פגישה עם המאסטר

פגישה עם המאסטר

אז המראיין השרירי ועם הג’ל בשיער שואל אותי מה זה אושר ואני אומר לו “מילה”.

“קנו רק כחול לבן רבותי, לא לשים בסל בטעות”, צרח מקס על הקונים האינדיאנים. מעליו התנוסס בגאון השלט “מאפית הפיתות ח’רוזלם”. אני אלמד את הפרימיטיבים האלה לאכול פיתות ולנגב חומוס, זה היה המוטו שלו. לא הפריעה לו העובדה, שהיתה מדירה שינה מעיני רבים והיא שרוב בעלי המסעדות בסביבה היו ערבים וחלקם אף פלשתינאים ע’סלים. “הוא עובד שם, כמו חמור מהבוקר עד הלילה”, סיפר הנווט, שחזר מהודו, שם עבר סדנת מודעות והודח ממנה על מציאותיות ייתר בשבוע השביעי.

הנווט אמר לי שהוא טילפן “תגיד” שאלתי “שמעת קולות של ירי ברקע?” הנווט הודה שלא שמע דבר. “אם כך הרגעתי, אותו המצב עוד בסדר”. כל סניף נוסף שמקס פתח, היה אמור להביא את המכה, אך היא אחרה לבוא והוא נשאר ונשאר והשנים עברו. “הבן אדם לא מפסיק לזיין”, התלהב הנווט. צלצלתי אליו מגבול הודו ותפשתי אותו באמצע.

אמר “זה כמו שאני אטלפן אליך באמצע קפה. אפרופו, “מה המצב אצלך?”, שאל בסקרנות גלויה. “אם היתי פוגש בנסיך הקטן, היתי מבקש ממנו לצייר לי כיבשה”, עניתי בדיכאון גלוי. “עד כדי כך”, השתומם הנווט. “עוד יותר”, עניתי בדכאון גלוי ועל גבי גלויה. הוא השתומם “אני דווקא היתי הולך על דג זהב”, התוודה “יש לי חולשה לקרפיונים”, עניתי גלויות. “למרות, שלא היה אכפת לי לבקש, איזה 69 משאלות”.

יום אחד הגיע מקס לארץ, פשוט עלה על מטוס ובא. קבלתי את הטלפון ברגשות מעורבים, כי כבר שלוש שנים לא שמעתי ממנו דבר. “בואנה אחי”, אמר “אתה לא יודע איזה גדול אתה בדרום אמריקה”. התפלאתי “איך זה אחי?” שאלתי “אם לא היתי שם בחיים”. הוא צחק “זוכר את הקסטה, שהקלטת לי עם הסטנד אפ, אמרת שם שהבנות הישראליות לא יודעות מה שהן רוצות ואנחנו משלמים את המחיר”. חכה שניה אמרתי.

“תתלבשי וקחי גם את החברה שלך, לא אין צורך להודות לי זה מחיר הכרות. אם נהנתם ספרו לחברות שלכן, אם לא נהנתן ספרו לי”.

חזרתי אליו “אחי אני מצטער היתה פה הפרעה”. הוא התלהב. “זהו, הקטע הזה חזק מאוד, אני משמיע אותך בכל המסעדות שלי מוצ’ילרים מצטטים אותך בספרי מטיילים, אינדיאנים לומדיים עיברית, בשביל להבין את הבדיחות. מתי רואים אותך”? שאל. “עכשיו”, עניתי “אני בדרך אליך”.

מקס חיכה לי למטה והיה שמח מאוד לראות אותי נכנסנו לחנות סגריות. “שכחתי כבר איזה סיגריות יש בארץ” אמר. המוכר מנה לו מספר שמות ובסוף אמר “אני אקח גולף”. אני לקחתי במבה. “תגיד הוא לא גנב אותי”? שאל, כשיצאנו מהחנות. הוא נראה עייף, נזכרתי בתקופה שגר בתל אביב לפני שנסע לחו”ל. הוא עבד כקבלן משנה והקים בתי גבס, הוא ישב על משכורת ואחזקת רכב, לדעתי אם לא היה נוסע יכל לשבת היום על הרבה כסף. אבל הוא היה להוט ליסוע ראיתי את זה מהדרך, בה תחב את אלפי הדולארים לחגורתו. דווקא היתה דירה נחמדה ביהושוע בינון, הייתי בה לשם מידי פעם לעשות שבת. פאבים, מטקות, יושבים על המרפסת שורקים לבחורות. סבבה. ניקוי ראש מהבלגן של הבית, הלימודים והצבא.

עלינו לדירה של אימו. הילדים של המאסטר, כבר היו שם “הוא בדרך”, אמר לי מקס. לא חששתי מהמפגש איתו, כמו בפעמים, שעברו כמו בילדות. שלוש שנים זה הרבה זמן. “אם הוא ירגיז אותי”, אמרתי “אני אשלוף את התיק אישי שלו מהמזכירות”. הוא היה פעם תלמיד בתיכון, בו לימדתי עכשיו. ישבנו במיטבח. המאסטר הגיע.

“היתי אצלו עכשיו בדרום אמריקה”, אמר “כל הסיפורים שלו, זה בלוף. תאמין לי רק מכוערות”. “כן” אמר מקס “ראינו איך נפתחו לך העיניים, אבל לא עשית כלום”. המאסטר נעלב “אני איש נשוי.

אמא ספרי לו כמה בחורות היו לי”, התפנק המאסטר. “אמא תגידי לו, למי היו יותר בחורות לי או לו”? הוא הפנה מבט אלי “איפה אתה גר”? שאל “ליד הפנימיה”, אמרתי. “תאמין לי”, אמר המאסטר “כל רחוב בכפר סבא, היו לי כמה בחורות”. שם הן צועקות בספרדית שמות של שחקנים מנבחרת הכדורגל”. “כאן הן גם צועקות”, אמרתי ” כלכלן, מהנדס, יועץ מס, הן גומרות מזה. זה כמו משחק רמי. עורך דין לוקח מהנדס, שלוקח כלכלן. כמו משחק מלחמה, מה יש לך מורה? לי יש רואה חשבון, שלוקח אותו. הן זורקות ומחליפות ת’קלפים בשביל משהו יותר גבוה”.

המאסטר היה שקוע בהירהורים “מקס מציג את עצמו כדון ג’ואן”, אמר “אתה יכול לראות את זה ככה, או פשוט לחשוב שיש לך כאן עסק עם זונה ממין זכר”. הוא טפח על גבו של מאקס “ייאלה  בואי נעשה מספר. באה מישהי מתחילה איתו והוא ישר קופץ”. הקראתי את הפאקס, שהגיע “עשינו מסיבה הרחוב בטירוף הרווחנו 40000 פזוס. “כמה זה? 40 דולאר”? אמר המאסטר.

“בשביל זה אני מחזיק אותך שם”? “אתה זיין מוח”, אמר מקס “כן ומשלמים לי הרבה כסף על זה”, ענה המאסטר. “אני אומר לך”, אמר מקס “חילצתי מהידיים שלו איזה שמנה מגעילה, לפני שהוא התקיף”.

המאסטר התנצל, “אני לא רגיל להיות בלילה במלון לבד”.

“שם הבכיות בטלפון זה דבר רגיל, זה חלק מהעינין”, הסביר מקס.

“כמו שכאן יש בעיה לתפוס כי כל אחת מחזיקה מעצמה, ככה שם יש בעיה להיפתר מהן. בפגישה ראשונה זה אף פעם לא הולך שם. אבל עם בפגישה שניה זה לא הולך, אז זה לא זה. אתה צריך לשלוח יד.

קודם כל לתפוס לה את היד וללטף להרגיש אותה. ללטף את השיער.

ואז שולח יד… בלי אלכוהול זה לא הולך גם בדרום אמריקה וגם כאן חייבים להסיר מעצורים”.

“לא נעים לי להתנהג ככה”, אמרתי “אני רוצה להיות ג’נטלמן”.

“הקו מחשבה שלך לא נכון”, אמר מקס “אתה פשוט צריך לחשוב, שאתה עושה להן טובה, עוזר להן”. המאסטר התעורר התימניות הן אקזוטיות, אלה הדרום אמריקאיות של ישראל..

תזכור רק תימניות”. “אם כל הדיבורים שלו, בסוף יתברר, שהוא הומו”, אמר המאסטר והקריא את הפאקס “אני מבלה טוב עם משה המוצ’ילר”, “העדות נמצאת בפקס של השותף שלך”, הזדעק המאסטר.

“שמעו” אמרתי “אתם המסטרים, תלמדו אותי, אני כנראה חלוד ולא יודע. אני לומד באוניברסיטת תל אביב, לפעמים נראה לי שהבנות עושות שם פוטוסינטזה. בכל מקרה אף אחת בחוג חינוך לא מחפשת איש חינוך. מסתכלים עלייך כאילו אתה בכלל לא גבר. אחרי עבודת תחקיר של חמש שנים, בהן הקפדתי להישאר ללא חברה, לצורכי המחקר כמובן.

הבנתי, התשובה נעוצה במה שהפרסומאים מכנים “קהל היעד”. או כפי שבנות מדעי הרוח מכנות “קהל המטרה”. הן יושבות בקפיטריה של כלכלה, מישפטים, מנהל עסקים ולך תסביר להן שהשוק מוצף. המוטו שלה אני רוצה למכור את מה שיש לי במחיר הכי יקר.

יש מיגוון סוגים, שרק המיון שלהם העסיק אותי שנים. כמו שאתה רואה אני ממיין ולכן ניתן להסיק מכך בצדק רב, שאני לא מזיין.

אני אפרט לכם את מיגוון הקבוצות.

קבוצה א: מורכבת מאלה, שיש להן חבר. זה זן כזה מסוים, שלא יכול להתפס בלי חבר. הן אומרות לך יש לי חבר, הן חוזרות על זה כמו על מנטרה אם אתה מפרש את הטון שלהן, אתה יכול לשים במקום זה את המלים “לך תחפש מי שינענע אותך” וזה בעצם מה שהן אומרות.

קבוצה ב: אלא הפם פטל המסרסות. זאת התכונה הזו של לדגדג ביצים לדגדג ולמשוך. היא יוצאת איתך הכל בסדר אתה מתאהב, טרח הסכין נשלפת כדי לחתוך. למשל אחת, שאני יוצא איתה כבר תקופה מצלצלת אלי ואומרת “המרצה כבר בדרך אלי כל הקודם זוכה. ואתה תופס ת’ביצים. ובקול דק מצפצף “גיל לפני יופי”.

קבוצה ג: מפילות המטוסים. רק תראה לה שאתה מעוניין היא תסתכל עלייך כל השיעור לעיניים ולאיזור המיפשעה ולבסוף תבוא קרוב קרוב והיא תגיד לך, שזה לא אקטואלי. אני אומר לך אין לה אף אחד באחריות. היא מתיבשת בבית לבד עם ההורים ואוכלת בונזו ולא תגיד לך כן. היא לא רוצה מחויבות.

קבוצה ד: השוביניסטיות הנשיות. אחרי שזינו אותך בלילה אתה מרגיש משהו. איזה רגש מפקה ונעור בנימי נישמתך השוקקה ואז אתה עושה את הטעות של חייך ומביא פרחים. ישר היא מראה לל את הדלת, לך מכאן, קישטה עוף לי מהעיניים. פעם בטעות קניתי למישהי מתנה ספר אהבה עם הקדשה “ללא מילים”, באה לי עם צעיף על הפנים כולה מצועפת מבטים ובכל ענוג אמרה “אני לא יכולה להחזיר לך אהבה”.

“אז תחזירי את הספר” אמרתי. בחיי הגלולה הרגה את הרומנטיקה.

קבוצה ה: זהו הזן המתוסבך, שיספר לך בפגישה הראשונה, איך האחים העירו אותה בלילה והראו לה סרטים כחולים. משתיכות אליהן גם פלג המדוכאות עלי אדמות, שרוצות לחתןך וורידים במסעדה לידך ואתה אומר “חכי שנגיע הביתה, או לפחות למכונית”.

בשלב מסוים חשבתי, שבבית המשוגעים יש קיר עם המספר טלפון שלי. עד שחבר שלי סיפר לי, שיש קיר עם הכתובת שלו. אצלו הן מגיעות ישר הביתה בדואר אוויר.

קבוצה ו: בחורה שתזמין אותך אליה הביתה. תיכנס לחדר השינה וכמעט תסרט מהחזה, זה לא סיליקון זה מלט יצוק. הכתפיה הפרחונית שלה שמוטה. היא תשב מולך עם מכנסיים מינימליות. ואז צילצול טלפון היא רצה לענות. “יש לי משהו שיפיל אותך מהכיסא”, תגיד לך “זה בעלי מעזה”. ואתה מגמגם בכלל לא באתי בשביל זה.

קבוצה ז: זהו הסקטור, שאצלו הצלחתי הכי טוב. באמת בלי מתחרים הוא קטגורית הרחבות. היה לי הסכם עודפים עם שומרי המישקל. איך תזהה בטלפון אחת כזאת. היא תגיד לך אני מלאה, אבל יפה בפנים.

כשאתה רואה אותה, אתה חושב לברוח העינין הוא שמאוחר מידי, יש לך פיאסטה ולא תספיק. אתה מתביש ורוצה לקחת אותה לעיר אחרת, אבל שוב הפיאסטה לא סוחבת, צריך שיפוץ מנוע בקיצור יקר. ועוד לא הגעתי לחשבון במסעדה”.

קבוצה ח: הסוכנות הסמויות, שנעלמות, מידי פעם למשימות בעורף האויב. יצאתי פעם עם מישהי כזאת. אמרה לי נדבר בשבת ונעלמה לכמה ימים. יש לה הסטוריה של העלמויות היא גם נעלמה להורים שלה באפריקה חודשיים. בקיצור חוזרת אלי ביום שבת “תשמע היתי עם חברים ביום הסטודנט בירושליים”. אמרתי לה “כן, אבל עם מי אני מדבר בבקשה”? אמרה לי “יעל”, אמרתי “מי? אני לא מכיר, מחיפה?” ניסיתי להיזכר. יוצאת עם חברים. עלק מה אני עז?

קבוצה ט: אוהבות שחורים. מה תעשה, שאתה כל חייך הית לבן. יצאת מהביית לבן ותחזור לבן. אתה מגיע והיא אומרת לך “בטלפון נשמעת לי שחור”. “אני רבע ספרדי עם זה עוזר”, אתה מתגונן.

קבוצה י: מסורתיות. ישר למלא שאלון. “אתה בעד שטחים?” “לא”, אתה עונה “אני רוצה שנישאר חסרי יש”ע”. “אתה אוכל כשר?”,היא מנסה. “לא אני אוכל טעים”, אתה עונה. ואז שאלה אחרונה “הצבעת להוא, שהביאו מארה”ב ואני לא מתכוונת לצ’ימברס”. בשלב הזה אתה כבר ממילא מחוק, אז אתה אומר “אני מעדיף את האורגינל הצבעתי ישר לקלינטון”.

קבוצה יא: הן הרוחניות עונת הקינון שלהן היא בחורף. הן בונות קשרים, המבוססים על זיוני מוח הדדיים. זוהי הפריה הדדית. בגלל שכל הקשרים שלי בזמן האחרון היו אפלטוניים, אז כל הבגידות שלי היו אנטלקטואליות. בכלל אפשר לומר שיישמתי את תורתו של אפלטון הלכה למעשה. פעם התבלבלתי חשבתי שאני עם בחורה מקבוצה יא’ בעוד שהייתי עם בחורה מקבוצה ד’. מייד זכיתי להערה בנוסח “תגיד באת לזיין, או לזיין ת’מוח”. התנצלתי “זה מאוד מבלבל, מקרוב הכל נראה כל כך דומה”.

קבוצה יב: מונה עלמות במצוקה, יש להזהר לא להתפתות כי הן מחכות לרוב לאביר על הסוס הלבן. אל דאגה מצבן הנפשי יציב משלכם, זו רק פוזה. בקבוצה זו נכללות גם אלה, שחמות על חתונה. הן יקחו כל מי, שכתוב לו בתעודת הזהות גבר, בלי הבדלי מין ומין.

כל פגישה אצלי החלה מיד בשאלות פיננסיות. כגון “איך אני לעזאזעל עומד לפרנס”. בהתחלה התגוננתי “אין עוד ילדים מה את רוצה”, או שהיתי אומר תשובות אנפנטיליות כמו “האהבה תנצח הכל”.

אבל בסוף למדתי התחלתי לעבוד מסודר. באתי עם חליפה שלושה חלקים מזוודת ג’ימס בונד. מגיע לפגישה עם דו”ח מאזן שנתי מהבנק וכשהיא היתה שואלת “כמה אני מרויח”? היינו מיד יושבים יחד על הדוחות. “מה זה, היא היתה שואלת”? “תישמעי”, אמרתי “זה היה ריבעון קשה, אבל אני מבטיח שזה יקרה עוד פעם”.

שנים שאלתי את עצמי מאיפה יש להן את כל המידע עלייך. התשובה ברורה אתה ממלא דפי נתונים באוניברסיטה על עצמך, מצב מישפחתי מספר חדרים בבית, סוג הרכב, המודל. זה לא קשור בכלל לקבלה לאוניברסיטה. זה מגיע ישר אליהן הביתה. בדואר אויר. הן יושבות ממרקרות להן את המתאים ביותר וצוללות למטרה. יום שישי אחד, שבו החלטתי לעזוב את הכל אני קורא לו יום שישי ה 14. ביום הזה קיבלתי – 14 סרובים. מתוך 14 נסיונות 14 סטירות לחי. כמובן שקדם לזה יום חמישי ה- 8 ויום שני ה5-. אבל זה היה הגמל, ששבר לי את הקש האחרון.

צמד המאסטרים הסתכלו בי המומים “תגיד לי אתה במלחמה”? שאלו “מה אתה נילחם”? “אתה לא יודע מאיזה בית הוא בא”. הגן עלי מקס “פעם הגעתי אליו ואמא שלו שפכה עליו דלי מיים שלם על הראש”. “ככה זה נראה”, אמר המאסטר בדאגה.

יש עוד סימפטומים”? התעניין. “לא, רק זה” הרגעתי אותו. הוא הביט בי ביאוש “אני אלמד אותך”, אמר.

הוצאתי עט והשתקתי את מקס “תן לרשום מה שהמאסטר אומר”. “קודם כל”, פתח המאסטר “תבוא נחמד, קליל, עם חיוך. תנסה לחקות איזה שחקן אל תהיה עצמך”.

“זה כל כך שונה ממני”, אמרתי “אני נכנס לפגישה, קודם כל זורק רימון, אחר כך נכנס לוקח נזירה ויורה למטרה”. “כמו בלש”ב”, הנהן המאסטר. “אני אבוד”, בכיתי “זה כמו ניווט, שאתה צריך לחזור לנקודה, שהיית מזוהה בה בפעם האחרונה. אבל אני מעולם לא הייתי מזוהה, אני יורה ויורה ופוגע רק בכישלונות… אני אבוד בשטח”, יללתי.

המאסטר ההמום ליטף את ראשי בדאגה אימהית כנה “תגיד לה בואי נצבע את כל הבניין בוורוד.

תהיה קליל. תן לה נשיקה מה תפסיד”? הוא העלה זיכרונות מימים מתוקים בהם התעורר עם גברת בפינת המשחקים של חדר הילדים, וכששני ילדיה טיפסו עליו וקראו לו “אבא”, ברח כל עוד גרביו בו.

“איך בית הספר”? שאל המאסטר, “ברמה”, אמרתי. “איך התלמידים”, שאל המאסטר “אתה חייב דיסטנס”. המאסטר פנה למקס “יש לך פה חבר טרוטריסט”. “לפעמים איין ברירה”, התנצלתי. “רק תדע לך”, אמר המאסטר “שלפעמים אי אפשר להוציא אותם מיזה. היו לי חיילים, שכבר לקחתי לשיחה אישית והם לא יצאו מהפחד”. הילד שלו השתולל. הממאסטר ירד לטונים השקטים האלה ותקע בו מבט מאיים. הילד השפיל מבט ונהיה עצוב.

הילד שהשתולל, עד לפני רגע נרגע, כמו דג. אחר כך נשיקה קטנה לאבא וזהו דממת אלחוט.

“אחי, בוא לקולומביה”, אמר מקס “תאמין לי זה יסדר לך את החוסר ביטחון”. “אני לא יכול”, אמרתי “אני כותב ספר”. “תזהר”, אמר המסטר “הוא עוד יכתוב עליך בספר, זה נראה לי שטינקר”. “זה באמת מה שאני עושה”, אמרתי “את כל מה, שאתם אומרים אני כותב בספר”, עניתי. “אז תכתוב עלי”, ביקש המסטר “אבל עם קווים מזהים עבים, שיובילו אלי”. הבטחתי לו. “יש לי בקשה”, אמרתי לפני שיצאתי “לקח לי הרבה זמן לבנות את התדמית הממלכתית”, אמרתי “לכן אם תספרו על השיחה הזו אני אאלץ להכחיש הכל”.

יצאתי לחדר המדרגות ונתקלתי בשכנה מבוגרת עד זקנה, עם כלב כדורי, שניגש אל. “הוא מגיב לחום ולחיוך”, אמרה. “למי שנותן לו קצת יותר יחס”. היא חיכה בשיניה התותבות לעברי. “כן”, אמרתי, היא עלתה והביטה בי, אני ירדתי והבטתי בה. נפרדנו כידידים. החלטתי לשמור את עצות המאסטר להזדמנות אחרת.

למחרת בא מקס לביקור פתע בבית הספר. הוא הגיע עם מוסטאנג של ערסים ויכנס לחדר המורים. תלמידה נכנסה בטעות לשיטחו והוא צלב אותה במבטים. היתי חייב להעיף אותו, מישם לפני שיקרה אסון.

ישבנו בגלידריה “אתה רוצה כפית, או ללקק”? שאלה המוכרת המסורתית. “יש עוד מקומות”, אמר. המוכרת התרגשה ועשתה לו עיניים. האיש הזה הוא מכונה קטלנית, חשבתי, החוצה גבולות, לאומים ואמונות.

הלכנו למסעדה מזרחית הזמנתי שיפודים והוא הזמין מרק רגל.

“שכבתי עם מאות בנות”, אמר “מתוכן נתפסות כמה לאהבה אמיתית.

הגיע מנת הבשר וירדנו עליה במכה. “אז מה עם ההיא מהמטוס”?

שאלתי. “שכרתי רכב חדש והגעתי למסיבה בקיבוץ בצפון. ישר מבטים, במהלך הערב שמרנו מרחק ועקבתי אחריה עם המבט בעיניים. בסוף המסיבה היא מלווה אותי לחדר. “תכנסי לקפה”? שאלתי והיא נכנסת.

וכל הערב אנחנו שותים משקאות, זה לא טוב ל… אבל זה טוב לראש.  היא יושבת בסלון ואני נכנס למקלחת בקול, הכל באיזי בטבעיות, כאילו לא שם עליה. בא מתיישב לידה על השטיח לוקח לה ת’יד, כל הזמן שותים ושותים.

ואז אני מתחיל למזמז ת’יד ואז היא מסתכלת עלי בעיניים, שנינו מאדימים והיא אומרת לי “מאז שנפרדתי מהחבר החלטתי להפוך למזדיינת” “בום”, תפסתי אותה ומשכתי אותה אלי והיא גדולה ממני, אני אומר לך ליגה לאומית, גם בסטנדרטים של קולומביה. ישר ככה שמה את הראש “יאלה תביא נשיקה”. ואני “בום” על השטיח, הכל הפוך. אחר כך נחים, שותים, מדברים ואני מרגיש עוד פעם ו”בום”.

ככה עד עשר בבוקר, שש פעמים. וכל הזמן שותים. בבוקר היא הולכת ואומרת לי “תדע לך, שנהניתי מאוד מאוד”.

הוא טרף את האוכל “יש אצלי במסעדה טבח”, אמר “שמכין את כל סוגי האוכל. אבל אין אוכל כמו בארץ. הצטרף אלינו חבר עיתונאי. הוא טפח על כתפי “התרחבת”, אמר “אל תשכח, שאני עובד עם נוער”, אמרתי “אם אני לא מסתיר חצי לוח, הם לא שמים לב, שאני שם”.

“היית צריך לראות את מקס בסיני”, אמר העיתונאי “הלך על הכל, זקנות, נאקות ומה לא”.

“תראו ת’היא עם המחשוף”, אמר מקס “לא הייתי נותן לאשתי לצאת ככה”.

“בחרת לעצמך את המדינה, שהכי קשה להשיג בה זיונים” אמר העיתונאי. “ושם אתה יושב”. “והמשוגע הזה צולל בלי קונדום”.

“אני לא מסתדר עם הגומיות האלה”, אמר מקס. “לא אוהב ריח של גומי שרוף”,

“נמאס לי”, אמרתי “אני יוצא עכשיו עם סטודנטית לארכיטקטורה מהטכניון ואני כל כך רוצה שזה יצליח. אני רוצה חברה רצינית משהו יציב. להתחתן להקים משפחה. אני ממש מרגיש את זה בכל הגוף ואני גם מוכן להשקיע”.

“אחי יש לך סיפורים יפים”, אמר העיתונאי “אולי תפרסם כבר, נמאס לי לגנוב לך חומר”. “אל תדאג”, עוד כמה עשרות שנים, השדרן יעבור למבזק מבית הזקנים ויגיד “כבר אין לנו אוזון, אבל יוגד פירסם סוף סוף את ספר שיריו”. “יפה”, אמר העיתונאי. “אני רוצה הפעם לחזור לפה לתמיד”, אמר מקס “אני רק  מוכר את קו הפיתות לשדות התעופה וחוזר”.

בערב יצאנו לבילוי בעיר. “תראה מה נהיה מהמדינה”, התפעל מקס, “מחלפים חדשים, מצב כלכלי משופר”. “מה אתה רוצה”? אמרתי “זה הכל רבין”. פתחנו את הערב בכיכר. הראתי לו את מקום הרצח, הוא כמעט בכה. ירדנו במדרגות “הנה כאן הוא התחבא”, אמרתי. הוא עמד ליד הכתובות וקרא “איזה טירוף” מילמל. “עמדתי במסעדה ונכנס מישהו וסיפר לי, שירו בראש הממשלה”.

אחר כך עשינו סיבוב פאבים. בקושי הגענו לנווה צדק “פעם היתי שד בעיר הזאת”, אמר “יקח לי קצת זמן, אבל בסוף אני אזכר. כרגע אני שולט באופן מוחלט בערים המרכזיות באירופה וכן בבוגטה, בואנוס איירס וניו-ורק. אני יכול להגיע שם לכל, פאב, מסעדה ודיסקוטק”.

בדרך חזרה יש לי עצירה של לילה בפאריז, אני הולך שם ישר לרובע הלאטיני להעביר לילה בכיף”.

בנווה צדק היה ריק “כלומר לא היו בנות”. המשכנו ללוגוס נכנסנו.

במקרה הופיע כנר גנוב אחד, שגם שר באנגלית. “הקהל מת”, אמר מקס “צריך פה החיאה. בקולומביה יש סלסה ויש שם עכשיו אחת צ’יקרה, משגעת את כל דרום אמריקה. יש לה שיר “הולכת באמריקה מחפשת אהבה”, תאמין לי שהיא תמצא”, חייך.

היו שם זוג גנובים מהמזרח “קחו את הכרטיס ביקור שלי” אמר מקס.

“הוא מסניף”, אמר מקס כשהלכו. “ראית איזה אף אדום יש לו.

הסתובבו אצלי מלא ישראלים כאלה, שמרוב הסנפות, כמעט נפל להם האף. בני טובים, לוקחים מלון מסתגרים ושם החומר זה גרושים. כל הזמן היתי מסלק אותם וקורא למשטרה, זה מפריע למסעדה. אנשים רוצים לאכול בשקט, שם אין רעש כמו פה”. כשיצאנו לנחלת בנימין, לכיוון האוטו, הוסיף מקס “אל תשתה בירה, זה משמין. תיקח רום עם איזה וודקה ויש לזה אותה השפעה.

נסענו לבורסה לאכול בתנור “הם שיחקו אותה”, אמר מקס. “כמה חברה מהפלוגה של אחי, נסעו עשו כסף, במזרח, כל אחד שם שליש והרימו ת’מקום הזה. כולם היום עם ג’יפים חדשים. הזמנו סמבוסות ופיצות.

“כאלה דברים טעימים, אני לא עושה אין לי תנור. כאן זה יוצא ממש פריך” “תאמין לי”, אמרתי “אם תעבוד כאן, כמו שאתה קורע את התחת שם אתה תחיה פה מצויין”. נסענו הביתה, הרחובות היו מלאים באנשים. “תל-אביב היא עיר חזקה בקנה מידה בין לאומי”, אמר מקס.

אצלינו בסוף השבוע פתוח עד חצות. יש עכשיו ראש עיר בבוגוטה שהחליט לנקות את הרחובות מפשע, איזה פרופסור מטורף”. “ירצחו אותו”, פסקתי. “פשוט לאנשים כאן יש המון כסף”, פסק מקס.

“הייתי אתמול במלך השקשוקה ביפו”, סיפר מקס. “התעוררתי בדירה של חברים בתל אביב היה לי זמן לשרוף, אז נסעתי לשם. ישבתי שם, זה מקום מגניב. יש שם טיפוסים, כמו בחו”ל. היה שם גרמני גנוב, ששיגע לכולם את הראש, כל מיני טיפוסים, ישבתי בכיף!”

בערב, שבו היה צריך לחזור הגעתי אליו. הקיבוצניקית היתה שם, הגיעה בטיסה מיוחדת להפרד. נכנסתי ישר לשירותים, לא היתה מנורה חזרתי, הוצאתי מהפינת אוכל מנורה והרכבתי בשירותים. השתנתי, יצאתי, הסתכלתי עליה, הבאתי לה פרח, נכנסתי למקלחת ויצאתי בחלוק פירחוני.

רקדתי ריקוד של מתאגרפים, התזתי עליהם מיים ואמרתי “מכל החברים שלי, דווקא אני מצויד טוב”. הבאתי שתי כוסות בבת אחת. מזגתי למקס ומזגתי לה. הרמנו לחיים. אמרתי שאני חיב לזוז. ישבנו בסלון, נכנסה אמא של מקס חוזרת על המנטרה “איזו חתיכה הבן שלי תפס”. מקס צעק “די אמא”. הקיבוצניקית קיטרה “כבר סיפרת לחבר’ה, לא יכול בלי זה. ככה זה כל הבנים זונות!”

הנווט טילפן להיפרד “האלו ג’ו”, אמרתי וסגרתי את האף

באצבעות. “אני מעל היעד”, אמרתי “יש קצת עננים, אני חוזר האם רשאי להפיל את הפצצות”?. כשעמדתי לצאת אמרתי “תיראי איך לבשתי את בגדי החג יש לי פגישה ואני מקווה, שהיום בסוף סוף היא תיתן לי יד”. נשענתי עם הכתף על פעמון הדלת, הרמתי את האנטרקטום ושאלתי “מי זה”? “לא עונים”, קבעתי. נפרדתי ממקס חמש פעמים, נכנסתי עוד פעם ונפרדתי ממנו. אחר כך נכנסתי עוד פעם, כבר זרקו אותי החוצה “די כבר”, צחק מקס “שיגעת את המערכת”.