שלום לאקליפטוס

במורד הרחוב שלנו עמד לו עץ אקליפטוס ענק.

ענפיו הארוכים רכנו מעל המדרכה.

לפני עשרות שנים, כשבני היה פעוט בן שלוש, הייתי נושא אותו על כתפיי בדרך לגן.

מדי יום היה לנו טקס קבוע. 

הייתי שואל אותו: “אמרת שלום לאקליפטוס?”

והוא היה מושיט את ידו מעלה מעלה ובקושי נוגע בענף בקצה אצבעותיו. 

הזמן חלף, הוא גדל והגיע בקלות לענפים.

עשרות שנים עברו, ובני היום הרבה יותר גבוה ממני. הסיפור לא נשכח, ובכל פעם שאנחנו צועדים על המדרכה אחד מאיתנו אומר לשני: “אמרת שלום לאקליפטוס?”, ושנינו מחייכים.

והעץ תמיד היה שם.

אך לפני שבוע, כשעברתי ברחוב, הבחנתי במשהו מאוד עצוב.

בולי עץ וענפים כרותים היו פזורים על המדרכה והרחוב. 

דמעות הציפו את עיניי.

אמרתי שלום לאקליפטוס.

אבל אז, לפתע, הסתכלתי סביב וראיתי את העץ עדיין עומד!!!

הם אכן כרתו אקליפטוס.

אבל לא את האקליפטוס שלנו!