היונק והדבש – לאריה סיוון
Copyright © 2014
אריה סיוון היקר שהלך לעולמו השירי,
חב אני לך את שיריי איש שר
לא לימדת אותי כמורה אך ניפגשת איתי בהפניית רונית קר
עם כוס וויסקי ביד
והפנית אותי לאנשי “עכשיו” ויושבי כסית.
יהי זיכרך צרור בצרור השירים.
.
זה טוב להיות המלך.
יש דבר אחד שהוא שנא יותר מנשים
וזה גברים.
הוא ממש תיעב אותם.
לכן התחתן בשביל לגמור עם זה.
בדיוק כתב איך התלמידים שמו אבן על מצבת המורה שרצחו.
והלכו לעשן סמים בביה”ס לנגנים וסאטלנים.
והיא אומרת “אני יותר לא אתן שישדכו לי סטנדפיסט”.
התחתנה טוב באולם חופשי ואמיץ
שינעמו לך רגבי שעמומייך.
ודוחות הכנסותייך מרבעוניי בעלייך.
בזמן שקראת, עוד ספר עלה לאוויר.
אין ספק, הבנות שלי יידעו מי היה אבא.
“פרילנסר שירי” וטוב שכך.
ישננו את נאום הבר מצווה שלי:
“תודה, שהפסדתם את האירוביזיון ובאתם.
תודה להוריי, שהביאוני עד הלום ועזבו אותי לנפשי”.
מין שבאינו מינו
מסחטת אנרגיות
קם עייף
מראה לחובשת שפשפת על ה…
החבר שלה בשייטת.
יכולה להיות שלי כשנישאר שבת.
עייף מידיי.
במירוץ מידיי.
החבר שלה נישאר שבת,
באה עם חזיית הפיתויים השחורה.
קצת זיעה, קצת סימנים.
תראה אותם לאימא במקלחת.
חומות ברלין שלה נפלו,
לשלי נוספה קומה,
חרך ירי ותייל ממעיד אהבה.
לא יכול להרשות לעצמי ליפול שוב
בשבי.
רשות לא נתונה
ב-18 לחופת המצנח
והטנק.
אמר לי אבא.
הלכתי ברגל.
וקיבלתי.
מותר לשדך
אך לא לז__ן
חיברות
ציפור טרף מנכרת
בכתפי כמו הייתי זר.
וכמו ידיי היו זרות
לבשרי.
האדם – משתלטת עלי
מחשבה ההופכת
מוחשית כקוץ בלב.
שאין הוא יכול להיות
אדון לגורלו מעצם
היותו אדם.
ובשל מלכויות ניצחון
ניבזות כל אל.
שיר השה
ואני כותב השירים.
ואני האדם.
ואני הדל.
ואני עני הרוח ועני
הקומה שר לך
את שיר יצריי הפה מלא
ומגולה.
ואני רוצח נפשי אוחז
ראשי בידי המגואלות
ומגולל עלילות דמים
ביין שמורותיי.
והליל הוא נא ואפי זב
ויש לשלוט בייצר וברע
ובשלח המזבח.
אוהל אב”ך
קח לך את בינך.
יחידך
ושלחהו לבה”ד – 1.
ארץ ומדבר.
חלומם של שיריונאים
צעירים במבטא פולני
שדחוסים בתוך טנקים
מתפוצצים מגאווה.
*
שלח את בנך אשר
רוצה להתאמץ.
ומתקשה.
לנווט דרכו אל מגדל
השן של אליי החיים והמוות.
והכסף והכבוד.
דרך ניבכי לבטים
וכאבי הטירוף החליט
והוחלט על ידו ועליו.
ללכת בדרך הזו.
תובלה
כמה יפה השבת.
וכמה קדושה.
לחיילי צהל.
שאינם מוצאים מקום
לנוח בו.
שבת קודש תעשה לך
מכל מלאכה.
והיום יום שישי הפסק
אימונים בשעה 7.
וסוף מסדר ב 7:20.
וטוב לנווט בעד
ארצנו.
כמה מאות חרדים
משתרכים לתפילה.
חיילנו מתאמנים בכיפת
השמש והחמה.
ויורים ובוכים
ויורדת שבת המלכה.
ומונחים הפקלים והתפילין.
על אמא אדמה.
וטוב להתפלל בעדה.
וטוב לנצור בלב.
את חושן הרוח.
וגושם הכאב כי טוב לנו
להיות וטוב למות
בעד אדמת הלב.
כל חושיו ערוכים למגן
ומכאוב
כמו זריקה בכתף.
פריסה של לחם מטוגן בסוכר
ילד קט שאינו ניתן
להמרה ושינויים חבר
של החיים. ושל הטבע
והנוף רק רב עם עצמו
לפעמים בלי סוף.
של עצמו ושל
אחרים. ראה
מעריסה את נבואת
קנאת שנאת טירוף
סופרים.
מנווט דרכו מפלסה באיזמל
ושייט בידיו כלי עבודה
וגבו יצוק ואיתן.
אך אבותיו אביו ואימו
אוהביו אהוביו הם
ולא מופעליו פועליו
מה יהה עליו. מה יהה
על שיריו.
משקית הת”ש
מקבלת ידיו בטרנינג עם חור.
בחשכה מאזינה לו לאורכה.
בשיחת טלפון בהולה משתכרת
בנמל חיפאי ספוג מועדונים
מסבה בדידותה.
זקוקה לשאיינו יכול.
חפצה את שלא יוכל עדיין.
כעבור יובל יצטער על עצמו,
יצייר דמותה, ייאדה באוב.
קיריית השאול
בתחנת האוטובוס עמדתי תחת צל.
ניגשה אלי בצעד מהסס משקפי שמש
כהות ועצבות מתוחה לה ביניהן.
מתי יעבור האוטובוס הבא לא
ידעתי להשיב.
עמדנו וחיכינו יחד.
מדיי פעם ערכה גיחות אל הכביש
לבדוק האם הוא בא.
החלפנו מילים אודות מחיריי
הרכבים ועלות החזקתם.
לכשירדה מהאוטובוס הפכה והיתה
שוב לאם שכולה.
בית
הסתרקתי, הסתרקת כנגדי.
צל-פרחי הירוק משורטת על
הקיר גם כשהאור כבה.
הפסים נפגשים ללא – כתובת.
שואלים, מביטים לרחוב החצוי.
מעוות משתקף בחלונות – ראווה.
מחט העץ תקועה בקיר – הבית.
הרוח חורפי על גגו יעגל
עיגוליי – אכזבה.
איזה חתיך…להתעלף ולהתאלף.
איזו טעות מצידי להיוולד במאה הקודמת…
אלוהים שלי מפספס לפעמים…
צריכה לקחת אותו לשיחה בארבע עיניים כחולות.
אולי חמש עיניים בכחול עמוק חמסה עליך בעירקית אסלית…
הוא בטח אישה אם פיספס ככה…
מה דעתך?
בשביל זה חמש חמשות ואני כותבת חמשה בשין ולא ב – ס
נגד עין הרע של צרי העין למיניהם. מתאים לספר עם החיסון נגד טיפשות…
שהקנאים לא ימותו חס וחלילה כך לא יסבלו…
שיחיו הרבה שנים ויסבלו הרבה על צרות העין שלהם.
Published: Jun 15, 2014
Latest Revision: May 9, 2022
Ourboox Unique Identifier: OB-10722
Copyright © 2014
Skip to content