לא תזכה במה שאתה רודף אחריו,

אלא במה ששוחה אליך”.

איזו הקלה מבורכת להפסיק להיות מתקן עולם

ולהתחיל להיות אדון העולם שלך.

האחראי על המנוחה, על יחסי החברות

וההעשרה התרבותית שלך.

“למה כל כך קשה?”

אין מציאות – רק פרי דמיונך,

דמיין מציאות שונה.

היזכר בחלום שהיה לך כשהיית ילד קטן,

טבעי ומשוחרר מדאגה.

יש כוח במחשבה. ההתכוונות יוצרת דרך.

היה משוחרר ממטרה, זרום את חייך.

“הכל מתעכב ותקוע”.

כל עכבה לטובה. זה לא קשור בך,

זה טיבו של העולם.

אתה גרגר חול שנסחף ברוח.

אל תאבק, תן לעצמך לנוע בלי שיפוט

ליהנות מעוד רגע אחד גנוב.

תפקיד נורא להיות – שופט,

בינו ובין הצדק אין כלום,

פשוט פוסק מי סיפר סיפור יותר משכנע.

כולנו מספרי סיפורים וכולנו מציירי חלומות.

יש כאלה שיש להם מזל ונהיו מפורסמים

ויש כאלה, שיש להם מזל ונותרו הם עצמם.

היה הילד המשחק, צחק והעולם יצחק אתך,

זה ברמה האנרגטית, בכלל לא במילים.

“תתפללי בשבילי”.

זה כל כך קל ומאוד חשוב,

לעמוד שלוב ידיים, להתבונן בירח ולהתפלל.

זו הצהרת כוונות שתמשוך את הדברים אליך.

תהפוך למטרה שהמענים יכוונו אליה,

כי הצהרת על רצונך לקלוט אותם.

חיית בחידה לא פתורה.

איך יוצאים מהלולאה האין סופית?

התשובה פשוטה:

אתה הוא הנותן – לעצמך.

אתה נמצא תמיד במרכז שלך

והאחר נמצא תמיד במרכז שלו.

ישבת בנקודה הזו עם סיגריה בפה וחיכית לעצמך,

שתגיע.

לא נתת לדברים לקרות,

חשבת שבחיים צריך להשקיע הרבה מאמץ

ולקבל הרבה סבל. אז השקעת הרבה מאמץ

וקיבלת הרבה סבל.

הייתה לך תוכנית, ניסית לשלוט על מסלול חייך

ולכן כמעט פספסת את הייעוד שלך.

ניסית להיות, במקום להיות.

כשנסחפים בלי מאמץ,

זה הרגע שבו קורים נסים.

הראו לך דוגמאות של מה לא לעשות,

המקום בו נולדת אינו מיקרי.

הקטנת את עצמך ורק אתה תוכל לאפשר לך,

עליך רק להאמין.

זה פשוט ביותר ולכן קשה ביותר.

פוחד מהפח החד של המוות הגופני,

אבל כבר מת נפשית.

הפכת למכונה – איבדת את הניצוץ.

משהו בך התמרמר והשקעת אנרגיה

בלרמוס אותו,

במקום לאפשר לו ליגדול.

כשהיית ילד ידעת שאתה משהו,

היית מחובר.

כשגדלת ניסית להתמרד נגד מערכות גדולות.

היית שונה והצלחת לעקם פה ושם.

אבל המערכת היא דבר ציני ונחנקת.

ייאוש זה שלב טוב, כי הבנת שמשהו לא עובד,

כעת היזכר בילד המשחק בחול הים בלי דאגה

עד ששתלו בו חלומות לא לו.

תן לו יד – צחק איתו ברוח, שחה איתו בין הגלים.

העולם חיי ומלא בהבטחה,

כשהלב זוהר באהבה.

בזוהר חול הים ונצנוץ גרגיריו,

כך שיהיו חייך וחייך המשותפים.

חיה בסימן רוח ההרפתקה.

“מה קיבלתי ממך?”

אהבה, שאינה תלויה בדבר.

החומרים האלה שווים מיליונים.

אילנה אברמוביץ’