ערס פואטי – לא כנער

מי אני?

לא כנער המקבל ברכה מאימו.

לא כאם.

מנסה להתמרד נגד.

אך איין זמן כל הזמן צריך

ללכת ישר ובעד.

כמו פירות – חלל, צומח רק בחורף.

רומנטיקנים מריחים אותו

מתחת לפנס.

מנגינת סקסופון, שקט סטריאופוני.

מסתכל בי, מחפש בי נשמה.

אוסף סביבי את ימי היפים

ביותר.

הם צבועים בלבן, צעדים נרשמו

על פניהם. תוכם חלול.

שוקע בהם לאט ובוטח.

מסתכל ממרחק של שנים.

זה יפה, זה יפה, לא לוותר,

לקפוא כנגד שקט מסוכן.

אין כניסה מראש!

אם את הספר תרכוש/ תרכשי

ורכוש / רכשי !

אל תחשוש  / תחששי

להפוך לעכברוש / ית.

אני חייב להזהירך שהשימוש במיתקנים

והשהייה במתחם הם על אחריותך הפרטית.

אין המחבר אחראי להשלכות, העלולות לחול בך.

תודה.

אני משורר מעשי / פעיל.

אנחנו שותפים.

אם תשים/י לב, על הדף אין הרבה מילים

הרוב במוח שלך.

שהוא אגב, איבר המין הגדול ביותר בגופך.

המסלול הינו למיטיבי לכת.

מסע בודד, בו קיימים שניים אני ואת/ ה.

כך זה היה תמיד

ושלא יעבדו עליך עם האנחנו והחבר’ה,

בכל הסדרות האלה

שמנסות לדחוף כמה שיותר חברים

בפריים אחד.

קרוב לוודאי שאני המת ואת/ה החי/ה

על כן גם האנרגיות שלך הן הקיימות

וכל שנותר לי הוא

לנסות ככל יכולתי להתקיף אותך

להיכנס באין כניסה שלך.

זה הכל אישי את/ה יודע/ת.

מה כבר תוכל/י לעשות לי,

שהפכתי מזמן לאבקה.

לי, שנוזל החיים יבש באפיקי.

לשאלתך איך הצלחתי לפרסם בסוף.

כמו שהר הגעש אינו זקוק ליח”צנים,

כשהוא מתפרץ וזורה לבה סביבותיו.

בין אם יש לו, או בין אם אין לו קשרים.

כך זה גם ביצירה.

אם עץ ביער נופל ואין אף אחד

הוא משמיע רעש,

גם אם ייקח עוד 100 שנה לקלוט.

בינתיים אוהב אותך עד כלות.

אה הבנתי,

את/ה מטיל/ה ספק בקיומי

כי לא קראת עלי במדורי הספרות הנחשבים.

זה היה צפוי.

אז תנסה/י במדורי הכלכלה והעסקים.

ואם גם לא שם

וודאי תוכל/י למצוא התנסחויות מעורפלות שלי,

הנקראות – שירים.

בקובץ זה ממש שאת/ה מחזיק/ ה נגד עיניך.

עדיין לא השתכנעת.

טוב, אז עכשיו אני כבר באמת

מרים ידיים.

מי במחששה חושש

העבודה השחורה ניפצה את איכות החיים.

עכשיו אאוטסיידר בין בני נוער אאוטסיידרים,

על צריבה נרקיסיסטית אפשר להתגבר.

לוקח אחריות על האיווי והתשוקה

“לא למחוק עם  המרפק את שהיד כתבה”.

הם רוצים הכל אינסטנט,

כמו בזן – כאן ועכשיו.

כוכבים נולדים, שורדים, שלל נעורים שדודים.

“שואלים למה התכוון המשורר,

אז באתי להגיד לכם למה התכוונתי”.

כיביתי את האור ולצלילי הברירה הטבעית

החזרתי אותנו 100 שנה אחורה.

זה התחיל מקריאת “לאישה” העיתון שנערים אוהבים.

בדף האחורי היו משחקי מילים – לשון נופל על לשון,

שיחקתי עם זה ומאז אני משוחק, בידי שירים מוכתבים.

עברתי את הרף היישר ל “כסית” – פונדק הרוחות,

משם נסתי לכל הרוחות.

למאדים שוגרו גשושים, התרים 4 על 4 את האדמה החרבה

במהירות שבה אתה משורר.

כלים זקנים שתוקפם פקע, ממשיכים לפלס בלאט דרך בריק.

זה גורר גלגל וזה מתכסה אבק וכל פעם מחדש נעורים לחיים:

סופה מנקה את קולטי התדרים שלהם,

תלולית מאפשרת זווית שמש, המזכה בבדל אנרגיה מתחדש.

ואני נוסע ברכב החלל שלי, עוד כמה למנאייק?

המחוג עובר את קו מחצית המגרש.

גורלי שברירי. תלוי בנהג ממול, בכיס האוויר, בבוס,

שרק אותי לא ירמוס.

סביב פוליטיקאים מהזן המצוי –

אוכלי עצמות, גורסי אדם, על המקום ועל הדם.

הנה אחד, אשים נפשי בכפית ולא אתן לו יד.

מחשיב אותי כמו כלב מלומד.

עדיף שיחשוב שאני בעד הנגד ונגד הבעד.

אחרי הקלפי לא סופר אותי, בדיד מבודד.

והקרינה שבי מצטברת, זולגת ומלחכת את הקירות.

הכור ישן, אבל פעיל.כמה פצצות מכיל? על מי עלי אותן להטיל?

זו חידה שאת פתרונה לא אנחש.

כשכיפת הפלדה של צ’רנוביל שלי תקרוס אני חושש.

כצונאמי בפוקושימה אטמר עם אלה שלהנציח אתיימר.

הלילות קפואים וארוכים, החורף ממשמש בי ובא.

הרעפים נושרים, אך השיר באח בוער.

בבונקר מתנמנמים נים לא נים רגשותיי.

מעורבים במלח, מפליגים, מתנים אהבים עם רוע מתקתק.

דביקותו אוחזת בעקבם והם בסלטה מופלאה

מנסים להישאר ולו לרגע

בשלוותם המופרעת.

בחטף

תפסו בני ערובה והתבצרו בתא הטיס

דרשו דלק כדי לטוס לפאריס.

היחידה יצאה למשימת חילוץ,

שמנו יד על יד והפכנו זרוע ענקית ושחורה

אחד למען כולם.

הצמדנו את הסולם לכבש המטוס

ופרצנו פנימה.

לוחם יצא וירה

פגע בקנה של ז’ילבר שהתפוצץ.

“קראת לו לוחם?”

כן, הוא היה מחויב למטרתו.

הוציא ת’יד מבעד הדלת וריסס כמו חיזבאללה

פייר נפגע בשכמות ונוטרל

נשכבתי על הגב והתקדמתי לעברו

הוא קלט אותי.

כשהצל חלף זה הספיק יריתי בו

מבעד לדלת.

הטייס קפץ מהחרטום,

עבר לידינו בצליעה והבליט את הכותפת,

נצרנו אש, כך ניצלו חייו.

שידרו את המבצע ב T.V.

כל מי שהיתה לו יד ורגל,

לא תהיה לו יד ורגל.

אשלח בו שירים כחיילים מאומנים,

בעת השתלטות על מטוס הרגש.

ציידים לקטים

נסיעה עם משורר מעלה סומק בלחיי הזמן,

מאיירת נתיביי שיר

בגלריית אבירי המילה.

מציתה מסדר כבוד של נוער עבריין,

המסלסל נרגילת כאב ביציעים פרוצים.

במשחק בייתי מכור לרוח

עולה מהספסל בזמן הפציעות לצוד חרוז נכסף.

ביד ימין מסמן תרגיל אסטרטגי

ובשמאלו דורש בשלום קוראיו.

מתפלמס עם הנתיב –

סייף מיומן.

אמנון בוקר טוב,

איזה הפתעה. שמחתי אותי מאד.

תודה.

רוני סומק