שיעור פרטי – מחכים ליוגד

שיעור פרטי

מכרתי את הבונבוניירה, היא היתה סוס עבודה. השקעתי בה המון, אבל גם נסעתי בה המון. היא ליוותה אותי בנאמנות עוד בשנתי הראשונה כמורה, כשלמדתי בשתי אוניברסיטאות, לימדתי ועשיתי מילואים בגולן. היתי כל היום על הכבישים, ממש גרתי באוטו הזה.

על החלון האחורי הודבק סטיקר “זה סוד ההצלחה שלי”.

חיפשתי רכב ב 36,000 עם מזגן, 1,400 סמ”ק. רצוי יד ראשונה, מרופא, עם מינימום קילומטר. מהר מאוד התברר, שיש מעט מאוד מכוניות לא דפוקות בארץ. ניתן לזהות אותן, כבר בעיתון, תחת שם הקוד “שמור מאוד, מפרטי, או לרגל נסיעה”. אתה מגיע לזירת הפשע לראות את הדובדבן ומהר מאוד מתברר לך, שזה טוטאל לוסט, על הפנים, ולצורך העלמת מס. אומרים לך “טסט שנתיים”, אתה מגלה.

ששנתיים אין לו טסט. אומרים לך “יד ראשונה”, אתה פותח ניירות ורואה, שהוא יד רביעית מהשכרה והשתתף בשמונה שודים. מספרים לך, שהרכב במצב מעולה ואתה רואה, שהוא מודבק באיזולירבנד.

בתחחילה הורי חיפשו בקדחתנות ואני בעצלתיים.

בלילות הייתי שקוע בכתיבה, וקמתי מאוחר בכל בוקר. אך כעבור שלושה שבועות לא אקטואליים. הורי מצאו את עצמם מותשים ואני החלטתי לקחת את העיתון לידיים. ביום שישי, לאחר בוקר של טלפונים, נתקלתי בפיאט אונו, שנת 93, יד שלישית מפרטי, עם מזגן ובלי תאונות. מבחינת המחיר זה התאים לכיס שלי בדיוק. קבעתי פגישה בנתניה, ליום שבת בבוקר.

בשבת בבוקר מזג האויר היה נוח. היתה לי הרגשה שלווה, ידעתי שזה היום, שבו אקנה רכב. יותר נכון לומר שקייויתי, שזה היום.

בדרך נסענו לאסוף את גנדי. הוא היה ידיד המשפחה, עולה חדש מרוסיה, שאימצנו. מאז שהיתה לי את הנפילה עם הבונבוניירה, שעשיתי לה שיפוץ מנוע, אני לא זז בלעדיו, לאף בדיקת רכב.

בדרך לגנדי, היה נדמה לי, שראיתי רכב עם פתק. בכלל הכבישים היום מפוצצים ברכבים כאלה. התלבטנו, השעה היתה כבר עשר וקבענו להיות בנתניה באחת עשרה. גנדי אמר “בואו נמשיך מכאן ישר לנתניה, זה יותר קצר”. אמרתי “אולי נעלה להעיף מבט באוטו”. הוא חנה ליד לונדון. אבא שלי התלהב “יאללה בואו ניסע ללונדון”.

כשהתקרבנו ראינו, שהדלת הקרובה למדרכה מעוכה. עמדתי להיכנס ללכת, כשאבא שלי אמר “רגע יש כאן רכב נוסף והצביע על רכב, שעמד ליד הרכב המעוך. זאת היתה מכונית סוזוקי ספורט קטנה שתי דלתות, בדיוק כמו שחיפשתי.

נכנסתי לחנות הגרעינים וביקשתי להתקשר. המוכרת אמרה שהטלפון על שקלים מקולקל. אמרתי שאשלם כמה שתגיד לי. צילצלתי ואישה ענתה לי, הערתי אותה מהשינה. “זה בקשר לאוטו”, אמרתי “היו תאונות, איזה יד, כמה את רוצה עליו”? היא ביקשה, שנבוא יותר מאוחר כי עדיין לא התעוררה מהשינה ואמרה כי היא רוצה על האוטו 28,000 ש”ח. קראתי לגנדי והוא לקח את השפורפרת ובקול שליו שאל אותה שוב את הפרטים המרכזיים. ניסיתי לשאול אותו משהו אך אבי אמר “הוא יודע מה לשאול, סמוך עליו”. הוצאתי שטר של עשרים שקל והגשתי למוכרת. “מה זה?” צעקה. “את רוצה יותר”, אמרתי ועמדתי לשלוף את הארנק “מה פתאום”, אמרה “זה רק שני שקלים עבור שיחה מקומית. מה אתה חושב שאנחנו, משחטה?”. גנדי הניח את השפורפרת.

“היא תרד עוד רבע שעה”, אמר. “צריך לשלם”, שאל את המוכרת.

“כן”, צחקתי “שלם לה”.

חיכינו בחוץ. “זהו”, אמר אבא שלי “אין צורך ליסוע רחוק מצאנו ליד הביית רכב”. כעבור רבע שעה היא ירדה. “שלום, שמי אמנון”, אמרתי והצגתי את גנדי. הרגשתי שהיא רוצה שאלחץ את ידה, אז לחצתי “נעים מאוד שמי נאווה”, אמרה. “אני לא מוכרת אוטו”, אמרה “אני מוכרת אהבה”. היא פתאום הבחינה באבי “שאול”, קראה “מה שלומך, כמה שנים, כבר לא התראנו”? היא חיבקה את אבי בחום והסבירה “גרנו באותו הרחוב”.

גנדי בדק את הרכב בקפידה, ללא הנחות. “המנוע יבש” אמר, “זה מצוין. אין שום נזילה. האוטו עשה 80,000 ק”מ, אבל הצמיגים מקוריים של מישלן. כאן בדלת יש מכה, אתה רואה לפי זה שהצבע כאן לא אורגינאלי, אבל לא הוחלפה דלת”. אבי וגנדי הלכו הצידה לצורך התיעצות. “שמתי את האוטו כאן אתמול” אמרה נאווה “הכנסתי את האנטנה כי הבני נוער משתוללים כאן”. “את לא צריכה לספר לי על בני נוער” אמרתי “אני עובד איתם”. “אז תגיד לי, את מי להאשים באלימות שלהם”? שאלה. “את ההורים”, אמרתי מיד “היום ההורים הפסיקו לחנך את הילדים, הם החברים שלהם.

אנחנו נאכל אותה בגדול”, הדגשתי “את יודעת מי עושה עבודה טובה? הכיפות הסרוגות הילדים שלהם מחונכים לשיטתם פיקס. הם יאכלו אותנו בלי מלח”, אמרתי. היא הנהנה בראשה להסכמה “אתה צודק”, אמרה “הם משתלטים על כל ערוצי התיקשורת והמשאבים ויודעים להשיג בדיוק את מה, שהם רוצים. קראתי ספר על ההשתלטות של החרדים בירושליים.מסופר איך, שבהתחלה צחקו על זה”, אמרה. “אותי כל מה שקשור בכפיה אף פעם לא הצחיק”, אמרתי.

גנדי ואבי ניגשו אלינו והסתכלנו יחד במחירון. “המזגן מקורי”?

שאלתי. “כן, הוא בא עם הרכב”, השיבה. גנדי אישר את דבריה. “קשה לי לחשב את מחיר האוטו”, אמרתי. “לא מופיע כאן סימון של משקפיים ליד המחיר וזה אומר, שהמחיר כאן לא כולל מזגן”.

עברנו לעמוד חמישים, שם היה פירוט מחירי המזגנים. “מזגן לסוזוקי עולה 1,100 ש”ח”, אמרתי. “צריך להוסיף את זה ל 27,000.

אבל יש בעיה כי כאן מצוין רק מחיר עבור חמש דלתות. בשביל לחשב כמה זה, אני צריך להוריד 9% מהמחיר על חמש דלתות. בקיצור זה יוצא בערך 25,500”.

נאווה לא היתה מוכנה לרדת מתחת לעשרים ושבע. אבי עמד בצד לא רצה להתערב. אמרתי לה “תיראי גבירתי, גם אני אצטרך למכור את הרכב בעוד שנה שנתיים ואז יורידו לי על הדלת ועל הקילומטראג’, שיגיע כבר ל100,000”. “אני לא מוכרת אוטו אני מוכרת נשמה”, היא אמרה “ולא אמכור למי, שיזרוק אותה אחרי שנה. אני אספר לך סיפור פעם נסעתי באילון ופיתאום משהו אמר לי לסטות ימינה. לקחתי את ההגה ימינה וברגע האחרון הבחנתי, שבנתיב שלי חנה רכב עם הדלת פתוחה. האוטו שלי ממש הציל אותי. “תיראי”, אמרתי “גם אם אני אתן את האוטו לאחי אחרי הצבא, גם אז חשוב לי שישמור על הערך”.

גנדי קטע אותי, “מה הקשר לאחיך, מה אתה מספר סיפורים? זה המחיר זה עולה ככה וככה. זה מה, שאנחנו דורשים. היא לא מוכנה להוריד אז שלום”.

הם פסעו לכיוון המכונית, אני נשארתי אם נאווה. “ככה זה הגברים”, אמרה “מנפחים שרירים וחושבים, שילך להם בכוח”.

“תביני”, אמרתי “אנחנו רואים רכבים, כבר חודש וייש עיפות החומר זה לא אישי, חוץ מיזה שכבר קבענו עם עוד אנשים להיום. תראי אנחנו רציניים, אנחנו רוצים לקחת את האוטו והוא יהיה בידיים טובות”. היא הביטה בי “לא פחות מ 26,300”, אמרה.

“טוב תשמעי מה נעשה”, אמרתי. “אנחנו נעשה סיבוב, נתיעץ עם אמא שלי. היא הרי הגיזברית ואחזיר לך תשובה בואי נאמר ב- 12 ו 2/1, בסדר תשמרי לנו את האוטו עד אז?!”. היא הסכימה “קח גם את הטלפון שלי בבית ההורים”, אמרה. זה היה מוזר, שאשה מבוגרת נתנה לי את הטלפון בבית ההורים.

נסענו לראות את הרכב בנתניה. ברכב השתררה שתיקה. גנדי היה מעוצבן, איך היא רוצה מעל המחירון. הבן שלו נעלב מחוסר ההתיחסות ובכה ואבא שלי שאל “לאן נעלם לכולם פתאום המצברוח”.

הגענו לנתניה “יש פה יותר דתיים מבני אדם”, אמר גנדי. “זאת עיר דתית”, אמר אבי. “גם רעננה”, אמרתי, אך הוא לא הסכים “יש הבדל היהודים ברעננה הם קונסרווטיבים ולא אכפת להם, שתיסע לידם אפילו בשבת”. גנדי התרגז “מה אכפת להם מה אני עושה”. אבא שלי צחק “על זה מבוססת כל היהדות, על השיתוף, על האחריות והערבות ההדדית. אם אתה נוסע בשבת זה כאילו, שהוא בעצמו נסע בשבת. אז הוא חייב להפריע לך ליסוע בשבת”.

גענו לפגישה וראינו את הרכב. “גם יד שלישית וגם בצבע שחור”, אמר גנדי “בקיץ אתה תתבשל בפנים, כמו בתנור”, חזרנו הביתה בדיוק בשתים עשרה וחצי. מיד הרמתי טלפון לנאווה.

“אני מקווה, שלא תטרקי לי את הטלפון בפנים”, אמרתי “אבל יש לי הצעה בשבילך אם לא נראה לך, אז לא קרה כלום. תיראי אנחנו רציניים, בואי נסגור על 26,000 וזהו”, אמרתי בחשש. “אני מקווה, שלא תטרוק לי את הטלפון בפנים”, אמרה “אבל אני לא יכולה להפרד מהאוטו. תן לי לילה לישון על זה, להתרגל לרעיון, שאני נפרדת ממנו”. הבחנתי בכך, שקולה היה צרוד.

“שמעי”, אמרתי “יש לי רעיון אחר. הרי אני גר רחוב אחד מימך, מה דעתך שאני אגיע, נשתה כוס מיץ, נכתוב זיכרון דברים ואתן לך צ’ק ביטחון”. היא חשבה מעט “בסדר” אמרה “תגיע, אני מחכה”. כעבור מספר דקות דפקתי בדלת ביתה. היא פתחה לי והזמינה אותי להכנס.

הבית היה מלא בתמונות, בכריות רקומות ובאבנים. התישבתי לשולחן.

הרגשתי נוח הורדתי את השעון, הוצאתי את התעודות, הנחתי את המפתחות והבטתי בה. היא ישבה מולי “נשתה קפה”! אמרה “לא מיץ”.

היא הניחה על השולחן מפיות מצוירות ואמרה “נדבר קצת, אחר כך אעמיד את המיים”. “אני רואה, שיש לך כאן קריסטאלים וספר של פרחי באך”, אמרתי “יש לי חבר, שלומד את זה”. “אני מאוד מאמינה בקריסטלים”, אמרה “למרות, שיש לי על זה כעס עצום”. לא הבנתי למה. “אתה רואה את האבן הזאת” אמרה והצביעה על אבן, שהיתה מונחת על השולחן, “קח תרגיש את הכובד שלה”. היא הושיטה לי את האבן. “אחזתי אותה בידי והבטתי על הגוון הוורוד, שנחצה בשרטוטי קווים”.

“את האבן הזאת”, אמרה “מצאתי בטיול בנחל פרס, היא היתה זרוקה שם, סחבתי אותה כל הטיול. אבל היום זאת תעשיה, אנשים עוקרים הרים בשביל להגיע, להוציא ולמכור את האבנים האלה”.

הנחתי את האבן על השולחן “באמת אבן מאוד מענינת” אמרתי. היא הביטה בי “למה אנשים מגיעים לכוכבים?”, שאלה. לא ידעתי, מה לענות “בגלל, שהם לא מצאו את עצמם”, אמרה. “זו מן בריחה כזאת”, אמרתי. “אל תחשוב, שאני רק רוחנית”, אמרה “יש לי שתי רגליים חזק מאוד על הארץ. אני באה מבית של סוחרים אמידים. אני מסתובבת במה שנקרא החוג הנוצץ, על מה אתה חושב, שהם מדברים?”, שאלה. משכתי בכתפי.

היא המשיכה “היתי אתמול במסיבה והקשבתי לשיחות”, היא המחיזה את דבריה “קניתי את זה וקניתי את זה. והם שואלים אותי מה איתך”?

ואני עונה “אני חיה, בין שמיים וארץ”.

היא משכה בכתפיה “בכלל אני שונאת את כל הריקניים האלה, שקוראים ספר רק בשביל, ללמוד איך לדבר נכון בחברה, או בגלל שכולם עושים זאת. בלי כל שיפוט עצמי, בלי מחשבה, בלי הבנה. אנשים, שכשאתה מדבר איתם, אתה מבחין בריקנות, ממש כלי ריק”, היא לקחה שאיפה ארוכה ולגמה מהקפה.

“קח את הפתק הזה”, אמרה “כתוב כאן את המילה שפע”. לקחתי את הפתק המרובע וכתבתי את המילה “אתה מורה לסיפרות”, אמרה “אז אני בטוחה, שיש לך רגישות למילים. איזו מילה אתה רואה כאן”? “פשע”, אמרתי “ומה עוד”? הקשתה. “את השורש ע.פ.ש”, אמרתי. “בדיוק” צהלה בנימת ניצחון “זה מה שזה. יש לנו חברת שפע, שנשפך לה כבר מהאוזניים. אנשים כבר לא יודעים מה לעשות עם הכסף המעופש. די כבר, נמאס מכל השחיטות הזאת.

אתה נכנס לכפר סבא, יש לך קניון “הצומת”, לידו בונים מול. בעיר פזורות חנויות בלי סוף. במרכז העיר “קניון ערים”, בדרך לאיזור התעשיה, איפה שהיה מפעל, בונים קניון חדיש. בתוך איזור התעשיה, אין ספור מרכזי קניות. אנשים קונים, עוד חולצה ועוד מיכנסיים”.

“אני מסכים איתך לחלוטין”, אמרתי “אני הרי הלכתי לכיוון הרוח.

הלכתי להיות מורה. אבל אני משלם את מלוא המחיר על העדר הסטטוס, אף בחורה לא מוכנה לצאת איתי, כי אין לי מספיק סטטוס. למרות שאני מרוויח מצוין יחסית לשעות, שאני עובד”. “אתה יודע מה זה באנגלית “פאק תם”? שאלה “אז פאק תם. זה לא מה, שחשוב. אתה צריך לאהוב את עצמך ואז הכל יסתדר. להיות גאה להגיד בראש זקוף, אני מורה. “מהתלמידים אני מקבל המון חיבה הערכה, חום ואמון”, אמרתי. “בגלל, שאני מציג את עצמי כאדם גאה וחדור אמונה”.

היא הביטה בי בחיוך “מה זה להיות מורה”? שאלה. “אני יודע מה זה”, עניתי “זה האיש, שמורה את הכיוון”. היא פרסה את ידיה לצדדים בצורת משפך, כשראשה במרכז “זה בדיוק זה” אמרה “מורה הוא האיש, שמוצא את האואזיס, את נווה המידבר, במידבר הגדול.

הולך בדרך, שאין לה סוף ומוצא את האוצרות. כאשר אתה מורה גם אתה מועשר מאוצרות, שהם האוצרות שלך, ושל אהבתך”.

היא הוציאה קופסא עם פיתוחים ופתחה אותה בטקסיות מתוכה הוציאה תכשיטים. “הבעיה של המערב היום, זה שאנחנו חושבים יותר מידי”, אמרה “פעם הכל היה בנוי על אינטואיציה. הלימודים מכבידים עלינו, התחלנו לבחון כל דבר שיכלית ולא להרגיש. הנה למשל עכשיו הרגשתי, שאני רוצה להראות לך, לשתף אותך במה, שאני עושה אז עשיתי את זה”. היא הניחה בידי את התכשיטים.

“אלה עבודות קינטיות שלי בכסף, זהב ופנינים”, הסבירה. “מה זה קינטי?” שאלתי. “פירוש המילה – תנועה, תראה איך על הטבעת הזאת מורכבות עוד שלוש טבעות זהב, שנעות עליה כמו על ציר”. התבוננתי בכף ידי מקרוב, היא הביאה גזיר עיתון “צילמו את התכשיטים שלי לעיתון”, אמרה. “אבא שלי מפסל” אמרתי “והאומנות שלך זה ממש, כמו פיסול. אני כותב, באומנות שלי יש יתרון עלייך, כי אני לא צריך להפרד מהיצירות”. “קשה לי מאוד למכור”, אמרה “חוץ מיזה גם אני כותבת”.

היא הלכה לחדר מימול והביאה מחברת עבה. “אני כותבת שירים”, התגאתה. “פנו אלי פעם לפני שנים, היו מוכנים לפרסם לי את הכל בלי כסף, אבל זה נראה לי כמו חשיפה.

אני אקריא לך שיר על “העוצמה”, היא הקריאה לי שיר ועוד שיר. “זה ממש אומנותי וזה בכלל לא חושפני”, אמרתי. “כלומר אני יכול להזדהות עם זה ואני הרי לא יודע מה שעברת, חוץ ממה שסיפרת לי. אנחנו מתקשרים דרך השיר. אני קולט דרכו את המסר, שרצית להעביר לי, אבל אני קולט ממנו גם מסרים, שהוא מעביר לי מאחורי גבך”.

היא ממש התרגשה “אני לא אוהבת שמורים מכתיבים בשיעור למה התכוון המשורר”, אמרה. “גם אני לא”, אמרתי “בגלל זה אנחנו בכיתה מנהלים דיון וחשוב לי לברר באילו נקודות התלמיד מתחבר עם השיר, או הסיפור. מעניין אותי מה זה אומר לו, זה הרי מה שחשוב.

אם הוא מנמק את דעתו, לפי השיר זה יפה מאוד ואני לא יכול לבטל את זה”.

“אז אתה חושב שכדאי שאפרסם”, שאלה. “זה לא רלוונטי”, אמרתי.

“מה שחשוב זה מה שאת מרגישה, אני רק התייחסתי לנקודת ההחשפות כי ראיתי, שזה מפריע לך”. היא חיכה “אתה יודע מה מבדיל בין בני אדם?”, שאלה. שוב לא ידעתי, אז היא הסבירה “המבדיל הוא הסוד.

אני ואתה מורכבים אותו הדבר, אבל יש לנו סודות מעצמנו ובגלל זה יש את הבריחה ואת אי השקט. האדם בורח מעצמו”. נזכרתי בראיון, ששמעתי ברדיו ושיתפתי אותה בזיכרון “עמיחי אמר, שבכל שיר טוב יש סוד, שידוע לכותב ולעוד מספר אנשים וזו תחנת הכוח של השיר ממנה הוא שואב חיים. לדעתי השירים שלך בהחלט חיים בזכות עצמם וגם אם יש בהם סוד אישי, לא ניתן לראות אותו, זה ידוע רק לך.

הכתיבה שלך רגישה, אבל מאוד מאופקת”.

היא רשמה את שמי על הפתק. “תראה את השם שלך, יש בו המון, זה שם מהאגדות אמנון ותמר. הוא מוכר הוא נעים בפה, כייף להגיד אותו.

“שמתי לב, שתלמידים אוהבים לקרוא לי בשם”, אמרתי. היא פרקה את השם לגורמים. אמנון זה – אמון, שהוא התכונה החשובה ביותר במגע עם בני אדם. אמנון זה – אמן, שהיא מילת מפתח ביהדות. באמנון יש גם את המילה – אני, אדם שמכיר את עצמו יכול להתקשר ולהתקרב גם לבני אדם אחרים וגם לחוכמה”.

אמרתי לנאווה, שהיא אומרת דברים מאוד מעניינים “תזכור מילת המפתח היא אור ואהבה”, הדגישה “תגיד את זה כשתכנס לאוטו והוא תמיד יביא אותך לחוף מבטחים.

תנהג לפי זה ותצליח. אתה לא תהיה סתם מורה. תקח את הפתק ותכתוב, תראה אני עם דמעות בעייניים, אני מאוד מתרגשת שנפגשנו” אמרה ומחטה את עיניה בגב היד. “אני מטפלת ברפואה אלטרנטיבית ואני מודה בכל יום על כך, שאני צינור מקשר, שדרכו מועבר ידע לאנשים. בדרך כלל אנשים משלמים על זה, אבל אתה כזה חמוד. עם המשפטים האלה תצליח בכל. היא הכתיבה ואני כתבתי: – אני אוהב ומעריך אותך. “למה אותך ולא אותי”? שאלתי. “כי קל לאדם לומר אתה, אז יש לך את ההרגשה, שאתה מדבר למישהו לחבר”, ענתה. המשכתי לכתוב: ואני אוהב את זרם החיים, אשר זורם בי.

– דרך האהבה לעצמי, אני אלמד לסלוח לעצמי על שגיאותיי ומכאן, שאוכל לסלוח לכל אחד אחר סביבי”.  “מעניין, שאמרת, שאצליח איתם בכל”. “זהו המפתח”, אמרה. “את יודעת אני מרגיש, שאני בן אדם זוגי”, אמרתי “אני איש של אישה אחת ואני רוצה להקים משפחה, אני איש משפחה”. “החיים זה כמו לופ” הסבירה ועשתה בידיה תנועת מעגל, בתוך מעגל, בתוך מעגל.

“אני מאמינה, שהכל בחיים בסופו של דבר מתקשר. האישה שלך נמצאת שם, בדיוק בנקודת הזמן הנכונה. “אני מרגיש”, אמרתי “שהמכות הנסיונות, הידע שאני צובר, מכינים אותי לקראת הפגישה. למשל בימים האחרונים אני לומד לקח בקשר לבדידות. שניים זה הרבה, אחד זה כל כך לבד”. היא חייכה “לזה בדיוק התכוונתי”, אמרה “אתה עובר חמש אותיות” ת- ה- ל- י- ך”.

היבטי מאחורי וראיתי תמונות תלת מימדיות “את הסידרה הזו למדתי להכין בקורס”, אמרה “היא מורכבת על צילום אמיתי. נפרדתי מבעלי לפני כמה זמן, חילקנו את הבית. והחלטתי, שזה זמן טוב לנסות לבנות משהו אחר וחדש בחיי. חלק מהכיוון החדש, הוא הפניה לאומנות. אני הכי מבוגרת בקורס. יש שם בחורות בנות עשרים ותשע, שאומרות שהן זקנות. “אמרתי, שאני מרגישה צעירה ואחת מהן עונה לי בבוז כזה”. נתתי לה כלי ריק ואמרתי לה “שימי את הכלי הריק הזה על המדף ופעם, כשתהיי בגילי ותזכרי במה שאמרתי, תביני את המשמעות הפילוסופית העמוקה, שמסתתרת במשפט הזה”.

התבוננתי בה “קודם כל”, אמרתי “את נראית צעירה לגילך. גרבוז אומר, שכשהוא היה נער הוא היה ממש זקן וקודר וככל שהוא מתבגר הוא הופך להיות יותר אופטימי.

שלמה ארצי מדבר על הסקרנות לגבי הבאות וגידי גוב אומר, שבגיל מבוגר מבזבזים פחות זמן על ריבים ושטויות. אתמול שמעתי בגל”צ שדר צעיר, שאירח את בי. בי קינג, זמר נשמה שחור. הבחור הצעיר התפלא איך איש כזה מבוגר מנגן כל כך טוב, אז קוטנר העיר לו, שיש חיים אחרי גיל שישים”. “אני מסכימה”, אמרה “היום כל המושג של הזיקנה השתנה”.

“גזלתי כבר הרבה מזמנך”, התנצלתי. “העונג כולו שלי”, אמרה.

כתבנו את זיכרון הדברים, היא נמנעה מלהזכיר כסף. למרות האינטואיציה, הצעתי לה צ’ק ביטחון. “אני לא נוגעת בכסף בשבת”, אמרה. “ידעתי את זה”, אמרתי “אבל פשוט חשבתי, מתוך נימוס להציע”. “אני מכירה את המשפחה”, אמרה “זה בסדר”. כתבתי את שם הקונה והסתבכתי עם שם מישפחתי. “אני רוצה לעברת את השם ליוגד”, אמרתי “הוא פשוט כל כך ארוך, שכששואלים אותי איך לכתוב אני עונה בלי ת’, פשוט את שאר האותיות, כבר יש שם”. היא צחקה “גם, אני לא מסתדרת עם שם המשפחה שלי”.

“יש לי שאלה לשאול אותך”, אמרתי בהיסוס. “אני כותב עכשיו ספר.

הוא לא כמו השירים שלך, הוא באמת חושפני, אבל אין לי בעיה עם זה כי זה נשל הנחש, אילו שלבים שעברתי ובגרתי מתוכם והיום אני במקום אחר, במיקלט מדיני”, היא צחקה.

“מה שאני מתכוון לומר”, ניסיתי להסביר “זה שאני בטוח, שהשיחה הזו והאווירה שעולה ממנה יחלחלו לספר ויצבעו אותו בצבעים שלהם”, יתכן אפילו שדמותך תוזכר בשינוי שם. השאלה שלי האם תהיה לך בעיה עם זה?” היא הסמיקה “אני אשמח, אולי דרכך המסרים יעברו הלאה ויחלחלו”.

חכה שנייה אמרה ורצה למטבח. היא הגישה לי דף נייר “השיר הזה של וירג’יניה סאטיר: “יחד”, תלוי על המקרר שלי כבר הרבה זמן”, אמרה, “קח צלם אותו ותחזיר לי מחר. “אני אכתוב את השיר בתוך בסיפור”, צחקתי:

אני רוצה לאהוב אותך – בלי להיצמד,

להוקיר אותך – בלי לשפוט,

להתקרב אלייך – בלי לפלוש,

להזמין אותך – ללא דרישות,

לעזוב אותך – ללא ריגשות אשם,

לבקר אותך – בלי להאשים,

ולעזור לך – בלי להעליב,

אם אפשר,

שגם אקבל זאת ממך,

הרי שאנחנו יכולים להפגש

ולהעשיר זה את זו באמת.

נאווה ליוותה אותי לדלת “נפגש בבוקר בבנק הדואר” אמרתי. “אתה רואה בחיים אין מיקריות”, צחקה “בשתיים בלילה שמתי אתמול את השלט על המכונית, הוא עשוי מהכיסוי של עוגת היום הולדת של הנכדה שלי. וזה לא סתם, שאתה בדיוק עברת וראית את זה היום, ואני שמחה שפגשתי אותך”, היא לחצה את ידי. “גם אני שמח”, אמרתי “הרווחתי שיעור”.

בדרך למטה זמזמתי את השיר של אריק אינשטיין “יש בי אהבה”, יצאתי אל הרחוב והוא נראה לי צבעוני מתמיד. לא וורוד, אלא צבעוני. הלכתי לבנק והתברר לי, שהסכום שיש לי בחשבון הוא במדויק הסכום של האוטו הזה. לא היתי יכול לעמוד בקניה של סוג הרכב, אותו חיפשתי בשבועות האחרונים.

פתחתי את הרדיו כאשר רוני סומק ראיין את עמיחי על אהבה. הראיון נקטע באופן מלאכותי. בערב פתחתי את הטלויזיה בדיוק כאשר קובי מידן החל לראיין את עמיחי. עמיחי דיבר בחום על אביו, שהיה יהודי מאמין ותקף את הכפיה הדתית. הוא לא הבחין בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, כמו שלא הבחין בין שפת חול ושפת קודש.

לדבריו המשורר אינו יכול לפתוח את הבטן לחתוך, לטפל ולא לתפור חזרה. שירו צריך לכלול גם את היכולת לרפא.

אני לא בעד ציניות, יש לי חבר ציני, סרקסטי, עד גבה גלי. זה לא בריא, זה מסוכן, זה דגל שחור. זה כמו להתרחץ ליד המרינה בהרצליה. חששתי שמהסיפורים, שכתבתי ייווצר רושם מוטעה, שאין בי אהבה, אופטימיות, אור, תיקווה, רומנטיקה, או אהבת בני אדם. לכן אני שמח על המיפגש עם נאווה ובעיקבותיו על הולדת ההסיפור הזה.

אני באמת מקווה שהצלחתי. רפואה שלימה. תודה.