ערב מנוגן

ערב מנוגן

בריח קינמון

כתם הוורד

בכד.

כל העולם הגדול

ובכיו

.נמוגים ברגע אחד

רקוויאם

מת העץ בחצרי

אמרה,

בירך האביב את עלי העצים

את כותרות הפרחים

ורק את העץ בחצרי

לא בירך

וקמל.

לב שבור ממאן הינחם על עליו שנשרו

מת העץ בחצרי

אמרה,

והיתה כמתאבלת

על

ידיד

קרוב.

שלל פרחי בגוניה

לדוד בוגלר ז”ל

שנשאר צעיר לנצח

במלחמת יום הכיפורים

שלל

פרחי בגוניה

ואבני מרצפת

רוח מלחשת

בין

עצי הברוש

שיש מעוטר

במרקמים של

עצב

אותיות רוצות

לנצח

את שמך

ללחוש.

עם שחר

היגשתי לך

סלסילת שחרית –

מפה משובצת,

פרחי חמנית,

וספל קפה מהביל

וצנים חם,

וריח של בוקר

טרי ומבושם.

ופתאום

רציתי את השקט.

לא עוד

מלים.

לא עוד

צלילים.

רק דומיה

של

קשב

ואור –

לקרוא

באותיות לבי.

נערה

מחוללת לה

באולמות מחולות

דמיונה.

בשמלה לכל יום

ותלתלים קשורים בסרט מחורז

והיא אוהבת אנשים שאינם מרובעים,

וכותבת להם

שירים

באנגלית ובצרפתית,

והיא חיה בוודאות

כמעט לא מציאותית

של פריחה

צלילי אקורדיון

וקולה של אדית פיאף,

מעבירים אותי אל פריז רחוקה,

רומנטית-זוהרת.

געגועים אל עיר לא נודעת –

אולמות ריקודים ויין אדום עתיק.

נסחפת בוולס מהיר,

קול עמוק ונדיר

מרקידני.

סובבת באובדן-חושים

כפריז משתכרת.

שיר ערש

אם ליטפה לחייה של בת

אדווה קלילה על פני המים

ועל הסלע צדף נצבט.

חיוך של אושר על שפתי הבת.

דג אל זוגתו במים

באהבה ניבט.

אם נרדמת למראשות הבת.

שני מלאכים בשמיים

שומרים על קדושת השבת.

ומעל לכל

שוקעת

שמש

כמו

שושבין של

כל החתונות

עם רדת ליל

והוא

לבד.

לזהור

בשיריה של

המשוררת זלדה.

לטבוע בנרותיה,

באמונתה

כמו בבאר.

המשוררת זלדה,

אחרייך –

באש

ובמים

ובנהרה.

האדאג’יו של ביזה

הוא הסגריר שבחוץ

הענף שנטה

והעלים שצנחו

אט

אט.

האדאג’יו של ביזה

הוא כנראה גם

הצופית הקטנה

היונקת עתה

את דיבשו

של

פרח הפוקסיה הזה.

פגישה ראשונה

איני יודעת

מה לבשת בבואך.

אבל עינייך –

הסוקרות מצד אחד,

חמות ומחייכות

מצד שני,

זכורות לי היטב.

נוטעות בי תחושה

שאת בביתך

ואני זו

הנכנסת בשער.

אותיות מרקדות

על פני הנייר

למקצב מטופף וקרב

של תופים

וכבר מצטיירות עוד

שורות

של מלים

נשורות

על דפים.

כחופים של

אוקיינוס עמוק

ומלא בגלים

יחפים.

חלמתי חלום רע.

אמרתי.

וכבר הייתי בחיקם.

קטנה ומאושרה

בתוך מיטה רחבה וגדולה

וכבר היה

צבע אחר

לחלומותיי

וחיוך על שפתי

ואהבה –

שהמיטה קטנה מהכיל.

שחרזדה של

רימסקי-קורסקוב

מזכירה לי

שבת של ילדות.

המבוגרים שיחקו רמי בסלון

שהיה מלא

בציוריו של סבי

הפטיפון ניגן שעות נוספות

ואני

היבטתי שלווה

ושקעתי בסיפורי

אלף

לילה

ולילה

תינוק שלי ישן.

על גבו

ציירתי

שיר ערש

באצבעות של

רוך,

טבולות בלילה

תם

שעוד אינו יודע

דבר

אלא

טוב.

כל אחד הוא תו

ביצירה סימפונית

כל אחד הוא שיר

שלא תמיד מושר

וגם הצעקה

של הרוכל בשוק

שווה לתפילתו של הצדיק בבית-תפילה

ששתיהן

מבקשות רחמים

ושומרות על קיום

ומקבלות מחילה.

השעה מאוחרת.

אדאג’יו של אלבינוני

מרטיט ליבי

ופורט על מיתריי

בעודי מסדרת

בפרוזאיות רבה

את הבית.

מטאטאת ואוספת

מנקה ושוטפת

מלווה בכינור ראשון

וכלי קשת.

ומבלי משים

עומד הבית

מבריק בניקיונו

ודממת פרולוג

עוטפת

אשה עייפה

רוויה בצלילים.

חלום

והשמש עומדת

בגבעון

שלנו

אנחנו –

ים

ורוח

וחום

ומשי מלטף.

אנחנו

מנוגעי אהבת ירח

בעמק איילון.

לא

עוד

מלחמה!