סנדוק מחמד

זיווגיות

הילכו שניים בלתי אם נולדו

ויפה שעה אחת קודם.

מה השעה אצלך?

רבע למאה הקודמת

חצי לפני המלחמה הבאה.

זה מלא מידי.

נימלאה כוס התרעלה

נימלטה כוס היגונים.

נימלחה בדעתה.

מחמאה מולחמת למחאה.

שלום – להפסקת אש

דיון – לדור הבא.

עדממה

ריח הגשם כהתמזגות הטיפות עם האדמה,

הן כבושם הנפלא מכולם

העוטף אותך עירומה.

כחלק ממני, הנלקח אל בינות לאנשים.

כל יום שעובר מרחיק טיפות גשם חמות

מאדמת לב נרגשת

למראה אוהב.

*

כל השמש הפציעה, פצעה את המילה.

בעולם רדוף בניצוצות שיר,

הבולם את המילה.

*

מדבר אל הצוק בתרכובות שאינו מבין.

יש לרחם עליו,

כי ללא מילים כי ללא קול.

*

מאשר אותך.

גוף, גליל, ראש ונשמה יוקדת.

על ספל מהביל בלהט יצרים

שותים המבטים ולוגמים מלא גרון.

אפיריון השקט סביב חותמנו

טובל מהמורות באדי מאבק מתפוגגים.

השורות נכתבות במגע העין בדף

ובכוס הקפה ובך ובשקט.

*

דיגלך דגל הנס,

דמותך לשווא עליו דוהרת.

מוחך לשווא מאומץ ולשווא נימצא.

היכלך דום.

ואני שקט, עורבה פרח

ודם ניגר בעיני המקום ובעיניך

מהמערום

אוהב עדיין, בטרם ירחים שקועים

בדומן חוף מטולל שלכות.

עת שקיעת אגסים מתרוננת,

חדל הלב את שהבטיח לנו.

בעצם ידיך ילדת חלומנו.

השקת כאבים על דלתות ועל פתח.

רינת שיכחת-הנדוד הועבה,

באמש הצלול, הגאה שנדם.

*

דמותך נגלתה לי בין העצים

מתוקת פטמות.

גשם בפתילי שערותיך

ואני במסילת הדבש אעלה.

*

רוצה ללבוש צילך על ידי כמו

כפפה.

לילד אותך שנית מבין נשימותיך.

כליליילה

חורף. מים כבדים נופלים ברעש

על רצפות רחוב בנאליות.

אנחנו בחדרי חדרים נופלים זה על זה.

בלילות הקיץ השרביים, כשריח המלח נישא אביך.

מים זורמים למרגלות הרחוב

במין גאווה ושיפלות בנאלית.

*

מבינה את אשר נאמר בטרם הליכות יחפות

על חוף קודר של תום יומנו.

ב”אנשהו” משיקים כוסות אך לא לנו.

אסורה לי ולעצמך בידי צמית אוהב.

אהבתכם שומר מפתח של הבטחה.

את לילותיי שומר כנראה

אשר נדר לשמור לילות.

*

מסוגלת ברגע אחד לכבות את

כל התלהבותי במילה.

במבט. באמירה. בנגיעה

והכל הופך פתאום ליצוק בתוך בטון.

הבל המילים כלוא, קשור, סגור.

הכל זקן עייף ובא בימים.

*

בתוך נשמותינו מכה.

גני עיניך נמלאו עד גדות.

ידי זלגו לתוך גופך.

הפנית את אפיק מבטך לתוך בארות מוחי.

“על מה אתה בוכה במיים?”

זה סתם גשם אמרתי, מחייך.

בטיבעיה

דרך גבר באישה

כדרך הלבה במורד הר גועש.

זולג ובוטח, מפלס דרך

וכובש קרקע מפוסלה.

מכלה את היער ומכריז ציה.

והנה נופל לים ברעש תסיסה מבהיק.

*

הבושם שלה מכה אותי בצבעי ירוק וצהוב.

שערה שובה אותי בצבעי דרכים.

לצד אלון מונח ראשי אצל מדמנת לב.

חרישית היא הרוח ושובבה

ירויה לנשיקת אוהב.

*

כצבי העובר מהוסס וחושש.

כילד המתגנב מאוכזב לגשש.

כידיים מלאות חיות המבקשות למשש.

כים אשר לא פוסק סודותיו ללחש.

כך תם הקרנבל הרוגש.

.נפלא איך שמפציעות מילותייך

כתיבתך מרגשת ..נכנסתי, קראתי נפעמת, כתיבה ייחודית

וכמו שאמר לך אשכול נבו:”חריפות ריגשית בלתי מצויה”…

בהצלחה לך ידידי היקר…

Anat Yashar