בחוברת זו נלמד על העמדות השונות

שקיימות בחברה הישראלית בשאלות

של זהות לאומית ודתית רצויה.

מדינת ישראל בחרה לה עמדה ברורה בתחום הלאומי כמדינת לאום אתנית-תרבותית דמוקרטית. זו הייתה עמדת הזרם המרכזי בציונות (כתנועה וכאידאולוגיה המכוננת של המדינה), הרוח של הכרזת העצמאות, בה דוגל הרוב הגדול של אזרחי המדינה, והיא מעוגנת בכמה מיסודותיה החוקתיים של המדינה.

אולם בשיח הציבורי נשמעות גם עמדות שאינן תואמות את תפיסתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומבקשות לשנות את אופייה הלאומי של ישראל ונציג כאן גם עמדות אלה.

: תחילה נוכל לראות את פריסת העמדות ע”פ ציר 

גישת מדינת לאום יהודית – אתנית לא דמוקרטית:
זוהי עמדת קצה התומכת במחויבות לשמירה וחיזוק אופייה היהודי של המדינה גם במחיר פגיעה בשוויון הזכויות של הלא יהודיים במדינה. מימוש גישה זו במלואה נוגד את החוק הקיים בישראל.
ישראל מזוהה ברמה הקולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי יהודי ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית לאומית.
במדיניות ההגירה יש העדפה ללאום היהודי.
הסמלים, המועדים הרשמיים, החוקים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי ליסודות האתניים-תרבותיים היהודיים (מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, מורשת ודת).
מדינת ישראל אינה מחויבת בהכרח לשוויון זכויות מלא בין כל אזרחיה ללא הבדלי השתייכות לאומית.
בכל התנגשות או מתח בין היסוד היהודי ליסוד הדמוקרטי, הראשון בהכרח יגבר.
גרסתה הקיצונית של עמדה זו מבקשת לשלול את אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים ולכונן מדינה ליהודים בלבד.

גישת מדינת לאום יהודית דמוקרטית (לכל אזרחיה):
עמדה זו היא העמדה השלטת בישראל ולפיה מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המזוהה עם
היהודים בארץ ובתפוצות, אך גם מחויבת לשוויון זכויות אזרחיה הלא יהודיים.
ישראל היא מדינתו של העם היהודי בארץ ובתפוצות .
המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי יהודי ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית
לאומית .
במדיניות ההגירה יש העדפה ללאום היהודי/ זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל .
עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה.
מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי בתרבותה של המדינה.
חלק מהסמלים, המועדים הרשמיים, החוקים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי ליסודות האתניים- תרבותיים היהודיים מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, מורשת ודת.

יש הבחנה ברורה בין מישור ההגדרה העצמית הלאומית / זהותה הלאומית של המדינה לבין מישור זכויות הפרט של האזרחים: לצד הגדרתה העצמית הלאומית היהודית, מדינת ישראל מחויבת לשוויון מלא בין כל אזרחיה ללא הבדלי השתייכות לאומית, אתנית או דתית.
הריבונות על המדינה מסורה לכל אזרחיה  באמצעות הבחירות לכנסת ושאר זכויות האזרח.
אין חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות.
במדינה יהיו גם יסודות אזרחיים משותפים לכלל אזרחי המדינה.
יש הכרה גם בזכויות קבוצתיות מסוימות לקבוצות האתניות השונות

במסגרת עמדה זו ניתן להבחין ברצף של דעות בנושאים שונים – בעוד שבכולן קיימת מחויבות/הסכמה עקרונית לכל –הסעיפים הנ”ל, יתכנו חילוקי דעות בדבר ההיקף ואופני המימוש של חלקם, או בדבר העיקרון/סעיף שיש להעדיף במקרה של מתח בין היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי.

לדוגמה: כל תומכי העמדה מסכימים על העדפה ללאום היהודי במדיניות ההגירה, אבל יש כאלו שמעוניינים להקל קצת על הגירה והתאזרחות של לא יהודים (לדוגמה, על בסיס קריטריונים כלכליים), בעוד שאחרים מבקשים להקשיח את ההגדרות ולבטל את סעיף הנכד בחוק השבות.

דוגמה נוספת: כל תומכי העמדה מסכימים שבמרחב הציבורי צריכה התרבות היהודית-ישראלית להיות נוכחת, אך ישנם חילוקי דעות בדבר היקף הייצוג שלה ביחס לייצוגן של תרבויות אחרות.

גישת מדינה דו-לאומית דמוקרטית:

מדינה המזוהה ברמה הקולקטיבית עם הלאום היהודי והלאום הערבי במידה שווה בדומה למדינה דו לאומית, כמו בלגיה.
יש לשנות את דגל המדינה, סמליה, המנונה ומרכיבים זהותיים נוספים כך שיתנו ביטוי מקביל ובעל משקל שווה גם לזהות ערבית.
יש לבטל את ההכרה במוסדות הציוניים על ידי המדינה (הסוכנות היהודית, קק”ל).
מדיניות ההגירה לישראל צריכה להתייחס בשוויוניות להגירת ערבים ויהודים כאחד למשל, על-ידי ביטול חוק השבות או השוואתו לתביעת השיבה הפלסטינית/ פתיחת שערי הארץ להגירה ערבית המונית.
קיימת גרסה של גישה זו ולפיה על המדינה להיות מזוהה עם כל קבוצה לאומית שתתקיים בקרבה – “מדינת כל לאומיה” או מדינה רב-תרבותית במישור הלאומי.
אין חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות.
במדינה יהיו גם יסודות אזרחיים משותפים לכלל אזרחי המדינה.

גישת מדינת לאום פוליטית/אזרחית – דמוקרטית:

זוהי עמדת קצה התומכת בביסוס זהות לאומית משותפת לכלל האזרחים במדינה, תוך ביטול הזהות היהודית של המדינה או תוך השוואתה הגמורה לזהויות אתניות אחרות -מימוש גישה זו במלואה נוגד את החוק הקיים בישראל.
עמדה התומכת בביטול זהותה היהודית של המדינה ומבקשת למנוע זיקה של המדינה לקבוצה לאומית אתנית-תרבותית כלשהי.
המדינה תגדיר את זהותה הלאומית על בסיס האזרחות הישראלית בלבד.
תהיה חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות והיסודות המשותפים לכלל אזרחי המדינה יהיו אזרחיים בלבד.
הסמלים, המועדים, החוקים ומוסדות המדינה יבטאו רק יסודות המשותפים לכל האזרחים במדינה.
מדיניות ההגירה לא תיתן עדיפות לבני קבוצה לאומית כלשהי ויבוטל חוק השבות.

רצף העמדות בנושאי דת ומדינה

השאלה המרכזית המבחינה בין העמדות היא – מידת השילוב של הדת במדינה. יש המעוניינים בהרחבה של השפעת הדת במדינה ויש הרוצים בצמצום השפעתה.

העמדות השונות בחברה הישראלית לגבי אופייה של המדינה פרוס על פני הציר ונע בין העמדה הדתית חרדית, השואפת שמדינת ישראל תהיה מדינה רק של יהודים עפ”י ההלכה, ומצד שני העמדה החילונית שדורשת להפריד בין דת ומדינה השואפת שמדינת ישראל תהיה מדינת לאום יהודית של כל אזרחיה בה יינתנו זכויות שוות גם בתחום הלאומי למיעוטים.

בתרשים בעמוד הבא נוכל לראות את רצף העמדות:

מדינת הלכה:

מקור הסמכות במדינה הוא ההלכה היהודית, ולא ציבור האזרחים, בשונה מדמוקרטיה. חוקי המדינה ייקבעו על פי דיני התורה בכל תחומי החיים.
בקרב המחזיקים בעמדה זו, ישנן תפיסות שונות באשר למידת האכיפה הרצויה בפועל מצד המדינה בביתו הפרטי/במרחב הביתי של האזרח.
המדינה לא תהיה דמוקרטית. יחד עם זאת, יתקיימו בה מאפיינים דתיים (הלכתיים) העולים בקנה אחד עם מאפיינים דמוקרטיים ,כגון “אחרי רבים להטות” (הכרעת רוב), “כל אדם נברא בצלם” (שוויון וכבוד האדם), נבחרי ציבור על ידי הקהילה (שלטון העם).

החברה החרדית באופן כללי, אבל לא מוחלט, מעוניינת לראות את מדינת ישראל כמדינה המבוססת על חוקי ההלכה והתורה (“מדינת הלכה”). מדינת ישראל אינה מדינת הלכה, ולכן שיתוף הפעולה וההזדהות עמה חלקיים. ישנן קבוצות שמאמינות בשילוב משמעותי יותר עם החברה הישראלית וישנן קבוצות המאמינות שהשילוב צריך להיות מצומצם או שלא יתקיים כלל.

שימו לב לסרטון:

מדינה המשלבת חקיקה דתית-הלכתית בהיקף חלקי-העמדה הדתית-לאומית

מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים.
למדינה ערך דתי, לכן עליה לשאוף לשלב מרכיבים הלכתיים בחקיקה ובמרחב הציבורי משיקולים דתיים.
בין שני היסודות, הדתי והדמוקרטי, עשוי להיווצר מתח, ולכן יש לחתור לפתרונות שונים ביניהם.
יהדותה של המדינה תתבטא בחיזוק/שימור האופי היהודי הדתי/הלכתי בעיקר במרחב הציבורי ובתחום המעמד האישי (שבת, כשרות, נישואין, גיור) ובשילוב המשפט העברי בחקיקה ובפסיקה.

רבים מתומכי גישה זאת רואים במדינה “אתחלתא דגאולא” – שלב בתהליך הגאולה (בעל ערך דתי ויש להזדהות עמה ועם מוסדותיה ולפעול לקידומה . החברה הדתית-לאומית נעה ברצף שבין החברה החרדית לחברה המסורתית. רוב החברה הדתית-לאומית מאמינה בשילוב בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. 

ההבדלים בין האנשים התומכים בגישה זאת מוסבר בתרשים הבא:

שימו לב לסרט הבא:

מדינה מסורתית (מורשתית)-תרבותית

מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים.
מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, צריכה לתת ביטוי בחקיקה ובמרחב הציבורי למורשת היהודית במובן התרבותי והלאומי מתוך זיקה למורשת/מסורת אך ללא מחויבות להלכה.

מדינה חילונית שיש בה הפרדה מלאה בין הדת למדינה

מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים.
המדינה יהודית מבחינה לאומית, אך יש להפריד לחלוטין בין הדת והמורשת היהודית לבין המדינה/המוסדות הפוליטיים, למעט סמלים.
אין זה מתפקידה של המדינה לחוקק חוקים בעלי אופי דתי, להעניק שירותים דתיים או להתערב בענייני דת, אך עליה לאפשר קיום פולחן דתי פרטי.

שימו לב לסרט  הבא:

רצף העמדות בנושא היחס של המדינה לזהות האישית והקבוצתית של התושבים

התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית
תפקיד המדינה לאפשר לכל אזרח כיחיד מימוש מרבי של רצונותיו וזכויותיו ללא התייחסות להשתייכותו התרבותית הקבוצתית.
המדינה תהיה ניטראלית, עיוורת לשיוך הקבוצתי של אזרחיה ותימנע מלקדם גישה ערכית או תרבותית של קבוצה מסוימת.
המדינה תגן על זכויותיהם של אזרחים לדבוק בכוחות עצמם בתרבויותיהם ובדתותיהם הקבוצתיות, אך תימנע מסיוע והכרה מיוחדים לתרבות כלשהי.

התפיסה הרפובליקנית-אזרחית
המדינה תשאף ליצור אומה אזרחית משותפת אחת ולכן תפקידה לא יתמצה במימוש זכויות הפרט בלבד.
המדינה תקבע בשיתוף אזרחיה בתהליך דמוקרטי את “הטוב המשותף” שיבוא לידי ביטוי במרחב הציבורי, ותטפח ערכים של סולידריות אזרחית, השתתפות, מעורבות ואחריות פוליטית.
המדינה לא תכיר בזכויות קבוצתיות.

התפיסה הרפובליקנית אתנית-תרבותית
המדינה תקדם את תפיסת הטוב המשותף של הלאום היהודי, שהוא הרוב הדומיננטי.
המדינה תכיר בהשתייכויות הלאומיות האתניות-תרבותיות של אזרחיה ותהיה מחויבת למימוש זכויות הפרט שלהם.
כמו כן, לא תנסה לבולל את קבוצות המיעוטים הלאומיים בתרבות הרוב ולא תמנע מהם לטפח את תרבויותיהם במרחבים הקהילתיים.
לגבי מימוש זכויות קבוצתיות – תרבותיות, יתכן ויכוח לגבי טיבן של הזכויות והיקף מימושן.

התפיסה הרב – תרבותית
המדינה תכיר בהשתייכויות הלאומיות האתניות-תרבותיות של אזרחיה.
המדינה תראה עצמה מחויבת לקידום כלל הקבוצות התרבותיות בתוכה באופן שוויוני.
המדינה תעניק זכויות קבוצתיות ותתמוך בתרבויות השונות המתקיימות בה במרחב המדינתי ולא רק במרחבים הקהילתיים.

ולסיכום:

משימה לסיכום היחידה נמצאת כאן