רעלת המידרוג – כבקרת “רואה” עדרו

רעלת המידרוג

הלהקה הרוצחת שרה על הרצח

יחצ”ני המוות עם ג’ל בשיער.

בקול בס עמוק. ממעמקי כלום.

דומעים דמעת צלופן

בזוית ראויה לצילום

נשענים וחושבים מנוסחים

ורהוטים.

וברדיו מדברים. כאילו כדי

לאפק את הכאב.

ונעבור אליך ונעבור אליך

ונעבור אליך ונעבור אליך

עברתי מהם והלאה.

הגולם המופלא

המנחה המשומן. תופס אותי בגרון

רוצה שאני אדבר ואני לא רוצה.

במציאות הוא נראה פגיע. חשוף. למעשה

אנחנו 1 על – 1.

בבית של סבא שלי.

מנסה לפתוח לי ת’פה אז

אני נוגס באצבעותיו. עד זוב

דם. הוא לא מרפה. וגם אני

לא.

הוא לא צועק, מצד שני נראה

שהוא לא נהנה מהסיפור.

התעוררתי. הבנתי שעליתי על

נ”ק התורפה שלו / של התקשורת.

סרבתי להכיר בסמכות שלו.

ולהיות קורבן למוניפולציה שלו.

ירושלים.

עיר קשה ואדוקה אך יותר סובלנית לסיפורי

אהבה.

בירושלים.

הביגוד שחור אך האנשים צבעוניים.

אני תוהה מתיי יוגבר הווליום. בעיר הזו הכל שקט

אפילו האוויר צלול כנטול עובי של עשן.

הלה היא מילה. חבר הוא חבר.

והתחבורה הציבורית מגיעה בזמן.

*

אני רוצה ללבוש אותך על ידי כמו

כפפה.

לילד אותך שנית מבין נשימותיך.

*

רוצחי ילדותי עדיין מסתובבים חופשיים.

גיל ההתבגרות

מצריך אחריו גיל התגברות.

מה מצריכים הנעורים איני יודע.

והזיקנה מנוחה נכונה.

אבל זה לא נכון

מכיוון, שאני סופי.

החלטתי להקריא שירי. לך.

ומכיוון שכך תמה בושתי באחת.

כטיפת מיים הזולגת למעיין אשר

זה מכבר נעקר ונסלל.

והפך לאחד האדם.

*

אם היתה אומרת כן הייתי מסכים לשאתה

ללא כל מנגנון הגנה בפני יופייה

שלום לך צילה היפה אני שמח

שנפרדנו כי לולא נפרדנו הייתי אומר כן.

שלום לך  יפה אני שמח

שנפרדנו שאחרת הייתי אומר כן

ודאי שכן.

ולאחר מכן איני יודע מה.

בידידות

אני יפה אני גאה

אני גבוה ושנון

אני חפיף אני

לטיף אני רחיץ.

אני חכם אני

נאה וגם רזיתי.

אני מעניין ואני מרתק

ואני איש שיחה

כלבבי

יש לי כל מה שגבר

צריך ויש לי עוד

דברים שלא גיליתי.

אך אני לא הוא.

*

כשבאתי נראית לי

מופתעת

מהעוצמה שלי

לא יודע למה

ציפית.

כשאחרים יושנים

אני לומד

לא מספרים

אלא איך

להיות אדם

טוב יותר.

ומתחזק.

*

עייפתי אותך

גם לי זה

קורה אך לי אין

ברירה מה לעשות

הילכו שניים בלתי

עם נועדו.

עם שחר

עם

חבר על שכם.

*

כשבאתי נראית

מופתעת

התפלאת

שאני יודע

לנהוג.

באתי כמו הבטחה

גדולה.

באתי מותש

ורצוץ

כשחזרתי נכנסתי

והתנעתי. המנוע

נשמע לי – כן שוב

אני לבד.

*

שאלת אם אני

עצוב מכאן

אני למד

שחיפשת בי

שעשוע.

אין בזה כל רע

אך גם לעצמי.

איני מוצא.

*

אם היית מציעה

לי מיטה

ואותך בתוכה

היית קונה אותי

בעבור חופן

חלומות כן

אני עייף

ועצוב למגע

של יד

מלטפת ואת

עצובה לצחוק.

*

האם יכולה

להיות

ידידות

בין שני

המינים

או במילים

אחרות

יש לך

להכיר לי חברה

שלך לפני

שאני יוצא

מדעתי.

*

אמרת שלא

אשב על

המיטה ואז

הבנתי

את ההבדל

החד בין ידיד

לחבר.

אפילו בין

ידיד לחבר

רחוק.

בשלט רחוק

הוא שולט

במיטה היא שלו.

*

אני רוצה להיות

סופר אך

אני משורר

מגיב בשליפה

לתנועות

העולם.

מרדף

לקול שאגת – חיות – הטרף שמנגד,

לקול שאגות יומי שמינגדי.

מצלצל מאה צילצולים בעגיליי.

אוזניי-העץ המהוקצעות.

מהדהד הדים של צעקה לתוך

עיניי האריות הרבה יותר מאשר…

ובכל זאת פחות מידיי.

נגיעה

ואני מתרחק, מתרחק, מתנתק ונוגע

בשרשרת – הברזל החדשה שעל צוואר

הבקבוק התלוי לו מנגד.

מתקרב, מתקרב אל שלהבת הנר

הפרושה מרטטת על גדר התיל.

עליה כקדם בצבע-הדם, מתמזגים

עם לב ליבו של קורבן-המזבח.

ילדותי

לחיילים מפלסטיק אין פנים

ואי-אפשר לזהותם ברחובות.

אני לא אוהב יותר חומים

מאשר צהובים אני אוהב עפרונות.

לחיילים של פלסטיק אין אישיות

יש להם ייעוד.

יבש זה לאו – דווקא מתפורר

אתה מבין?

לבנים אדומות?? – בלוקים אדומים!!

מעגלי

טוענת לתוך הכחול שרגליה

גדולות עליה. מנמקת בכתב את

ההנאות שבדרך לעונג. מתכסה

בשאילתות של תשובות נכונות

ושגויות.

תולש מגופה עדכונים צהובים

ותעריפים אכולי-עובש.

מטביע בה את-ריח השעה- אחת

שנשאר בי עוד מ 12

דבר שמשווה לשיחה נופך נוסטלגי

מריר. אך גם אותו ימחקו

הקווים הכחולים והרטובים

למרות שעומק חדירת-המחט תלויי

בעובי-הקורה היא בכל זאת

טוענת את מה שאמרה.