שעורים על מגילת אסתר by Bella Ifra - Illustrated by Kolganov - Ourboox.com
This free e-book is brought to you by
Ourboox.com

Ourboox is the world's simplest platform for creating and sharing amazing ebooks.

You too can become one of our 75,000 authors.

Join us now and start creating your own books right away.

Create your own free book

שעורים על מגילת אסתר

by

Artwork: Kolganov

Member Since
Dec 2014
Published Books
51

שיעור 1:

(א) וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃ (ב) בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת ׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃

֍            ֍            ֍

1

סיפור מגילת אסתר אירע בזמן הגלות שגלו ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, באותם שבעים שנה ששהו בגלות, קודם שהתקבצו בחזרה לארץ ישראל בעת בנין בית המקדש השני. מרדכי היהודי היה בעצמו מהגולים מארץ ישראל בעת חורבן בית המקדש הראשון, וגם חזר לארץ ישראל בעת בניית בית המקדש השני, והיה אחד ממאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה.

להבנת הרקע של מגילה זו יש להקדים שבאותם ימים היו שתי סוגים של מלכות, הדרך האחת היא באופן שהעם בחר את המלך, והדרך השניה היא שהמלך השתלט על המדינה בכח הזרוע, ומלך על העם בעל כרחם. ומשתי דרכים אלו נמשכו חילוקים שונים: באופן שהעם הוא שבחר את המלך, א. העם הגביל את המלך כרצונו, מה יהיו גבולות שליטתו על העם, ובדרך כלל הוצרך המלך להשבע בעת המלכתו שישמור על החוקים והנימוסים הקיימים במדינה. ב. המלך היה נחשב כמשרת העם, ותפקידו היה ללחום את מלחמותיהם ולדאוג לכל צרכיהם, והם היו משועבדים לו רק לענין תשלום מיסים וכדומה. ג. האוצרות בגנזי המלוכה לא היו שייכים למלך באופן אישי, אלא היו הם רכוש המדינה ומיועדים לצרכי העם. ד. המלך לא היה יכול לתקן תקנות ציבוריות וכדומה על דעת עצמו, אלא רק בהתייעצות עם השרים והיועצים של המלכות. ה. המלך עצמו גם כן היה נתון תחת חוקי המדינה הקבועים, ולא היתה לו רשות לעבור עליהם. ו. המלך לא היה יכול לשנות את עיר הבירה והמלוכה, אלא היה יושב על כסא המלכים שקדמו לו, בעיר שנקבעה בעבר לעיר הבירה.

2

לעומת זאת, באופן שהמלך הוא שהשתלט על העם בכח הזרוע, היו הדברים שונים בכל פרטיהם: א. המלך קבע את תחומי שליטתו, והעם לא היה יכול להגבילו כלל. ב. העם היה משועבד למלך, והיו נחשבים כעבדיו לכל דבר, והמלך עצמו לא היה משועבד להם כלל. ג. אוצרות המלוכה היו שייכים באופן אישי למלך, ולא לעם. ד. המלך היה יכול לתקן תקנות כרצונו, ללא התייעצות עם השרים והיועצים כלל. ה. המלך עצמו היה המחוקק ולא היה משועבד לשום חוק מחוקי המדינה. ו. המלך היה יכול לשנות את עיר הבירה כרצונו, ולקובעה במקום אחר מכפי שהיה בעבר. ולפי הבנת הדברים הללו תבואר הפרשה הפותחת את סיפור המגילה:

בזמן שקדם למלכות אחשורוש היתה מלכות בבל שולטת על כל העולם, ואחשורוש בתחילה היה אדם רגיל, ועל ידי עשירותו מלך על מדי ופרס, ולאחר מכן כבש את כל העולם ביד חזקה. וכדי שתתקיים המלכות בידו לקח לאשה את ושתי, שהיתה מזרע נבוכדנצר מלך בבל, וכיון שהיא היתה יורשת העצר, והוא נשאה לאשה, הרי היתה המלכות ראויה לו גם מצד ירושת מלכות בבל דרך אשתו ושתי, וגם מצד שכבשם ביד חזקה ובמלחמה.

3

פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – באותם ימים שעדיין הכירו הכל את אחשורוש כאדם רגיל, שאינו מלך, בבת אחת עלה לגדולה עצומה וידעו הכל שהוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, ולא כבש באיטיות מדינה אחר מדינה, שאם כן היו אומרים בתחילה שהוא מלך על מדינות מסוימות, ורק אחר כך מלך על כל העולם, אלא בבת אחת התעלה מאדם רגיל לדרגה העליונה של מלך המולך על העולם כולו.

(ב) בַּיָּמִים הָהֵם, מיד עם ראשית ממלכתו, התחזק למלוך מלכות בלתי מוגבלת, והעיז לשנות את מקום עיר הבירה שהיה עד עתה בבבל, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובזה הראה את תקיפותו, שלא פחד מדעת העם שיכעסו על כך שהוא משנה את מקום עיר הבירה מבבל לפרס, והראה גם את גאוותו העצומה, כי בדרך כלל אדם רגיל העולה לגדולה, כבודו הוא לשבת על כסא המלכים שקדמו לו, והוא הראה שאינו זקוק להתייחס כלל אל המלכים שקדמו לו, אלא ייסד לעצמו כסא מלכות חדש בשושן הבירה, ובכך רצה להוכיח לכל שאינו מולך עליהם מחמת הסכמתם ורצונם, אלא ביד חזקה ובתקיפות, ועל כן ביכולתו לשלוט בהם במלכות שאינה מוגבלת.

֍            ֍            ֍

4

שיעור 2:

(ג) בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַֽעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃ (ד) בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֨שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ (ה) וּבִמְל֣וֹאת ׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּֽחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ (ו) ח֣וּר ׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת ׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּֽהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת׃ (ז) וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ (ח) וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַֽעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃

֍            ֍            ֍

5

(ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ – בשנה השלישית למלכותו, שמלך בכח ובחוזקה, רצה להוכיח לכל שאינו זקוק להסכמת ורצון העם כדי למלוך עליהם, ולכן עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, והושיב בראשונה את חֵיל פָּרַס וּמָדַי, שהם היו מקורבים אליו בתחילה, ואחריהם הושיב את הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת שהיו מושלים שם לְפָנָיו, ובכך הראה שאין אצלו חשיבות כלל לשרי המדינות, הגם שחשיבותם מצד עצמם גדולה יותר מחיילי פרס ומדי, אלא אדרבה, החיילים המקורבים אליו חשובים יותר מהשרים של שאר המדינות, כיון שאינו צריך להסכמתם ורצונם כדי למלוך, אלא מולך עליהם בכח צבאו וחייליו, ביד חזקה ובעל כרחם.

(ד) וכדי להוסיף ולהראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, השתמש באוצרות המלוכה, בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, כלומר, הראה לכל שהוא מתפאר בעשירות שבאוצרות המלוכה כבקניינו הפרטי, ולא כאוצרות השייכים לעם, שאז אין לו התפארות אישית בהם, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, המתאים למלך עצום כמוהו, המולך על עמים רבים, ולא עשה כן זמן מועט, אלא יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.

6

(ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה – כשהסתיימו ימי המשתה שעשה לשריו ומקורביו, רצה להוכיח שוב שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, ומחמת כן אין חשיבות אמיתית לשרים על פני המון העם, כי כולם עבדים לו, ולכן עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים, להראות שכולם שוים בעיניו, ועשה זאת בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ, שזהו מקום המיוחד לשרי המלוכה, ובדרך כלל אין המון העם נכנסים לשם, ואילו אחשורוש ערך שם את המשתה לכל העם, כדי להוכיח שגדול וקטן שוים בעיניו, כי כולם עבדיו.

(ו) ומשתה זה היה ערוך בעשירות עצומה, כי נעשו שם אהלים מחוּר – יריעות לבנות, כַּרְפַּס – יריעות ירוקות, וּתְכֵלֶת, אָחוּז – אותם יריעות אהלים היו מחוברות בְּחַבְלֵי בוּץ [-פשתן] וְאַרְגָּמָן, ואותם חבלים היו קשורים עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ [שַׁיִשׁ], והיו מוצעות שם מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת – מיני אבנים יקרות.

(ז) וְהַשְׁקוֹת – השקו את המסובים יין בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים היו לפני כל אחד ואחד, כגון גביעים וקנקנים וכדומה, באופן שלא הוצרך אחד ליטול מחבירו כלי, ולא היה זה מחמת מיעוט היין, אלא וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ.

(ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס, כי במקום שיש מעט כלים מכריחים כל אחד לסיים במהירות את שתייתו, אבל כאן מחמת ריבוי הכלים היה כל אחד שותה כרצונו, ואף שבנימוסי פרס מכבדים את הגדולים בשתייה לפני הקטנים, כאן לא עשו כן, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ – ציוה המלך על כל חשובי בית מלכותו לוותר על כבודם, כדי לַעֲשׂוֹת בכך כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ, שכל אחד ישתה כרצונו ובזמן הראוי לו.

֍            ֍            ֍

7

שיעור 3:

(ט) גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָֽשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (י) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַֽאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יא) לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ (יב) וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּֽרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַֽחֲמָת֖וֹ בָּֽעֲרָ֥ה בֽוֹ׃

֍            ֍            ֍

8

לאחר שעשה אחשורוש את כל המאמצים הללו להראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, חשש שמא עדיין יהיו שיאמרו שכל מלכותו באה לו מחמת שנשא לאשה את ושתי, יורשת העצר של מלכות נבוכדנצר בבבל, ואם כן עליו למלוך מלכות מוגבלת כרצון העם, ולא יוכל להשתלט עליהם ללא הגבלה, ועתה יסופר כיצד חשב מחשבות כיצד להוכיח שאין הדבר כן:

(ט) כדי להוכיח שאין ושתי שייכת כלל לענין המלוכה, לא הניח לה אחשורוש לעשות משתה לשרי המלוכה, כפי שהיה ראוי לה אם היתה יורשת עצר, וכן לא היה המשתה שלה עיקרי וחשוב בפני עצמו, אלא נגרר אחרי המשתה של אחשורוש, באופן שגַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים, שהיה המשתה טפל למשתה אחשורוש, וכינה אותה בשם ‘ושתי המלכה’, להדגיש שתחילה היתה ‘ושתי’ סתם, ואחרי שנשאה אחשורוש נעשתה ‘המלכה’, באופן שמלכותה באה מכח מלכותו, ולא להיפך. וגם לא היה המשתה שלה מיועד לשרי ונכבדי המלכות אלא רק ‘משתה נשים’ שאינו חשוב, ונעשה משתה זה בבֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כי לא היה לה ‘בית מלכות’ משלה, אלא היתה טפלה בכל עניניה למלכות אחשורוש ובית מלכותו, ובכך רצה להוכיח שלא באה לו המלכות בירושה על ידי ושתי, אלא בכח גבורתו ומלחמותיו.

9

(י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למשתה, כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, רצה להראות לכולם שלא נשא את ושתי כדי לירש את המלכות, אלא נשאה רק מחמת שהיתה אשה יפה, ולכן אָמַר לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא, חַרְבוֹנָא, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובכך הראה שאין לה חשיבות מצד עצמה, שאם כן היה ראוי שייצאו לקראתה כל שרי המלוכה. וגם לא אמר שיביאו אותה הסריסים המשרתים אותה, שגם בזה יש לה חשיבות מסוימת, אלא ציוה להביאה על ידי הסריסים המשרתים אותו, שזו הדרך להביא את אחת מפילגשיו שאינה חשובה בעיניו כל כך, עד שמשרתיו מביאים אותה לפניו.

(יא) ותוכן ציוויו היה לְהָבִיא [-בעל כרחה] אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה – באופן שהכל ייראו שהיא ‘ושתי’, ועל ידי נישואיה לאחשורוש נעשתה ל’מלכה’, והדבר יתברר לכולם על ידי שיביאוה כאשה פשוטה ללא כתר, ורק כשתהיה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יכתירוה בְּכֶתֶר מַלְכוּת, ובכך יתברר שמלכותה נמשכת ממנו, ותכלית הבאתה הוא לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא, ובכך יראו הכל שלקחה לאשה מחמת יופיה, ולא מחמת שהיא יורשת עצר, כי אם היה לוקחה כדי לירש את המלכות, הרי אין חילוק אם היא יפה או לא, ובכך שמראה את יופיה הוא מוכיח שזו הסיבה היחידה שלקחה לאשה.

10

(יב) אמנם ושתי הבינה את כוונתו, שרצונו להורידה ממעלתה כיורשת עצר ולהציגה כאשה רגילה שעלתה לגדולה מחמת שנישאה למלך, ולכן, וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – מיאנה ואמרה שהיא תחילה ‘המלכה’ ואחר כך ‘ושתי’, כי תואר מלכותה קודם לשמה, ומלכותה ירושה לה מאבותיה, ולא מחמת שנישאה לאחשורוש, ומיאונה היה לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ – לבוא בדרך שציוה המלך, שתלבש את כתר המלכות רק בפניו ולא קודם לכן, אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים – וגם מיאנה לבוא עם סריסי המלך, כדי להראות שיש לה חשיבות מצד עצמה, ואין המלך יכול להביאה בעל כרחה על ידי משרתיו. ובכך הפרה ושתי את עצתו של אחשורוש בעיקר מטרת המשתה שעשה בכל הימים הללו, ולכן וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד – כעס כלפי חוץ על הבזיון החיצוני שעשתה לו בכך שסירבה לבוא להוראתו, וַחֲמָתוֹ הפנימית בָּעֲרָה בוֹ על כך שסיכלה את כל עצתו להראות שהוא מולך מלכות בלתי מוגבלת, אבל חימה זו לא הראה לחוץ, כיון שכל המחשבות הללו היו כמוסות בליבו עד כה, ולא גילה אותם לאחרים.

֍            ֍            ֍

11

שיעור 4:

(יג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַֽחֲכָמִ֖ים יֹֽדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹֽדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ (יד) וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּֽשְׁבִ֥ים רִֽאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ (טו) כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּֽרִיסִֽים׃

֍            ֍            ֍

12

(יג) על אף שאחשורוש כעס כל כך על ושתי, בכל זאת לא רצה להענישה בעונש חמור, כי על כל פשעים תכסה אהבה, ורצה לסובב את הדבר באופן שהשופטים יזכו אותה, והנה יש שני מיני משפטים, יש משפט שבין המלך לבין אחד מעבדיו, ויש משפט שנעשה בין כל איש לרעהו, והשופטים את עניני המלכות צריכים לדעת את הזמן והמצב שבו נעשתה העבירה כלפי המלך, כי המעיז פניו במלך בעת ישיבתו על כסא המלכות עונשו חמור יותר מהמעז פניו במלך בזמן שהוא בדרכים וכדומה, וידע אחשורוש שאם ידונו את ושתי כאשה רגילה שהעיזה פניה במלך בעת יושבו על כסא מלכותו, ובזמן שכל שרי המלוכה לפניו, יחמירו מאד בעונשה ויגזרו דינה למוות, לכן וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים – אמר אחשורוש לאותם שופטים הממונים על דיני המלכות שאין להם לדון בענין זה, כיון שהיא מלכה והוא מלך, אם כן אין זה אלא ככל ענין ומשפט שבין איש לאשתו, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין – כי משפט זה של המלך יכול להיעשות לפני כל הדיינים והשופטים היודעים את החוקים והדתות, ובזה התכוון שיקלו בעונשה, וגם רמז להם את הדרך שיפטרו אותה מעונשה, בכך שאמר ‘דת’, וכוונתו היתה שבאמת בקשתו שתבוא לפני כל העמים להראות את יופיה היתה נגד הדת והנימוס, ולכן היתה רשאית לסרב לכך, ואין להענישה.

13

(יד) ואחרי שאמר אחשורוש שמשפט זה אינו שייך לעניני המלכות אלא הוא ככל ויכוח שבין איש לאשתו, בחר שישפטו בדבר שופטים אלו, מחמת כמה טעמים, וְהַקָּרֹב אֵלָיו – כיון שהם היו קרובים אליו, וכבר שמעו את הדין ודברים שביניהם, ולא רצה שיתפרסם הדבר יותר, והם כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן, שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, ומצד מעלתם ראוי שישפטו ביניהם, וכן מחמת שהם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ תמיד, ומבינים את רמזיו, שרמז להם לזכות את ושתי מעונש, והם הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת מזה זמן רב, ומומחים לשפוט משפט נכון.

(טו) והנידון שהובא לפני השופטים היה כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת – מה לעשות על פי הדת המוסרית, וכוונתו היתה שלפי חוקי המוסר היתה רשאית לסרב מלבוא, בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – כעת שינה אחשורוש את הלשון והסכים שמלכותה קודמת לשמה, כי היא יורשת עצר, ולכן אין משפטה כאחד מעבדי המלך שהעיז פניו במלך, אלא כמשפט אשה ובעלה, כיון ששניהם ראויים למלכות מצד עצמם, עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם על זה יש לה תשובה, כי נשלח הדבר בְּיַד הַסָּרִיסִים, ואין זה לכבודה של מלכה שתובא על ידי סריסי המלך.

֍            ֍            ֍

14

שיעור 5:

(טז) וַיֹּ֣אמֶר מְמוּכָ֗ן לִפְנֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָֽוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יז) כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵֽינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃ (יח) וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה ׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃

֍            ֍            ֍

15

(טז) כאשר ראה ממוכן שכוונת המלך לזכות את ושתי בדינה, ורוצה הוא גם להשתיק את הענין באופן שיבוא הדין רק לפני השרים הקרובים אליו, רצה למנוע זאת, וַיֹּאמֶר מְמוּכָן בקול רם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, באופן ששמעו כולם את דבריו והתפרסם הענין, וכך אמר, אין זה ענין פרטי בין המלך למלכה ככל משפט שבין איש לאשתו, כי לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, והקדים שמה למלכותה כדי להדגיש שאינה מלכה מצד עצמה, אלא מצד שאחשורוש נשאה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים אשר ישמעו את הנהגתה של ושתי, ויבינו שכוונתה שהיא יורשת העצר ועל ידה הגיעה המלכות לאחשורוש, ויש לו רק מלכות מוגבלת. ומלבד נזק זה שיהיה בפני השרים, נעשה נזק נוסף, וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

(יז) והנזק שיהיה לכל העמים הוא בזה, כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים, וכל הנשים לא תדענה בדיוק את המשא ומתן שהיה בין אחשורוש לושתי, ורק ישמעו שסירבה לבוא לפניו, וילמדו ממנה לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם הרי אפילו הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שחשיבותו רבה, אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו, ולא ביקש ממנה דבר גדול אלא רק לבוא לפניו, וגם אין לה חשיבות גדולה כיון שאינה מלכה אלא מחמתו, ואין לה מלכות משל עצמה, וְלֹא בָאָה, וכל שכן ששאר הנשים אינן צריכות לשמוע בקול בעליהן, שאינם חשובים כמו המלך, והם מבקשים מהן דברים קשים יותר מאשר לבוא לפניהם.

(יח) ועתה חזר ממוכן וביאר את הנזק הראשון שיהיה אצל שרי המלך, וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בבירור אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה, ויודעות הן את האמת שסירבה לבוא כיון שלדעתה מלכות אחשורוש נמשכת מכח מלכותה, שהיא יורשת העצר, ולדעתה מלכותו של אחשורוש היא מלכות מוגבלת, ויספרו זאת לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, ואם לא תהרוג אותה על כך הרי נשמע שאתה מסכים לדעתה, ומחמת שני נזקים אלו, וּכְדַי בִּזָּיוֹן – יהיה בזיון בכל המלכות בכך שהנשים לא ישמעו לבעליהן, וָקָצֶף – יהיה כעס בין השרים, שירצו להגביל את מלכותך, כדעתה של ושתי.

֍            ֍            ֍

16

שיעור 6:

(יט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַֽעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃ (כ) וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃ (כא) וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃ (כב) וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִֽהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃

֍            ֍            ֍

17

(יט) אחרי שהציע ממוכן את שני הקלקולים שנעשו על ידי ושתי, בא כיועץ חכם לבאר כיצד על ידי הריגתה יתוקן הכל, ותחילה הקדים שראוי לאחשורוש להכריז מיד על מלכותו כמלכות בלתי מוגבלת, ולכן, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו – יוחלט שדברי המלכות וחוקיו יוצאים מלפני המלך לבדו, ללא השרים והיועצים, כדרך המלך המולך מלכות שאינה מוגבלת, וכל חוק כזה ישאר קבוע לנצח וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר, כי לא יהיה ניתן לבטל חוק זה, ועל פיו ידונו השופטים בכל מקום, ודבר המלכות הראשון שיחוקק אחשורוש הוא אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כדי שלא יאמרו שבסופו של דבר לא הצליח אחשורוש להכריח את ושתי לבוא לפניו, ועל ידי חוק זה יפרסמו שהיא חזרה בה ורצתה לבוא, אלא שהמלך הוציא דבר מלכות שלא תבוא ושתי לפניו. ודבר המלכות השני הוא, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה – שתהיה טובה מצד עצמה, ולא מצד ייחוסה, ועל ידי זה לא תתגאה עליו.

(כ) ועל ידי זה ירויח שתהיה מלכותו בלתי מוגבלת, וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ לבדו אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ, ללא עצת יועציו, כִּי רַבָּה הִיא – כי דבר המלכות של המלך מצד עצמו יהיה גדול וחשוב, וגם ירויח את הדבר השני, וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, אפילו אם האשה חשובה ומיוחסת יותר.

18

(כא) וכדי לקבל את ההחלטה הזו, שהמלך לבדו יוכל להחליט בכל דבר ללא שריו ויועציו היה צורך בהסכמת השרים עצמם, שלא ימשיכו בתפקידם, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, וויתרו השרים על כוחם, והסכימו שאחשורוש לבדו יוכל להחליט בכל דבר, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ לבדו, ללא עצת שריו, כִּדְבַר מְמוּכָן.

(כב) וכדי לקיים את העצה הראשונה, שתהיה מלכותו מלכות שאינה מוגבלת, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, ובכך הראה שאין חשיבות לאחת המדינות על השאר, כי אין מדינה מסוימת המולכת על השאר, אלא אחשורוש הוא המולך על כולם, בתור אדם פרטי שכבש את כולם ושולט עליהם, ותוכן הספרים היה לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, כי עד אז היתה האשה מצווה רק לכבד את בעלה, ובספרים אלו ציוה שתהיה משועבדת לו לגמרי, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ, ולא יצטרך להשתמש בלשון המלכות, שזו לשון פרס, כי מעתה אין חשיבות לפרס על שאר המדינות, אלא כולם שוים וכפופים לשלטונו היחיד של אחשורוש.

כוונת כותבי המגילה בהקדמת סיפור זה, כי באמת כל זה הוא כהצעה לענין הנס עצמו, כי אם לא היה אחשורוש מולך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה יכול לקחת את אסתר למלכה, כי השרים היו מתנגדים לכך שיטול לו המלך נערות מכל שכבות העם לבחור מהן מלכה, וכל שכן שלא היו מסכימים שיקח לו המלך למלכה אשה אסופית שאין יודעים מי עמה ומולדתה. וכמו כן לא היה יכול לגדל את המן ללא הסכמת השרים, ולא להוציא גזר דין להשמיד ולהרוג אומה שלמה ללא משפט.

ועוד, כי במבט שטחי ניתן לחשוב כי מה שהטתה אסתר את לב אחשורוש היה דבר טבעי, כי דבר מצוי הוא שאשה יפה תשנה את רצון בעלה, ולכן הקדימו לספר שאחשורוש לא היה אדם פשוט או מלך קטן שאשתו יכולה לשנות את רצונו, אלא היה מלך אדיר שהיו תחת שלטונו מאה עשרים ושבע מדינות, וגבורתו העצומה שכבש את כולם בזמן קצר, ורוב עושרו כפי שנראה במשתה המפואר שעשה, חכמתו הגדולה כיצד התנהג בתחבולות כדי להמליך עצמו במלכות שאינה מוגבלת, וטבעו הקשה, כי אף שאהב את ושתי מאד, בכל זאת כשהבין שלטובת מלכותו עליו להורגה לא נמנע מלעשות כן, ואם כן מה ששמע בקול אסתר לבטל את הגזירה לא היה בדרך הטבע, אלא מאת ה’ היתה זאת.

֍            ֍            ֍

19

שיעור 7:

(א) אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ׃ (ב) וַיֹּֽאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָֽׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה׃ (ג) וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרֻֽקֵיהֶֽן׃ (ד) וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃ (ה) אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃ (ו) אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבֽוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ (ז) וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּֽעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֨אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֨יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃

֍            ֍            ֍

20

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שהרג אחשורוש את ושתי, כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ורצה לקחת לו אשה אחרת במקום ושתי, לא ידע כיצד לנהוג, כי זָכַר אֶת וַשְׁתִּי – את יופיה ומעלותיה ויחוסה, וחשש שלא ימצא אשה כמותה, וְזכר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וחשש שגם המלכה החדשה שיקח תתנהג כמותה, ואין מן הראוי שיהרוג גם אותה, שלא יאמרו שהוא מלך ההורג את נשותיו, וְזכר אֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ, וחשש ששום אשה לא תרצה להנשא לו, שמא יהרוג גם אותה. ומחמת שלשה חששות אלו לא ידע כיצד לבחור את המלכה החדשה.

(ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו, עצה שתתקן את שלשת החששות הללו, יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, ויוכל למצוא אשה יפה כושתי, והגם שלא תהיה מיוחסת כמותה, הרי מלך אדיר כמותו אינו צריך שגם אשתו תהיה מיוחסת, אלא רק שתהיה האשה טובת מראה.

(ג) וכנגד חששו ששום אשה לא תתרצה להנשא לו, אמרו לו וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ ביד חזקה אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה, אֶל בֵּית הַנָּשִׁים, וכך גם אם לא תימצא נערה שתבוא מרצונה, יביאו אותה בעל כרחה. וכנגד החשש שגם המלכה החדשה תתנהג בעזות כמו ושתי, יעצו לו שיכנסו את הנערות אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, וְנָתוֹן תַּמְרֻקֵיהֶן, וכיון שתתרגל הנערה שהיא מקבלת כל צרכיה ותמרוקיה מיד סריסי המלך, תהיה כנועה אליהם, ולא תעיז פניה כנגדם.

21

(ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, גם אם אינה מיוחסת, תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לבדו, כי כאמור לעיל לא הוצרך כבר להסכמת השרים, וַיַּעַשׂ כֵּן.

(ה) עתה יסופר כיצד ניסה מרדכי בכל כוחו למנוע את לקיחת אסתר אל בית אחשורוש, אף שהיה בדבר סכנה מרובה, אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובעיר הבירה בודאי נשמע דבר המלכות המחייב כל אדם להביא את הנערה שברשותו אל בית המלכות, ולא היה להם תירוץ לומר שלא שמעו את דבר המלכות, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ, אִישׁ יְמִינִי – משבט בנימין, ומיוחס לבית המלכות של שאול המלך, וכיון שהיה אדם חשוב ומפורסם בשמו ויחוסו, לא היה יכול להשתמט בטענה שאין זה לפי חשיבות המלך לקחת את הנערה שברשותו.

(ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם, ואדם הגולה לארץ אחרת חייב יותר מכולם לשמור את חוקי ונימוסי אותה הארץ, וחטאו חמור כשמורד במלכות שבה הוא חוסה בגלותו, ומאידך לא היה הוא כפליט מלחמה בגולה ממקום למקום, שהוא בזוי, אלא הָגְלָה עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שהיו אלו שרי יהודה וחשובי היהודים, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, ואף בגלותו היה מרדכי נחשב לאדם נכבד.

(ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה, הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ, וכיון שהיה הדבר ידוע ומפורסם שהוא האומן אותה, והיא תחת רשותו, היה עליו למוסרה למלך, כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, ולא ידרשו את הדבר אלא ממנו, שהוא האחראי עליה, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה, ובודאי יהיה עונשו חמור על שהחביא נערה יפה כזו, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת, ואם כן אינה יכולה ללכת מעצמה ללא רשותו, באופן שלא יוכל לתרץ שחשב שתלך מעצמה אל בית המלך.

֍            ֍            ֍

22

שיעור 8:

(ח) וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים׃ (ט) וַתִּיטַ֨ב הַנַּֽעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָֽנוֹתֶ֨הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָֽרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַֽעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃ (י) לֹֽא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תַגִּֽיד׃ (יא) וּבְכָל־י֣וֹם וָי֔וֹם מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֨עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃

֍            ֍            ֍

23

(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ – כאשר יצאה הפקודה שתבאנה הנערות מרצונן אל בית המלכות, לא שלחה מרדכי לבית המלכות, וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי – וגם כאשר יצאה הפקודה לקחת בחוזקה את כל הנערות אל בית המלכות, לא נתנה מרדכי מדעתו, ולא פחד מהסכנה שבכך, אלא וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בכח, נגד רצונם, אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.

(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, כי ראה מיד שהיא מתאימה למלוכה, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו למחול לה על כך שלא באה מרצונה ואף הסתתרה עד שהביאוה בכח, וכיון שידע מיד שהיא תהיה המלכה, שינה את ההנהגה איתה מהנהגת שאר הנערות בארבעה דברים, א. וַיְבַהֵל [-מיהר] אֶת תַּמְרוּקֶיהָ, כי כל נערה היתה ממתינה שנים עשר חודשים כדי שיעברו עליה ארבע עונות השנה, ויראו שאין לה איזו מחלה שניכרת רק בעונה מסוימת, ואצל כל הנערות היו ממתינים שתתחיל העונה החדשה, ואז היו מתחילים לתת לה תמרוקים במשך שנים עשר חודשים, ואילו אצל אסתר מיהר הגי לתת לה את התמרוקים מיד, כדי שיסתיימו שנים עשר החודשים בהקדם. ב. וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ – נתן לה מנות מיוחדות שלא ניתנו לשאר הנערות. ג. וְנתן לה אֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ לאחר שתמלוך, כי לכל שאר הנערות לא היו משרתות כלל, ורק למלכה היו שבע נערות, והוא הקדים לתת לה אותן כבר עתה, כי הבין וידע שהיא תמלוך. ד. וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים – שינה את הנהגתו עם אסתר ונערותיה לתת להם את החדרים הטובים ואת המאכלים המשובחים ביותר.

24

(י) על אף כל הכבוד הגדול שעשו לה, לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ, כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד, כיון שקיוה מרדכי שהמלך לא יקח לו אשה אסופית שאין ידוע מי עמה ומולדתה, ותינצל אסתר מלהנשא לו.

(יא) אף על פי שידע מרדכי שרק אחרי שנים עשר חודשים יקחו את אסתר לבית אחשורוש, מכל מקום וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, כיון שפחד שיענישו אותה על כך שאינה רוצה לומר את עמה ומולדתה, וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ, האם רק יגרשוה מהמקום, או שיוסיפו לה עונש.

֍            ֍            ֍

25

שיעור 9:

(יב) וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַֽעֲרָ֨ה וְנַֽעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרֽוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃ (יג) וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹֽא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃ (טו) וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ׃

֍            ֍            ֍

26

(יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן, לבדוק שאין להן שום מחלה שניכרת רק באחת מעונות השנה, והיו שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של החורף בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, המחמם את הגוף, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של הקיץ בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים המתאימים לזמנים אלו.

(יג) וּבָזֶה – בדברים אלו, והם היופי ובריאות הגוף, הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ, כי לא ביקש ממנה המלך שום דבר מלבד זאת, ומאידך, תמורת זאת שהיא באה אל המלך מרצונה, אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר – כל מה שתבקש הנערה, כמתנות וכדומה, יִנָּתֵן לָהּ, לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ, ובכך שקיבלה מתנות הראתה שהיא באה מרצונה אל המלך.

27

(יד) כל נערה ונערה בָּעֶרֶב הִיא בָאָה אל המלך, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים, כי אחר זאת אין נאה שתינשא לאדם אחר, אלא היתה נשארת כפילגש למלך (אבן עזרא), ולֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ ככל אשה, אלא כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ, וְנִקְרְאָה בְשֵׁם, ואף על פי כן הלכו כל הנערות מרצונן אל המלך, בחפץ לב.

(טו) בשונה משאר הנערות, שלא הביאו אל המלך דבר מלבד יופיין ובריאותן, וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר, הביאה עמה את מידותיה הטובות ודעתה השלימה בהיותה בַּת אֲבִיחַיִל הצדיק, והוא היה דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת, ומרדכי חינכה והוציא את מידותיה הטובות אל הפועל, והביאה עמה כל זאת כשהגיע תורה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ומאידך מצד המלך לֹא בִקְשָׁה אסתר דָּבָר, להראות שאינה באה מרצונה כלל, אלא רק כיון שהגיע תורה היא נאלצת לבוא אל המלך, כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, שהכריח אותה לקחת דברים מסוימים, ואף על פי שבהנהגה זו העיזה פניה במלך להראות שאינה מתרצית אליו אלא באה בעל כרחה, בכל זאת לא הענישוה על כך, אלא וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ.

֍            ֍            ֍

28

שיעור 10:

(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בעל כרחה אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת, בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ.

(יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים – מכל נשותיו ופילגשיו שהיו לו מכבר, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת שבאו לפניו כדי שימליך אחת מהן, וכיון שבכל הדברים עלתה אסתר על כולן, וַיָּשֶׂם אחשורוש בעצמו את כֶּתֶר המַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ לרוב אהבתו אליה, וַיַּמְלִיכֶהָ מיד תַּחַת וַשְׁתִּי.

(יח) וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל לְכָל־שָׂרָיו֙ וַֽעֲבָדָ֔יו אֵ֖ת מִשְׁתֵּ֣ה אֶסְתֵּ֑ר וַֽהֲנָחָ֤ה לַמְּדִינוֹת֙ עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֥ן מַשְׂאֵ֖ת כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כ) אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַֽאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר הָֽיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ׃ (כא) בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יוֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ מִשֹּֽׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵֽרֹשׁ׃ (כב) וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃ (כג) וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

֍            ֍            ֍

29

(יח) כיון שרצה אחשורוש שתגלה לו אסתר את עמה ומולדתה, התנהג גם בזה בתחבולות, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר, וחשב שבכך שהוא עושה לה כבוד גדול, שכל המשתה קרוי על שמה, תתבייש אסתר מכל השרים בכך שהיא אסופית שאין יודעים את מולדתה, ותתרצה לגלות את עמה ומולדתה, וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, כיון שלא ידע באיזו מדינה נולדה עשה הנחה לכל המדינות, ורצה שתבין אסתר שאחרי שתגלה לו באיזו מדינה נולדה בודאי ייטיב מאד למדינה זו, וחשב שמחמת כן תתרצה לגלות לו את שם מדינת הולדתה, כדי להיטיב להם, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת – מתנות יקרות כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וגם בזה חשב שתתרצה לגלות מי עמה ומולדתה, כדי שיתן להם המלך מתנות יקרות. אך למרות הכל עדיין לא הסכימה אסתר לגלות את עמה ומולדתה.

(יט) חשב אחשורוש שמא מוצאה של אסתר מעם בזוי ושפל, והיא חוששת שמא כשתגלה את עמה ומולדתה יגרשנה המלך, לכן רצה להראות לה שאין הדבר כן, וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית – ציוה אחשורוש לקבץ את כל הבתולות שנשארו בשושן הבירה והמתינו לתורן ולשולחן לבתיהן, כדי להראות שאין המלך מבקש נערה אחרת, ויהא ליבה בטוח שישאירנה מלכה בכל אופן, וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ – גידל אחשורוש את מרדכי להיות כאחד השרים, כתמורה לכך שהוא גידל את הנערה שנבחרה למלוך, ועל ידי זה תהיה אסתר בטוחה שאם תגלה שמרדכי הוא גם קרוב משפחתה ייטיב לו המלך הרבה יותר.

30

(כ) על אף הכל, אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי, ואף על פי שעלתה לגדולה לא פסקה מלשמוע בקולו, אלא וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ.

(כא) בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, נעשה עוד דבר שלא כדרך הטבע, קָצַף – קנאו בגדלותו של מרדכי בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, כיון שמרדכי היה יושב בגדולה ובנחת, והם היו צריכים לעמוד על רגליהם כדרך השומרים, ואף שאין שייכות כלל בין מרדכי, שהיה חשוב כאחד השרים, לבין סריסי המלך שתפקידם הוא לשמור על הסף, בכל זאת חרה אפם על כך, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וזהו דבר שאינו מצוי, כי לפעמים השרים יתנקשו במלך בקוותם שאחד מהם ימלוך תחתיו, אבל סריסי המלך הפחותים שבודאי לא יגיעו לגדולה, למה להם לשלוח יד במלך אדיר שכזה.

31

(כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי בדרך נס, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, והגם שלא אמר לה לומר זאת בשמו, והיא היתה שומעת לכל דבריו, בכל זאת וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר את הדבר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי, וגם זה היה הכנה לנס.

(כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר, וַיִּמָּצֵא – מצאו את הסם בעצמו שעל ידו רצו להרוג את המלך, וגם זה אינו בדרך הטבע, כי בודאי הטמינו אותו היטב, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ. וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וגם זה היה בהשגחת ה’, שלא ישלם לו אחשורוש מיד שכר, אלא נשאר חייב לו הכרת הטוב, וגם נכתב הדבר בספר דברי הימים שנמצא תמיד לפני המלך ותחת ידו, ואין המשנה למלך יכול לכתוב בו דבר [בשונה מספר ‘דברי הימים’ סתם, שנמצא תחת יד המשנה למלך, ובו נכתבים כל עניני המלכות, הטובים והרעים, ושם יכול המשנה למלך לכתוב כרצונו].

֍            ֍            ֍

32

שיעור 11:

(א) אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָֽאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ב) וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּֽרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃ (ג) וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמָרְדֳּכָ֑י מַדּ֨וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ד) וַיְהִ֗י כְּאָמְרָ֤ם אֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי׃ (ה) וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃ (ו) וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃

֍            ֍            ֍

33

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שניצל המלך מבגתן ותרש שבקשו להורגו, שכח המלך שאסתר אמרה את הדבר בשם מרדכי, וכיון שרצה להחזיר טובה לאסתר שהצילה אותו, ולא מצא דבר שיכול להוסיף לה על גדולתה, חשב שמן הראוי להחשיב אותה בכך שיגדל את השרים שיעצו לו לקחת נערות מכל המדינות, ועל ידי זה בחר את אסתר למלכה, והראשון לשרים אלו היה מהומן, שהוא המן, ולכן גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וכשהיה מקורב למלך הצליח לפתותו בדבריו כאילו הוא היה זה שגם אמר לאסתר על דבר בגתן ותרש, והצלת המלך ממוות מיוחסת אליו, ולכן הוסיף אחשורוש לגדלו, וַיְנַשְּׂאֵהוּ מדרגה אחר מדרגה, עד שהגיע למעלה העליונה במלכות, וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אפילו אותם אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שבדרך כלל אין נותנים כבוד בשער המלך לשום אדם מלבד המלך עצמו, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ, ומחל אחשורוש על כבודו וציוה שיכבדו את המן אפילו במקום המלכות, וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה, כיון שהיה בהשתחוויה זו משום עבודה זרה, כי דרך העמים הקדמונים היתה שכל אדם שנמצאה בו מעלה גדולה של גבורה או עשירות, היו מייחסים לו כח עליון מכוכב או אליל, ולכן גמר מרדכי בדעתו גם כלפי העתיד שלא לכרוע ולא להשתחוות להמן [ולכן נכתב הדבר בלשון עתיד ‘לא יכרע ולא ישתחוה’].

(ג) כיון שהכבוד הניתן להמן היה בפקודת המלך, העמיד המלך שומרים המשגיחים על קיום פקודתו, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי, מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. והוא השיב להם שכיון שהוא יהודי הדבר אסור לו. וגם אמר להם שפקודת המלך היא רק לעבדי המלך היושבים בשער המלך, ואילו הוא אמנם יושב בשער המלך, אך אינו עבד המלך, כיון שלפי חוקי פרס אין יהודי נעשה עבד.

(ד) באמת עבדי המלך לא שנאו את מרדכי ולא רצו את רעתו, ולכן הזהירוהו כמה פעמים על כך שאינו משתחוה להמן, וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי, כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי, ורצו לראות האם גם כאשר המן עובר בסמוך אליו אינו משתחוה לו, וזה יהיה סימן שההימנעות מלהשתחוות אינה מחמת יהדותו, אלא מחמת שהוא שונא אותו, כי בעוד ההשתחוויה ממרחק היא מדרכי עבודה זרה, הרי ההשתחוויה בקירוב לשר היא מדרך כל השרים והמלכים, שבני אדם משתחווים אליהם כשהם עוברים בסמוך, ורצו לראות כיצד ינהג מרדכי כשיעבור המן בסמוך לו.

(ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי גם כשהוא עובר סמוך אליו אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, הבין שמרדכי שונא אותו ואינו רוצה לכבדו כלל, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה.

(ו) אף על פי שעיקר כעסו של המן היה על מרדכי לבדו, כי היה נראה בעיניו שהוא נמנע מלהשתחוות לו מחמת שנאתו, ולא מחמת דתו, מכל מקום וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי הִגִּידוּ לוֹ עבדי המלך אֶת עַם מָרְדֳּכָי, ואמרו לו שמרדכי אמר להם שהוא נמנע מלהשתחוות מחמת דתו, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהם עַם מָרְדֳּכָי ומשתתפים בדתו, ורצה להכחיד את הדת היהודית לגמרי על ידי שיהרוג את כל היהודים.

֍            ֍            ֍

34

שיעור 12:

(ז) בַּחֹ֤דֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָֽתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃ (ט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַֽעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (י) וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָֽאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַֽעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃

֍            ֍            ֍

35

(ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִפִּיל פּוּר – הטיל המן סוג של גורל מסוים הנקרא ‘פור’, הוּא הַגּוֹרָל שהיה רגיל להיות לִפְנֵי הָמָן, שהיה משתמש בו לבחור תאריכים לדברים מסוימים, ועל ידי גורל זה רצה לבחור תחילה יום בחודש, וכיון שהיה זה ביום שלשה עשר בחודש ניסן, התחיל להטיל גורל מיום ארבעה עשר והלאה, ונדחה הגורל מִיּוֹם לְיוֹם, עד שהגיע ליום השלשים ועדיין לא עלה הגורל, והתחיל מתחילת החודש, עד שהגיע ליום שלשה עשר, שהוא היום האחרון שבגורל זה, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ – וכן הפיל גורל לבחור חודש, והתחיל בחודש ניסן שהוא עומד בו, ונדחה הגורל עד החודש האחרון, לחודש שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, באופן שהגורל עצמו דחהו ליום האחרון ולחודש האחרון, והיה עליו להבין שעצת ה’ היא לתת לישראל זמן מרווח לבטל את הגזירה.

36

(ח) עתה התחכם המן, כי ידע שאם יבקש מאחשורוש להשמיד אומה שלימה, אפילו אם זו אומה קטנה ושפלה ביותר, לא יסכים לכך אחשורוש. וכן ידע שאם יתנכל אל היהודים במפורש לא יניח לו אחשורוש להרע להם כלל, כי היו היהודים מפורסמים לעם חכם ונבון, ולכן סיפר את הדברים למלך אחשורוש בלשון המשתמעת לשני פנים, וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, והוא בזוי ושפל כל כך עד שאין לו אפילו שם מסוים, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, כלומר, לא רק שאין להם מדינה מסוימת, ולכן הם מפוזרים בין המדינות, אלא אפילו באותה מדינה אין להם שכונה או עיר מסוימים, אלא הם מופרדים ונמצאים בין העמים בכל מקום, ומחמת כן נמשך מהם נזק גדול, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, כי כל הדתות האחרות שונות זו מזו רק בפרטים, אבל באופן כללי אין חילוק גדול ביניהן, אבל היהודים שונים לגמרי בדתם מכל האומות, ושינוי זה הוא במאכלם, בבגדיהם ובהנהגתם, עד שאינם דומים כלל לשאר בני הדתות האחרות, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים – אינם מקיימים גם את דיני המלכות השייכות לעניני הממון והמיסים, וגם בני אומות אחרות לומדים מהם לזלזל במלכות, ולעומת כל הנזקים הללו אין מהם שום תועלת כלל למלכות, ולכן, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

37

(ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, ובלשון זו גרם המן לאחשורוש להבין שהכוונה לאבד את צורת דתם ולהכריחם לשמור את דתות שאר האומות, ולא להורגם, והוסיף לומר שלא יחשוש אחשורוש שיצטרכו להוציא הוצאות רבות על האנשים שיהיו ממונים לבטל את דתם של אותם אנשים, אלא להיפך, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה – העוסקים במלאכה זו שמחים לעשות זאת, והם ישלמו כסף על הזכות שניתנה להם להשיב את התועים בעיניהם אל הדרך הנכונה, לְהָבִיא ממון זה אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.

(י) כיון שגנב המן את לבבו של אחשורוש לפתותו שמדובר באומה בלתי נחשבת, ושהכוונה רק להסירם מדרכם המוטעית לדרך הישרה של שאר הדתות, לא התבונן אחשורוש בנוסח האגרות שכתב המן [שאם כן היה רואה שכתוב שם להשמיד להרוג ולאבד], אלא וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, שהוא היה צֹרֵר הַיְּהוּדִים, ולכן התנכל להורגם, אבל אחשורוש לא צרר את היהודים ולא התכוין כלל להרע להם.

38

(יא) מלבד זאת שלא הבין אחשורוש כלל את מזימת המן, גם לא עשה זאת מתאוות בצע, אלא מתוך מחשבה שמעשה נכון הוא להשיב את התועים אל הדרך הנכונה, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ – יכול אתה ליטול אפילו כסף מאוצרותיי לצורך תכלית זו, וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ – להנהיגם בדרך הטובה כפי ראות עיניך.

֍            ֍            ֍

39

שיעור 13:

(יב) וַיִּקָּֽרְאוּ֩ סֹֽפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי־הַ֠מֶּלֶךְ וְֽאֶל־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָֽרָצִים֮ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַֽהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יד) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים לִֽהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (טו) הָֽרָצִ֞ים יָֽצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָֽשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃

֍            ֍            ֍

40

(יב) עתה יסופר כיצד הערים המן להוציא את מזימתו אל הפועל במהירות, כיון שפחד שבמשך הזמן יוודע לאחשורוש שמדובר על היהודים, ושכוונתו להורגם ממש, וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן [ולא כציוויו של אחשורוש, שלא ידע כלל את נוסח הציווי], אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם שבתוך המדינה, כי בכל מדינה היו כמה עמים, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.

(יג) ועוד זאת עשה המן, כדי שגם אם ירצה אחשורוש לא יוכל לבטל את הגזירה, ולכן מיהר עוד באותו יום, וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים מיד לאחר שנכתבו האגרות, אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, כדי שלא תהיה להם שארית ופליטה בשום מקום, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

41

(יד) אמנם ידע המן שבמשך זמן רב כל כך [מניסן של אותה שנה ועד אדר שבשנה שאחריה] יתכן שישתדלו היהודים אצל המלך לבטל את הגזירה, ולכן התחכם בעורמה כפולה, ושלח את האגרות שבהם נכתב להרוג את כל היהודים כשהם חתומים בטבעת המלך, באופן ששום איש לא ידע מה כתוב בהם, ונכתב עליהם מבחוץ שאין לפותחם עד שלשה עשר באדר, ועם האגרות החתומות הללו שלח עוד אגרות פתוחות, פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והיה כתוב באגרות הפתוחות רק לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה למלחמה, אמנם לא התפרש בכתב הגלוי הזה נגד מי תהיה המלחמה, וכוונתו היתה שיהיו כולם מוכנים להלחם ביום זה, ובשלשה עשר באדר יפתחו את האגרות החתומות, ויראו שהציווי הוא להרוג את היהודים, וכיון שיהיו כבר מוכנים לקרב, יקומו על היהודים ויהרגו מיד את כולם.

(טו) עוד הערים המן כדי שלא יוכל המלך לחזור בו, ולא פרסם את הדבר בשושן הבירה, אלא קודם כל הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ להעביר את כל האגרות לכל מאה עשרים ושבע המדינות, ורק אחרי שיצאו הרצים ולא ניתן להחזירם, אזי וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שגם שם היה הכתב הגלוי להיות מוכנים לשלשה עשר באדר, ולא ידעו מה כתוב באגרות החתומות, וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וגם זו ראיה שאחשורוש לא ידע כלל את מזימת המן, כי אפילו שופטים החורצים דין מוות על אדם יחיד אינם שותים יין באותו יום, ובודאי ביום שהתיר המלך להרוג אומה שלימה לא היה שותה יין, וזו ראיה שלא היתה כוונתו כלל להרע ליהודים, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה, כיון שלא ידעו מה הוא תוכן האגרות החתומות, ורק ידעו שצריכים להתכונן לשלשה עשר באדר למלחמה, ונעלם הדבר מעיני הכל. ובדרך הטבע היתה מזימת המן מושלמת, כי המלך לא ידע דבר, וגם בקרב כל העמים נשאר הדבר בסתר, ולא היתה דרך לגלות את הדבר.

֍            ֍            ֍

42

שיעור 14:

(א) וּמָרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מָרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדוֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃ (ב) וַיָּב֕וֹא עַ֖ד לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י אֵ֥ין לָב֛וֹא אֶל־שַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ בִּלְב֥וּשׁ שָֽׂק׃ (ג) וּבְכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים׃ (ד) וַ֠תָּבוֹאנָה נַֽעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָֽרִיסֶ֨יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵֽעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃ (ה) וַתִּקְרָא֩ אֶסְתֵּ֨ר לַֽהֲתָ֜ךְ מִסָּֽרִיסֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶֽעֱמִ֣יד לְפָנֶ֔יהָ וַתְּצַוֵּ֖הוּ עַֽל־מָרְדֳּכָ֑י לָדַ֥עַת מַה־זֶּ֖ה וְעַל־מַה־זֶּֽה׃

֍            ֍            ֍

43

(א) אמנם יושב בשמים ישחק, ועל אף כל המחשבות שחשב המן להסתיר את המזימה, וּמָרְדֳּכַי יָדַע בהשגחת ה’ אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, כיצד רימה המן את אחשורוש, ואת תוכן האגרות ששלח לכל המדינות, וכדי להפר את הגזירה פנה תחילה אל האמצעים הרוחניים, ולכן, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר בדרך תשובה ותפילה, כדי להתחנן לפני ה’ לבטל את הגזירה, ואחר כך פנה אל האמצעים הטבעיים, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כדי לפרסם את הדבר בכל העולם, כדי שתתגלה המזימה לכל העמים ולמלך אחשורוש, ולכן יצא לרחובות וזעק בקול גדול לאסוף אליו את ההמונים ולפרסם את הדבר.

(ב) וַיָּבוֹא מרדכי עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כדי שיוודע הדבר בחצר המלכות, גם לאסתר המלכה וגם למלך אחשורוש, כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק, ולכן לא נכנס לתוך השער, ולכן גם התפרסם הדבר מאד, כיון שהיה זה מעשה משונה שאין דרך לעשותו, להגיע קרוב לשער המלך בלבוש שק.

44

(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, לאחר שפרסם מרדכי את תוכן האגרות החתומות שנשלחו אליהם, נעשה אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים, דרך תשובה ותפילה.

(ד) על ידי שבא מרדכי סמוך לשער המלך בלבוש שק התפרסם הדבר, וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד, וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו – להסיר את השק מעל הבגדים באופן שילבשנו תחת בגדיו, ואז יוכל להגיע אל שער המלך, וְלֹא קִבֵּל, כי לא רצה להפסיק אפילו רגע אחד מתפילה ותחנונים לפני ה’, כי נראה בכך כעוזב את בטחונו בה’ ופונה לעזרת בשר ודם.

(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ, ולכן היה הוא נאמן בעיניה שלא יגלה את הסוד, וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי, לחקור את הדבר לעומקו, לָדַעַת מַה זֶּה – מה היא הגזירה בפועל, וְעַל מַה זֶּה – מה הסיבה שגרמה לגזירה זו, כי אי אפשר לבטל את הגזירה עד שיבטלו את סיבתה.

֍            ֍            ֍

45

שיעור 15:

(ו) וַיֵּצֵ֥א הֲתָ֖ךְ אֶֽל־מָרְדֳּכָ֑י אֶל־רְח֣וֹב הָעִ֔יר אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י שַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ז) וַיַּגֶּד־ל֣וֹ מָרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וְאֵ֣ת ׀ פָּֽרָשַׁ֣ת הַכֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר הָמָן֙ לִ֠שְׁקוֹל עַל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בַּיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָֽם׃ (ח) וְאֶת־פַּתְשֶׁ֣גֶן כְּתָֽב־הַ֠דָּת אֲשֶׁר־נִתַּ֨ן בְּשׁוּשָׁ֤ן לְהַשְׁמִידָם֙ נָ֣תַן ל֔וֹ לְהַרְא֥וֹת אֶת־אֶסְתֵּ֖ר וּלְהַגִּ֣יד לָ֑הּ וּלְצַוּ֣וֹת עָלֶ֗יהָ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ לְהִֽתְחַנֶּן־ל֛וֹ וּלְבַקֵּ֥שׁ מִלְּפָנָ֖יו עַל־עַמָּֽהּ׃

֍            ֍            ֍

46

(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי, אֶל רְחוֹב הָעִיר, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – את הגזירה כפי שקרתה בדרך הטבע, והיינו שהוא לא השתחוה להמן, ומחמת כן כעס עליו המן והחליט להרוג את כל היהודים, וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וביאר לה בזה כיצד גנב המן את ליבו של אחשורוש, לחשוב שכוונתו רק לפתותם לעזוב את דתם, ולכן ישמחו כל כך האומות לעשות זאת עד שישקלו ממון לגנזי המלך על כך.

(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן – ואת הכתב הגלוי, שהיה כתוב בו להתכונן לשלשה עשר באדר, וכתב גלוי זה נועד לפרש את כְּתָב הַדָּת החתום אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן ושם כתוב לְהַשְׁמִידָם [וכתב זה, החתום, לא היה ביד מרדכי], נָתַן לוֹ, כי הכתב הגלוי היה ביד מרדכי, ונתנו להתך, לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר, שתבין מתוך כך שבודאי לא בחינם הצטוו כולם להתכונן למלחמה ביום זה, וּלְהַגִּיד לָהּ בעל פה את תוכן הכתב החתום, וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַנֶּן לוֹ, וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.

֍            ֍            ֍

47

שיעור 16:

(ט) וַיָּב֖וֹא הֲתָ֑ךְ וַיַּגֵּ֣ד לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י מָרְדֳּכָֽי׃ (י) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ לַֽהֲתָ֔ךְ וַתְּצַוֵּ֖הוּ אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (יא) כָּל־עַבְדֵ֣י הַמֶּ֡לֶךְ וְעַם־מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ יֹֽדְעִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ֩ אֶל־הֶֽחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַד מֵֽאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַֽאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֨אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃ (יב) וַיַּגִּ֣ידוּ לְמָרְדֳּכָ֔י אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֶסְתֵּֽר׃

֍            ֍            ֍

48

(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.

(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ את תשובתה, אך לא רצתה לשולחו ישירות למרדכי, מחשש שעבדי המן יראו שהוא הולך וחוזר ממרדכי אל אסתר, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי – ציותה עליו שימצא דרך להעביר את הדברים אל מרדכי, על ידי שליח אחר.

(יא) וכך היתה תשובת אסתר למרדכי, כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, יֹדְעִים חוק זה [ולכן לא תוכל לתרץ עצמה שלא ידעה חוק זה, וגם לא יוכל המלך למחול לה על חטא זה, מאחר וזו פגיעה בפרהסיא במלך, כמו שהיה אצל ושתי], אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, ללא חילוק מי הוא הנכנס, אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ואפילו לצורך גדול, אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית. לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה, ואמנם כיון שעצם החנינה ממוות היא חסד גדול מצד המלך, לא תוכל לחזור ולבקש בקשה נוספת גם על עמה, אלא די לה בכך שלא נהרגה בעצמה, וממילא לא תהיה כל תועלת מכך שאכנס אל המלך כעת. ומאידך, כיון שבדרכי ההשתדלות יש לעשות את הצעד הטבעי יותר, הרי וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם, ואם כן מסתבר שיקרא לי המלך בימים הקרובים, ואז אוכל לבקש ממנו שיבטל את הגזירה, ומסתבר שאז אוכל ביתר קלות לבטל את הגזירה.

(יב) וַיַּגִּידוּ השלוחים ששלח התך לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.

֍            ֍            ֍

49

שיעור 17:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים׃ (יד) כִּ֣י אִם־הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַֽעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃ (טו) וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּֽאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַֽעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַֽאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃ (יז) וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר׃

֍            ֍            ֍

50

(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר, אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כלומר, אל תחשבי שהעובדה שאת בבית המלך זהו דבר התלוי בעצמך, שעלית לגדולה מצד נפשך, והצלת היהודים היא תוצאה מכך, אלא להיפך, כיון שרצה ה’ להכין הצלה ליהודים, גרם שתילקחי לבית המלך, באופן שכל תכלית מציאותך שם היא להצלת ישראל, ולמטרה זו עלית לגדולה.

(יד) ועוד הוסיף לומר לה, כי לכל צרה הבאה על ישראל יש זמן מסוים שבו הצרה עתידה להתבטל, וכאשר רוצה ה’ להושיע את ישראל אינו מכין רק סיבה אחת לכך, כי לא יניח ה’ את כל הצלת ישראל ביד אשה אחת, היכולה לבחור בטוב וברע, אלא בודאי הכין ה’ סיבות נוספות שעל ידן יוכלו ישראל להוושע, ואם כן ההצלה של ישראל בודאי תבוא בזמן המיועד לה, או על ידי אסתר או באמצעות אחרים, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, שהיא העת המיועדת להצלת ישראל, בודאי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, כי מיד כשתתבטל המטרה שלשמה עלתה אסתר לגדולה, ולא יהא בכך צורך עוד, הרי תתבטל כל גדולתה. וכדי שלא תחשוב אסתר שמכל מקום הכין אותה ה’ להצלה שתבוא לאחר ימים אחדים, כאשר יקרא לה המלך, אמר לה מרדכי וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת, שעתה היא העת המיועדת לביטול הגזירה, ואילו בעוד כמה ימים כבר יהיו סיבות אחרות שעל ידן תתבטל הגזירה, ולא יהיה בך צורך עוד.

51

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי.

(טז) כיון שגם מתחילה לא חששה אסתר כלל על עצמה, אלא רק על טובת ישראל, לכן כשאמר לה מרדכי שגם בלעדיה יוושעו ישראל, והתועלת שבמעשיה תהיה רק להקדים את ישועתם לימים אלו, אמרה למרדכי לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי בדרך תפילה ותחנונים על אסתר [כי הגזירה בודאי תתבטל, והצום והתפילה היו על אסתר, שתצליח בשליחותה, ולכן אמרה ‘צומו עלי’], וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – נגד חוקי המלכות, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – גם אם יהרגני המלך, אָבָדְתִּי – רק אני אמות ואובד, ולא יהיה בכך נזק כולל לעם ישראל, כי ה’ ימצא דרכים אחרות להושיעם מהצרה.

(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי בכל רחובות היהודים, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר, לגזור תענית של שלשה ימים.

֍            ֍            ֍

52

שיעור 18:

(א) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ (ב) וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֨דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָֽשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃ (ד) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃

֍            ֍            ֍

53

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לתענית העם, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – היתה המלכות לבושה באסתר באופן שכל רואיה הכירו כי המלכות נאה לה, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת, והיה זה בהשגחת ה’, שמיד כשנכנסה לחצר ראה אותה אחשורוש.

(ב) אמנם לפי האמת לא עלה על דעת אחשורוש כלל שהגזירה האוסרת על כל אדם להכנס לחצר כוללת גם את אסתר המלכה, ולא חשב שתצטרך להמתין עד שיושיט לה את שרביט הזהב, ולכן, וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שאף על פי שהיא מלכה אינה נכנסת מיד אלא היא עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר דרך ענווה, עד שיתן לה רשות להכנס, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו בהנהגה זו, ולכן עשה רצונה לתת לה רשות מפורשת להכנס, וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.

(ג) כיון שהבין אחשורוש מהנהגתה של אסתר שיש סיבה חשובה וגדולה לכך שהיא באה אל בית מלכותו, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – איזה נזק קרה לך, שבגללו באת לכאן, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ – או מה הדבר שאת רוצה לקבל, שמחמתו באת, אפילו אם יהיה הדבר עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ.

54

(ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב – אם רצונו של המלך בכך, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ – שכבר הכנתי, ובכך רצתה שלא ידחה אותה למחר. והסיבות שהזמינה גם את המן, א. כדי להראות לאחשורוש שאין לה שנאה עצמית להמן, אלא כל בקשתה היא להציל אותה ואת עמה. ב. כדי שתוכל להעמיד את טענותיה פתאום מול המן, באופן שלא יוכל להתכונן לכך, וגם יהיה זה במשתה היין, כשתוכל בקלות להטות את המלך לכעס גדול על המן, ולחרוץ את דינו מיד. ג. כיון שכאשר עולה האדם עד פסגת ההצלחה שוב מתחיל הוא לרדת, רצתה להעלות את המן עד המעלה הגדולה ביותר במלכות, שיהיה מוזמן למשתה עם המלך והמלכה, כדי שמכאן והלאה ירד בדרגתו עד לשאול.

(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן, ואין זה דרך כבוד לאסתר שיבוא המן אל המשתה כשר חשוב המכבד את אסתר בביאתו, אלא שימהרו אותו לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר, כעבד העושה את רצון אדוניו, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.
֍            ֍            ֍

55

שיעור 19:

(ו) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃

(ז) וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵֽלָתִ֖י וּבַקָּֽשָׁתִֽי׃

56

(ח) אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּֽשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃

57

(ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃

(י) וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹֽהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃

֍            ֍            ֍

58

(ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ – מה את רוצה לצורך עצמך, וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.

(ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר, שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי.

(ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ שזו סיבה לקיים את שאלתי, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב – אם הבקשה עצמה אינה סותרת לרצון המלך, אלא הדבר טוב בעיניו, לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ לבקש את הבקשה שאני רוצה לבקש.

59

(ט) מחמת רוע טבעו של המן, עד עתה לא היה שמח מימיו, כי בכל מעלה שהגיע אליה כבר רצה להגיע אל המעלה הבאה, וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא – רק באותו היום, שכבר הגיע אל המעלה הגבוהה ביותר ששייכת, שיהיה מעמדו שוה אל המלך, היה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אבל גם שמחה זו לא נמשכה זמן רב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם להשתחוות לו, וְאפילו לֹא זָע מִמֶּנּוּ מתוך פחד שיענישנו, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.

(י) אף על פי שרצה המן לחזור מיד אל בית המלך לבקש מאחשורוש שיעניש את מרדכי, וַיִּתְאַפַּק הָמָן ולא שב אל המלך מיד, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו, וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.

֍            ֍            ֍

60

שיעור 20:

(יא) וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹֽא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃

61

(יג) וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃

֍            ֍            ֍

62

(יא) כיון שהסיבה שלא העניש המן את מרדכי עד עתה היתה כיון שלרוב חשיבותו של המן לא היה לפי כבודו להעניש יהודי בודד שאינו מכבדו, הקדים המן לבאר להם את הדבר, וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

(יב) וַיֹּאמֶר להם הָמָן, אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי, הגם שמן הראוי להזמין את כל שרי המלוכה, הרי אני שקול בחשיבותי כנגד כל השרים, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, כי רצונה לבקש מהמלך בקשה, וכיון שהיא חוששת שהמלך לא ימלא את בקשתה, הזמינה אותי כדי שאעזור לה, הרי שאפילו המלכה זקוקה לעזרתי, וזו ראיה שחשיבותי בעיני המלך גדולה מחשיבות המלכה בעיניו.

63

(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי לרוב חשיבותי זהו בזיון גדול שמרדכי היהודי אינו משתחוה לי, ומאידך זו עצמה הסיבה שאינני יכול להענישו, כי לרוב חשיבותי אין זה נאה לי להעניש יהודי אחד.

(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו, אמנם אין זה לכבודו של שר חשוב לריב עם יהודי אחד ולהענישו, אבל לפעמים נוהגת המלכות להעניש אדם אחד כדי להטיל מורא על כל העם,

64

ואז עושים את עונשו בפרהסיא, למען ישמעו וייראו, ולכן עצתם היתה שיַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, שזה הסימן שנתלה כדי להראות לכולם את עונשו של המקל בכבודו של המן, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו, כי הנענש למטרה זו נתלה מיד בבוקר, כדי שמיד כשיצאו העם למלאכתם יראוהו תלוי, וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ. וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

֍            ֍            ֍

65

שיעור 21:

(א) בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָֽדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ב) וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָֽרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּֽׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃

66

(ג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַֽעֲרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶֽחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃ (ה) וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַֽעֲרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּֽחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃

֍            ֍            ֍

67

(א) כשראה המלך אחשורוש את כל החרדה הגדולה שחרדה אסתר בענין זה, להזמינו למשתה יום אחר יום, הבין שיש לה בקשה גדולה לבקש, ולכן אמר לה ‘עד חצי המלכות’, וכיון שאמרה לו ‘אם על המלך טוב’ הבין שזו בקשה טובה גם עבורו מצד הנהגתו הישרה, בהיותו מלך חסד, ולכן עלה בדעתו שמא התחייב להחזיר טובה למישהו ולא עשה כן, ולכן בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, והוא הספר שהיה נמצא תמיד לפני המלך לזכרון, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

68

(ב) כפי שהתבאר לעיל, לאחר שנענשו בגתן ותרש על ידי המלך, נשכח ממנו מי היה האיש שאמר לאסתר את הדבר, ולכן גידל את המן, בחושבו שבכך הוא מחזיר טובה לאסתר, כשהוא מגדל את השר שמחמתו לקחה לאשה, וגם המן השתדל אחר כך שיחשוב המלך שהוא היה זה שאמר לאסתר את המזימה של בגתן ותרש, ומחמת כן גידלו המלך כל כך, אבל כעת קראו לפני המלך מספר הזכרונות שלו, וַיִּמָּצֵא כָתוּב שם האמת, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, והבין אחשורוש מיד שכל הגדולה שנטל המן לעצמו לא הגיעה אליו כלל.

69

(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה [כי כבר נעשתה גדולה למרדכי בכך שהושיבוהו בשער המלך, אך זה היה מחמת שגידל את אסתר המלכה בביתו, ולכן שאל המלך מה נעשה לו יקר וגדולה ‘על זה’, והיינו על כך שהציל את המלך ממוות], וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו, לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.

70

(ד) ובדיוק באותו זמן שהבין אחשורוש שהמן נטל לעצמו גדולה שלא כדין, ונודע לו שמרדכי לא קיבל שום דבר על כך שהציל את המלך, באותו רגע סיבב ה’ שיגיע המן לבקש מהמלך לתלות את מרדכי, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר, וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ.

(ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.

֍            ֍            ֍

71

שיעור 22:

(ו) וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַּֽעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַֽעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃ (ז) וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (ח) יָבִ֨יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃

72

(ט) וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֨ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָֽרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (י) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃

֍            ֍            ֍

73

(ו) וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה ראוי לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וידע אחשורוש שהמן יחשוב שהדברים מכוונים אליו, ועשה כן בכוונה כדי שיפריז המן יתר על המידה ביקר שיבקש מהמלך, ואז יאמר לו המלך שיעשה כן למרדכי. וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ, הרי אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ זהו הדבר הגדול והיקר ביותר שיש לו, ואין צורך אלא לפרסם את הדבר לכל העם.

(ח) ולכן יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ – הסוס שרכב עליו המלך ביום שהמליכוהו ונתנו בראשו כתר מלכות.

74

(ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, ורצה המן שיכבדוהו על ידי שרים רבים, ולכן אמר הכל בלשון רבים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.

(י) כשראה המלך אחשורוש את גודל גאוותו של המן, שרוצה להידמות לגמרי למלך, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי כן ראוי להמן לרוץ לפניו כעבד לפני אדונו, מאחר ועד עתה נטל את גדולתו של מרדכי שלא כדין, ולא תיקח איתך שרים נוספים שיעזרו לך, אלא תעשה את הכל בעצמך, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

֍            ֍            ֍

75

שיעור 23:

(יא) וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֨הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (יב) וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַֽחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃

76

(יג) וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹֽא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃ (יד) עוֹדָם֙ מְדַבְּרִ֣ים עִמּ֔וֹ וְסָֽרִיסֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִגִּ֑יעוּ וַיַּבְהִ֨לוּ֙ לְהָבִ֣יא אֶת־הָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃

֍            ֍            ֍

77

(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.

(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי לגדולתו אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

(יג) עתה חשש המן שיחשבו בני ביתו שכבר ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ומתוך כך נסתבב הדבר שיצא דינו של מרדכי לזכות, ולכן ציוהו המלך לכבדו, ולכן וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו כבשורה טובה אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – שכל זה לא היה אלא דרך מקרה, שבדיוק כשהחליט המלך לגמול טוב למרדכי הזדמן לשם המן, אבל עדיין לא ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ואם כן יתכן שכאשר יבקש זאת מהמלך יתרצה לכך, מאחר וכבר קיבל מרדכי את שכרו.

78

 וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ שלא יעשה כן, אלא יפסיק להתגרות במרדכי, כי לא נעשה הדבר במקרה, אלא אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי, שהשגחת ה’ חופפת עליהם תמיד, אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לוֹ, ולכן אין עצה אחרת לתקן את הדבר אלא כִּי מעצמך ומרצונך נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו ותכניע את עצמך לפניו דרך בקשה ותחנונים, עד שתתגאה דעתו ויפסיק מהתשובה והתפילה, ואז אולי תגבר ידך שוב.

(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וגם זה היה בהשגחה פרטית, ששמעו הסריסים איך המן רוצה לתלות את מרדכי, ועל ידי זה יכל חרבונה לומר זאת למלך לאחר מכן, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

֍            ֍            ֍

79

שיעור 24:

(א) וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃ (ב) וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ג) וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּֽשָׁתִֽי׃

80

(ד) כִּ֤י נִמְכַּ֨רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַֽהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַֽעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֨רְנוּ֙ הֶֽחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃

֍            ֍            ֍            

81

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ לצורך עצמך, אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה [הוסיף לכנותה ‘המלכה’, מה שלא אמר במשתה הראשון, כאומר לה שתוכל לבקש גם דבר גדול מאד הראוי לך מצד מלכותה], וְתִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.

(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי – שאלתי עבור עצמי אינה אלא להחיות את נפשי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי – ובקשתי עבור האחרים, שהם עמי, אינה עושר וכבוד וכדומה, אלא רק לבקש את הצלת נפשם ממוות.

82

(ד) עתה הוכיחה לפני המלך את כל כזביו של המן, כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי – כי אין המדובר בעם בלתי ידוע ושפל, אלא בעם ישראל אשר המלכה בעצמה היא מאותו העם, ועיקר כוונת המן היתה נגד אסתר עצמה, להורגה, ומתוך כך התגולל במזימות על כל העם, ולכן אמרה ‘אני ועמי’, ועוד רימה המן את המלך, כי לא היתה זו מכירה של דת בלבד, להעבירם לדת אחרת, אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, שלא היה מרמה את המלך אלא בזה שלא גילה לו איזה עם זה, הֶחֱרַשְׁתִּי, אבל עתה ששיקר גם באיכות הגזירה ומהותה, שהיא להרוג את כל האומה, לא אחריש. וכנגד מה שאמר המן על היהודים ‘ולמלך אין שווה להניחם’, אמרה אסתר שאדרבה, כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ – אין השארתו בחיים של המן הצורר שוה כנגד הנזק שהוא עושה למלך בקיומו, שהורס הוא את כל מלכותו.

֍            ֍            ֍

83

בס”ד

(ה) וַיֹּ֨אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃ (ו) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃ (ז) וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּֽחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָֽרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ .

84

(ח) וְהַמֶּ֡לֶךְ שָׁב֩ מִגִּנַּ֨ת הַבִּיתָ֜ן אֶל־בֵּ֣ית ׀ מִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֗יִן וְהָמָן֙ נֹפֵ֗ל עַל־הַמִּטָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶסְתֵּ֣ר עָלֶ֔יהָ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן־הַסָּֽרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ גַּ֣ם הִנֵּֽה־הָעֵ֣ץ אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן לְֽמָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁ֧ר דִּבֶּר־ט֣וֹב עַל־הַמֶּ֗לֶךְ עֹמֵד֙ בְּבֵ֣ית הָמָ֔ן גָּבֹ֖הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ תְּלֻ֥הוּ עָלָֽיו׃ (י) וַיִּתְלוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין לְמָרְדֳּכָ֑י וַֽחֲמַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ שָׁכָֽכָה׃

֍            ֍            ֍

85

(ה) כיון שהמלך באמת לא ידע עד עכשיו את כל רמאותו של המן וגזירתו על היהודים, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – שאל תחילה את כל הנמצאים שם, והמן בכללם, ואחרי שלא השיבו לו דבר וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, ושאלותיו היו מִי הוּא זֶה שעשה את הנבלה הזו, וְאֵי זֶה הוּא – ומה הטעם שעורר אותו לעשות כן, אֲשֶׁר [מחמת אותו טעם] מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן.

(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִישׁ צַר במעשיו וְאוֹיֵב במחשבותיו הָמָן הָרָע הַזֶּה, ובכך השיבה על שתי השאלות, כי האיש הוא המן, והסיבה שעוררה אותו לכך היא היותו איש צר ואויב לעם ישראל. וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה בהיותם יחד, כי אם היה לפני המלך לבדו, היה יכול לתרץ שבאמת כל מה שאמר על היהודים הכל אמת, אבל בזה היה מגדיל את כעסה של אסתר עליו, ולפני אסתר לבדה היה המן יכול לתרץ שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת יבטל את הגזירה, אבל בזה היה מגדיל את כעס המלך, שהיה מראה שאינו עושה את מעשיו מצד האמת, כי אם כן איך יחפה עליהם מפני אימת המלכה. אך כיון שהיה לפני המלך והמלכה יחד לא ידע המן מה לומר, ונבעת מפניהם.

86

(ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן, וראה בכך המן שעת הכושר לבקש מהמלכה רחמים שלא בפני המלך, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ, ורצה לומר לה שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת ישתדל לדבר טוב על היהודים בפני המלך.

(ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, כיון שרצה להתחנן אליה ולבקש על נפשו, אבל כיון שכבר היתה דעתו של המלך שהמן רוצה להרוג את אסתר יחד עם כל היהודים, דימה בנפשו שהמן מנסה להרוג את אסתר בביתו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת, כלומר, גם אם מכרת את כל עמה להריגה, וכי גם המלכה בכלל מכירה זו, ועוד, הרי גם מי שהתחייב מיתה באמת, בבורחו אל בית המלך אין הורגים אותו, וכל שכן שאין להרוג את המלכה עימי בבית. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ – כוסו, כי היתה דרכם לכסות את פניו של מי שהמלך כועס עליו, כדי שתשכך חמת המלך.

87

(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה, אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים שהלך להביא את המן מביתו, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הנה יש עוד ראיה ברורה שהמן מבקש רק את רעת המלך, כי גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, שלא מצא בו המן שום דבר רע אלא זאת אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ, וזה היה בעיני המן דבר רע, שהציל מרדכי את המלך ממוות, כי גם המן היה בקושרים על המלך יחד עם בגתן ותרש, הרי עץ זה עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וזו חרפה גדולה למלך, שהאיש שעשה לו טובה מזומן להיתלות על עץ גבוה, גלוי לעיני הכל, והרי זו מרידה במלכות שאין למעלה ממנה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו, כדין המורד במלכות.

(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.

֍            ֍            ֍

88

שיעור 26:

(א) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָתַ֞ן הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה אֶת־בֵּ֥ית הָמָ֖ן צֹרֵ֣ר הַיְּהוּדִ֑ים וּמָרְדֳּכַ֗י בָּ֚א לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא־לָֽהּ׃ (ב) וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י וַתָּ֧שֶׂם אֶסְתֵּ֛ר אֶֽת־מָרְדֳּכַ֖י עַל־בֵּ֥ית הָמָֽן׃ (ג) וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן־ל֗וֹ לְהַֽעֲבִיר֙ אֶת־רָעַת֙ הָמָ֣ן הָֽאֲגָגִ֔י וְאֵת֙ מַֽחֲשַׁבְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב עַל־הַיְּהוּדִֽים׃ 

89

 (ד) וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ה) וַ֠תֹּאמֶר אִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם־מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת־הַסְּפָרִ֗ים מַֽחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן־הַמְּדָ֨תָא֙ הָֽאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת־הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ׃

֍            ֍            ֍

  

 

 

90

(א) מצד דיני המלכות, אדם הנהרג על ידי המלך מחמת מרידה וכדומה, כל נכסיו שייכים למלך. אמנם אחשורוש רצה להראות לכל שלא הרג את המן מחמת שמרד בו, אלא מחמת שרצה להזיק למלכה ולעמה, ולכן בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים, כלומר, לפרסם לכל שהריגתו היתה מחמת שהוא צורר היהודים, וכיון שנהרג מחמת מרידתו במלכה, נכסיו ניתנים למלכה, וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ – הורשה לבוא תמיד לפני המלך, גם ללא הושטת השרביט, כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ.

(ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, ומיד, כשעדיין לא נתנה על יד עצמו, וַיִּתְּנָהּ תיכף לְמָרְדֳּכָי, וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן, באופן שכל עושרו וגדולתו של המן ניתנו ברגע אחד למרדכי, יכין רשע וצדיק ילבש.

  

 

91

(ג) כיון שראתה אסתר שלא השיב לה המלך על עצם בקשתה להציל את היהודים, אלא נתן לה מתנות ודברים אחרים, חששה שאין המלך רוצה למלא את בקשתה, ולכן הוא מדחה אותה בענינים אחרים, ולכן, וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דברי טעם וחכמה, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ, לְהַעֲבִיר מיד אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים, ורצונה היה שישלח המלך מיד שליחים שיקחו את האגרות החתומות ובכך תתבטל הגזירה.

(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, כנותן לה רשות שתקום ותפרט את הדברים כראוי, וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(ה) וַתֹּאמֶר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, שעצם הבקשה טובה בעיניו, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, אף אם הבקשה עצמה אינה טובה בעיניו מכל מקום ימלאנה מחמת שמצאתי חן בעצמי לפניו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כי יהיה לו בכך תועלת, כאשר ינהג בצדק וביושר, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, וכיון שהוא זקוק לה הרי טוב לו שתחיה ולא תמות מחמת שתראה את הצרה שתמצא את עמה, ומחמת ארבעה טעמים אלו ביקשה בקשה זו, שיִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים, ואין בכך בזיון למלך כיון שאין השרים יודעים כלל מה כתוב בספרים החתומים, וגם אין זה בזיון למלך מצד עצמו שחוזר בו, כיון שהכתוב בספרים אינו מחשבת המלך, אלא מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי לבדו, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.

֍            ֍            ֍

92

שיעור 27:

(ו) כִּ֠י אֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּֽרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מֽוֹלַדְתִּֽי׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ בַּיְּהוּדִֽים׃

93

 (ח) וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃

֍            ֍            ֍

94

(ו) עתה הוסיפה מדוע אין נכונה העצה [שרצה אחשורוש לעשות, ואכן עשה זאת בסוף] לשלוח ספרים חדשים חתומים עד אותו תאריך, שבהם יהיה כתוב דברים אחרים, כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי בתוך הזמן הזה, כי כבר התפרסם הדבר שניתנו היהודים למשיסה, ובחודשים אלו ירדפו אותם האויבים, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי כשיגיע התאריך של שלשה עשר באדר, כי כשיפתחו את האגרות החתומות יקיימו את הכתוב באגרות הראשונות, להרוג את היהודים, ולא ישמעו לאגרות האחרונות.

(ז) אמנם המלך לא הסכים לעצת אסתר, אלא רצה לשלוח אגרות חדשות חתומות, ויעץ להם עצה טובה ונכונה שתציל אותם מכל נזק, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים, ואם כן יודעים כולם שאני אוהב כעת את היהודים ורוצה בטובתם.

95

(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים באגרות החדשות כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, ובאגרות הגלויות השניות תכתבו שיהיו היהודים עתידים ליום הזה לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לכתבים הראשונים, ובכך יתוקן החשש של אסתר שבחודשים אלו ירדפו הגויים את היהודים, כי מאחר ויראו בכתב הגלוי שהיהודים עתידים להנקם מאויביהם, לא ירדפו את היהודים כלל. ובכתבים החתומים תכתבו נוסח הנותן רשות ליהודים לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לאגרות החתומות הראשונות, כיון שבראשונות ניתנה רשות לאויבים להרוג את היהודים, ובאחרונות ניתנה רשות ליהודים לעמוד על נפשם ולנקום באויביהם, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב ואין אפשרות לבטלו לגמרי, אלא רק להוסיף עליו. ואמנם כשיגיע יום שלשה עשר באדר ויפתחו את שתי האגרות החתומות, לא ירצו השרים לקיים את האגרות הראשונות, כיון שהם יודעים שהמלך העניש את המן על ששלח ידו ביהודים, ויפחדו שגם הם ייענשו, ובוודאי יעדיפו להסתיר את האגרות הראשונות ולפרסם רק את האגרות השניות, וכך לא ידעו המון העם כלל שיש להם רשות להכות ביהודים, ואין חשש סכנה.

֍            ֍            ֍

96

שיעור 28:  תשע”ו

(ט) וַיִּקָּֽרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃

97

(י) וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָֽרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים׃ (יא) אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּכָל־עִיר־וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַֽעֲמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁם֒ לְהַשְׁמִיד֩ וְלַֽהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת־כָּל־חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃

 

98

 (יב) בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (יג) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים וְלִֽהְי֨וֹת הַיְּהוּדִ֤ים עֲתִידִים֙ לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹֽיְבֵיהֶֽם׃ 

99

  (יד) הָֽרָצִ֞ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָ֥צְא֛וּ מְבֹֽהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ (טו) וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַֽעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָֽהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃ (טז) לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃ 

100

 (יז) וּבְכָל־מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל־עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃

֍            ֍            ֍

101

(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, והטעם שחיכו עד אותו הזמן, כיון שחששו שאם ישלחו שלוחים חדשים לא יאמינו להם, ולכן המתינו עד שיחזרו הרצים ששלח המן, ושלחו אותם בעצמם בשליחות השניה, ועל ידי זה האמינו להם בכל המדינות, וַיִּכָּתֵב באגרות כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, והטעם ששלח אל היהודים בפני עצמם, כדי להראות שהאגרות האחרונות עדיפות מהראשונות, והיהודים, שלא קיבלו את האגרות הראשונות, לא היו משועבדים להם כלל, אלא רק לאגרות השניות [ואילו השרים שקיבלו את שתי האגרות יכלו לבחור לאיזו איגרת להתייחס, וכפי שהתבאר].

(י) וַיִּכְתֹּב מרדכי את האגרות החדשות בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, והטעם ששלחם בסוסים [ואילו המן שלחם רגלית], כיון שהיו עייפים מטורח הדרך, שהרי אותם שלוחים עצמם נשלחו שוב, או כדי למהר ולהקל על ישראל מהצרה שבאה עליהם.

.

102

(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ רשות לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

(יב) בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.

(יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והאגרת הגלויה נשלחה לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.

(יד) הָרָצִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, כי לא ידעו מדוע הם נשלחים שנית מיד אחרי שחזרו מהשליחות הראשונה. ורק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ועשה כן מרדכי גם כן כדי שלא יוודע הדבר לאויבי היהודים ויפצירו במלך לבטל את הגזירה, ולכן רק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות הודיע מרדכי את הדבר בשושן הבירה עצמה.

103

(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, כי גם הגויים משאר האומות שמחו בכבודו של מרדכי היהודי.

(טז) ובמיוחד לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.

(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, כי כבר באגרות הגלויות של מרדכי נכתב עיקר הדבר, שיהיו היהודים רשאים להנקם מאויביהם בשלשה עשר באדר, והיו עושים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים – מתגיירים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.

֍            ֍            ֍

104

שיעור 29: 

(א) וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵֽעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹֽיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַֽהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹֽׂנְאֵיהֶֽם׃

105

 (ב) נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָֽרֵיהֶ֗ם בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹֽא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָֽעַמִּֽים׃  

106

 (ג) וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת וְהָֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים וְהַפַּח֗וֹת וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם׃ (ד) כִּֽי־גָד֤וֹל מָרְדֳּכַי֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל־הַמְּדִינ֑וֹת כִּֽי־הָאִ֥ישׁ מָרְדֳּכַ֖י הוֹלֵ֥ךְ וְגָדֽוֹל׃

֍            ֍            ֍

 

 

107

 

(א) עד עתה התבאר כיצד ניצלו ישראל מהרעה בכל אותה תקופה שלפני פתיחת האגרות החתומות, וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, שהגיע הזמן לפתוח את האגרות ולקיים את ציווי המלך, בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, כי באותו יום היה מזלם של ישראל בתכלית השפלות, ומזלם של עמלק היה ברום המעלה, וְנַהֲפוֹךְ הוּא – התהפך הגלגל לגמרי, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם, כי כמו שחשב אחשורוש כן היה, שהשרים הסתירו את האגרות הראשונות לגמרי, ופרסמו רק את האגרות השניות, שיש רשות ליהודים להינקם באויביהם.

 

108

(ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובערים הגדולות המוקפות חומה, שנמצאו שם שרי וחיילי המלך לא פחדו היהודים כלל, והתקהלותם היתה רק לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים, מאחר וכל העמים לא ידעו כלל שיש להם רשות מהמלך להרוג את היהודים ככתוב באגרות הראשונות, כי השרים שבאותם מדינות הסתירו את האגרות הראשונות, והגויים שם חשבו שרק ליהודים יש רשות להרוג את אויביהם, ולכן פחדו הכל מהיהודים.

 

109

(ג) וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, שהם ידעו את האמת שיש אגרות נוספות המתירות להם להרוג את היהודים, ומחמת כן לא נפל פחד היהודים עליהם, בכל זאת כולם היו מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים, כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם, מאחר והוא מקורב למלך אחשורוש, וראו מה עשה המלך להמן, ופחדו שמרדכי יעניש גם אותם, ומחמת כן עזרו ליהודים נגד אויביהם.

(ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ עצמו, שהיה ממונה על ארמון המלוכה של אחשורוש בעיר הבירה, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת, כיון שהיה ממונה גם על כל המדינות, להנהיגם כראוי, כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל, על ידי שנלחם את מלחמותיו של אחשורוש וכבש עבורו מדינות נוספות.

֍            ֍            ֍

 

110

שיעור 30: 

(ה) וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹֽׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם׃ (ו) וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה הָֽרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ וְאַבֵּ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ (ז) וְאֵ֧ת ׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת ׀ אַסְפָּֽתָא׃ (ח) וְאֵ֧ת ׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידָֽתָא׃ (ט) וְאֵ֤ת ׀ פַּרְמַ֨שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת ׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידַ֖י וְאֵ֥ת ׀ וַיְזָֽתָא׃ 

111

 (י) עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים הָרָ֑גוּ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃

112

 (יא) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָֽרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃ 

113

 (יג) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַֽעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ׃ (טו) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם

֍            ֍            ֍

114

 

(ה) ואמנם באגרות השניות לא הותר ליהודים להרוג כל גוי שירצו, אלא רק את אויביהם, ולכן, וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם המפורסמים באיבתם לישראל מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, שלא היתה איבתם מפורסמת, ולא יכלו להורגם, כִּרְצוֹנָם, להשפילם ולגנותם.

(ו) וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים מאויביהם וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ.

(ז) וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא.

(ח) וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא.

(ט) וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִידַי וְאֵת וַיְזָתָא.

(י) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.

(יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, והראו בכך איך אחרי פקודת המלך עדיין היו כל כך הרבה אויבים גלויים ליהודים [כי את אותם שאינם גלויים לא הותר להם להרוג], ומכך יש ללמוד כמה רבים הצוררים אותם.

115

(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שהיא עיר המלוכה ומוטלת בה אימת המלכות, ומכל מקום היו מרובים בה כל כך צוררי היהודים עד אשר הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ אויבים גלויים וידועים, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, אם כן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, ששם אין אימת המלכות מוטלת כל כך, מֶה עָשׂוּ, ומי יודע אם הצליחו היהודים במלחמתם נגד אויביהם, וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ עוד לעשות כדי להציל את היהודים שבכל המדינות, וְיִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד בענין זה, וְתֵעָשׂ.

(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם, להרוג את אויביהם, ועל ידי זה יתפרסם הדבר שעדיין יד המלך נטויה להעניש את צוררי היהודים, ויפחדו לשלוח יד ביהודים, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ, כדי להפיל אימה ופחד על כל אויבי היהודים, שלא יזידו לשלוח בהם יד.

(יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן שמותר ליהודים להרוג באויביהם יום נוסף, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ.

(טו) וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ נוספים, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.

֍            ֍            ֍

116

שיעור 31:

(טז) וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֨וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרוֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ (יז) בְּיוֹם־שְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ 

117

(יח) וְהַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלוֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּֽחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ (יט) עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הַפְּרָזִ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֮ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁלֹ֥חַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ׃

֍            ֍            ֍

118

(טז) התבאר לעיל (פסוקים ב’ וג’) שבמדינות המלך המוקפות חומה, שהיו בהם שרי המלך ועושי המלאכה לא עמדו האויבים כלל בפני היהודים, ולא הוצרכו היהודים ‘לעמוד על נפשם’, אלא נקהלו לעשות באויביהם כרצונם, כיון שהשרים והצבא של המלך לא גילו כלל את דבר האגרות הראשונות, ועוד סייעו ליהודים, כי נפל עליהם פחד מרדכי, שלא יענישם, וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ הפרוזות, שאינן מוקפות חומה ואינן גדולות כל כך, ולא היו שם שרי וחיילי המלך שיעזרו ליהודים, שם היתה מלחמה ממש בין אויבי היהודים ליהודים, ושם נִקְהֲלוּ היהודים וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם שלא יהרגו אותם האויבים, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם [ובשונה מהמדינות הגדולות, ששם הרגו רק את ה’אויבים’ ולא את ה’שונאים’, אלא בשונאים רק ‘עשו כרצונם’, והיינו להשפילם ולגנותם, כיון שהיתה ההריגה דרך עונש ולא דרך מלחמה, הרי במדינות אלו הרגו גם את ה’שונאים’, כמפורש בפסוק, כיון שכבר ניטשה המלחמה ביניהם].

119

(יז) בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר נלחמו באויביהם, וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, ובאותה שנה רק היהודים הפרזים נהגו משתה ושמחה, כיון שהם נלחמו באויביהם והיו בסכנה, אבל היהודים שבערים הגדולות המוקפות חומה לא נהגו משתה ושמחה, כיון שבאותם מקומות הסתירו השרים לגמרי את האגרות הראשונות, ולא עוד אלא ששרי המלך וחייליו סייעו ליהודים, ואויבי היהודים לא נלחמו בהם כלל, ולכן היהודים שם לא חשו באותו זמן בסכנה ולא ידעו שאירע להם נס, אלא חשבו שבאגרות הראשונות לא נכתב שמותר להרוג את היהודים, וחשבו שהיתה זו שמועת שקר, או שאף אם האגרות הראשונות היו באמת להרוג את היהודים, חשבו שביטל אותם אחשורוש לגמרי, ועל כל פנים לא הרגישו שנעשה להם נס בימים אלו.

120

(יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

(יט) עַל כֵּן, הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, שהיו בסכנת מוות וניצלו, היו עֹשִׂים באותה שנה אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, ואף על פי שאסור לכלל ישראל להוסיף עליהם ימים טובים נוספים מלבד הכתוב בתורה, כאן לא היה זה יום טוב לכל ישראל, אלא רק לפרזים, ומותר לקהילה מסוימת לקבל על עצמה יום טוב ביום מסוים לזכר נס שאירע להם, ולכן באותה שנה נהגו באותו יום ‘יום טוב’ ממש, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

֍            ֍            ֍

121

שיעור 32: 

(כ) וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָֽרְחוֹקִֽים׃ (כא) לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃  

122

  (כב) כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃ (כג) וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַֽעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃

֍            ֍            ֍

 

123

 

(כ) כיון שראה מרדכי שהיהודים שבמדינות המוקפות חומה אינם יודעים כלל שאירע להם נס, ולכן לא קיבלו עליהם את ימי הפורים, הוצרך להודיע להם את האמת, וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [ולהלן בפסוקים כ”ד וכ”ה יבואר מה כתב להם בענין זה], וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.

(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

(כב) ויעשו את הימים הללו כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, כי היהודים הפרזים נלחמו בגויים ביום שלשה עשר וניצחו אותם לגמרי, ולכן לא היו בסכנה ביום ארבעה עשר, ומן הראוי שביום זה יעשו יום משתה ושמחה, ואילו היהודים שבערים המוקפות חומה לא נלחמו כלל עם הגויים, ואמנם ביום שלשה עשר בעצמו לא היו כל כך בסכנה, כיון שהיתה להם רשות מהמלך להרוג באויביהם, ולכן הגנו עליהם שרי וחיילי המלך, אבל ביום ארבעה עשר היו בסכנה גדולה, כיון שלאויבים היתה רשות להרוג בהם, ככתוב באגרות הראשונות, ולהם לא היתה רשות להרוג באויביהם כלל [שהרי כשרצתה אסתר שיהרגו בשושן גם

 

124

ביום ארבעה עשר, הוצרכה לבקש רשות מיוחדת מהמלך], ואם היו הגויים מתקוממים עליהם ביום ארבעה עשר, לא היתה להם תקומה, ולכן רק לאחר שעבר יום ארבעה עשר, ונפל פחדם על הגויים, יכלו לנוח לגמרי ולנהוג משתה ושמחה, ולכן הם עשו כן רק ביום חמשה עשר, כשכבר חלפה הסכנה לגמרי. וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כנגד זה שנהפך להם מיגון לשמחה תיקנו לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וכנגד זה שנהפך להם מאבל ליום טוב לא יכלו לתקן יום טוב ממש, כיון שאסור להוסיף על החגים הכתובים בתורה לכל ישראל [ורק בשנה הראשונה, שנהגו הפרזים לבדם יום טוב היה הדבר מותר, אבל כעת כשתיקן מרדכי את התקנה על כל ישראל לא היה יכול לתקן יום טוב], ולכן תיקנו וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים, שהרי תכלית יום טוב הוא לפרוש מהבלי העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות, וכנגד זה תיקנו מצוות צדקה של מתנות לאביונים.

(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים – כל היהודים קיבלו את דברי מרדכי, אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת – היהודים הפרזים, שכבר התחילו לעשות הנהגת משתה ושמחה בשנה הראשונה, המשיכו זאת בשנים הבאות בציווי מרדכי, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם – וגם היהודים המוקפים חומה, שלא נהגו כלל משתה ושמחה בשנה הראשונה, התחילו לנהוג כן כהוראת מרדכי.

֍            ֍            ֍

125

שיעור 33: 

(כד) כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥ל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם׃ (כה) וּבְבֹאָהּ֮ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַֽחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָֽרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ׃ 

 

 

 

126

  (כו) עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָֽאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם׃

֍            ֍            ֍

127

 

(כד) ועתה מספר מה נכתב בספרים ששלח מרדכי לכל המדינות, להודיע להם את תוקף הנס ועניינו, שלא יחשבו ששנאת המן היתה רק למרדכי שלא השתחווה לו, אלא כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא, הָאֲגָגִי – בהיותו מזרע אגג העמלקי, שמר שנאת אבותיו לישראל, ומצד זה היה צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים, ורצה להכרית את כולם, ולכן חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, כי גם הגורל היה נגדם באותו זמן, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.

(כה) וּבְבֹאָהּ – כשבאה מחשבת המן הזו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שנודע לו שכוונת המן היתה להרוג את כל היהודים, שלא כפי שחשב בתחילה, לא החזיר את הספרים הראשונים, אלא אָמַר, עִם – על אף קיומו של הַסֵּפֶר הראשון, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וכדי לקיים את הדבר כתב המלך ספרים חדשים, וכדי שיבינו השרים שרצון המלך שינהגו על פי הספרים השניים בלבד הוצרך המלך להראות שהוא מתנגד למחשבת המן, וְלכן תָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ, ועל ידי זה נודע לכל היהודים, כן הנמצאים במדינות המוקפות חומה, גודל תוקפו של הנס, שבאמת היו בסכנה גדולה כבר ביום שלשה עשר באדר.

 

128

 

(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר, שהגורל שהטיל המן להרוג את כל ישראל נהפך לטובת ישראל, עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת, על ידה נודע לכל ישראל גודל הנס כבר ביום שלשה עשר, וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה – והתברר להם מה ראו לעשות את הימים הללו ימי משתה ושמחה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם מענין הנס של אותו היום.

֍            ֍            ֍

129

שיעור 34:

(כז) קִיְּמ֣וּ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַֽעֲב֔וֹר לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כח) וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַֽעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹֽא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃ ( 

130

 (כט) וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת־אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפֻּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית׃ (ל) וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם וֶֽאֱמֶֽת׃

131

  (לא) לְקַיֵּ֡ם אֶת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם כַּֽאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וְכַֽאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם דִּבְרֵ֥י הַצּוֹמ֖וֹת וְזַֽעֲקָתָֽם׃ (לב) וּמַֽאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר׃

 

֍            ֍            ֍

132

 

(כז) קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם – שתהיה זו קבלה גמורה גם לכל הדורות הבאים, וְלֹא יַעֲבוֹר – שלא יהיה כח לשום בית דין לבטל ענין זה, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, כִּכְתָבָם – בקריאת המגילה מהכתב, וְכִזְמַנָּם, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים על ידי קריאת המגילה, וְנַעֲשִׂים ימי משתה ושמחה, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

(כט) כיון שמרדכי ואסתר רצו שהמגילה הכתובה תהיה חלק מכתבי הקודש, והיו חלק מהחכמים שהתנגדו לכך, וכן היו מהחכמים שנחלקו על כך שקבעו את הימים הללו לימי משתה ושמחה קבועים בכל שנה, הוצרכה אסתר להשתמש בכח מלכותה, וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, אֶת כָּל תֹּקֶף – בתוקף המלכות שבידם, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית, כפי שהיא בידינו כעת, מ’ויהי בימי אחשורוש’ ועד סופה, וכתבה אל החכמים שיקיימו את דבריהם, להכליל את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.

 

133

 

(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהתעוררה מחלוקת על הדבר, כתבו דִּבְרֵי שָׁלוֹם בין החכמים, וֶאֱמֶת, להוכיח שהאמת כדבריהם לפי ההלכה.

(לא) וביארו להם שאין איסור בכך שתיקנו את ימי הפורים, כיון שהאיסור הוא רק אם מוסיפים ימים ומשווים אותם לגמרי לחגים האמורים בתורה, אבל כאן קיבלו לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, לא כחגי התורה, אלא כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, ולא יותר מכך, והביאו ראיה לדבריהם, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם, שהם ימי תענית המוזכרים בספר זכריה, ולא חששו שיהיה בכך הוספה על הצום הכתוב בתורה, ואף על פי כן קיבלו זאת כל ישראל, וזו ראיה שמותר לקבל ימים נוספים אם אינם נעשים כימים המוזכרים בתורה, ולכן מותר גם לתקן את ימי הפורים, כיון שאין נוהגים בהם כמו ביום טוב של תורה.

(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר – ועל פי מאמרי אסתר שאמרה את הדברים הללו לחכמי הדור, קִיַּם – נתקיימו דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה, כי הסכימו כל החכמים להחזיק בימי הפורים ולעשותם חוק עולם, וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר – וגם הסכימו הכל לכתוב את מגילת אסתר בספר בין כתבי הקודש, כפי שרצו אסתר המלכה ומרדכי היהודי.

֍            ֍            ֍

134

שיעור 35: 

(א) וַיָּשֶׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֧שׁ ׀ מַ֛ס עַל־הָאָ֖רֶץ וְאִיֵּ֥י הַיָּֽם׃ (ב) וְכָל־מַֽעֲשֵׂ֤ה תָקְפּוֹ֙ וּגְב֣וּרָת֔וֹ וּפָֽרָשַׁת֙ גְּדֻלַּ֣ת מָרְדֳּכַ֔י אֲשֶׁ֥ר גִּדְּל֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ הֲלוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֨פֶר֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים לְמַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס׃ (ג) כִּ֣י ׀ מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י מִשְׁנֶה֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וְגָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל־זַרְעֽוֹ׃

֍            ֍            ֍

 

135

 

(א) לאחר שהתמנה מרדכי היהודי בבית המלכות של אחשורוש, היה לוחם את מלחמותיו, ועל ידי זה, וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם, כי מרדכי היהודי כבש עבורו את כל הארצות, הקרובות והרחוקות.

(ב) וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ של אחשורוש, שעשה על ידי הנהגת מרדכי, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס.

(ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וממונה על כל המדינות, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, כי היה ממונה בעיקר על עניני היהודים, מכל מקום לא השתרר עליהם בחזקה, וְעל ידי זה היה רָצוּי לְרֹב אֶחָיו, כי היה בכל עניניו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.

 

֍            ֍            ֍

“לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר” (אסתר ח טז)

 

 ֍            ֍            ֍

© כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להפיץ לצורכי מסחר, מותר להפיץ לזיכוי הרבים בלבד, ללא תמורה.

136
This free e-book is brought to you by
Ourboox.com

Ourboox is the world's simplest platform for creating and sharing amazing ebooks.

You too can become one of our 75,000 authors.

Join us now and start creating your own books right away.

Create your own free book

COMMENTS 0

Leave a Reply