סוסי פרא

סוסי פרא

“הגעתי לגיל שמגיע לי שיחכה לי בולבול חם במיטה כל לילה”, אמרה וסידרה את צווארון המתכת שהיה כרוך סביב צווארה. קינאתי בו, הזמנתי שוב קפוצ’ינו ושאלתי למה היא חיבת ללכת עם סד המתכת המרגיז הזה. ענת אמרה שזאת מזכרת מתאונת שרשרת שגרמה לאוטו שלה להתנגש בעוצמה באחורה של משאית. שאלתי אם לא היתה חגורת בטיחות וענת אמרה שהחגורה לא מנעה מהראש שלה להיזרק קדימה ואחורה בעוצמה בתנועה שנקראת “צליפת שוט” ושכתוצאה מהצליפה…חוליות עמוד השדרה זזו. הטלפון הסלולארי שלה צלצל וענת ענתה ודיברה ודיברה. זה לא הדליק אצלי שום נורה. כשיצאנו הפאב קם ואמר לה שלום. זה כבר הדליק אצלי נורת אזהרה.

היה לה תחת נהדר ולכן לא יכולתי שלא לעלות אליה לדירה. לא היה לה חדר. רק וילון הפריד בינה לבין אחיה שאמר לנו לילה טוב להוריה ששאלו אם היא לבד. לא היה נעים לי לתקוע אותה ברעש בין הוילונות הדקים האלה, אמרתי לעצמי “בפעם הבאה”. לא צריך להיות חיה רעה. עוד ניפגש. כשהגעתי הביתה נכנסתי לעשות מקלחת קרה אף פעם לא הבנתי את הרעיון מאחורי זה, אבל אם לא יועיל בטח לא יזיק.

טלפון צלצל וקטע את ההכנות. עמדתי בסלון עם הבולבול החם ביד ועניתי. זאת היתה ענת. היא התוודתה שהטלפון שקיבלה באמצע הפגישה היה מהחבר שלה שרוצה לחזור. הרגשתי את צליפת השוט בצוואר ונכנסתי למקלחת הקרה משום מה זה מאוד הצחיק אותי אז צחקתי וצחקתי תחת המים הקרים.

הקטע הזה שבר אותי סופית. החלטתי שאני לפגישות עיוורות יותר לא הולך. המורה ללשון בבית הספר קלטה את מצוקתי והביאה לי מספר טלפון. זאת היתה הדרך שלה להגיד “הייתי עושה לך מסאג’ שוודי בשירותים, עד הרפיה מלאה, אבל אני נשואה”. “נמאס לי”, אמרתי לה. “עזוב אותך מהשטויות”, הרגיעה אותי “זו מישהי שאני מכירה באחריות. היא אישה רצינית, חכמה ומתרגלת באוניברסיטה בחוג ללשון”. היה קל לשכנע אותי ואכן מיד השתכנעתי “עוד הערב אני אתקשר”, הבטחתי למורה ללשון, שפצחה בדילוגים מרוב אושר והודיעה לי, שלא אתחרט על כך. האמת היא שכבר התחרטתי. הסיכוי למצוא חברה בפגישה עיוורת היה נמוך, כי מראש כל צד מניח שהשני דפוק. מצד שני לא היתה מזיקה לי הרפיה מלאה.

בערב כשהגעתי הביתה בדקתי כהרגלי אם יש לי הודעות ואחר כך התקשרתי. “שלום” אמרתי “קיבלתי ת’טלפון שלך מ…”,לפני שסיימתי את המשפט, קטעה אותי אהובתי בפראות “תגיד לי אתה סוסון? או סוס?” נותרתי המום מהישירות שבשאלת הפתיחה, שנורתה לעברי מעברו השני של הקו. “מה זאת אומרת?” ניסיתי להרוויח זמן.

“איך אתה נראה?”, הסבירה אהובתי קצרות. ידעתי את התשובה, וידעתי כקצין שלישות ש”דרך הצגת הנתונים משפיעה על מקבלי ההחלטות”, לכן ניסחתי את תשובתי בזהירות “אני בחור רחב”, אמרתי.

הסייסת קטעה את דבריי בהתרגשות “מה, אתה ממש סוסון??”

“אני יותר לכיוון חמור”, תיקנתי.

“אני כבר לא יודעת אם אתה מדבר ברצינות או לא”. “זה בסדר”, אמרתי “גם אני מתבלבל לפעמים”. “נו באמת” תבעה אישתי לדעת “אתה שרירי וחזק?”

“לא אני נמוך שמן ויש לי שערות על הגב”, התעקשתי.

היא פלטה אנחת אכזבה עמוקה “אני לא מאמינה, כי דווקא יש לך קול עמוק כמו של סוס חלק”. “דווקא התחלתי להתאמן עכשיו עם משקולות”, אמרתי כששמעתי את אנחת האכזבה בקולה “אם אני מתאמן, אני נראה ממש מפחיד”, ניסיתי להפיח בה תיקווה. “אתה נראה מפחיד?”, התלהבה. הייתי חייב להבהיר את הנקודה, כדי לא לעורר בה תקוות שווא “אני מתכוון שהמצב שלי כבר הגיע לממדים מפחידים”. “מה, כרס? “, נרתעה. “לא יותר רפיון”, דייקתי. “כלומר כרס”, התעקשה . “אה..כן”, גמגמתי בהכנעה. “אסור”, נזפה בי מדריכת האירובי “זה ממש אסון כשזה קורה. אסור לך להגיע למצב הזה”. “אבל, אם אני מתחיל להתאמן, אני נהיה כל כל רחב שאני לא עובר בדלת”, התבכיינתי להגנתי. “תגיד אתה גזעי?”, התעניינה “טוב לא משנה, תגיע ואני כבר אבדוק את זה בעצמי, אני מחכה לך מתוק, כבר הרבה זמן לא רכבתי, אני לא זוכרת מתי הרגשתי סוס אמיתי בין הרגליים”. זה נשמע מבטיח הכנסתי חבילת קונדומים לכיס המעיל ונר בשביל האווירה, מה שבטוח בטוח. ועשיתי את דרכי אל הפגישה, שמח וטוב לב. אבל, אבל, אבל, ושוב פעם אבל כשהגעתי הבנתי שהכל היה לחינם.

בשעה שנקבעה צלצלתי בפעמון. אישה גבוהה ודקת גזרה בעלת חזות אירופאית מחוטבת פתחה לי את הדלת. “אה שלום” הסמיקה “לפי השם שלך חשבתי שאתה מעדות המזרח” הייתי צמא ובדיוק צלצל הטלפון והיא הלכה לענות אז נכנסתי למטבח לקחת כוס מים. פתאום שמעתי שאגה מהחדר השני “לאן אתה הולך?”.

לא רציתי להיחשב ללא מנומס, אז חזרתי לדלת.

כשסיימה את השיחה שאלה “מה תישתה?”

“אני אשתה מה שאת שותה”.

“אני שותה תה אנגלי עם חלב”, אמרה התיירת.

“אני אשתה נס קפה, רק נס יציל אותי עכשיו”, ניסיתי לשבור את הקרח.

“למה אתה מתכוון”, חקרה הבולשת .

“זאת סתם בדיחה”, עניתי.

“אייך אתה שותה”, שאלה. “עם הפה”, המשכתי את הקו ההומוריסטי.

“אני מתכוונת – כמה סוכר, מתוק”, אמרה במתק מתקתק.

“שימי סוכר עד שהכפית תעמוד”.

“נראה לי שזה הדבר היחידי שיעמוד”, מלמלה הגיישה ברוך.

לא הבנתי את הרמז והתיישבתי לשולחן במטבח. “מה אתה עושה” צעקה רועת האווזים הקטנה, הסמוקה ונראה לי שמצאתי חן בעיניה. “אני לא מתכוונת להישאר כאן כל הערב”, אמרה. “את רוצה לצאת?” שאלתי. “לא”, שאגה “התכוונתי שנעבור לסלון”. “חבל”, אמרתי, “החלום שלי היה לשבת עם מישהי במטבח ולדבר,אז לפחות תנמיכי את הטלוויזיה, כי חלוקת הקשב שלי לא מי יודע כמה”.

“אפרופו חלוקת קשב, למה אתה לא מסתכל לי על הרגליים?”, שאלה ומתחה את רגליה הארוכות והדקות. “כי מה שחשוב לי אצל אישה זה הגירוי האינטלקטואלי”, עניתי מנסה להרוויח נקודות ולמעשה מפסיד את כל הקופה.

בבית עמד ריח של אורווה, כאילו היתה שם איזו שהיא חיה. רציתי לשאול אם יש בבית כלב או חתול, אבל לא היה לי נעים. הסתכלנו ב M.T.V.

“הזמרת הזאת השתילה סיליקון בלחיים ועכשיו הלחיים שלה נפוחות והיא נראית כל הזמן מחייכת”, אמרה הרוכבת הנועזת ועצמות לחייה הגבוהות הזדקרו וקפאו. 

“כשהייתי ילד אבא שלי סיפר לי על אישה אחת “זרובבלה שעשתה ניתוח פלסטי ומאז בכל פעם שחייכה הישבן עלה לה לאמצע הגב. היתה לה גם רגל אחת יותר קצרה אבל היא פתרה את זה בכך שהיא היתה הולכת עם הרגל הגבוה על הכביש ועם הנמוכה על המדרכה.

“אתה מקרה מאוד מעניין. לקחת משהו? או שנגסת בעציץ גראס רפואי?”

“אני מסטול טבעי”, הודיתי.

“נו” אמרתי אחרי שתיקה ארוכה, כשמבטי מהופנט לטמבלוויזיה “מה דעתך עלי?”

מרוב שהכנסתי את הבטן כבר נהייתה לי כבר גיבנת בגב. “אתה רוצה לשמוע את האמת”? שאלה. “כן”, שיקרתי.

היא לקחה אויר רב והבליטה את ריאותיה “האמת, שאני רגילה לאנשים יותר מבוגרים משהו כמו 40. וגם יותר גבוהים. ואתה חייב להוריד את זה”. היא טפחה קלות על בטני ופסקה בידענות 

“עשירייה, בשלב הראשון אתה חייב להעיף עשירייה ואז אם תעשה כל יום חדר כושר תראה סביר”.

הסברתי שאני נמוך למשקל שלי, אבל אני עובד על הגובה.

“יש לי אח גבוה ושחום” שיתפה אותי האנתרופולוגית. “אנחנו יוצאים יחד לסרטים כמו חבר וחברה וגם היינו בחו”ל יחד וגם בבתי מלון.

אחי, הוא סוס מסוג השריריים הרזים. אצלו זה ישר נעלם ואז כל פעם, שטיפה יורדים לו השרירים אני מעירה לו, שימשיך לעבוד והופ הוא הולך ומנפח. אתה לעומת זאת סוסון מסוג השריריים, המתנפחים, כמו המבנה של יאיר לפיד”. “לך”, המשיכה בהשוואה “קל הרבה יותר לפתח שרירים, כי יש לך את התשתית”, “כמו לאריק שרון?”, שאלתי.

“אל תדאג, בצ’יק צ’ק תוכל לעבוד בחדר כושר”, פסקה.

“כן” השתעלתי “אבל השאלה אם את אוהבת חלקים?”

היא נרעדה והחווירה “מה אתה מתכוון לומר, שיש לך שם שטיח?”. “לא ממש שטיח. אבל את יודעת” הייתי נבוך. “טוב תשמע”, פסקה “גם אני לא חלקה, כמו תחת של תינוק, “אבל אני עובדת על זה”.

ניסיתי לשבור את הקרח “את יודעת”, שאלתי “למה אלוף הארץ בפיתוח שרירים התחתן עם אלופת הארץ בהורדת ידיים”, המתוקה הנהנה בראשה לשלילה.

“כי רק היא יכולה להוריד את הידיים שלו ממנה”, צחקתי לבדי. 

המתרגלת פיהקה והתמתחה חושפת את עצמות החזה, עצמות האגן ושני חורים קטנים משני צידי הגב מאחורה, כנראה סמל מסחרי, או סימן זיהוי שהוטבע בבשרה.

“אז מה, אתה רוצה להיות איתי בקשר?”, שאלה “בקשר למה?”, שאלתי.

היא הראתה סימני שבירה “אני לא מצליחה לעקוב אחרי ההומור שלך, אתה מהיר מידי בשבילי”. היא הביטה בי סמוקה ואחזה בידי ברכות “אני באמת חושבת, שאתה אדם מיוחד מאוד. כלומר אינטליגנטי ולא תופס מעצמו. אתה לא מתנשא ומדבר בגובה העיניים ועשית המון דברים, כמו אדם מבוגר בהרבה ממך. אז מה אתה חושב”?

“אני חושב, שאת צודקת”, עניתי בגיחוח “אני באמת אדם נדיר”. “די” התרגזה תפסיק עם הציניות”. “טוב”, הסכמתי “אז אני אומר לך ברצינות, שאני אדם נדיר ועבדתי קשה בחדר כושר המוחי. ם את מצלמת את המוח שלי ברנטגן את רואה תמונה של רב-בריח”.

“יש לי מלא ידידים”, אמרה “בכלל אני שונאת בנות”. “כן אני יודע”, אמרתי “אישה לאישה כלבה, הן מסתדרות אחת עם השנייה רק במיטה”. “עשיתי את זה עם אישה”, אמרה בגעגוע.

“גם אני”, הודיתי חלושות.

“נו, אז מה דעתך”? לחשה בקוצר רוח “אתה רוצה להיות ידיד שלי”? “תראי”, אמרתי בכובד ראש שבעתי מזה. אני כמו קבלן שיש לו הרבה התחלות בניה. אתמול בלילה ישנתי כמו תינוק כל חצי שעה קמתי ובכיתי ואז הבנתי זה מה שאני צריך – תינוק. בזמן האחרון שמתי לב שאני מסתכל פחות על האימהות ויותר על התינוקות, לכן אני מציע לך חברות”.

היא בחנה אותי במבטה מהאמצע למעלה. “השאלה אם אתה חלק כמו תינוק או שימפנזל. האם אתה צ’יפנדל של מסיבת רווקות, או שתרמת את גופתך למדע והמדע הגיש בג”ץ”.

אהובתי ציקצקה בשפתיה” אם כך מחכה לנו ערב של עבודת פינצטה רצינית, ממש פרויקט שיקום שכונות”. 

“מידי פעם יש אדם לפרק זמן קצוב, כדי שאמלא את הצרכים הטבעיים שלי. “אז אולי היית רוצה, שנהיה יחד לפרק זמן קצוב?”, התעניינתי. “לא במצב הזה שלך”, ענתה. “חוץ מזה אמרתי לך שאני אוהבת מבוגרים ועכשיו אני שוכבת עם דוד שלי שבא מיפן, הוא עובד בבית אסיה, דודה שלי אחות של אימא שלי, נשארה ביפן והיא לא יודעת כלום. אתמול חזרנו ממסיבה בקיסריה ובילינו בספסל האחורי של האוטו בחולות של קיסריה, נתקענו שם כל הלילה”.

הייתי המום “הזקן הזה עוזב אותך? אם אני הייתי במקומו והייתה מגיעה מישהי צעירה כמוך הייתי קושר אותה למיטה ולא נותן לה ללכת”.

“תודה אתה חמוד”, החמיאה לי הנסיכה” ועכשיו אני עייפה, אולי כבר תלך”.

הרגשתי עצבות ובדידות נוראה, הכתפיים שלי הושפלו, עיני שקעו בחוריהן וכל העליזות התנדפה ממני, נראה לי שלא תצא פה חתונה ואני יאלץ לשוב להורי בידיים ריקות. לעזאזל כמה שרציתי כבר לספק את הסחורה, הרגשתי כמו הכבשה הלבקנית של המשפחה.

“ממחר אני אתאמן אני מסוג האנשים, שמסוגל לעשות את המהפך. מי שתהמר עלי תזכה בכל הקופה אני הסוס השחור במירוץ”.

הייתי במבוכה, כל הטכניקות שניסיתי לא עבדו וכבר עמדתי להתלבש ולהרים ידיים כשלפתע אמרה הפיה הטובה “אני גרה פה לבד”, אמרה. עתה הבחנתי בשקט העמוק, ששרר בדירה. “אני בחורה צעירה, שגרה לבד בדירת חמישה חדרים, אבל אל תיראה אותי ככה אני תורמת מלא לעניים” היא חייכה אלי וליטפה את ראשי. ביד אחת פתחה את פי ובשנייה הכניסה לי מתחת ללשון קוביית סוכר.

“בוא אעשה לך סיור בבית”, הציעה בנדיבות. הבית היה ענק וריק והיו בו חדר ועוד חדר ועוד חדר. שירותים קלופים, מקלחת טחובה. “זה חדר השינה?”, שאלתי בתקווה.

“זה חדר המבצעים”, תיקנה. “כאן אני ממלאה את הצרכים שלי. לפה במצבך איין שום סיכויי שתכנס”.

היא הדליקה את האור בחדר נוסף “זה חדר הפולחן שלי”, התגאתה.

הקירות היו מכוסים בפוסטרים של סוסי מרוץ אנגליים וסוסי עבודה נורבגיים. היא הצביעה על תמונה של סייח. “תראה איזה יפיוף, אבל כל הרצוי נשוי”, נאנחה.

“תגידי ככה את מדברת עם הידידים שלך”? שאלתי. “זה עוד כלום”, קרצה לי “אתך אני מצנזרת”. “זה ממש צער בעלי חיים להיות ידיד שלך”, אמרתי “כן זה כאב בייצים גדולי”, הסכימה. לפתע פניה הרצינו “אתמול הורידו לי את הסמל מהמכונית. זה היה נורא לראות איך האוטו ספורט החדש שלי הפך פתאום לכוסית עם חור באמצע”. הזדהיתי אתה לחלוטין.

עברנו לפינת האוכל המרווחת, שם ניצב שולחן שיש ארוך ומעלן השתלשל גלגל עץ ישן של עגלה שהיה תלוי בשרשרת מהתקרה ועבר הסווה למנורת שולחן. המארחת הרותחת ראתה שאני מתבונן בשולחן. “כשממש בא לי להשתולל, אני זורקת ממנו את כל הספרים ומשתגלת עליו בכיף. , זה עושה קר בטוסיק וגם יש לי את המנורה הזאת בשביל התנופה.”

במסדרון היו תלויים מושכות, ורצועות בגדלים שונים. “מה זה?” שאלתי. “סתם חגורות” ענתה בקוצר רוח “אני משתמשת בהן בתור חבל קפיצה, כדי לשמור על כושר. בוא אני אמדוד לך אותם”. הסייסת הרוכסת העבירה במיומנות את הרצועות מעל ראשי והידקה סביב צווארי את האבזמים “אתה ניראה שיגגגעעוון” צהלה ורקעה ברגלה על השטיח הבוצי.

בסוף המסדרון היה חדר נוסף, סגור וחשוך. “אל תפתח את הדלת”! הזהירה אותי בטון מאיים. “זה חדר שהיה של אחי, אני אפילו לא יודעת מה יש שם, אני לעולם לא פותחת אותו. אולי יש שם עשבים וצריך סכין לפלס ת’דרך”.

חזרנו לסלון. בטלוויזיה הראו ראפפר שהוא גנגסטר, שהוא גם סרסור שמחזיק זונות אצלו בבית. הוא סיפר איך הוא שובר אותן, כלומר מאלף אותן. אחת מהן שקראה לעצמה “הכלבה של הבוס” אמרה שהראאפר הוא האלוהים שלה, החבר שלה, האדון שלה, הדגלן שלה, החצוצרן שלה, המושיע שלה, הרב שלה, הישו שלה, השליט שלה, האדון שלה, המאסטר שלה, המלאך שלה, העוזר שלה, השר שלה הח”כ שלה, הנשיא שלה, הנסיך שלה”. המראיין שאל אותו אם הוא התחיל כבר לעבוד איתה על התקליט, והוא סגר את הרוכסן ואמר שעוד לו. הראפפר טען, שכדי להיות ראאפר אתה חייב לחיות את החיים של הגאנגסר, כי אחרת זה לא יוצא אמין, למשל הוא לא יכול לשיר על מחשבים כי הוא לא איש מחשבים, וזה לא יראה אמין. הוא פתאום הוציא אקדח והתחיל לראות הוא אמר שהוא רוצה להיות גיבור כמו הסנדק, שאמר שאפשר להשיג יותר ע”י מילה טובה + אקדח ויישב בסוף רק על העלמת מס. 

הוא שיחק קובייה ברחוב עם אנשים ואז כשהוא ניצח וקם ללכת ירו לו בצוואר מאחורה. ואז הגאנגסטר הוציא את האקדח מהתחתונים וירה עוד כמה יריות בפחית ואמר שמחר זה יכול לקרות גם לו. המראיין שאל אותו אם האקדח לא יכול לפלוט כדור ולהוריד לו ביצה אבל הראאפר היה אוד בטוח בעצמו ואמר שעוד מעט זה ניגמר כי הוא כבר בדרך לשיקום.

שמתי לב שהמתרגלת הלשונית רזה כמו שלד “תראה את הכלבה של הבוס”, אמרה בבוז ונשפה אויר מנחיריה הרחבים. “גברים רוצים ללכת עם אנורקסית, אבל מפנתזים על פמלה אנדרסון”. הסכמתי שהיא מלאה במקומות הנכונים “ואתה מלא במקומות הלא נכונים”, נזפה. “אכן יש אצלה מה לתפוס”, הסכמתי.

“גם אצלך, אמרה האנורקסית והובילה אותי למטבח. פתחתי את המקרר. המקרר היה מפוצץ מעוגות, תבשילים, פסטות, גלידות, קרמים ומוצרי חלב. כל התאריכים היו חדשים וגם הפריזר היה מלא עד הסוף בלחמים, קרואסונים, ומוצרי מאפה. “אם אני פותח את המקרר בדירה שלי, אני נשאב פנימה מהוואקום”, צחקתי.

“אמא שלי שמה כאן מוצרים, כדי שאני לא אגווע ברעב”, אמרה הבולמית.

העברתי אצבע והסרתי אבק מדלת המקרר “מסדר נוסף”, פקדתי. 

שמתי לב שעל המקרר היתה צנצנת עם נוזל שקוף ובתוכו עצם לבן ומאורך “מה זה?” התעניינתי. “אה, זו מזכרת מהחבר הקודם שלי”, ענתה היפיופה. “והוא לא צריך את זה?”, התפלאתי. “תשמע נפרדנו”, הסבירה לי המנתחת בנחת “אז הפרדתי אותו ממנו. תסכים שהוא היה חמוש כמו פר הרבעה, או 4 פרים”. הייתה זו עדות מרשימה ליכולתה של ‘הפאם פאטל’ המסרסת שלי לדגדג ביצים ולמשוך.

“מי מנקה אצלכם את הדירה?”, שאלה החושנית בחושניות “פעם אני ופעם השותפה”, עניתי. “הגניקולוג שלי אומר שאצלי נקי, כי יש לי עובד זר גיזעי פעמיים בשבוע”, אמרה “אנחנו עושים יחד פסמתר שחור לבן”. 

התחיל להיות מאוחר, הבטתי בשעון “טוב שמעי” אמרתי “עוד מעט 12 ועלי ללכת לפני, שהפיאסטה שלי נהפכת חזרה לדלעת. “אני מצטערת, שלא נתתי לך לאכול”, התנצלה. 

“זה בסדר”, עניתי “בין כה אסור לי לאכול אחרי 12, אני במישטר אימונים בגלל הדוגמנות, אני מדגמן מידות גדולות. גם את צריכה להיות דוגמנית”.

“כן של מסיכות אב”ך”, ענתה והוסיפה “זה מאוד החמיא לי שהסתכלת לי על החזה. הייתי שטוחה, אבל לא מזמן עשיתי השתלת סיליקון. לא בזבזתי כל כך הרבה כסף בשביל מישהו שנראה כמוך, אבל אני אתן לך למשש שיהיה לך מה לספר לחבר’ה”.

אחזתי את חזה הקר והקשיח שהרגיש כמו כדור גומי קשיח. “אולי יש לך חברות להכיר לי?”

היא התעצבנה “אני לא שדכנית ולא מאמינה בזה”.

“אני רוצה להגיד לך שהגענו לאן שהגענו רק בגלל שאין ייצוג הולם למין הגברי. אני לא אתן לך לאלף אותי ולרכב עלי, מי את חושבת שאת?”

“אני אלוהים”.

הדלת נטרקה מאחורי, אבל אני לא יכולתי להרפות מהסקרנות. השאלה מה יש בחדר הנעול? לא עזבה אותי. טיפסתי על קיר הבית והצצתי פנימה. עמדתי על אדן החלון ונכנסתי דרכו אל החדר החשוך. התריס נשבר ברעש, קפאתי במקום, אסור שתגלה אותי.

בגלל החשיכה הייתי חייב להדליק גפרור. כשעיני התרגלו לחושך ראיתי שאני עומד באורוות סוסים ריקה. בחלל עמד ריח של גללי סוסים טריים. מפתח שיקשק בדלת והמנעול המשומן סבב בקלילות על צירו. הדלת נפתחה והאור סנוור אותי.

דמות דקה עם ביריות ושוט חמקה בזריזות פנימה, סגרה את הדלת מאחוריה והתמזגה עם החשכה. הגפרור שצרב את ידי, נשמט וכבה. נשימותיי הכבדות נשמעו בחלל הבית החשוך, לפתע שמעתי קול לוחש ליד אוזני “באת לאכול קש?!”

יום טוב ויצירתי לכולם!

נקבל בברכה
עוד 17 ספרים חדשים שנוספו לספריה שלנו ב OURBOOX….