שיר וזמר לקורונה ולסגר

יום ראשון

התלבשתי יפה, נעלתי נעליים

היום הולכים לרופא שיניים!

נכון, זה לא לונה פארק או קולנוע,

אבל היי, לפחות לשם מותר לנסוע…

יום שני

קמתי בבוקר, יצאתי לסלון

ראיתי את אמא בפיג’מה ליד החלון

שיחקתי במחשב שעה, שעתיים

וכבר הגיעה שעת צהריים.

אמא אמרה: “זהו חמודי, כבה בבקשה”

מוזר שכמוני היא עוד לא התלבשה.

יום שלישי

אני לא אוהב להיות בסגר

לא בחוץ ולא בחדר

נכון, מודה, מסך זה נחמד

ובכל זאת אני אעדיף לא להיות מבודד.

יום רביעי

המורה שאלה: “מה זה דלוח?”

חיכיתי לענות בקוצר רוח

הצבעתי יפה, המתנתי בסבלנות

כשהגיע תורי דיברתי בהתלהבות

מזל שהזום לא התנתק

אבל אוי לא! הייתי על השתק!

יום חמישי

שיחקנו ברחוב תופסת שני מטרים,

רוצים לדעת איך משחקים?

רצים הכי מהר שאפשר כל הזמן,

בלי לגעת באף אחד כמובן.

כשמתקרבים לחבר צועקים: “נתפסת!”

ומקווים שיעצור ויודה: “ניצחת”.

יום שישי

מישהו עם מסכה אלי דיבר

לא הבנתי מה הוא אומר

מה הוא חושב, ומה הוא מרגיש

אולי הוא בכלל לא איש…

מתחת למסכה יש זקן או אין?

האם הוא ילד, מבוגר או זקן?

אני לא מבין, מה הוא אומר?

שאני בלי מסכה אז הוא יקרא לשוטר?

שבת

מאז ומעולם היו מחלות

שפעם הנמלים, קדחת החסידות,

וירוס הצפרדעים, מגפת החשופיות.

אבל אין כמו המלכה שלנו

המדביקה בעולם –

קורונה יקירתנו

שניצחה את כולם.

ושוב ראשון…

בוקר חדש הפציע

החיסון סוף סוף הגיע!

במטוס גדול, מארץ רחוקה,

קטן וקפוא, נושא תקווה.

אני לא חובב מחטים גדול,

אבל בשביל סבא וסבתא אני מוכן לסבול.

אגיש את הכתף בלי להתווכח,

ואבוא בשמחה אצלם להתארח.