פרשת דרייפוס

פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית ומשבר פוליטי שהתרחש בצרפת ב-1895, ובה הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה “המילה החופשית”, עיתונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. האירוע התרחש בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים במלחמת צרפת פרוסיה בשנת 1870.

בשנת 1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, נחשד בשליחתה והועמד לדין בבית דין צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. כדי להשיג הכרעה במשפט, שנערך בדלתיים סגורות, הציגה התביעה ראיות מזויפות אשר לא הותר להגנה לעיין בהן. לחפותו, טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. הראיות המזויפות שכנעו את שופטיו באשמתו ופסק דינם קבע כי הוא אשם בבגידה. דרייפוס נדון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב-5 בינואר 1895, דבר אשר לווה בהתפרצויות אנטישמיות מצד ההמון שחזה בטקס.

לאחר הרשעתו וכליאתו היו שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. תחילה פעל למענו אחיו מתייה דרייפוס אשר פרסם ידיעת כזב בעיתונות בדבר בריחתו של דרייפוס מאי השדים במטרה להחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. הפרסום גרם להחמרת תנאי כליאתו של דרייפוס, אך הגביר את העניין הציבורי וזכה לתמיכתם של בעלי השפעה ציבורית, ביניהם ברנאר לזר, אנאטול פראנס וז’אן ז’ורס. ז’ורז’ פיקאר, ראש המודיעין הצבאי, החל לחשוד שדרייפוס אינו אשם ושהאיגרת כתובה בכתב ידו של קצין אחר בשם פרדיננד אסטרהאזי, אך נתקל בהתנגדות קצינים בכירים בצבא, ולאחר התעקשותו לגלות את האמת נשלח לשרות באזור ספר במטרה להרחיקו פיזית מההתרחשויות. על מנת לטשטש את האמת בוצעו זיופי ראיות נוספים על ידי הקצינים הממונים על החקירה. עם זאת, לא ניתן היה להשתיק עוד את התומכים במשפט חוזר, שקולם הלך וגבר.

עם הצטברות החשדות בזיוף, אמיל זולא, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם ב-13 בינואר 1898, בעיתון ל’אורור של ז’ורז’ קלמנסו הרפובליקני מכתב גלוי בכותרת “אני מאשים”. בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור דרך סגנו ז’ק ז’ורז’ה והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. לפני שנפתח הערעור במשפטו, נמלט זולא לאנגליה בעצת פרקליטו פרנאן לאבורי שייצג גם את דרייפוס עצמו. הרשעתו, שזולא ציפה לה, הפכה את “פרשת דרייפוס” לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בצרפת בשנים האחרונות של המאה ה-19 ועוררה הדים בעולם.

התקדמות חשובה למען השגת משפט חוזר התרחשה לאחר שמנהיג הסוציאליסטים בצרפת, ז’אן ז’ורס, פרסם טור בעיתון “לה פטיט רפיבליק” בשם “ההוכחות” וחשף את הזיופים, הסחיטות והקנוניות שליוו את הפרשה. סדרת “ההוכחות” השפיעה על שר המלחמה, גודפרואה קווניאק, למנות קצין שלא היה מעורב בפרשה על מנת לבדוק את המסמכים ששימשו להרשעתו של דרייפוס. הקצין גילה כי אחד המסמכים, שהיה הראיה המכרעת לאשמתו לכאורה של דרייפוס במשפטו המקורי, למעשה זוייף והודבק מחלקי מסמכים שונים. קווניאק הורה לעצור את האשם בזיוף, קולונל אנרי, ולאחר מכן הגיש את התפטרותו לממשלה. באותו לילה, 31 באוגוסט 1898, התאבד קולונל אנרי, על ידי שימוש בתער שהושאר בתאו במכוון. הפרשה הובילה למשבר בממשלה, כאשר מחליפיו של קווניאק התפטרו במהרה בזה אחר זה. בשיאו של המשבר מת נשיא צרפת פליקס פור ובמקומו נבחר אמיל לובה מסיעת הרפובליקנים. לאחר שהכריז בית הדין המיוחד על עריכת משפט חוזר לדרייפוס, הותקף לובה והוכה בראשו על ידי לאומן ממחנה הימין בעת שצפה במרוץ הסוסים השנתי. הסערה שהתחוללה עקב כך הובילה להפלת הממשלה, אשר הוקמה מחדש לאחר שמונה ימים.