Artwork from the book - נפל מהאגו ויצא בפציעות קלות – סיפור מהווי ההור(ע)ה by Yoged Amnon - יגודז'ינסקי / Yagodjinsky - יוגד אמנון - Illustrated by אמנוני מאמי - Ourboox.com

נפל מהאגו ויצא בפציעות קלות – סיפור מהווי ההור(ע)ה

by Yoged Amnon - יגודז'ינסקי / Yagodjinsky - יוגד אמנון

Artwork: אמנוני מאמי

עלייתו ונפילתו של המורה לספרות

“זאת הרשימה שלך” נאמר לי על ידי המורה לשל”ח בבוקר היציאה לטיול השנתי. “תבדוק מי צמחוני, מי טבעוני ותסמן זאת ליד השם.

אחר כך תוודא, שיש לכולם כובעים ושלוש ליטר מיים. עוד מעט תקבל מאבטח וחובש ותוכל לצאת לדרך. מובן שרבים לא הביאו מיים וכובעים סרגתי כובעים מבית הספר ותפרתי בקבוקים. ערכתי הכרות עם הצוות שלי ועשינו דרכנו ישר לתוך הפקק, העדפתי לעשות מה שפחות עצירות ולהגיע ישר לתחנת הדלק של דימונה.

עצרנו להתרעננות בדימונה, פגשתי שם את יתר ההכיתות וכן את הר רוזנברג, ששימש כמורה מלווה לכיתה, שהלכה במקביל אלי. חיכינו בקפיטריה לקבלת המדריכים. המורה לשל”ח הממזרה, ציוותה אלי את המדריכה החתיכה ביותר. לאחר הצטידות בג’ריקנים, נסענו אל השטח, כשאנו חולפים על פני בסיסים צבאיים. החום היה רב והילדים התנהגו למופת. הסתדרנו בשורה מסודרת מול הירידה למכתש ואני מרחתי את עצמי בקרם בעל מקדם הגנה בוץ. הלוואי, שהייתי תימני”, צעקתי. הילדים שאלו מאיזה מוצא אני. הודתי, שאני מילדי תימן החטופים. “זה בסדר”, הרגעתי אותם “גם אימא שלי חטפה שוק”?

1

בשל הטיולים הרבים באיזור, למדתי את לקחי שדה בוקר וחבשתי כובע ב’ צהלי וחולצה בעלת שרוולים ארוכים. היה חמסין וכבר בירידה למכתש נגמרו לנו כמעט כל המיים. התלמידים החלו לחוש חולשה ותשישות. החובש התחיל לצעוק, שהוא מסיר אחריות מכל מה שקורה כאן וצריך מהר להנחיט מסוק ולפנות את כולם מכאן. התברר, שהחובשים כלל לא היו מצוידים באנפוזיות. הקשר מת וכאשר חודש התברר, שאף רכב פינוי אינו יכול לעבור בתנאי השטח הקשים.

נאלצנו לחפש אלטרנטיבה. יש לציין שהחובש הקרבי גילה תושיה יותר מכולנו. הוא פתח מפה וגילה נקיק, אשר התקדם בכיוון הרצוי.

בשלב זה התעשטתי אני והתחלתי מקים את הילדים על רגליהם ומזרז אותם לנוע לעבר הנקיק. שערנו שהוא יהיה מוצל ואכן כך היה.

עצרנו שם להתארגנות, שתייה, אוכל קל וטיפול בנפגעי החום.

ילדות רבות נפגעו, בעיקר משום שלא שתו מיים במידה מספקת. אני האצתי בילדה שנראתה, כמו ילדה בבית ספר יסודי. אך כל פעם שסובבתי את ראשי היא ירקה את המיים. נתתי לה סוכריה ושוקולד ובקשתי ממנה להיות כל הזמן ליד המדריכה.

 

2

מיניתי את הבנים להיות אחראים בילעדיים לג’ריקנים. הדבר עורר התמרמרות. חסמתי את כל הדרך וצעקתי “לא מעניין אותי מי בסוחב תוך 30 שניות כל הג’ריקנים באויר”. כמובן שהם הורמו מיד.

לפנות ערב הגענו לטיולית. הילדים לא נהנו “מהמסע המזורז להכרת המכתש הקטן” ונרדמו בטיולית, כמו ילדים. אני גררתי ועודדתי את רוית, שהתעקשה לסחוב בתיק שלה את כל ארון הבגדים עם המגירות והקולבים. בשלב מסוים אני עצמי נראיתי, כמו קולב מהלך מרוב תיקים, שהיו עלי.

הגענו שפוכים אל המגורים. ניגש אלי “רמבו”, שהיה יוצא סירת ה 101 ומונה כאחראי על המגורים. הוא הגיש לי רשימות שמיות עם מספרי חדרים ומפתחות והורה לי לסדר את התלמידים והתלמידות, על הדשא, לצורך כניסה לחדרים. לאחר תדרוך קצר והקראת הוראות ביטחון פיזרתי את התלמידים לחדריהם ואת התלמידות לחדריהן.

בזמן ארוחת הערב, התלמידים התנפלו על הדלת והיינו צריכים להדוף אותם בכוח החוצה. הם רצו לשבת ביחד ולכן הדפו בכוח מורה, שכמעט נמחצה. איש הסיירת הביריון נלחם כמו אריה. עזרנו לו בקשיחות, אך בנחרצות לערוך שם סדר. שתי בנות אמרו לי “הסתכלנו עליך מהחלון, כשאכלת מרק עם הכף, כמו ילד קטן”.

3

בערב נערכה בחדר האוכל הרקדה ישבתי על השולחן הצדדי והבטתי במתרחש. אחר כך הגיע זמר עם אקורדיאון ומתופף עם שקופיות והחלו לעשות שירה בציבור. בקשתי מהמורה לספורט, שתגיד לו שאני רוצה לשיר. היא נגשה לבסוף, הרגשתי התרגשות של פרפרים בבטן, אבל רציתי להרשים את המדריכה חוץ מזה סוף סוף היה לי קהל. נגשתי עם המעיל וברגע האחרון זרקתי אותו בדאווין והתישבתי. הרמקול היה נמוך וגם הצטרפתי באמצע השיר אז שרתי בעמידה “זה גילה המוקדם, או גילי המאוחר..”. שרתי בזיופים, אבל בדאווין ובכיף קיבלתי מעט מחיאות כפיים וחזרתי למקומי. מעטים נגשו לברך אותי אז עברתי ביוזמתי בין האנשים ושאלתי אייך היה. “אתה אליל” אמר לי המורה לספורט. בסוף הערב הזמין אותי שוב הנגן מחוסר מתנדבים “שרתי את אלה, אלה, מה הבחור עושה לה, הוא המלך של השכונה ..

היא תמצא את עצמה זרוקה על הכביש”, האורות נדלקו והילדים באו ללחוץ את ידי אחרים רק התמוגגו מרחוק “תגיד אתה זמר או מורה”?

שאלו. היתי בשמיים, כל הגוף שלי קפץ. המורה לספורט כינתה אותי “סמל סקס” וקרצה לי בעינה. אמרתי לה שאני “סמל בדידות”.

4

הסתובבתי בישוב הרדום והזיכרונות הציפו אותי. קניתי ארטיק ופחית וישבתי על המדרכה ליד המדרשה נזכרתי במקס ובחבר’ה, שלמדו איתו. קבוצת תלמידים התקרבה אלי, החלטתי שזה זמן טוב ללכת לישון. בלילה החבר’ה לא הלכו לישון. הם ישבו מחוץ לביתנים וניגנו. החלטתי לא להתערב. הר רוזנברג ישב, עישן איתם יחד ודיבר איתם על החיים. הוא חזר נרעש וסיפר, שראה מדורה ליד אחד הביתנים. יצאנו החוצה והתקרבנו למקום. הארתי עם הפנס וראיתי שאלה שני תלמידים שלי. ביקשתי שיכבו את האש הם עשו זאת, אבל ביקשו להישאר עוד קצת בחוץ, “בסדר”, אמרתי “אבל תחזירו את השמיכות חזרה אחר כך”.

בבוקר ערכנו השכמה. המורה לספורט באה עם טייפ ובעזרת מוסיקה העירה את כל הבנות. אני לא העזתי להתקרב לחדרי הבנות, זה היה עוד הרגל מהצבא, השארתי את המלאכה הזו בידיה. דפקתי על הדלתות והקראתי לבנים את זמני פינוי החדרים. תלמיד אחד, שלא היה שלי אמר שהוא לא ינקה. התקרבתי אליו לפנים לטווח אפס “מה אתה לא תעשה”, שאגתי. מספר תלמידים לא הגיעו לטיולית. רצתי לבדוק היכן הם. לקחתי איתי עוד שני תלמידים ודפקנו על כל הדלתות. “זה כמו בחיפוש מבוקשים”, אמרתי. בסוף מצאנו אותם ישנים במיטות. “אתם גנובים”, צעקתי “כולם מחפשים אחריכם”.

5

הגענו לנחל חוורים, אך בגלל ההליכה של יום אתמול ילדים רבים לא חשו בטוב. על פי המלצת החובש הותרתי כשליש כיתה בטיולית, בהשגחת הנהג. בהוראת המדריכה, נחלקנו לשתי קבוצות, לצורך משחק.

המדריכה הציעה למכירה תכונות של צומח. עלים בשרניים, שורשים עמוקים, יכולת ייבוש של חלקי הצמח, פיוניות מוסתרות בגבעולים, פרחים יפים, עלים שעירים ואנו היינו צריכים להמר ולקנות את התכונות, שחשבנו כמתאימות מכל. “עשיתי ביוטופ על צמחי חוף ים” השווצתי. למרות העצות שנתתי הקבוצה שלי הפסידה.

בנקיק של הנחל, היו צבעים בתוך הסלע. לפני הטיול היינו בעיצומו של לימוד “בעל זבוב”, המספר כיצד הילדים בחסות ג’ק צובעים את פניהם במסכות והופכים לצידים פראיים צמאי דם. בכיתה היתי לצד ראלף וחזרזיר והינה פתאום במהלך שיחה עם אבי על עיניני גסרטרונומיה. כשהוא בדיוק עמד לגלות לי את המתכון הסודי שלו להכנת רוטב שום. ניגש איתי ומרח לי קו אדום על המצח ושניים כחולים על הלחיים. לא רציתי לעצור את האומן באמצע היצירה, בעצם את שני האומנים. הייתם צריכים לראות את התדהמה על פניהם של התלמידים, כשעליתי לכיוון האוטובוסים עם המסכה ושיערי האדמוני מתנופף ברוח. אני חושב שהם ראו לנגד עיניהם את ג’ק.

6

בערב העיר אותי הר רוזנברג ואמר, שהגיעו חיילים למגורי הבנות.

רציתי להמשיך לישון. אך לא יכולתי להרדם. זה הטריד אותי. “בוא נלך לבדוק את זה”, אמרתי. הגענו לשם בשלוש בבוקר. הוצאתי את התקע של הטייפ מהחשמל ובקשתי מכולם ללכת לישון “יש לנו יום הליכה קשה מחר” הסברתי, “עוד שלוש שעות אתם קמים”. דפקתי על החדר עם החילים ונכנסתי פנימה. על שתי מיטות ישבו שני חילים ובאחרות בנות נוספות. “אני מבקש שתעזבו ותתנו לילדות לישון”, בקשתי. קלטתי שהעינינים הולכים לכיוון של אלימות. תפשתי את ראש הכנופיה לשיחה “תשמע כחייל אל חייל אני פונה אליך עזוב, חבל להתכסח”. הוא התרצה “עוד דקה”, ביקש “רק להפרד” יצאתי מהחדר לדקה ניגשה אחלי תלמידה ואמרה בציניות “כגבר אל גבר”, “אותי לא תתפשי בשוביניזם”, אמרתי “אני פמיניסט”.

נכנסנו שוב לחדר וליוינו את החילים לרכב. מהחדר הסמוך יצא חייל נוסף. “כל הפלוגה פה” ? שאלתי. “אלה חסברות שלנו, ידענו שהן פה אז באנו”, אמרו החילים. הם נכנסו לרכב ולא נסעו. עמדנו שם עוד מספר דקות, הם נשברו ועזבו, הלכנו לישון.

7

בבוקר עמדתי ליד המגורים ושוחחתי עם המורה לשל”ח, תלמידה רצה בשיא המהירות והתנגשה בי. היא עפה על הרצפה ועפה לה עדשת המשקפיים. הבטתי בה מלמעלה “את בטח מרוצה מעצמך”, אמרתי. המורה לשל”ח התחילה לצרוח עליה “כולם מחכים רק לך. התלמידה קמה והצטערה “הכל בסדר” אמרתי לה והגשתי לה את העדשה החסרה “אל תבכי היא לא צועקת עלייך, היא פשוט מוציאה עלייך את כל העצבים”.

לאחר נסיעה קצרה הגענו לנחל צנפים. כבר בתחילת המסלול נראה כי שהוא מסוכן ביותר. ללא חבלים, עם מעברים צרים. היתי בראש ההר דיברתי עם גיטריסט על הקמת מופע בפורמט של יונתן גפן, “כמו מכתבים למערכת, או שיחות סלון”, אמרתי. “יש לי חבר, שהוא זמר לדעתי אחד הטובים בארץ היום והוא גם עבר כאב לדעתי אפשר להקים יחד יופי של מופע. עמדתי במדרגה וסייעתי לתלמידים לעבור במעבר הצר. תיק גב נזרק עיי רווית ונפל למטה לנקיק. “יופי”, אמרתי אני מקווה שאת מרוצה”. אבי ירד והרים אותו.

לפתע קלטתי בזוית עיני את נתן. הוא היה ילד חלש יחסית ועמד לפני ירידה תלולה. הוא התישב על הסלע והתגלש. הוא הגיע למטה רגליו כבר נגעו באדמת הנחל היבש. באותו רגע הסתובבה המדריכה של בית ספר שדה. נתן לא עצר. הוא עשה צעד אחד ואחר כך נפל כמו בול עץ עם הידיים לצדדים על פניו ודמם. הייתי בטוח שראשו התפצח.

8

לרגע לא שמים לב וכבר אסון. תוך שניות היתי לידו. צעקתי לחובש.

ישבתי על בירכי לידו מביט בלי מילים. הוא לא זז כל החיים עברו לי מול העיניים. “איזה אסון”, חשבתי. אך נתן החל להתאושש לאט לאט, מסתבר שהיד ספגה את המכה העיקרית ועתה התנפחה. מה שהציל את פניו היה הגשר שקיבע את שיניו. הוא נשבר, אך בלם את המכה.

“אתה נשאר צמוד אלי” אמרתי ואחזתי בידו. הובלתי אותו על חלוקי הנחל החלקים והחדים. הקפדתי שישתה. הוא סיפר לי בדרך על הוריו הגרושים והצטער על השיניים. “מחרתיים היו צריכים להוריד לי את הגשר”, אמר “ועכשיו זה נישבר ולא נעים לי, שאבא שלי ישלם”, בכה. “בוא נחשוב על המקרה הכי גרוע”, ניסיתי לנחמו “נגיד שהלכה שן, למרות שאני לא רואה שמשהו נישבר, זה לא יותר מידי כסף וזה גם כלום לעומת מה שיכל לקרות לך יצאת בזול”.

מרחוק ראיתי את האפצ’ים של י’3, ידעתי, שצריך לעבור אותם ולהמשיך הלאה, כל הפתחות עם כיתה מהסוג הזה בתחילת השנה יכולה להוביל לאסון. בחיים אחרי זה לא תשתלט עליהם בחזרה. מהסיבה הזו בחרתי ללכת עם י’8. לבשתי את משקפי השמש על עיני סדרתי את צווארון חולצתי ופסעתי ביניהם. צהלה מקפיאת דם עלתה, כשהופעתי.

9

המדריך הצעיר שלהם לא האמין כמה חיבה וחום קיבלתי מהכנופיה שלו. “מה נשמע אמנון”? שאלו. “תיראו” אמרתי, “המאבטחים שלי אמרו לי אל תצא בלי שכפ”ץ בלי אפוד מגן ובלי אבטחה, אבל אמרתי להם אני בין תלמידים שלי, לא יעשו לי כלום”. הם השתוללו “תלך אתנו מחר”, התחננו. הצבעתי על נתן “אני לא יכול יש לי פצוע”, אמרתי בעצב. נהמת אכזבה עלתה מהשבט והמשכנו.

החובש קיבע את ידו של נתן. אחזתי בידו החשופה ומשכתי אותו אחרי במעלה המדרון. בדרך חלפנו על פני משפכים, שבתחתיתם תהום.

מספיקה מעידה קטנה במקום כזה, בכדי לגרום לאסון. ניסיתי להסיח את דעתו של נתן מהקושי ולכן ניסיתי לפתח שיחה עם החונך המלווה.

שכחתי לספר שהמדריכה שלנו היתה רק מתלמדת, לכן היה חונך, שהלך איתנו. דיברתי איתו על המידבר שוחחנו על שדה בוקר. “חברים שלי הם בוגרים של המדרשה”, אמרתי. סיפרתי לו על הטיול שעשינו בשדה בוקר ואייך נשרפתי. “אני אף פעם לא מטייל ביום כיפור”, אמר.

“פעם היה לי טיול אופנועים ביום כיפור וכמעט נהרגתי מאז כלום, לא שותה לא אוכל, כמו ילד טוב”. “מה אתה מלמד” ? שאל. “אני מורה לספרות”, אמרתי. הוא חייך “גם אבא שלי מורה לספרות”.

10

הגענו לקרבת האוטובוסים. “הם חונים למעלה”, אמר לי “הם לא יורדים למטה, כיוון שהיה פה שיטפון גדול, נתקענו כאן ללילה שלם בקור עם בית ספר אחד”. “שמעתי על זה ברדיו”, אמרתי. “עכשיו מבטנים פה את הנקיק. אבל זה לא יעזור”, אמר. פסעתי על רצועות הברזל החשופות ועל הבטון המתקשה. מספר עובדים זרים ביקשו מהמלווה תבלינים והוא הוציא ונתן להם מספר צמחי תבלין לתה. הוא הלך כהרגלו על ההר בשליש גובה. הושבתי את נתן באוטובוס והתכרבלתי למנוחה קצרה על אחד הסלעים, שנראה ממש כמו עריסה.

עתה, כשהיתי לבד שמעתי את השקט הרועם של המידבר. אחד הפועלים הגיש לי תה מתוק וקפה מר. הודיתי לו.

בערב היתי בדרכי לישיבה כשראיתי תלמיד בוכה. לאחר בירור קצר התברר לי, שזרקו אותו מהמיטה. הוא היה עם קבוצת ילדים מכיתה אחרת. נכנסתי איתו והוא הצביע על הפושע. הופתעתי, הכרתי אותו בתור ילד שקט וטוב. המחנכת לקח אותו לשיחה ושטפה אותו. הוא קיבל עונש לישון עם כיתה אחרת. עברתי לידו ואמרתי ” זה כמו בשטחים, לפעמים צריכים להתמודד עם לחץ חברתי, לא להיכנע ולהישאר בני אדם”.

11

היה קריר לבשתי את גופיה שחורה הארוכה שלי ונכנסתי אל הישיבה.

היו שם כל המדריכים של החברה להגנת הטבע. “דבר ראשון”, אמרתי “אני רוצה לשבח את המדריכה שלנו, על החיוניות, על הידע וההשקעה. למשל היא צירה את המסלול על לוח וכל פעם סמנה היכן אנו נמצאים”. המדריכה היתה סמוקה, כמו עגבניה. ידעתי שמסלול הקידום שלה קיבל דחיפה רצינית. קמתי ונטלתי את מקל המנהיגות “ועכשיו לדברים הפחות נעימים” אמרתי. “דבר ראשון, זהו חוסר אחריות פושע מצדכם להוציא אותנו לשטח בחום כזה. תלמידים התיבשו ולא היה חסר הרבה, שיקרה אסון. כבר עכשיו מצלצלים הורים נזעמים למנהל שלי. יצאנו בזול, למרות שאני בטוח שאנחנו ואתם עוד לא שמענו את הסןף מזה”. המדריכים ובראשם המדריך הראשי היו מושפלי מבט. “הוא תלמיד שלי”, התגאתה המורה לשל”ח.

נשמתי עמוקות. “דבר נוסף”, אמרתי “נפל לי תלמיד בנחל צנפים ואני מאשים אותכם בזה. המדריכה קפצה  “אני היתי בסדר”, “יש לנו חילוקי דעות על זה”, אמרתי וקמתי. צירתי על הלוח בטוש אדום את המכתשים העגולים ואת אבני הכורכר הדגשתי. “שימו לב”, אמרתי “זוהי מלכודת מוות. התלמידים חיבים לעבור כאן צמודים לסלע עם הגב.

12

הם עוברים על שביל עיזים צר. אדם המועד כאן. נופל ישר לתהום של מאה מטר”. צירתי את נתיב הנפילה בקו אנכי חזק. “אין שום מדרגה, שעליה אני או ההורה המלווה יכולים לעמוד ולאבטח אותו”, אמרתי. “תראה זה מסלול חדש” התפתל המדריך הראשי “לא ידענו..”. קטעתי את דבריו “אני דורש לבטל את המסלול הזה ולמצוא מסלול חליפי, לקבוצה של מחר. אל תגידו שלא הוזהרתם”.

הר רוזנברג הרים ידו לדבר. “צריך לבחון שוב את הקונספציה של הטיולים השנתיים”, אמר. “אם אנחנו רוצים לעשות להם טירונות זה בסדר, אבל רק תגידו, שהמטרה היא לכבוש את השטח רגלית. לי היומיים האלה הזכירו אימון גדוד מזורז בצנחנים. הילדים גומעים עשרות קילומטרים בריצה, במקום לשבת לעבוד בנחת בשטח. אני בטוח שאפשר למצוא מיגוון פעילויות יותר אפקטיביות ולימודיות, שיוכלו לעשות. חיזקתי את דבריו “החבר’ה שלי עשו כאן חמש יחידות לימודי סביבה ותמיד חזרו עם סיפורים וחוויות.

בבוקר הכנו את החדרים למסירה. “רמבו”, פיקד על התהליך שכלל סריקה עד רמת הבדל, שטיפה יסודית וערום מלא של שמיכות סדינים וכריות. בסוף הקדר מ”פ הסיירת מיל’ היה מבסוט. “נתראה שנה הבאה”? שאלתי אותו. “צוות מנצח לא מחליפים”, חייך והושיט לי את ידו.

13

בעת העצירה הגדולה בבאר שבע, נמסר ליעל ידי המורה לשל”ח, שלא יהיה לי מאבטח רק חובש, כי המאבטחים ממשיכים איתה לאילת.

החלטתי להמשיך באופן רצוף לבית הספר, ללא עצירות. לא תארתי לעצמי אז די הרבה דברים. התלמידים היו מותשים אני היתי הרוס מספירה מתמדת ומווידוא אין סופי של מיים וכובעים. הנהג סיפר לתלמידה, שלידו בדיחות גסות והיא נתנה לו את מםפר הטלפון שלה.

הנהג, שהיה גם הורה מלווה קרץ לבן שלו, שישב מאחוריו. ואני חשבתי מה תגיד על כך סגנית המנהל, שהיתה האמא של התלמידה במישרה חלקית.

הבחנתי בהתרחשות מאחורי, בסוף האוטובוס. מדי פעם באו אלי ילדים וביקשו להשתין. הנסיעה ארכה יותר זמן מהמתוכנן. לא לקחתי בחשבון את הפקקים. כל הצמתים, היו מלאים בשלטים “רבין בוגד, רבין רוצח”. מכוניות ציפצפו כמו משוגעות. אנשים עם ציציות חילקו סטיקרים. ויהודים בקפיות, עם לפידים בידיים יצרו פקקים.

פחדתי לעצור לא רציתי לסכן אוטובוס שלם, בבלגן הזה בלי מאבטח.

החלטתי שממשיכים.

14

שמעתי שלימור מתפתלת והחלטתי לבדוק זאת בעצמי. פניתי לירכתי האוטובוס. שרית חברתה הטובה של לימור, הקבילה את פני במילים “הוא סוף, סוף טרח לבוא”. אמרתי לה לסתום את הפה ולדבר רק, כשיפנו אליה. ביקשתי מלימור לבוא לדבר איתי והיא אמרה, שהיא לא יכולה, כי היא “צריכה”. מעטה הסודיות נמשך עד שהגענו לבית הספר. נתן רצה לארגן לי כיפק היי, אבל אני צפיתי בוז. היתי מהיר ממנו ונתקתי את הרמקול. באוטובוס היתה חצי כיתה נוספת, שנצלה את ההזדמנות לניבולי פה, כלפי. חשתי במתח באוויר. הזדהתי עם רבין. הדברים האלה כואבים מאוד. החלטתי להתעלם מהשנאה והבוז ולהתמקד בלימור.

ירדתי וחיפשתי את לימור. רק עכשיו הבנתי את הבעיה. “את צריכה עזרה, טלפון”, אמרתי. “זה בסדר”, אמרה “באים לאסוף אותי”. מיד עצרה מכונית עם נהג צעיר והיא נכנסה פנימה. הבטתי בה. “מצפצפים לנו מאחור”, אמרה. “שיילכו להזדיין”, סיננתי. מתכוון. הבטתי בה בצער, “אני מצטער”, אמרתי “סעו הביתה”.

הגעתי הביתה מעוצבן עם דמעות עלבון בעיניים, הרגשתי כמו ילד, שחטף סטירה בעיר ליד כולם. “מה קרה לך”, שאלה אימי, כשנכנסתי לסלון. “לא קיבלתי כיפאק הי”, אמרתי. פניה הרצינו. “לא ידעתי שיש חוק כזה”, אמרה.

15

“מסתבר שיש צורך כזה” אמרתי והשלכתי את התרמיל, המאובק במרפסת. נכנסתי למקלחת וטרקתי את הדלת.

תלשתי מעלי את הבגדים ונכנסתי לטוש. המים שטפו ממני את כל האבק. “בסך הכל עשיתי טעות קטנה”, חשבתי, “זה לא מגיע לי”. בלילה במיטה ניסיתי לנתח את המקרה לגורמים. “מה גרם למצב?”, חשבתי “הרי לא צריך לעניין אותם המאמץ שהשקעת, יש להם בעיות התבגרות משלהם.

במובן מסוים אתה גם הסמכות, ממנה הם אמורים לקבל ביטחון, הגנה, הדרכה ולפעמים גם עיצה. הם כנראה חשו שאתה מזלזל, בעוד שפשוט היית עייף. ציפית מהם להתעלות מעל עצמם, כשאתה בעצמך לא היתעלית מעל עצמך”.

למחרת הגעתי לכיתה י’8. “אני רוצה להתנצל בפני לימור על מה, שקרה בטיול”, אמרתי. “אני כנראה תמים יותר ממה שאני נראה. לא תארתי לעצמי, שהיא במחזור. אבל זה לא תירוץ היתי צריך להתעקש ולברר עד הסוף מה קורה איתה. אני באמת מבקש סליחה. הייתם גדולים בטיול ומאוד נהנתי. יצאתי מהכיתה מאושר קיבלתי את הכיפאק הי.

16

נכנסתי לכיתה הנוספת. ביקשתי את רשותה של היועצת לדבר.

“לסגור עתונים ולהקשיב אלי”, פקדתי. “אני רוצה לספר לכם משל.

על אריה וצבי, ששמעתי בפסטיבל מספרי סיפורים. יום אחד הלך האריה ביער ופגש בצבי. התפתחה ביניהם מריבה במהלכה נגח הצבי את האריה וקילל אותו. כעבור עשרים שנה פגש שוב האריה בצבי ואמר לו אתה זוכר את הריב שהיה לנו. המכה שלך הגלידה מזמן אבל את המילה שלך לא אשכח. תודה רבה לכם”. יצאתי החוצה,הכיתה היתה המומה.

צלצלתי מהמזכירות לאמו של נתן “אני אחראי על הכיתה”, אמרתי “אני אמלא לו את ההצהרה לביטוח ואם תתעורר בעיה ניתן להשיג אותי בכל שעה”. האמא הודתה לי בחום, על הטיפול המסור. למחרת הגיעו טפסים, מילאתי את חלקי, והפנתי את נתן הלאה, למנהל ולאחות. קבוצת ילדים מהכיתה תפשה אותי בהפסקה. בראשם עמדה שרית “אני מתנצלת על איך, שדיברתי אליך באוטובוס”, אמרה. נתן הצטרף ואמר “אבא שלי רוצה לשלוח לך מגבת מתנה”. צחקתי “שישלח מהר בינתיים אין לי איך להתנגב ואני עומד ברוח לייבוש”. הם צחקו.

17

בסוף השנה. התחילה הכיתה להרפות רסן. הם לא היו אשמים, נקבעו להם שיעורי ספרות בשעה שביעית, בימים, שהיו בהם שעת אפס, הבנתי אותם והחלטתי לבוא לקראתם. עשיתי להם שיעורים קלילים עם הרבה הומור. בשיעור הלפני אחרון חלה התרופפות ומיכיון, שאני מטיבעי אוהב סדר ומשמעת הכרזתי חגיגית שלא יעזור להם כלום “אני אסיים את החומר”. הכיתה הגיבה במורת רוח, אך זה לא עשה עלי כל רושם.

למחרת נכנסתי לי 11 והזהרתי אותם לא לעשות את מה שעשו י’8. “הם עשו טעות קלאסית”, אמרתי “הם הרגיזו את המורים לפני ישיבת הציונים”. כמובן שהתרגיל נועד רק להשיג שקט ואכן דממת מוות השתררה. בשיעור הבא, נכנסתי לכיתה י’8. השתרר שקט מוזר. כולם רצו במהירות למקומותיהם. לימור מחקה את הלוח יש לי הודעה שמחה ועצובה”, אמרתי “אבל נחקה לסוף השיעור. מי רוצה לקרוא” ?

שאלתי. אף תגובה לא היתה. נתתי לנתן לקרוא והוא סרב. העפתי אותו החוצה והתחרטתי “בוא תחזור”, אמרתי. חשבתי שזה בגלל השיעור האחרון, שבו התעקשתי ללמד. “אם כך”, אמרתי “תעשו עבודה עצמית” הכתבתי עשר שאלות פתוחות ואמרתי “תתחילו לעבוד!” השתרר שקט והם עבדו “סיימנו”, אמרה לימור. “קחו עוד עשר שאלות”, אמרתי משהו דיבר “אני רושם אותך, לבוחן בעל פה על שאלות 1-5”, אמרתי.

18

בסוף השיעור הכרזתי “בגלל השיעורים הקשים בשעה השביעית ביקשתי לבטל לכם את השיעור, הבא ביום שלישי בשעה שביעית, נפגש ביום ראשון”, אמרתי ועמדתי לצאת. “אנחנו ביום ספורט”, אמרה לימור “אם כך”, אמרתי “זה היה השיעור האחרון שלכם”. יצאתי והתרחקתי במסדרון, מרחוק שמעתי צהלה מקפיאת דם. בערב שתפתי את חברתי החדשה באירוע, היא טענה שאני אדם פסימי ואמרה לי ללכת הביתה “אנחנו גמרנו את הקשר”, אמרה לי בטלפון.

למחרת נכנסה תלמידה לחדר המורים “זה היה כל כך מגעיל מה, שהם עשו”, אמרה “הם אמרו שלכלכת עלינו בכיתה י’11, שעשינו טעות קלאסית”. “לא לכלכתי”, אמרתי “אבל מה זה חשוב, לך תוכיח שאין לך אחות”. יצאתי אל המסדרון לימור ושרית היו שם “הכיתה שלכם”, אמרתי “היא כמו פרה, שנותנת חלב ובסוף בועטת בדלי”. ילדים מכיתה י11 היו במסדרון אך לי לא היה חשוב, ההפך הזמנתי את כולם לשמוע “אף אחד לא קיבל יחס טוב, כמו שאתם קיבלתם אבל אתם ממשיכים בדיוק את המוטיב של הטיול השנתי. בסוף אתם חיבים לקלקל. תתביישו לכם”, נזפתי בהן ונופפתי אצבע מאשימה “תתביישו לכם”.

19

המנהל יצא מחדרו לבדוק מה הרעש, “הכל בסדר”, הרגעתי אותו ונכנסתי לחדר מורים. הפרידה השאירה לי טעם רע. חטפתי פגז ביום האחרון של הלימודים. בגלל שאננות של רגע עשיתי עוד טעות אחת.

אתה לא עירני לרגע ואתה מיד מתחלק ושובר את הראש.

הלכתי ממש מצוברח הביתה. דיברתי עם מיכל ואמרתי, שנעלבתי היא אמרה לי שאולי הם נעלבו קודם. “זה מאוד חשוב לילדים שאוהבים אותם”, אמרה “אולי הם חושבים שאתה כבר לא אוהב אותם”.

למחרת הגיעה משלחת, שברשה כצפוי לימור ושרית. אנחנו רוצים, שתבוא לשיעור חברה. אנחנו רוצים להתנצל על השיעור האחרון. לא חששתי לרגע שזה חף מאנטרס אישי, למרות זאת הבטחתי שאבוא. אבל גם לפני כן, הקפדתי לברך לשלום במסדרון את כל תלמידי הכיתה ברוח טובה.  הגיעו אלי עוד תלמידים לאט לאט. שמחתי כי לא רציתי לצאת כועס לחופשה ומשום, שגם אני מאוד אהבתי את הכיתה.

20

בשעה היעודה פסעתי את חדר הדרמה, שם בין התפאורות הם ראו סרט, תאמתי עם המורה שתיתן לי את סוף השיעור. שרבבתי את ראשי בעד הדלת “היי זה אמנון”, צהלו. “תן לי עוד חמש דקות”, ביקשה בחוץ עמדה תלמידה נכה, שלא היכרתי. עמדתי לידה ואחר יצאתי החוצה, היתי במצב רוח מרומם. ראיתי תלמידה שהתקשתה לסגור את המנעול, של השער נגשתי וסגרתי אותו בשניה. “איך עשית את זה”?

התפלאה “אורט”, עניתי.

תפשתי את אחת המנקות לשיחה “שמעתי שאת אמרת שתלמידים מחרבנים על הריצפה”, אמרתי “אני רוצה להגיד לך שזה דחף אותי ליזום דיון מקיף בנושא המשמעת בבית הספר”. היא נשמה עמוקות “אני לא צריכה להרים בידיים שלי מהרחצפה אחריהם, מה הם ילדים קטנים”, אמרה.

בכחיתות שאני אחראית עליהן, לא תמצא שולחן מקושקש אחד ואתה יודע למה? כי אני בעצמי מנקה את זה. “זה לא צריך להיות ככה”, אמרתי. “וזה, שהם שוברים את המזגנים והקירות”, הוסיפה ” את כל זה אני אגיד בישיבה”, הבטחתי.

21

נכנסתי לכיתה לא לפני שהצטידתי בלבנה. “שלא תחשבו שאני פוחד מיכם אמרתי”. היה כובע פרווה זרוק על הריצפה, זה שלך נתן”?

שאלתי. הוא אמר שלא, אז לקחתי קולב, קשרתי את הכובע עליו בקפידה ותליתי אותו על ספוט של אור לידי. מחיאות כפיים

נשמעו. הנחתי את הלבנה ולקחתי מפתח שוודי. לימור ושרית פנו אלי במקהלה “אנחנו רוצות להתנצל על מה שהיה, לא התכווננו..” עצרתי אותן “תרשו לי”, פתחתי “לפני כמה ימים שאלה אותי המחנכת שלכם מה המצב ? הסברתי לה, שעשיתם עלי חרם”. לקחתי אויר.

“את עקרי הדברים”, המשכתי “אמרתי בשיעור שעבר בכיתה י’11. בין כה כל הדברים, שאני אומר שם, מגיעים בסופו של דבר אליכם. למעשה אני חושב שמגיעה לכם התנצלות. אתם יודעים, שיש לי חוש הומור.

ואני חושב שבכיתה הזו צחקתי יותר מבכל הכתות וגם בכיתי יותר מבכל הכיתות, אבל זה סיפור אחר. באתי לקראתכם בשיעורים קלילים יותר בשעה שביעית. לא עשיתי לכם בוחן בשיעורים האחרונים. דרך אגב התנהגתי אותו דבר בכל הכיתות שלי, אתם יכולים להיות רגועים.

22

אבל, אני חושב שלא הייתי צריך לומר מה, שאמרתי בי’11. פשוט נכנסתי לשם בשיעור אחרון. הכיתה היתה רועשת וחשבתי על דרך להשתיק אותם. רק לידיעתכם זה לא היה נכון. הישיבה על הכיתה שלכם היתה משעממת ולא הורד אף ציון. כל אחד יכול לבדוק בתעודה של עצמו “תגיד ציונים”, התעקשה לימור. היא ישבה על אפיריון מלכותי. “טוב”, אמרתי “את נכשלת”. “מה”? הזדעקה “עברתי את המבחן”. “נכון”, תיקנתי “את עברת למבחן הבא”. הרגעתי אותה.

“אתם רואים את התיק שלי”, אמרתי “יש שם בפינה שירותים ניידים ומאבטח קטן. מאז הטיול השנתי אני לא לוקח עם לימור, שום סיכונים. הצילצול נישמע. “חבר’ה האוטו גלידה מחכה בחוץ”, אמרתי “יאלה לכו הביתה”. התלמידים ניגשו ללחוץ את ידי, גם התלמידה הנכה עשתה זאת עיניה נצצו. הבנתי, שטוב עשיתי.

23

More in the next pages!





To our wonderful community of readers:

The author has made this book available to you free of charge. We'd be really grateful if you'd consider one of the following:


  • Donating a dollar to the author

  • If you enjoyed the book, leave a like!

  • Write a few words of encouragement in the comments section below

  • Share it with your friends, you can use this shortlink:

Thanks for your generosity!
Mel, Ran, Shuli and the Ourboox team

This free digital picture e-book was brought to you by

Ourboox.com

Create your own free book



Ourboox is the world's simplest free platform for creating, sharing and promoting digital picture e-books.

Join us now and make your books come true.

COMMENTS (0)

Leave a Reply