סטנדפואטי

קווים

שלום, הגידי לי משפט סתמי.

אמרי ואל תוסיפי אומר.

עלינו על אותו הקו.

תוהה במסדרונות – מוכתמים.

רעיון האחווה ממלא את כולי.

בית – הולך, בית חוזר אך רעיון-

האחווה פשוט בתכלית.

השקט שם למעלה.

הציפורים.

זה יופי אחר.

-“ראית פעם פסיכיאטר”?

-לא!

-“גם לא בטלוויזיה”?

שיגועים בשדלץ

העיירה בפולין, שם סבי וחברו ניסרו את רגל השולחן

וכאשר הרב התכופף מתחתיו – גזרו את זקנו.

יום אחד כהלצה הביאו גוי מהחצר ללמוד איתם בחדר.

והיה איתם יהודי אחד שנמאס לו מכל החוקים של הדת

ואמר שהוא לא רוצה להתנהג לפיהם

ומאז כולם קראו לו ‘יענקל’ה הגוי’.

400 ש”ח

הצלחת לבלבל אותי,

אחרי שהלכת חיפשתי עליך בגוגל לראות אם מה שסיפרת על עצמך זה נכון.

את יודעת שבעלך אינפנטיל, יש לו תהום בפנים.

אני גם בטוחה שהמנהלת שלו מלאך,

טוב, את יודעת מה אישה צריכה לעשות כדי לגרום לו להרגיש גבר.

התלבטתי אם לקחת אתכם לטיפול, אבל תחנו אצלי קצת…

אם גבר היה צריך ללדת זה היה סוף המין האנושי

בעידן הכלכלי של היום, יש משהו שצריך להיאמר. להיאמר חד, להיאמר חלק ולהיאמר בכל הכוח. אם זה לא יאמר חד, יאמר חלק, יאמר מסובב, יאמר קשה ויאמר בכל הכוח. תהיה לנו בעיה של אין אונות. לכן אני רוצה לפנות מעל שעשועון, סליחה מעל במה מכובדת זו ולומר את הדברים בכל הכוח….

אנחנו על הקרקעית, הקופה ריקה ומי אשם – הנשים. אני אסביר לכם, תסתכלו על הגרף הזה, אתם רואים:

האישה. היא הסיבה לזה שהדברים קיימים, אבל  אין לה כוח להפסיק את ההרג. אנחנו נולדים ברחם שלה, אבל היא חלשה מדי, כדי לחנך אותנו.

למה לא קמה האישה, שכבר מזמן התחילה לקום ומאלפת אותנו. נוזפת באלה שראויים לנזיפה, שולחת הביתה את מי שראויים להישלח הביתה.

פוקדת עלינו, את מה שעליה לפקוד. ומעניקה לנו פעם שניה חיים.

בואו תגידו כולכם איתי ביחד:

אני מחכה לאישה, אני מחכה לאישה. אני מחכה נואשות לאישה.

נשים משוחררות, חזקות וחכמות לשלטון. יותר נשים בעמדות מפתח.

יותר נשים במשרות הניהול והכוח. נואמות, מכתיבות, מנהיגות.

אנחנו עייפנו מלחכות לכן. שתוביל אותנו כי טעינו והטענו, כי טבחנו ונטבחנו והטבחנו אתכן במטבח ובעצמנו הלכנו למטווח.

נשים אתן הנצורות בבתים ובמקלטים, בעוד שהבעלים שלכן נשארים בדירה ומקיימים יחסים בכפייה. אנחנו מחכים לכן ועייפנו כבר לחכות. לכן לפני שיעצמו עינינו לצמיתות, אני קורא לכן לצאת לצמתים. בואו, שחררואותנו תובילו אותנו לעולם שכולו טוב ותנוחו בשלום על משכבכן. אמן.

תודה רבה על מחיאות הכפיים. מספר הטלפון שלי אינו חסוי ואני פונה בהצעה לכל הנשים, להגיב על הדברים באופן קשה, מסובב, חזק, מהיר, חד משמעי ובכל הכוח. אני מוכן להתדיין, עם כל אחת לחוד וגם עם כולן יחד, אפילו עם העניין יחדור לתוך הלילה. אני מוכן לעשות זאת ישירות, או בעקיפין, מאחורי הגב, או על השולחן. בלבד שהדברים יעשו בדיסקרטיות מלאה, ללא תביעות משפטיות ובכל הכוח.

תודה בנות ולהשתמע.

*

הפסקתי כתיבתי, בשל צלצול הטלפון, אתכם הסליחה.

אין האומן נגזר מן החיים ולו לרגע כתיבתו.

מושאל לה וזמניות ההשאלה מרצדת תדיר מול עיניו,

כשלט הכוון והזהרה.

סוף הכתיבה קרב אומר השלט וקרב אתה שוב

להיות כאחד האדם.

הוצא גלגליך והיכון לנחיתה.

אט אט מפסיק עטי לפעום והוא נוחת לדף.

ויש ומתרסק לתוך המציאות כעוגת בטון

לתוך פנים מחייכות.

בחטף ובכאב.

כמו הפתעה, שלא ציפה לה כלל שתבוא.

עתה.

היופי הגדול

“רק אתה אותך אני אוהבת”, כך נאמר לי ביין למלים בשיחת הטלפון אמש. ואני עמדתי מתנצל ומתרוצץ על המלים מעלה מטה, כמו על גוף זונה. ולא על גוף אישה סתם, אלא על גוף זונה. כי ידעתי, שכל מילה נקנית לי ביסורים ובכסף של פעימות מונה. אבל לא מונה של טלפון אלא של לב. היתי בצרות, הותקלתי באהבה מן המארב, עסק ביש.

בכל היופי הגדול לא ידעתי את אשר עלי לעשות. התלבטתי האם ללכת לכאן, או לבוא לשם { אם בכלל ואם כאשר }. מן חוסר וודאות תקף אותי והבנתי כי יתכן ועשיתי טעות. אולם, מה יקרה עם אלך בדרך אחרת במקום זו, אשר בה אלך? האם הדבר הזה ישנה לגבי עתידי או אולי לא. לבסוף הרי אהיה  חיב לבחור את דרכי. כלומר, מישהו יהיה חיב לעשות זאת.

נתתי לרגלי להוליך אותי אל התשובה, כשהתקרבתי ראיתי שהיא עדיין עמדה באותו המקום. שוב לא היתה לבד, אלא עסוקה. שדיה הגדולות נראו תפוחות עתה יותר כמו בזמן שעבדה, כמו בזמן שעבדה.

הבטתי מעבר לכתפי לראות שלא עוקבים אחרי והתחלתי להתקרב אליה בצעדי בלש. שושי ראתה אותי כבר מרחוק, אך כאילו התעלמה והמשיכה לעבוד והמשיכה לעבוד.

החבר גמר בקול ושושי נפנתה ממנו סופרת את שללה. לבסוף היא ראתה אותי ופנתה אלי “בכל זאת הגעת?”, שאלה. “לא יכולתי שלא”, עניתי ביובש. “כשהזיין עומד השכל בתחת”, צחקה. והוסיפה “דרך אגב מה שלום האוהבים הצעירים?”. התבוננתי בידיה האוהבות בשעה שהפשילו מעלי את מיכנסי ותחתוני. ראשה נעלם וניגלה חליפות. “באתי בגלל האהבה”, עניתי חרש. “הרי זה כל היופי הגדול”, נאנחתי. אך שושי כבר מזמן לא הקשיבה לחברים שלה, היא עבדה ועבדה ועבדה. שוב הפכתי לזונה ממין זכר, בתוך היופי הגדול.

מור”ק

בפתח הדלת עמד הסרס”ר, בידיו מגפון מתוכו צרח בגרון ניחר:

“לקבלת הגלח”ץ נמתחת כמו זיין של כושי שלא זיין שלוש שנים”, החייל היחיד, שעמד בחדר נמתח לדום, בהשמע הפקודה. קצין שכפ”ץ בכיר פרץ אל חדר הכוננויות, המבצעיות הקריטיות ביותר. הוא הביט סביבו וכשאיתר את הטירון החל שואג עליו “שים לב טוב להוראות, הן נכתבו בדם”. הוא המשיך לרטון, תוך כדי כך שהוא מאותת בעזרת שרביט מנהיגות על מפות שונות, בו זמנית.

“אתה רואה חייל, שאג והראה בידו על קבוצת קישקושים ציבעוניים.

“אנו עוברים את המעבר, כשהרתק נותן לנו חיפוי וההנדסה פורצת את המכשול”. לפתע צלצל הטלפון “נדבר על כך אחרי הפיינל פור”, צווח המג”לח וטרק. “רגע”, נרגש הגלח”ץ לפתע, “אבל אם אני משמיד אותם פה במעבר הזה, אתה לא צריך לטהר אותם פה..ואז אין את המעבר של כוח בתוך כוח וכל שיטת החבירה משתנה. כי הקפ”קים לא ממוקמים כאן, אלא כאן. כך שהאיגוף לא נעשה משמאל אלא מימין, ולא כמו שנקבע”.

הטירון נרעד לאות הסכמה ונשם בגנבה. קצין המגל”ח הבכיר, המשיך לנאום “כן בוודאי, הדו”צ הזה הוא עניין רציני מאוד וחבל, שלא נוכל לעשות אותו באחד על אחד. ברטוב, כמו ביבש. למרות, שיהיה כאן חיפוי ארטילרי מסיבי רטוב, שבוודאי יוסיף מימד מעניין להוויה”.

ראשו של החייל נשמט קדימה ואפו ניקר את האוויר. “אתה עוקב אחרי חייל??” התפרץ הקשק”בל. חצי רדום גמגם הטירון “רק שלא תהיה פה צאלים-ג’ “. הקצק”צח הבכיר האדים כמו תפוז בשל מידי וקרא בגרון צרוד “צאלים ג’ מה?”. החייל ענה בשאגה “צאלים ג’ המפקד”.

הקצל”ח הבכיר נרגע “יפה חייל, חופשי”.