צפצוף של אלף דרכים

הלכתי הביתה בחושך… והוא בא אחרי, בשלב הזה כבר לא ראיתי אותו. הייתי לבד.בחושך.במקום זר.אחרי שברחתי מהביקתה המוזרה באמצע היער הזה, כל כך פחדתי ששמעתי ״היי״ התחלתי לבכות בדממה. ראיתי את העור של הפנס והוא הוסיף ״זואי״ התחלתי לרוץ ולבכות בכל הכוח שנותר לי אחרי כל הכוח שהוא גזל ממני. השם שלי כלל לא היה זואי, לא היה לי שם לא היה לי כלום חוץ מהזיכרון של הבית שלי, אני לא יודעת איך מכל הדברים שלא זכרתי, זכרתי רק איך להגיד מילים ואת המראה של בייתי בלי לזכור במדויק מה זה ״בית״. ואז שמעתי, תצפצוף. הכל חזר, הכל. כל הזכרונות; התחושה של הבית, הפעם האחרונה שהייתי בבית מאז גיל חמש, איך מאז גיל חמש ועד עכשיו הוא שמר וחטף אותי עליו לבקתה, את הפעמים שניסה להכות אותי למוות ואיכשהו נשארתי בחיים, כל הפעמים שניסיתי לברוח ולבסוף; הצפצוף ההוא שמנא ממני לברוח כל הפעמים האלה מגיל 5 ושגרם לי לאבד את זיכרוני מחדש אחרי שניסיתי להילחם בזה, אבל הפעם היה משהו שונה. ידעתי, ידעתי שאחריי כל פעם שהצפצוף מוחק את זכרוני היתעלפתי. הפעם החלטתי ״להיתעלף״ בכאילו, וזה עבד. יש. אני קיבלתי מכה בראש מהנפילה אבל היה לי את הזיכרון שלי, אט אט הזיכרון של אחי והוריי חזר אליי, ושל החבר הכי טוב שלי; קיאו. לפחות החבר הכי טוב שלי עד גיל חמש… אבל כל מחשבותיי נקטעו שהוא בא להרים אותי. לא נרתעתי

אני לא מתומטמת. אחרי עשר שנים כבר למדתי ליהיות קצת יותר טובה בזה. נרדמתי, זהו. שמחתי על זה שהוא לא יהרוג אותי אחרי כל הזמן הזה הייתי בטוחה שזה לא ישתנה. היתעוררתי כמו בעשר שנים האחרונות בחדר חשוך ויחסית קטן מלא לגמרי תמונות שלו מגיל חמש ועד חמש עשרה. מה שהיה קורה בדרך כלל זה שהייתי מתעוררת והוא היה קורא לעצמו אבא שלי למשך שנה עד שבסוף השנה הוא היה לוקח אותי לעיר ומקווה שאשכח את מראה הבית שלי, אבל אף פעם לא    שחכתי ממראהו של בייתי.

והינה הוא היה שם, דופק בדלת ואומר לי “בוקר טוב מתוקה?” צמרמורת עברה בכל גופי. ובכל זאת עניתי “מי זה?” כאילו אני מבולבלת על כל המוח, “מתוקה שלי, את איבדת את הזיכרון אני אבא שלך”

*מתוקה שלי*

מי הוא חשב שהוא לעזאזל?! “הכנתי לך ארוחת בוקר” “ממש תודה, אבא” וואו אני ממש טובה חשבתי לעצמי, “ביי ביי חמודה” “ביי אבא.” זהו, הוא הלך.

התחלתי לתכנן את התוכנית. עבר חודש בסדר, יחסית לזה שאני חטופה מעל 10 שנים במקום זר!

חודשיים עברו, ב