שירים לנטאשה

האילן

היכן שנזרע האילן המצל.

הוכן המצע לשלושה חתולים.

עוטיי-ארגמן. אחד שחזר הביתה

צילצל כיוון מחשבתו כיוון ורצה.

ריח השמן נישא באוויר,

המצע התרחב ויכול לו

לשטח. עוטיי ארגמן הופרדו

על כורחם הרחק ממצע האילן.

מים

מזור המים הביאו.

מזור הביאה האדמה.

שקוע עד צוואר פילס הוא את

דרכו רעב כמו צמא כמו רואה

אותה.

רחוק הפך קרוב, קרוב הפך

אינו מועיל יותר.

וויתר על נשיקת השמש הגבוה.

 פשט ידו והתכרבל בה כמודה

על אמירת תודה.

מדבר

אושר המידבר יפה.

כיד אומן המגלף את השממה

בסכין של שקט.

ההרים הרים הם מול פניי

האדמה אדמת הדשא הירוק.

התלים מבט ישיר הם לנופי.

חופיי המוזיקה שקטים ועצומים.

בעצירות עצומה כיברת- המידבר

וארור המחפש את הרך או

הפסל.

למד

למה מסגרות על קיר עץ איתן.

למה הקיר נישען על רקיע השמש.

המים הם למה עוברים כזמן

גברי הוא נשי הוא הטבע

הוא אמש.

לוחש הלוחש והשקט לאן.

רושם השורות מסדר את הסדר.

הסדר סידור מסודר וניסדר.

הסדר החוטא המדמה את העונש.

רשימות חטאים אבודות בליכוד

הברזל.

מגע הטיח הקר, הקיר, הבניין

העיר וההר על חשבון האדם

החושב.

לא

אל תעזבי את אמצע השדרה.

אל תלכי כמשאירה.

שיריי שירים, שורות שירה ידיים

מושטות אל עבר מים.

בלא אולי הגשם על לחיי

לוחש הכל עבר.

כעץ – הענפים בינינו זוכרים את

שחלף.

מנמקת לי פסוקיי הגות הסוף

סופי הוא כאילמות.

אין נחרץ ואין לו גבע

ואין חוזר ושב. ואין כל בא אחריו.

שימשה

על שימשת המכונית אני

ובשימשה יושב גם כן

כלוא מתפרץ

ממוחשב. על מה ולמה.

הקיץ כלוע האחר המתפרץ.

ראשון ואחרון אל עבר

חלומי.

כמו

כלילה היורד טיפות

טיפות.

כתן המיילל בין השדות

עובר האור מבקיע דרך

אילנות.

סוף סוף הגיעה הדממה.

עלה פורח קורבנה של אדמה

עת לחשה לעובר אורח

מיתפעל את שיר חלום הדרך

הישנה.

אבק של יום על תרמילו

שאף לנוח. עיניי הדרך

כלואות היו בתוך עפר.

אפר שחור נתן את אותותיו

בו, הסתיו הישיר עלים צהוב

וארגמן.

זרע נחמה

הפליאו מכות הטבע לעשות

ביפיי הנפש.

הדרך אל הים רק מובילה.

מחטטים לקרב כל עת והלך.

עת פילחה דממה את

השממה. רק דקל בודד נישא

נטוע. כתמר

חרוב, או רימונים.

יודעי הדעת ישבו לנוח

בצל גזעו, מפירותיו זרעו

זרע שני.

מה טוב

הרחוב בכיוון ההפוך פוסע.

וכל הלילה נעלם, נעלם, נעלם לו.

רק נשאר אחד היודע לאן

נעלם לו החלום.

ואתמול כשבאת הביתה

ידעתי שתחזור.

סיפרת שראית ושמעת

או, וראית אור.

רחובות שטופי עיניים שסועות,

מתוכם צומחים הניזונים

על האדם.

אנה

אין אונים על פנייך

שירטוטים של עננים חולפים

בם כבמסך.

יורדות כבדות ציפוריי-

הארץ ניתזות על נעליי

ניתזות בעינייך.

איך הרטיבות משתלטת

על הגוף לא כמו השכל

הישר.

האביב

כל הזמן אביב מכה

בחוץ.

בלילה עברו ציפורים של

יום, ציפורים יפות ציפורים

כחולות ציפורים קלות עברו

בחוץ.

כל הזמן עבר נשאר רק לא.

ממשיכות הציפורים בדרכן אל הקן.

לילה

אחד הלילות הארוכים יותר

החל בפעימת הדקות הנספרות

לאט.

טבעות-החיים ניתקות,

הפרפרים נודדים אל הלבנה.

כנפיהן השחורות מלבינות בשקט.

השקט מאפיל את עורם,

מחריש את קולות הים ששם

מימול.

טבעות מתכת סובבות את

הקירות. קורות אותו היום

נספרו במלים שטוחות אצל

דורגל הלא.

גשם

פתאום באמצע הקיץ,

הגשם ניתך על אדמה חמה.

צלם מדרגות נשטף,

פרחי – הקיץ רבו מים.

וביניהם נפלה שתיקה כל השמים

הדהדו מכה.

וביניהם הושפלה החבטה.

חיפשה כאחרונה.

כל השמיים זרמו אליי

כל מימי הולכים לים אחד.

כל ימי השנה נאספו לכליי.

כל הזמן החל לרדת.

• Natasha Shalkov

  אני הנטשה המסתורית, ספר שיריי הראשון “נסיכיי לילה” יצא לאור בשנה שעברה והתמונה הזו צולמה בהשקה!

   

  תודה אמנון.

• Rachel Tucker-Shynes

  אשרי נטשה שנתנה השראה לאמנון המרגש…איזה יופי  

   

   
• Mel Rosenberg

  מרגש מאד

   

  Victoria Sara Dazin

  מקסים

   

   

   

   

   

שירים לנטאשה
Amnon Yoged אמנון יוגד

“אל תעזבי את אמצע השדרה.
אל תלכי כמשאירה.
שיריי שירים, שורות שירה ידיים
מושטות אל עבר מים.” (מתוך השיר ” לא”)

איזה שיר אהבה מרגש, חשוף, שמודה בכאבו, בבדידותו, מתחנן,
עם קצב כזה .
ובקוראי שורות אלה, של אמנון יוגד, מתנגנות לי שורות הנצח:
Ne me quitte pas “
Ne me quitte pas”

המראות היפים שהוא מצייר כאן, שדרת שורות שירה שולחות ידיים , מבקשות מים שחיוניים לקיומן.
אני ממשיכה לקרוא את שורות השיר הזה.
“בלא אולי הגשם על לחיי
לוחש הכל עבר.
כעץ – הענפים בינינו זוכרים את
שחלף..”

אני מרגישה צורך לקרוא שורות אלה שוב ושוב. משהו כל כך ראשוני, עמוק, אינטימי ופגיע עולה מהן ועושה גם לי צביטה בלב. משהו כמו ערפל. לא רואה בדיוק את התמונה הספציפית שלי, אבל יש לי איזה Déjà-vu (דֵזַ’ה וו) . מרגישה כאילו התנסיתי כבר בעבר במצב כזה . מרגישה שזה נוגע ומעורר אצלי משהו גם אם הוא לא ברור, הוא גורם לי סוג של געגוע סוג של כאב.

וזה אולי אחד הדברים הגדולים של משורר. היכולת לכתוב על חוויה אישית שתיקרא אחר כך ע”י בן אדם זר לחלוטין ותגרום לאותו אדם להתחבר לחוויה אחרת שהיא אישית שלו. וכך, באמצעות מפתח הזהב של המילים, נפתח לפתע ולרגע בית הרגשות של הקורא. איזה חיבור נפלא בין שני אנשים שלא מכירים.

“אין אונים על פנייך
שירטוטים של עננים חולפים
בם כבמסך.”

התמונות האלה שאמנון יוגד מצייר הן כאילו צוירו ביד אומן במחול דק 

מדויק, בצבעים רכים אך עם נוכחות רבה. תפגוש אותן בכל מיני שירים.

“כלילה היורד טיפות
טיפות.”
או
” כל ימי השנה נאספו לכליי.
כל הזמן החל לרדת.”

המשכתי לגלות את המשחק הנהדר במילים.
“שיריי שירים, שורות שירה”
או “כל הזמן עבר נשאר רק לא.
ממשיכות הציפורים בדרכן אל הקן.”

והמשכתי להפוך דפים ולפגוש את הלא- המבקש , את הלא- הלא מאפשר, את הלא – לא יתכן וגם את…

“מה טוב
הרחוב בכיוון ההפוך פוסע.
וכל הלילה נעלם, נעלם, נעלם לו.”

ספר שירים הזה מסתיים בשתי מילים “תודה נטשה”.
ואם היא הגורם להשראה הזו ולספר היפהפה הזה
אז גם ממני, תודה נטשה.

אהבתי.

Shuli Sapir-Nevo