סיאנס

כשאדם גדל היקום גדל יחד איתו נכתב בסטיקר שהודבק לעמוד חשמל בסימטא צדדית בצפת.

בדרך העולה מבין הכנסת של אבוהב לגבינות קדוש. ידיים של כהן חרוטות על המשקוף פסוקות אצבעות כמו אצל סבי אהרון הכהן.

נשענתי לאחור כדי לצלם את הכתובת ובלי משים רגלי השתפשפה כנגד עמוד עץ עב כרס. הגרב בלמה את השיפשוף ומנעה מהעץ הגס לקרוע בבשרי. אבל חתיכת עור התקלפה מהפגיעה. הבטתי ברגל והפצע הזכיר לי ציור של עורב.

בלילה חלמתי כי שני עורבים תופסים במקורם השחור והמעוקל את זרועותיי ונושאים אותי לגובה רב. החמצן נעשה דלי והמאבק על כל נשימה הפך לקשה מנשוא. הגעתי אל הכוכבים לרגלי כיסאו של מלך מלכי המלכים, הושטתי ידי לאחוז בו וידי החליקה ממנו כמו מנטיף במערת הנטיפים, איבדתי גובה נפלתי ונפלתי. עד שהציל אותי מלך השדים והביא אותי בבטחה הביתה ולא שכח לוודא שחגרתי חגורת בטיחות.

התעוררתי שטוף זיעה למשמע דפיקות בדלת. היתה זו השכנה מלמטה. נערה צעירה וחיננית בלי חזיה שביקשה ביצים. ניכנסנו והיא התפשטה וחיכתה לי במיטה. אחזתי בשדה הנדיב ונירדמתי. כשהתעוררתי ראיתי שהיא מעשנת.

“זאת הסיגריה של במקום”, אמרה.

נשמתו של חזן עלתה מבין הדיונות,

היא חלפה במעופה מעל מיטתו של מקס, בשעה ששיגל בדבקות נערה מאיזה “פיק אפ בר”. הוא חיי בלופט, שהיה הצעקה האחרונה בדרום תל אביב. למעשה זה היה אסם שהוסב לדירה, תקרתו היתה בגובה 10 מטר וחלונות קטנים סבבו אותה. הנשמה ישבה למעלה וחכתה לשעת הכושר. היה קר כי לך תחמם חלל כזה. למרות מעלליו בקולומביה, בארץ לרוב התכרבל על המיטה הזוגית באלכסון.

דווקא עכשיו עבד במרץ רב על ישבן שהיה מהסוג שאהב. על השולחן נחו דונאטס שהביאה הנערה לרגל המאורע. בלי כוונה כשעלה מבין רגליה סנטרו הלא מגולח התחכך בירכה החשוף והיא השמיעה צווחה חדה “חצוף”.הוא לא חש צורך להתנצל על כך, כי היא היתה זאת שפנתה אליו בבר ואמרה ‘נלך לאן שאתה רוצה’ והוא הרגיש שבהחלט סיפק את הסחורה. 

הנשמה התאכזבה מכך שלא היה במקום “ארון ספרים יהודי” וזמזמה לעצמה את השיר “קח לך אישה ובנה לה בית, קח לך קח לך” אבל מקס שהיה שקוע בין הרגלים החטובות המשיך לשיר “אני רוכב לא ייתפסוני חי”.

משם המשיכה הנשמה במסעה והגיעה לביתי. היא עמדה מאחורי בשעה ששתיתי קפה על הגג עם אבא ונראתה כמו צל נוסף שחיבר בינינו. כוונתה היתה לדחוף אותי, אבל לבסוף ריחמה על שולץ, שדמה לאביה.

הגוזל שאימצתי, עשה צעדים ראשונים ומהוססים כתינוק הלומד ללכת אך לרוע מזלו נתקע בזפת הנוזלית שזלגה מהגג .הוא נפח את נשמתו שטיפסה בעקבות נשמתו של חזן אל הרקיע השביעי ושם התדפקו יחד על שערי גן העדן.

קונפיטורה של אבל, בערב השבעה הגעתי ל”בית יצחק”, כדי לחזק את אבא של חזן ונקלעתי להצגה של הדודה, אחותה התאומה של אימו שישבה בסלון המושקע מוקפת עדת מעריצים. היא היתה בעלת מפעל מצליח לריבה וכשחזן היה מובטל ונזקק לעבודה הוא פנה אליה מספר פעמים והיא מרחה אותו, כעת חשה אשמה.

לרגל הפקת הערב הזמינה הגברה ותאורה ונדמה לי שאפילו היגיע צלם לאירוע.

אימו של חזן פינתה כלים מהשולחן והאבא ישב על הספה והביט בזבוב טורדני, שנח בכל פעם על קרחת תורנית אחרת ונראה מיותר בתמונה הקולנית.

“עשיתי עבודת תחקיר משלי”, אמרה הדודה למיקרופון “הצבא אומר שהוא התאבד, אבל לי יש תיאוריה אחרת. לדעתי הוא נרצח והם מטאטאים את זה מתחת לשטיח כדי לא לשלם פיצויים.הבת שלי נסעה עכשיו למקום האירוע, כדי לראות מקרוב את רגעיו האחרונים של בן דודה”.

היא נופפה בידיה “לא יעלה על הדעת, לא נשמע כדבר הזה, הטיוח לא ימשך. אני ראיתי את הפנים שלו הן היו שלמות, היה לו כדור בלב, מישהו ירה בו, זה היה רצח לא התאבדות”.

זה הספיק לי. עמדתי וחיבקתי את האבא. לחצתי את ידו והוא לחש באוזני “פיסלתי מגוש הזית בובה בדמותו של בני. הפיה כחולת השיער תראה שהוא טוב לב כמו חזן ותהפוך אותו לילד, לילד אמיתי”.

עשיתי את דרכי אל הרכב, הרוח נשבה בחוזקה וניפחה את מעילי. ריחפתי באוויר לעבר הים. מעל המלון בו עבד אבא של חזן, השתרעו עפיפונים שמילאו את קו החוף כולו. אליהם היו מחוברים נערים, ברוקרים וסתם בני אדם ללא אופק נדל”ני ברור. השמש זרחה מבעד יריעות הבד הדקות והפיחה בהם חיים כמו בכנפיי פרפרים דקיקות. במעופן נדמו לבועות סבון על פני חלקת השמיים.

על מעקה הטיילת עמדה דמות מוכרת וידה קטועת האצבע משוכה לפנים. זה היה האב השכול שהסתכל בעפיפונים שנשאו עימם הבטחה גדולה לגאולה. בהחלטיות עבר את המעקה החזיק בו בידיים פשוטות לאחור. לאחר שלחש את “קריאת שמע” התמסר גופו לרוח הערב הקרירה. במעופו דמה לאחד העפיפונים, אך אז החל לצלול לעבר הים. בצעירותו בברזיל היה אביו של חזן שחיין מצטיין והיה רגיל למתוח את ידיו מעל ראשו בזמן הקפיצה, אבל הידיים כשלו מלהגן עליו וגופו השברירי התנפץ אל המים הקשים .

הנשמה של חזן שלא היתה כבר חזן, אלא מעין הילת אנרגיה חשמלית שנותרה ממנו צפתה במחזה. היא לא יכלה לעצור בעצמה ודמעותיה יצרו ממטרי גשם דקים וכך במותו ציווה לנו אביו את היורה”.

זאת היתה תשובה ארוכה לשאלה למה אני לא מייעץ לאיש לעזוב את העבודה. היה לי חבר אחד שיעצתי לו ומאז רוחו מלווה אותי, אני מסתפק במלווה אחד, אין צורך בפמליה.

המסיבה התקיימה במכמורת

מקס עבד שם מהבוקר עם שני אחיו. הם גידרו מקום. מיקמו תאורות והכינו הכל למסיבה. בשעת ערב הגעתי והחניתי את הרכב בחניון.

ג’יפ ובו חניבעל ואבו זקן הגיח במעלה הדיונה. חניבעל נופף בפרוטזה שבידו לעברי וכיוון אותי לכיוון המתחם המסיבה.הוא התקשה ללכת בחולות משום שהקטיעה מתחת לברכו הצטמקה עם השנים והתותבת כבר לא ישבה בטוב.

פסעתי על החוף לפי הנחיותיו לכיוון המסיבה.

על החול הרך והרחב היו פרוסים אוהלים קטנים ולידם שימשיה בקבוק יין, קרם שיזוף ושמיכה. חלק מהזוגות היו שכובים מחוץ לאוהל וחלקם השתעשעו במים. חוץ מזה החוף היה ריק. הגעתי למתחם שגודר בין סלעים גדולים ופראיים. בפניו נשם היןם ובגבו עמד צוק כורכר עצום. פסעתי לכיוון פינת הבשר כאשר אבו זקן הבחין בי וביקש עזרה בתליית המנורות. נרתמתי מיד לעזרה מעודד מקולו האדיב. 

שרשרת המנורות נמתחה מצד אחד של המיתחם ואבו ביקש ממני למתוח את השרשרת מהצד השני. עשיתי כדברו סוף כל סוף אי אפשר לסרב פקודה. כשהגעתי לאמצע המתחם נתן לי להחזיק את שרשרת המנורות שנמתחה מהצד השני והלך כשהוא משאיר אותי עומד במרכז כמו עמוד חשמל אנושי כששתי ידי באוויר. זה נראה לו מצחיק. כמו אז ששאלתי אותו אם הוא צריך עובדים והוא אמר “כן אבל לא אותך”.

יום אחד אני אנקום בו ואגלה לרשויות שבנה מרתף בלי טופס 4.

גם חניבעל הגיע יפה כתמיד והילה מתנוססת סביב ראשו הגאה. הוא זז שניה לפינה וסגר עיסקה של מיליון יורו עם הגרמנים וחזר אלינו. מקס סיפר לי שהוא חזר כעת מתערוכה בגרמניה. “איך שהוא עומד שם פתאום שומעים בום, נישבר לו הבורג המרכזי שמחזיק את העקב בפרוטזה והוא צלע מישם והלך למלון לקחת את הרגל ספר”.

התבוננתי ב”זאת עם האדום” וקפאתי.

כשהייתי נער קראתי הרבה סיפורים על אבירים ותמיד הופיע שם קטע שלא הבנתי. בלילה האביר היה פורק את סוסו, מוריד את שריונו ויושב לבדו בקרחת יער לאור מדורה. לאור הירח היו נגלים תחת לכותנתו פצעי קרב שמעולם לא הגלידו. תמיד תהיתי איך יכול להיות שפצע לא מתאחה. בספר ביולוגיה סופר על מקרה דומה למקרה האביר: חייל נפצע מכידון במלחמת העולם הראשונה והחור שנפער בבטנו לא נסגר. הרופא שטיפל זרק פירורים דרך הפתח וגילה את פעולתם של מיצי העיקול בקיבה.

“ציפורה?!”, לחשתי והרגשתי איך האישה שלפני עשרות שנים זרקה לי כמה פירורים, פתחה בי את הפצע המדמם מתחת לשריון הקשקשים.

הלכנו לאטנו בשעות הערב המאוחרות בשדות שליד מנזר השתקנים.

מרחוק ניבטו אלינו טנקים מכל המלחמות שהיו שהשקיפו לעבר המלחמות שעתידות להיות. נקלענו להופעת רוק, זה היה כאילו חללית באה ונחתה אצלנו ומתוכה יצא רוג’ר ווטרס אפוף עשן. העשן הכחלחל השתקף בעישוניו ועטף אותם במעטפת לבנה, כמו אז כשישב בשלג עם אשתו וביתו איש שעבר שם עם עגלתו אמר לו שעוד מעט ירד החושך ואז בודאי יקפא הדם בעורקיו ויהפוך לנציב מלח. מאז העדיף לא להסתכל לאחור כדי שלא יהפוך לנציב מלח. האיש הפך לחסיד אומות העולם וסבא הפך לחי.

יום אחד כשישבתי איתו במרעה הלכה לאיבוד כיבשה ואני התנדבתי ללכת ולחפשה. לא מצאתי טעיתי בדרך ואיבדתי את דרכי. כשחזרתי אליו לפנות ערב מצאתי אותו יושב ומתבונן. על מה אתה מסתכל שאלתי. על הכבשים ענה סבא. אני לא רואה כלום אמרתי.

כי כשאתה מסתכל, הג’ינס שלך מסתכל, הסלולארי שלך מסתכל, ההשעון שלך מסתכל, וכשאני מסתכל רק אני מסתכל. 

“נמאס מהבדיחות העצובות שלך”.

“ולאן הובילו אותי הבדיחות השמחות?”

“ולאן יובילו אותך הבדיחות האלה, אי אפשר לדעת”.

“זה המקסימום פרגון שאפשר להוציא ממך? – אי אפשר לדעת”.

“מה לעשות, אני לא קהל היעד שלך, זה ברור”.

כל החיים אתה מחפש נפש תאומה. פתאום נופלים לך התאומים, אתה ניגש לטלוויזיה ולא מאמין. כאילו שנפלו לונדון וקרשנבאום.

בערב היו לי כרטיסים למופע של אורי גלר. אמרתי אני אלך. לקחתי את אחי ונעלתי את סנדלי הזהב המקונפות שלי ונסענו להופעה. תור ארוך של אנשים הסתרך ליד האולפן והאזין לטפטוף טיפות הגשם במרזבים שהיה מונוטוני כתקתוק שעון אורלוגין ישן, כזה שיש בבית של סבא. בייחוד אם הוא בן 99. .

בזמן האחרון, מאז שנולדה אן, לא ישנתי טוב והרגשתי שהאנטליגנציה שלי יורדת ויורדת. עד שכמעט נעלמה כליל. חשבתי מאוד לאט הרגשתי את הגלגלים מסתובבים בלי שמן סיכה. הרגשתי רוח על העין מין קור כזה, ניסיתי לעצום אותה והיא לא נעצמה. צחקתי והחיוך יצא עקום. כנראה מביישנות. נכנסנו סוף סוף לאולם. והתיישבנו בטריבונות. מי שנדחף ישב בטריבונות, אני בעלת הנימוסים הפולניים נשארתי בין האחרונים והתיישבתי על המדרגות בדרך ליציע. מנהל הבסמה ביקש מאיתנו לא לדבר לא לשיר לא לנשום. הורה לנו לכבות פלפונים וקוצבי לב והתיר לנו רק דבר אחד והוא – למחוא כפיים כשירימו לנו שלט. אורי כמעט לא אמר דבר. הוא ישב עם הגב  וכיפף כפית, כשהכפית התכופפה הרגשתי שהפנים שלי מתכופפות. קמתי לצאת אבל שומר הכניסה בעל עין הזכוכית עצר אותי ואמר לי שלמרות שישלי “פאציאליס” – אי אפשר לצאת כי מצלמים. אמרתי לו שאם הוא לא רוצה פאדיחה בשידור חי שייתן לי לצאת לפני שהחיוך מגיע לי לתחת.

למזלי מצלמת רחף טועה פגעה בראשי ופוניתי משם על אלונקה. ליד השירותים פרקו אותי ואני קמתי. הידקתי את סנדלי הזהב והתייצבתי במוקד הרפואי.

הרופא איבחן אצלי דליפת רגשות קשה ושאל עם אני אחרי ריב אוהבים. התבוננתי בו. היתה לו צלקת ארוכה שעיטרה את לחיו הימנית וגרמה לפיו לנטות בצורה חדה שמאלה. אמרתי לוט שכואב לי הגרון ושיש לי רשרושים באוזן והוא שאל “באת לבחון אם אני יודע לרפא את כל המחלות?”

 הקשבתי לו וחשבתי שאם היה לי כפתור בעזרתו יכולתי להחליף רק את קולו הוא היה נשמע כמו רוכל בשוק. “ד”ר אני הולכת למות?” שאלתי אותו והוא אמר “אין לך כלום אולי קצת התקררת, לכי הביתה”.

למחרת התעוררתי וחצי פני היו משותקים. גיליתי את זה במקרה כששתיתי כוס קפה והמשקה זלג על צווארי ולתוך חולצתי. התבוננתי בראי ולא זיהיתי את עצמי. מישהו או משהו לקח לי אותי, גזל את עצמי ממני. רציתי להגיש תלונה במשטרה אבל קודם כל נזקקתי נואשות לטיפול. 

הרגשתי כמו בדיחה עצובה”. צלצלתי לבן זוגי והוא אמר “יש מסעדת סושי חדשה בכרמל, בין דוכן הדגים למלפפונים הירוקים”. הרגשתי שהוא לא קולט את גודל המצוקה, לא נעים להגיד אבל באופן עקבי כשנזקקתי לסוג של טיפול רפואי הוא לא היה שם”. לא תמיכה, לא שיחה, לא מבט.

צלצלתי לרופא שבדיוק היה על המזוודות בדרך לחופשת סקי באלפים. “ד”ר אתה חייב לעזור לי “, התחננתי. שבועת היפוקרטס עמדה לצידי וזכיתי באיחור להפניה לנוירולוג ומשם הדרך לסטרואידים, לזובירקס ולפיזיוטרפיה היתה קצרה. לקחתי את הפנים שלי בידי ויצאתי אל אור השמש בדרכי המפרכת לשחזר את חיוך 1,000,000,000 $ שהיה לי.

בשמיים ריחף כדור פורח שעשה את דרכו מדימונה.

בדרכו עבר מעל ארובה משונה שפלטה לאוויר אדים לא מזוהים וחלא ניראים. הנווט. הציץ לתוכה ואמר “נונו ועוד פעם “ואנונו”. הוא מילה גז נוזסף בבלון שהימריא בזויות משונות מצייר בשמים נוסחא מוזרה: E=MC2 

הוא הנחיט את הבלון בלב השמורה והתבונן בתנינים לראשונה מאז קיבל 700 בפסיכומטרי נוכח שתנין הוא באמת יותר ירוק, כי הוא ירוק גם לרוחב. יבחושים שהיו הכלאה בין יתושים לפרעושים אכלו בו בכל אחד משלוש הפיות שלהם. ארנבי הענק שהיו עשויים שוקולד והמחישו לו שבארנב זכר יש יותר שוקולד בגלל הזקפה, התבוננו בו בתאווה. אנטילופה חד קרנית שהיתה עסוקה בחישוב קיצם של החתולים לאחור, תוך האזנה לגבר הולך לאיבוד של שלמה ארצי עשתה לעצמה פירסינג בדגדגן. 

נשר זקן טרח על איסוף נוצותיו מהפודרה והדבקתם לקרחתו בעזרת רוק ורוד. זברות זרחניות נטולות פסים שתו לרבייה מנחל הגופרית, שנימשך למרגלות הכיפה והארובה, וחלחל למי התהום.

הנווט נגס בגלולת יוד וגילה שאינו יכול לבלוע כיוון שאדי האבק גרמו לצווארו להתכווץ לעובי של צינור עיכול של דוגמנית מסלול. כזאת שמתקיימת משני ענבים, שאת אחד מהם היא מקיאה.

הוא הודה לאלוהים הטוב או לראש הממשלה על כך שטרם זרע במכון לרפוואה משפטית באבו כביר שהתמחה בסחר איברים, עיבור נשים, לחשים, פעלולימצלמה, מסיבות רווקים והוצאת עין הרע.

ברגע זה חלפה במוחו מחשבה שהיתה ברורה לעין בגללגולגלתו השקופה. הוא הצטער על כך שירד עלי אבל היה מאוחר מידי נקמתי היתה שלימה. שוב לא יצביע על בגדי הסגולים על רקע הרי אילת ויאמר “שלום, פרסיליה מלכת המידבר”. שוב לא יגחך למשמע כשלונותי הרומנטיים ויאמר “אני הייתי תוקע אותה על ראש הגבעה”. כעת הוא ידע שעל ראש הגבעה עומדת פרה – פותחת וסוגרת את סגור ליבה.

“שלום את לאה”?

“כן אני שמחה שהגעת”

“זה אני וזה החיוך העקום שלי”, אמרתי ושמתי את השקית עם שרידי החיוך על השולחן.

“בוא שב כאן”, אמרה ושמלתה הארוכה ליטפה את ריצפת המכון בקלילות. היא שמה ראי מול פני והדגימה לי את התנועות שעלי לעשות. זה היה כמעט בלתי אפשרי, כיוון שהדלקת פגעה בשרירי הפנים ושיבשה את תנועתם.

תרגלתי בכוח ולאה זמזמה את “אחרי הכל את שיר”, ואמרה שהיתה לה התגלות שמימית בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה, היא הרגישה שעומד מולה שלמה המלך.

אני העדפתי את שלמה בר ו”הברירה הטבעית”, ראיתי מזמן הופעה שלו בחדר אוכל של מוסד ישן. הוא הגיע לבוש בלבן עם גרביים לבנות, מצנפת לבנה וג’וינט לבן. היתה סביבו הילה ותחושת קדושה. כשהוא התחיל לנגן אנחנו התחלנו לעוף. אם בית המקדש של שלמה המלך היה קיים שלמה בר היה מנגן בו לעולי הרגל.

ידה הטתה את ראשי לפנים ומרחה לי ג’ל על הצוואר “פעם הינו עושים את זה עם מנורה כחולה, אבל עכשיו אני עושה לך אולטרא-סאונד”. ידה מרחה ברכות את הנוזל הכר על צווארי והניעה את המכשיר בתנועה קצובה למעלה ולמטה, כשהיא מתחפרת אל תוך שרירי הצוואר המנוונים.

“אני רואה במוניטור שיש לך בן”, אמרה.

בגלל שהייתי המטופל האחרון היא ליוותה אותי למכונית. המעלית היתה תקועה ולאה סימנה לי ללכת בעקבותיה לעבר מדרגות חירום צרות שהובילו למטה.

“את חוטפת אותי?” שאלתי.

“הגענו” אמרה והראתה לי בחיוך את הכיוון לחניון.

חיכיתי בקוצר רוח לפגישתנו הבאה. בבית תרגלתי כמו משוגע מול הראי כשאן ביתי הקטנה מסיעת לי במבטיה. לא הבנתי למה קרה לי הפיגוע הזה עד שלאה אמרה “תודה לאל שעצר את רכבת העבודה המוטרפת וזימן לך אפשרות להכיר את ביתך התינוקת”.

אכן חייתי במירוץ עכברים, נע במעגל שאינו מוביל לאף מקום ופתאום כשאתה לא שם -אתה לא קיים.

“כל מי שחושב שאין לו תחליף שיכניס אצבע למים ויוציא אותה – הוא מיד יבחין שלא נשאר חור,

בחיים אין חלל ריק, הכל זורם”..

 בפגישתנו הבאה הבאתי לה זר עם הקדשה “תודה על הטיפול המסור והאור שאת מביאה לחיי האנשים”.

“אני נשואה לרב”. אמרה וכשראתה שהסמקתי הוסיפה “בוא חתיך”. לאה הובילה אותי אל מיטת הטיפולים והסיטה ביד מאומנת את הווילון. “עכשיו אראה לך משהו שאף פעם לא ראית”. היא התכופפה, הפשילה את שרווליה והציבה מול פני ראי. הבטתי בו בחשש ונשקף אלי חיוך. תחילה מבויש ואחר כך יציב ובוטח.