שרי ברק ז”ל

שרי ברק * בבואה

שרי ברק, בת שושו ומנו, נולדה בעין גדי, בחשוון תשכ”ג והלכה לעולמה בחשוון תשל”ט.
נערה הייתה. כל כך צעירה ומלאת חיים. מותה בא לה פתאום.
יצאה לטיול עם בני כתתה ולא חזרה. חלפו מאז ארבעים שנה.

במשך שנים התקיים בבית הספר האזורי בעין גדי בו למדה, יום ספורט לזכרה ביום השנה. כי ספורטאית הייתה. עם סיום שנת הלימודים בכל שנה, קבלו בוגרי המחזור ספר קטן למזכרת. כי כותבת הייתה. שרי כתבה כל חייה, למן הרגע בו למדה לכתוב. היא כתבה את חייה. מלאה פנקסים בשירים, תיאורים, התבוננויות, חלומות לעתיד, רגשות ומחשבות. הכתיבה הייתה בשבילה צורך והנאה. היא כאילו השאירה לעולם בקשה: “יהי חלקי עמכם”. עם חלוף השנים השתנו דברים רבים בעולם, גם בעין גדי ובבית הספר האזורי הקטן. תלמידים, מורים, מנהלים התחלפו. מנהגים שהשתרשו נמוגו וכבר אינם.לקראת יום השנה הארבעים לפטירתה חשבנו שנכון יהיה להוציא שוב מהדורה חדשה של הספר, בהתאם לרוח הזמן. אנחנו, שהכרנו את שרי בחייה, ונושאים את זכרה בהערכה ובאהבה כל השנים האלו, רוצים ומקווים שבאמצעות מהדורה דיגיטלית זו, יזכו עוד אנשים רבים וחדשים להכיר את שרי.
כשאנחנו קוראים את הדברים שהיא כתבה, אנחנו מאפשרים לה לשתף, לספר, לשמח. ואנחנו מקשיבים לה. אנחנו אתה, מלווים את השמחות ואת התהיות, את הכעסים וההנאות שנתנה להם ביטוי. והיא איתנו, ברגעים האלו כשאנחנו קוראים, גם מי שלא זכה להכיר אותה בעודה מתהלכת בין החיים.
והריהו, כפי שהיא מביאה אותו, מוגש כעת כאן לפניכם.

יום שמש

מה טוב כשיש שמש בחוץ
בין פרח לפרח בשדה לרוץ.
כל פרח לקטוף ולהריח
לנשום אויר צח של ציץ ושיח.
פרחים מלא חפנים לקטוף
להשתעשע עד אין סוף.
אוהב בשדה לרוץ
כשכל פרח יפה ומטל רחוץ
וכששום דבר לי לא נחוץ.

ידיד

יש לי ידיד
איתי הוא משחק תמיד.
הוא בא לביתי ואני לביתו
הוא אוהב אותי ואני אותו.
אנחנו לומדים באותה הכתה
ומשוחחים ומשחקים בהפסקה.
בקיצור:
יש לי ידיד נהדר
ועכשיו כבר אין לי מה לומר.

בלון

עף לו באויר בלון
וממריא הוא למרום.
בלון ציבעוני ויפה
זהו באמת מחזה.
ועומדים אנשים וצופים
וכלם מתפעלים.

חסידה

עברה בשמים חסידה גדולה
פתאום לבור היא נפלה
הוצאנו אותה וטיפלנו ברגלה
והיתה לנו חסידה אדומת מקור
שפעם נפלה לתוך הבור.

כלב

כלב הביאו לי, כזה מתוק
מלקק את ידי ומשאיר עליה רוק.
כשיגדל יהיה כלב נאמן
עכשיו עדין הוא עוד קטן.
שותה הוא חלב בקערה
גומר את החלב במהרה.

פרח

פרח צמח בגן,
פרח יפה וקטן,
השמש העירה לו בקרנים חמות
בקרנים מפזזות.
והפרח יפה, צומח ופורח
והפרח מאד שמח.

גשם שמש וקשת

שר החורף משתולל,
רוח קר פה מתהולל,
גשם עז ארצה נתך
שר החורף זעמו שפך.

אך הנה יצאה שמש חמה,
יבשה, חממה את אמא אדמה,
שלחה השמש קרני פז צבעוניות
שהרקידו סביבן אנשים וחיות.

ואחרי סוף ההילולה הרעשנית
נמתחה בשמים קשת חייכנית וצבעונית
שסמלה ששלום כבר שורר
בין השמש הזוהר לבין הגשם הקודר.

ברחוב

יושבת אני מול החלון הפתוח
בשערותי משחק לו בנחת הרוח.
על המדרכה האנשים ממהרים
מכוניות עוברות ביעף, סוסים דוהרים.
יושבת אני וצופה ברחוב
שבעה אני נחת, וכה טוב לי, כה טוב.

לבד בבית

יושבת אני כאן בדד, בדד
יושבת אני בביתי לבד
בחדר שקט ודממה
רק קול טקטוק שעון נשמע
בחושך נראה כל חפץ וצעצוע
מפחיד ומתמיה
שוכבת אני בחושך השחור
ומבקשת בלבי: הדליקו כבר אור!!!

חברות

היום שחקתי עם מיכל
כל מיני משחקים… ובכלל…
שחקנו בדומינו ובקלפים,
ועוד כל מיני משחקים יפים.
אך השעון רץ וממהר
צריך למהר הביתה, פן נאחר.
מיכל הלכה – ואני:
– נשארתי לבד, רק עם עצמי.
הלואי והיה לנו עולם אחר
אז משחקינו לא היו צריכים להגמר.

מדוע

מדוע מזדקנים עם כל יום שחולף?
ולמה כל יום חיש מהר מתעופף?
מדוע חוט חיינו הולך ונגמר
וכל יום שחלף נחשב לעבר?
ומדוע אנחנו מזדקנים והולכים
וימינו ביעף באויר הם פורחים?
מדוע ולמה שואלים כולם _
מדוע? – כי זאת היא דרכו של עולם!

22.3.73

יומן יקר!

היום היה לנו אמון אתלטיקה. אני רצתי 300 מטר ו- 60 מטר. הזמן שרצתי… אוף…. לא כדאי שתדע מפני שזה איום.
השיא שלי ב- 300 מטר הוא דקה ושניה ורצתי דקה 91 מטר ואילו ב- 60 שיאי הוא 10.3 שניות ורצתי 11 שניות.

זה לא כל כך משנה לי כי היתה רוח חזקה ונגדית.

שלום!
שרי

24.3.73

יומן יקר!

יש לי לספר לך שני דברים היום:
אחד שמח ואחד עצוב. ואתחיל בעצוב:
ביום רביעי מת דוד לזר שהיה דוד של אמי ואני אהבתי אותו מאד. הורי נסעו להלויה שלו ולי הם אמרו שהם נוסעים לבקר אותו בביה”ח, הם לא ספרו לי את האמת אבל אני מבינה אותם.

הדבר השני-המשמח, הוא שהחל לגדול לי החזה, כבר מזמן הוא החל לכאוב לי ואמי אמרה שהוא מתחיל לגדול לי. בינתיים רק צד אחד החל לגדול ואמא שלי אמרה שבקרוב גם השני יתחיל לגדול.

14.4.73

יומן יקר!

כבר המון זמן לא כתבתי לך, אין זו באשמתי. פשוט הימים היו גדושי מאורעות והימים חלפו מאד מהר שלא הספקתי ואני מנצלת שעת כשר. שלשום יעל קראה לי ואמרה שיש בחדר מוזיקה את מחנה עבודה והיא רוצה לנגן. נגשתי אתה והתחלנו להגיד להם שאנחנו רוצות לנגן ולנדנד להם ולהעיר הערות, הם עשו שם קונצרט שלם וזייפו כהוגן ואנו “עקצנו אותם”. בסוף נמאס לנו לחכות וקראנו למני מורה המוזיקה והוא גרש אותם. אני ויעל רכבנו אחריהם באופנים והתגרנו בהם.

היום נסענו למרוץ התבור. איזה יופי היה. הפעם הזו היתה הפעם השניה שאני רצה, רצתי עממי למרות שרציתי לרוץ תחרותי אבל לא נורא. אחר-כך עלינו לתבור וראינו את המנזר שעל ראשו, ונהניתי מאד. לאחר זאת נסענו הביתה, בדרך בקרנו באנדרטת חללי צה”ל. עוד מעט צריך להיות  “אירונסייד” ואחריו בשרשרת מבט ספורט ושידור ישיר מלוכסמבורג על תחרות זמר. הורי עוד מעט באים. לילה טוב!

שלום!
שרי

17.4.73

יומן יקר!

לפני כמה זמן התעוררתי מן השינה, קראתי ספר טוב: “השנים הללו” על תולדות המדינה. אך, כמה טוב שאפשר לשכב במיטה, הרי חופש פסח. אוף, כרגע היה כאן בּוּם-על-קולי והמכסה של המזוג-אויר נפל. איזה כיף לך שלא שמעת את זה: יומני, תסלח לי שאני כותבת במרחקים גדולים טוב?

אתמול עבדתי בטפול של עדי. כל הבוקר שחקנו אִתם ושמרנו עליהם (אני ואילת)
ובצהרים נתנו הפסקה אצלהם והיה כיף.

שלום! שרי

19.4.73

יומן יקר!

יש לי המון דברים לספר לך, שמחים מאד ועצובים מאד. אתמול בצהרים שחקו יונתן ואבי ועשו מדורה והכניסו לתוכה כדור שווה. הכדור התפוצץ ופגע ברגל ארנון שהיה בטפול שאליו עף הכדור. אחר-הצהריים באה חניתה אמא של אבי וצעקה כמו אני לא יודעת מה. סטרה סטירות הרביצה וצעקה.
אחה”צ נסענו בקיקים בים המלח ואני שטתי עם בועז פעמיים. עוד לא ספרתי
לך על בועז, הוא חבר שלי אבל אני מסתירה את זה.

שלום! שרי

30.1.3821

היום החלטתי להסתכל באלבום. דבר ראשון אכלתי טבלת שוקולד כדי שקרינתי
תתחזק, לאחר חמש דקות הפצתי אור רב והורדתי את האלבום מהבוידם. התחלתי
להסתכל, כמה צחקתי כשראיתי כמה חלשה קרינתי בילדותי: רק שני מטרים. גמרתי להסתכל, התעורר בי החשק לצלם, זללתי שתי קופסאות דבש ודלי סוכר, לקחתי את המצלמה ויצאתי החוצה.
מלאכת הצלום משכה את לבי כל כך עד שהחלטתי שאהיה צלם כשאהיה גדול.
צלמתי וצלמתי ולא שמתי לב שירד הערב.

הלכתי לביתי ובמשך ק”מ ממני היה עוד אור, עליכם לדעת שלי יש את הקרינה החזקה ביותר מכל הכתה ואני מאד מתגאה בזאת. הסתכלתי בטלויזיה בתוכנית “המלאך” – המלאך הוא האליל שלי, אני מאד מקנא בו כי לו יש גם הילת אור על הראש וגם אור מוקרן מהגוף ולי יש רק קרינת גוף. בערך בתשע וחצי הלכתי לישון.

31.1.3821

היום כשקמתי בבוקר התפלאתי שחושך לי מסביב, הלכתי כעיוור אל הראי
וראיתי שהפחמן שפלטתי בשנתי כסה את מקורות הקרינה וכולי נעשיתי שחור

כפיח. מה לעשות? הילדים יצחקו עלי בכתה! נכנסתי למקלחת ובסבון ענק
ובהרבה מאמצים הורדתי את הפיח לבדי מפני שמנקה הארובות שלי היה בחופשה. כיום עבודת נקוי ארובות היא מכובדת ומבוקשת כי תמיד בשינה אנו
מתכסים פיח וצריך להוריד אותו. באתי לכתה שעור ראשון היה צריך להיות
היסטוריה. מני בא קורן מאור ומאושר וספר שגילו תגלית שפעם הקוף היה
דומה מאד לאדם, אנחנו צחקנו וכעסנו מאד על ההשואה מפני שעכשיו הדבר
שהכי דומה לנו הוא נר.

1.2.3821

כמה שהקרינה שלי נחלשה – בחצי קילומטר, עכשיו קשה לי לקרוא והאותיות לא
ברורות כי אין לי אור, עכשיו אני מבין את דובי המסכן שיש לו קרינה של חצי ק”מ ובעד זה הוא לא קורא הרבה. אני מתנחם שמחרתיים אגמור את הדיאטה – סוף סוף אוכל לזלול מקרר מלא קרם כאשר אהבתי.

3.2.3821

אבוי לקרינתי! אינני רואה כבר אפילו לא את שאני כותב ולכן אגיד לך ולכם שלום.

הזנב

המורה והתלמידים יושבים בכתה והמורה מרצה:
המורה – הדר! תפסיקי לכשכש בזנב
הדר – למה המורה מקשקש בזנב ולי אסור?
המורה נעלב ויוצא מהכתה. הוא סוגר את הדלת על הזנב – צורח מכאב – חוזר לכתה ומלמד את התלמידים איך לצאת מהדלת בלי שייתפס הזנב.

זה לא יפה מצידן, חזירות כאלה, לא אכפת להן שאני אלך הביתה ואבכה.
ניראה אותן, שינסו הן להיות בועד…
כשיבחרו ועד חדש אז דווקא אני יצביע בעדן, שיראו להן איך זה ואחרי זה
שיעשו הצבעת אמון אז אני אכתוב נגד.
עכשיו אני מבינה למה כל-כך רצו הצבעה חשאית, פחדו שאני אראה שהם לא
בעדי, חזירות…
מעכשיו אני יעשה להם את המוות. שידעו שגם ילדים אחרים חוץ מהם יכולים
להעלב ולבכות, שידעו!!!!

קבוצינו שוכן למרגלות הרי-יהודה וכידוע בהרי יהודה ישנן מערות רבות אשר שמשו בזמנו כמקום מסתור לבר-כוכבא ולאנשיו. אחת מהן היא מערת הברכה.
התחלנו לעלות במעלה הר ישי הידוע בקבוץ כהר ה”פרונקל” בגלל צורתו.
העליה היתה קשה ומפרכת ואנו גררנו רגלינו במאמצים רבים, עוד מטר ועוד מטר… סוף סוף הגענו אל הקטע הנכסף – אל הירידה, אשר בסופה נמשך קניון רחב שהדרך בו מישורית וקלה וכעבור זמן מועט של הליכה מזורזת הגענו אל תחילת השביל המתפתל ועולה אל מערת הבריכה. עלינו בדרך לא
דרך ובשביל לא שביל, הזענו ונשפנו כקטרים אולם לא התייאשנו והמשכנו כשפנינו למעלה, אולם כ- 50 מטר לפני המערה נתברר לנו שכל מה שעלינו עד עתה הוא כגן-עדן לעומת מה שמצפה לנו כעת. השביל הצר התפתל על מצוקים ולרגלינו נשקפה תהום עמוקה ומפחידה וכאלו להוסיף על פחדינו – התנוססה לפתע באמצע הדרך מצבה האומרת: “כאן מעדה ונפלה למות צפורה לנדראו”.
אין צורך להוסיף ש”לבנו נפל למכנסינו” כעבור זמן מה הגענו למערה תשושים מפחד ועיפות.

הגענו וצנחנו ארצה, וכעבור זמן מה – כשהרמנו עיננו נגלה לנו מראה מופלא שלא אכזב את תקוותינו לאחר שעלינו את העליה הקשה. כששבעו עיננו מראות את הנוף נתפננו להביט במערה.לכאורה היתה זו מערה ככל מערות בר-כוכבא אולם באמצע התנוסס קיר שיצר עם כתלי המערה ברכה, ועל כך נקראה המערה – “מערת הברכה”.
שחקנו ובילינו במערה והתכוננו לדרך חזרה. כמה פעמים נקשו שינינו ביורדינו בשביל המצוקים? נודה ולא נבוש – היה זה מספר עצום.
הגענו סו”ס למטה, אל הקניון ולאחר הליכה עליזה ונחמדה בקניון הגענו אל נקודת הסיום, שם חיכה לנו האוטו מוכן לקחתנו הביתה.

אקרא לך ר. למה – ר? – סתם, זה מה שבא לי. אם להגיד את האמת כבר המון פעמים התחלתי לכתוב יומן, קראתי את הספר אנה-פרנק ובא לי הרעיון לכתוב אבל כל הזמן חשבתי שיפרסמו את זה ודימיתי את עצמי לאנה. הפעם אני מקווה שזה יהיה כנה, אמיתי, לא ממש יומן, כעין ידידה ששומעת ולא מגיבה, זה לפעמים טוב.
אני מודה כי זה לא יהיה לך קל, החיים שלי כמו שאני רואה אותם הם איומים, כל הזמן יש לי צרות ומריבות ואני בוכה תמיד (כשלא רואים) ונעלבת וכולם מעצבנים, אומרים שזה גיל ההתבגרות, אמא שלי מרגיזה אותי עם השיטות שלה, אני מבינה אותה, היא רוצה להיות אמא טובה, כמו בסרטים שמשוחחת ומסבירה אבל היא לא מבינה שזה לא הולך. תמיד כשהיא מתחילה לדבר בשקט ולהתענין, היא לא יודעת שאני בלב שלי צוחקת עליה והשיחות האלו רק מרגיזות אותי ואחרי כל שיחה אני יוצאת עוד יותר מצוברחת, גם השיחה כשלעצמה לא עוזרת כי אמא שלי נותנות עיצות שהיא עכשיו בתור מבוגרת קל לה להגיד, אבל היא לא מבינה שאני עוד ילדה וזה קשה לי.

למשל: פעם היו אורחים והייתי בחדר השני עם תחתונים. אמא אמרה לי שזה דומה למכנסיים ואני יכולה לצאת ככה, שאלתי אותה אם גם היא היתה עושה זאת כשהיתה קטנה והיא הודתה שלא. זה רק מראה שאמא שכחה איך זה להיות ילדה.
את עדה ר. אני מבטיחה ואשתדל לקיים שלא אשכח איך להיות ילדה ולא אתן לילדי עצות לא טובות ובכלל לא אנסה לשוחח אתם בעדינות כי זה רק מעצבן. אני חושבת שאוזנייך כואבות לכן שלום, בידידות,
שרי

דוקא אני ראיתי, אני רואה את זה כל יום ואז כאילו נמחץ הלב שלי כל יום מחדש.
כשאני רואה אותם עובדים בשמש ב – 40 מעלות עם מכנסיים ארוכים בשעה שאנו לא מעיזים לצאת מהבית הממוזג שמי יודע אם לא הם בנו אותו.
זה בקשר לבנאים, הם כל יום באים ועובדים בשמש עד אחה”צ, כשהם מוחים את הזעה מהפנים אז אני בורחת מהר כדי לא לראות ואני מרחמת עליהם כל כך ובא לי להציע להם מים ולהזמין אותם לגור בעין גדי כדי לפצות אותם על כל הסבל, למה חייבים להיות הפליות?
הם לא בני אדם כמונו? למה הם צריכים לבנות בשבילנו. כן. אני ראיתי איך הערבי הגבוה ישר את גבו הכאוב, מחה את הזעה ובקש מאיתנו מים קרים בקול צרוד ואז אני רציתי לברוח, לא לראות, זה דבר מעיק כל-כך. כן אני גם ראיתי איך שלמה הנמוך והרזה עמד ונסר במסור ענפי תמר נבולים שהיו למטה וכמה זמן לקח לו לנסר ענף אחד. והכל הוא עשה כדי לקיים את המצווה: בסוכות תשבו שבעה ימים. בעוד שלנו גזזה כפות המכונה החשמלית למה לא יכלו לתת לו כמה כפות?
למה אין למבוגרים עינים לראות את זה, אם אני ילדה קטנה יכולה לראות… למה הם לא פוקחים עיניים?

מלחמה

ימי מתח – מלחמה
מלחמה – מלה שכדם היא אדומה,
מלה שגונה כגון העופרת
שצבעה כפגזים השורקים עם הליל
מלה שתפלת לבנו אומרת
הלואי ותמוג באויר כליל.
ובלבנו תפלה תלחש
וכולנו נבקש
הלואי שיהיה שלום בין כולם,
בכל התבל ובכל העולם.

אינני יודעת אם השלום יבוא
אבל אני יודעת
שבשבילם זה יהיה מאוחר.
כן, אני ראיתי
שכשנגמר יום-הזכרון
הנר עוד בער ועלתה השלהבת
ובחוץ כבר כולם
התחילו לרקוד, ושמחו ביום העצמאות.
ואלה היו שקט דומיה
לצד הרעש, השמחה,
אש קטנה המזכירה את המתים
לעומת אש גדולה-אש החיים.
ואלה היו שני הניגודים
הגדולים ביותר שראיתי.
והנר בער וכלה לאטו,

ובחוץ גם נדמו הדי ריקודים
ונשארנו קרחים מכאן ומכאן.
בלב הרגשתי צביטה: למה, למה
זה קורה לנו? למה ילד בן שנה כבר
יתום מאביו והוא אפילו לא היכירו?
אני נושאת אליך אלוהים, אצבע מאשימה
מה עשינו, האם פשענו? מדוע זה קורה דוקא לנו
האם לא קבלנו את עונשינו במלחמת העולם,
מידי היטלר?
אמור במה חטאנו –
ונכפר על החטא, באמונה!
אולם אתה יושב למעלה
ומסתכל למטה על עמו החוטא
ושותק.

אמור לי אלוהים, האם יש לך לב
לשמוע בכי תינוק בן שנה שנתיתם מאביו
או לראות אלמנה מבכה בעלה?
לי, בכל אופן, אין לב.
הגרון נשנק ודמעה אחת עומדת
בזוית העין.

צבעים

יש כל מיני צבעים בעולם,
אני – אוהבת את כולם
צבע אחד עליז…מקפץ,
צבע שני שובב…מתרוצץ..
צבע התכלת הוא עמוק ושלו
תמימותו כמו נוגעת ללב.
הצבע השחור הוא נוצץ… קודר
הצבע הצהוב, נדמה-כי על הדף הוא דוהר.
אוהבת אני את האדום העז,
אהבתי גם את הכתום הנחפז.
יפה גם הזהוב המפזז
כן הירקרק שתמיד הוא עולז
יש כל מני צבעים בעולם
אני – אוהבת את כולם.

שתיקת אוהבים

הם טיילו בשדות אוחזים יד ביד
השתיקה היתה כה כבדה.
הם פסעו לבדם
צועדים ושותקים,
בכח חיבק את ידה.
לפתע עצר – הסתכל בה היטב –
היא לארץ השפילה מבט,
וידה הקטנה לאגרוף נקמצה
את שפתיה לפיה בכח לחצה,
וחשה כעין התרגשות מתוקה –
ושתקה…
מועקה…
הוא התבונן בה – היא הרימה ראשה
דברו בלי מילים השנים.
ועיניו היפות, הכחולות, הטהורות
ספרו על אהבה כבושה,
וכשהיא השיבו לו אהבה
נשמע בשדה קול אוושה.

תפלה

ה’!
מדוע בראת אותי מפוזרת?
תמיד מתגרים בי כולם.
אם אני מאבדת דבר מה –
אז מיד אני אשמה,
אך אם ילד אחר מאבד חפציו:
הוא איננו אשם, הוא שכח במקרה וכך תמיד המצב.
רק אני מפוזרת וכולם – צדיקים:
כולם מאבדים, כולם שוכחים ורק עלי צועקים.
נו, מילא!!!
אני מפוזרת זה בכל העולם ידוע
אבל למה אלוהים, למה – מדוע?

על העלון שעבר ומה אני רוצה שיהיה

דבר מעציב יש בכיתתנו, מה שלא תעשה יקטלו אותך ואפילו יהא הדבר המושלם ביותר. לאחר צאת העלון הראשון, התנפלו כמה ילדים עלי ועל אילת, שאנו  המערכת, וטענו שהעלון לא היה על רמה וצריך להתבייש בו.
אני לא אומרת שהעלון היה מושלם ולא היו בו פגמים אבל זו היא הרמה שלנו ולא צריך להתבייש בה, להפך: להתגאות בה. סך הכל הרי אנחנו לא סופרים ומשוררים. חוץ מזה המתנפלים לא מצאו את הכתובת הנכונה לבוא אליה בטענות. אילת, הדר ואני בסך הכל המערכת, לא אנחנו כתבנו את החומר ואנחנו לא אשמות שזוהי הרמה שלנו. אני מבטיחה לכם שכל מי שכותב מתאמץ לכתוב טוב ואין מה לבוא בטענות.

אופנת השבוע בגנים

לאחרונה התפשטה במהירות אופנת ה”מקסים” בגנים.
ביום שישי אפשר לראות את בנות החמד מסתובבות בשמלות ארוכות שוליים
ונזהרות שלא לדרוך עליהם. את עדי ראיתי שלשום עולה במדרגות ובגינדור
נשי מרימה את שולי המקסי וצועדת בטפיפות קטנות. את המידי זנחו במקצת, עוד אי אפשר לראות במדרכות הקבוץ ילדה בגן-חובה המסתובבת עם מידי ומגפיים אופנתיים המגיעים עד הברכיים, אולם לראות ילדה מגנון בולבול המנסה להתישב כמו נשים מבוגרות בנענוע ישבנה הקטן וכרכורים ותנועות ידיים
אפשר גם אפשר לראות.
שמעתי שמועה שנעלי העקב פושטות לאט אולם בשיטתיות ברחבי הארץ, בקרוב
אצלינו, אמן.
בקשר לבנים: חולצות לבנות ומכנסיים. את הצילינדר והמגבעת זנחו בזמן האחרון
ועל המטפחת הלבנה אבד הכלח אולם בני החמד גדלים בלי תסבוכים ותסכולים
אפילו שהם מפגרים בהרבה אחרי הבנות.

נחזור לבנות, לאחר שלבנות נמאסו המקסים למניהם והן כבר מִצו את כל האפשרויות והצרופים הגיעה אופנת ריצות העירום (לא פחות ולא יותר) למשק.
את אחותי אפשר היה לראות ביום שישי עם שמלה ורודה קצרצרה ובלי כל
מלבושים תחתונים. היא התרוצצה מאושרת וישבנה הקטנטן והשזוף בולט על רקע
השמלה החוורת, זה מה שקוראים התאמה מלידה.

את אפרת ראו כמה חברים מתרוצצת בלבוש חווה אמנו (בלי העלה) ומאושרת
כאשר אביה רודף אחריה עם הבגדים ביד (כבר חלפו הימים שהאמא היתה רצה
אחרי בנה עם הבננה ביד) והיא צוחקת עליו שאיננו תופס אותה.

מה תהיה האופנה בשנה הבאה? “נחיה ונראה” או אולי “נראה ונמות”.

29.7 שרי

תמיד, כשתינוק נולד
אז נשמעת צפירה
וספינת חייו מפליגה.‎
מבריקה ויפה היא נוסעת, חותרת
בים החיים האפל.
בתחילה בהירים השמים,
צוחקת השמש מעל
אך לאט, לאט משתנה הרקיע
וחשכת עננים מתכסה.
וגשם יורד, בתחילה נטיפים
ולאט לאט מתגבר
ורוח נושבת והים סוער
הספינה כקלפת האגוז מיטלטלת.

ואין מנוס ואין מושיע
והים קודר, תהומות אפלים
ושטה הספינה עולה ויורדת
וצבעה מתקלף והיא מתפוררת
עד תגיע לחוף ותעמוד מלכת.
ואני – ספינתי מתחילה בלה וישנה
עזובה בה שוררת
והיא עלובה, ישנה מסכנה
ואין בה חיים

ואני בתוכה – קברניט בלי מדים
ובין גשם וסער ספינתי חורקת
ועומדת להכנע ללחץ הגלים –
אני עומדת בחושך ומתפללת
שאגיע כבר לסוף,
לקצה החיים.

רביעי 22.10.75

שרה עצבנה אותי נורא היום. באה על חשבון שעור היסטוריה ועשתה שעור מחנך, היא מתנהגת אלינו כמו אל ילדים קטנים ועשתה משחק השקט, מה אנחנו,  תינוקות? עשתה לנו רשימות ותלתה על הלוח וכו’… אני מעריכה את העבודה שלה אבל זה בכלל לא נחוץ. חוץ מזה עכשיו רק תחילת השנה ועושים מזה כזה עסק, ממש מרגיז. קובעים לנו מה נעשה ואסור לערער על דעתם כי יקבלו כזאת מקלחת שיותר טוב לשתוק. אני חושבת שזה גם לא עניין של שרה ואורי. כמה שפחות אנשים שיתעסקו בענין יהיה יותר טוב. הרעיון המוצלח ביותר שלהם היה לקנות יומן. שרה למשל כבר החליטה שנעשה מחקר על בית-הבראה. מה ענינינו? זה בכלל לא נוגע לנו, אז מה אנחנו צריכים את זה, רק כדי להגיד שעשינו? כל מלה שלהם חייבת להיות מלה מסיני? בזמן האחרון כל המבוגרים כאלו מרגיזים. ביחס לנושא הזה. כל הבנות כבר התחילו לכתוב את ה”יומן”.

אוסי ואילת כתבו מגילה שלמה, 8 דפים בערך. על מה יש להם לכתוב. הרי עוד לא התחילו במשימות, בטח כותבות שם את האוטוביוגרפיה שלהם, קצת מטורללות.

התכנסנו לפגישה בבית של שרה, ואלי נאם לנו חצי-שעה על הדת והערכים וכשרק
ניסיתי להגיד להם שהם עושים לנו ממש שטיפת מח, אורי כבר פתח את הפה שלו
ונאם גם כן. בסוף הרי נקבל את הדעה שלהם אפילו אם לא נרצה, כל מה שהמבוגרים אומרים בכתה שלנו קדוש. הבר-מצוה זה עניין שלנו פרטי ולא של
אף-אחד וזה מרגיז שכולם תוקעים את האף.

23.10.75

מהשמצות רבגוניות אפשר לעבור לתוצאות הישיבה (בכל זאת היו כמה!) לפני
יומיים התאספנו אצל שרה בבית ודברנו על משימות ה”בר-מצוה”.

אמנם רב הזמן אלי נאם לנו על כפר חב”ד אבל בכל זאת החלטנו משהו: כל ילד ימצא לו מקום עבודה במשק. אני התלבטתי בין הנהלת חשבונות, ילדים קטנים (גן) וכל מני דברים אחרים. בסוף החלטתי גן “סלעית”. אומנם בהתחלה רציתי גן סנונית מפני שיש שם ילדים יותר חמודים אבל עכשיו אני שמחה שבחרתי בגן “סלעית” מפני שהם יותר גדולים ואפשר יותר ללמד אותם. רבקה הבטיחה לי לתת להעביר “רכוז”.

אני ואוסי נוסעות במסגרת משימות אישיות לכלא. (אסירות ונוער). ניקח “טייפ” להקליט שיחות ומצלמה והעיקר – מחברת עבה. אנחנו רוצות לדבר עם סוהרים, לשמוע איך הם מתנהגים עם האסירים מה הם עושים במקרה של התפרעות וכו’… ואני גם מקווה שיתנו לנו לדבר עם האסירות. אם יתנו זה יהיה מעניין לשמוע איך הן הגיעו לזנות או הפשע ואיך הגיעו לכלא.

בעיני זה הרעיון הכי מקורי. יונתן ואייל (שסק, סוג ד’) נוסעים לספינת דייג וחלי ואיילת למוסד למפגרים, הדר נוסעת לביה”ס הפתוח ורק כמה בנים ומיכל עוד לא גילו או עוד לא החליטו לאן הם נוסעים. זה מסקרן.

היום עבדנו איפה שבחרנו. אני עבדתי בגן-סלעית. בגלל שרבקה עבדה דוקא
היום בבית-הבראה. הייתי צריכה לעשות מין הפסקה. באתי ב- 12 אכלתי אתם
ארוחת צהריים היו להם קציצות נורא קטנות וקציצה כזאת פצפונת לא מספיקה
ונורא התביישתי לקחת עוד מפני שחשבתי שאני אגמור להם הכל. בסוף אף אחד לא לקח, אז אני אכלתי. היה נורא נעים להזכר, בהכל: הם אוכלים בחדר שפעם היה כתה א’ שלנו. הרב בכלל לא השתנה, נשארו אותם משחקים ואותן הקוביות
האדומות והציורים של נחמה והפמוטים והחנוכיה שזבו עשה בזמנינו. ממש בול
אותו הדבר. הגן בכלל לא השתנה. אחרי שגמרנו – שטפתי את הכלים. יש להם כל שבוע שני תורנים שבהתחלה אומרים מה יש לאכול היום ובסוף מנקים ועוזרים לשטוף. ברור שהם עושים ברדק עולמי ולא עוזרים כלום. אבל זה נחמד בשבילם, שטפתי כלים וקפלתי כביסה ואז הם התחילו להתעורר. כל הזמן הייתי צריכה להקריא להם ספורים, הפה שלי כבר כאב אז הצעתי להם לבוא להתנדנד בקרוסלה. אחרי זה הייתי צריכה לספר להם עוד פעם סיפורים כך שנפלתי מהפח אל הפחת, אחרי זה “נשבר” לי מהם וכבר הגיע הזמן אז הלכתי. בינתיים קבלנו מכתב מתל-מונד שהפנה אותנו לנציב בתי-הסוהר שלא אישר את הביקור. זהו המכתב מנווה-תרצה.

עבר זמן רב מאז פעם אחרונה, (חנוכה – פסח) בינתיים עשינו משימות אישיות
(פרטים במכתבים אחר-כך) ועוד כמה משימות ועכשיו לקראת סוף השנה מתחיל
החלק המעניין והוא מסיבת הסיום. החלטנו לעשות מחזמר ויש לי הרגשה שזה יצא מאד נחמד. עכשיו יש לנו חזרות כל יום וזה ממש קשה, אין לי בכלל זמן פנוי לתקליטים או לספר ואת זה אני חייבת לעשות בערב מאוחר. בסוף לא נסענו לכפר חב”ד אבל נסענו לחוג יהדות יחד עם “יעלים” וזה היה ממש מענין. שמענו הרצאות על כל מני נושאים ביהדות והיה ממש יפה. בערבים עשינו כיף המחץ. רבי אחד הראה לנו איך כותבים את התנ”ך. הוא כתב לנו בציפורן על קלף והכתב שלו נראה ממש כמו מכונה. (הקלף בדף הבא) אנחנו מוציאים עלון בר-מצוה ואני, רענן ודורון המערכת. החבר’ה אדישים לנושא ולא שמים עלינו ועל המודעות. פנינו אל אילה שהיא עורכת ה”אפיק” ויזמנו פגישה של החברה עם אילה שתסביר להם מה עושים. בינתיים זה עוד לא היה ונקווה לטוב.

“האפיק”

דף ועוד דף, ממש יאוש. ערמות של דפים ענקיות שאף פעם לא נגמרות. דף מפה, דף משם וככה 200 אפיקים. כל חבר שרואה נכנס ומחייך “ממש כמו מכונה”, הוא אומר, “נקח אתכן כל פעם”. “תודה רבה”, אנחנו עונות במקהלה. “פעם הבאה תמצאו מישהו אחר”. שושו מגיעה מתמוגגת: “ממש נפלאות, צריך לצלם אתכן” ורצה להביא מצלמה. בינתיים אנו עושות הפסקה. הרי אנחנו באמת לא מכונה. דליה מגיעה עם מצלמה. לכבוד הצלום אנו מסתדרות לעבודה ונכנסות לקצב. דליה מנסה מפה משם וקובעת: אין מספיק אור ומסתלקת. בינתיים כבר התחלנו לעבוד

ולא כדאי להפסיק. רצוי לגמור עם הסיוט מהר.

עוברת שעה! ושעתיים, וערמה עצומה של אפיק כבר גמורה. אנחנו מתכוננות להסתלק. פתאום מופיעה אילה: יופי, כבר גמרתן? עכשיו לחלק לתאים…..

שרי

בינתיים כבר השלמנו עם זה שלא ניסע לבתי הסוהר וחפשנו לעצמנו משימה חדשה. רצינו להשאר קרוב לנושא הפשע. אמא שלי מכירה אדם שמתעסק עם נוער בשיקום. טלפנו אליו ואנחנו נפגש אתו, נשאל שאלות וכו’…

וביום שני הוא יפגיש אותנו עם נוער משוקם. זה גם כן מעניין. בינתיים כבר התאקלמתי במקום העבודה שלי ויותר מעניין לי עכשיו. התחלנו לצבוע מקלט אחד. הרעיון הזה לצייר פרצופים שמרחוק יראה כאילו הם מציצים מהמקלט. התחלנו גם עם העגבניות. עבודת פרך. בהתחלה שמים את הפלסטיק ואחרי זה מכסים את הקצוות עם מעדר באדמה, וזה מה שקשה. גמרנו בערך ב-5:00. כל בטלני הכתה הסתלקו בכל מיני תרוצים ובסוף נשארנו אני, שרה ואלי.

זהו בעצם עד עכשיו.

לא הרבה אבל גם לא מעט!!!!!!!!!!!!

15.6.78

עברה עברה כל השנה המרגשת הזאת. המסיבה והמחזמר כבר מזמן מאחורינו. לפעמים אני קוראת ביומן, שבכלל לא כתוב בו הרבה, ונזכרת בשנה המקסימה שהיתה. כל הרוגז והכעס שהיו אז חשובים נראים כל כך טפשיים, שזה מצחיק.

המסיבה היתה נהדרת. דורון ואני היינו המנחים וכל כך התרגשתי ונראיתי כמו דג על היבשה, לעומת דורון שהרגיש על הבמה כמו בבית, אבל היה נחמד.

נורא התרגשתי והבטן כאבה לי כל כך, לא יכולתי להרדם כל הלילה לפני המסיבה. כל המבוגרים אמרו לנו לשתות כל מיני תרקיחים ותבשילים למיניהם שנוכל לשיר בערב. ואני, אפילו לדבר לא יכולתי מרוב התרגשות.

המחזמר היה נהדר, ואח”כ כולם נגשו ולחצו ידיים וברכו, והיה כל כך טוב. ממש הצטערתי שכל העסק כבר נגמר. לא יהיו יותר חזרות עד 2:00 בלילה, לא יהיה משהו מאחד כזה. רק: “אתם זוכרים את המחזמר?” וכו’… זהו.

אנחנו שנה אחרי. ל”מעיין” גם היתה שנת בר-מצווה, אבל לדעתי המחזמר שלנו היה הרבה יותר מוצלח. נכון שאני לא אוביקטיבית, אבל עוד אמרו את זה. השנה הזאת היא כל כך רגילה שזה

איום. רק לומדים, שעורים, מריבות טיפשיות, וזהו. אבל מתגברים- אנחנו כבר בסוף.

חופש- מתי אתה מגיע?

אתמול היה נורא כיף. בלילה לא התחשק לנו לישון אז פטפטנו קצת ואח”כ הלכנו ועשינו צ’יפס עם השומרים. שמעתי שיורד שלג ונורא רצינו לנסוע לראות אותו, אבל לא היה רכב לירושלים רק האוטו של הכביסה המלוכלכת, שהיה בו רק מקום אחד. העיקר, ב-4:30 הלכתי לישון, ואוסי, רענן, יונתן ןערן נשארו ערים.

ב-5:30 אוסי העירה אותי ואת הדר ואמרה שנוסעים לי-ם לראות שלג. הדר לא רצתה, אבל אני קפצתי מהמטה, לקחתי ת’בגדים הכי חמים שהיו לי ואת הארנק ורצתי.

בסוף התברר שהם סתם מתחו אותי ובכלל לא נוסעים, אבל בגלל שקמנו אז כבר נורא התחשק לנו לנסוע. צופפנו את השקים של הכביסה ועשינו מקום, וככה נסענו. כמובן שזו לא היתה הנסיעה הכי נעימה שבעולם, אבל מה לא עושים כדי לראות שלג? הגענו. צ’רלי הוריד אותנו במקום הכי רחוק מהתחנה המרכזית (ערן המטומטם אחראי לזה. הוא דוקא התעקש לרדת)- ונסע.

התחלנו להשתולל בשלג ולקפוץ ולהתחלק, זה היה שלג כזה כיף, נהדר כזה, חלק ולבן, עמוק.

פעם ראיתי בחרמון שלג אבל זה לא היה רציני. הוא היה צהוב, מלפני חודשיים ובכלל לא ירד שלג.

בירושלים זה היה אחרת. ירד שלג כזה כמו בסיפורים, לבן, שיורד ומכה את הגגות של הבתים והמכוניות. היה קר, ממש קפוא.

אני נסחבתי אחרי כולם כי היתה לי התקפה מהקור (הראות שלי התכווצו מהשינוי של האקלים, ככה נוימן הסביר לי פעם, שכל פעם שיש שינוי משמעותי באקלים אז תהיה לי התקפה- אבל אני לא מתכוננת להיות זקנה-בובה שמספרת את מחלותיה). ירד שלג והרגלים קפאו. היינו רטובים כמו עכברים טבועים כי קפצנו בשלג והתנהגנו בטפשות. בסוף אחרי תלאות מרובות הגענו לתחנה המרכזית ורבצנו במסעדה המון זמן עד שהמלצר סלק אותנו, אז הלכנו למסוב ורבצנו עוד איזו שעה ושוב הלכנו למסעדה וכמובן שעל רביצות אלה שלמנו את רב הכסף שהיה לנו. במסעדה פגשנו את צ’רלי. הוא הושיב אותנו ואמר שהוא קופץ לחצי שעה צילומים. בינתיים כל הגרעין (אשכול) הגיע, וחברה מנשרים ומתנדבים. בקיצור איזה 30 חבר’ה וכולם רצו להכנס בטנדר המסכן. ברור שהחצי שעה של צ’רלי לקחה שעה וחצי.

אחרי זה הוא ספר לנו שהוא נתקע במעלית של הילטון. אני לא הכי מאמינה. בסוף נסענו אבל צ’רלי נעצר כל שניה כדי לצלם, לשתות מים, למלא שלג בשקית.

כל האוטו התעצבן עליו והוא ממשיך כמו ילד קטן. בסוף הגענו וישר נכנסתי למיטה. התעוררתי ב-10:00 בלילה!!!

אתמול היה משחק הגמר בכדורסל בין מכבי למובילג’ירג’י. איזה מתח שהיה. ראו אתנו את המשחק גם החוג לידיעת הארץ. שמנו ת’טלויזיה על הדשא ושכבנו צפופים כמו סרדינים וראינו ת’משחק. היה כזה כיף. אלו ששכבו בסביבה שלי היו נורא נחמדים וכל הזמן עפו בדיחות באויר. אני חושבת שזה היה מרב מתח. אחרי כל סל שלנו היו כאלה מחיאות כפיים וממש קפצנו מרב שמחה. היה נהדר. ממש נהניתי. בסוף נצחנו!!! וזכינו (אנחנו- זה ברור) בגביע אירופה!!!

… אחרי זה הלכנו (יותר נכון זרמנו) לחדר אוכל ושם שתו יין וצחקו ושמחו כל כך. החוג לידיעת הארץ התחיל להשתולל ולעשות שמח, לרקוד הורה ולעשות רונדו סביב השולחנות. היה ממש נהדר.

היום כשהלכתי לתומי בדרך המובילה מביתי המוצלח לחדרי המוצלח עוד יותר צץ במוחי רעיון והרי אני ממהרת להעלותו על הכתב, שמא ישכח ממני בדמי ימיו. והרי הוא כלשונו וכדברו:

כשאני אהיה גדולה, ויהיו לי בעל וארבעה ילדים, תהיה לנו בבית מחברת חוקים שתעמוד במקום בולט ובה ירשמו כל הקורות והחוקים למשפחת ברק (או השם של בעלי).

בינתיים חשבתי רק על סעיף “השטיפת-כלים”. (בגלל שאולצתי בביתי היקר לשטוף את כל הכלים). אז ככה – בהתחלה, נישא אני ובעלי בעול ונשטוף כלים. כל אחד 3 ימים בשבוע, ואת הנותר מי שיתחשק לו.

כשיוולדו לנו ילדים ילך הדבר בצורה כזו – כשיגיע הרך הנולד לגיל 8, הרי הוא בר-מצוה ועליו לשאת גם בחובות המשפחה, והרי הוא נאלץ לשטוף כלים, ביחד עם אביו ואמו, כל אחד 2 ימים והיום הנותר – ראה סוף הסעיף הקודם. כך עד שיגדלו כל הילדים ואז יהא כל אחד שוטף יום אחד בלבד בשבוע ואת היום הנותר – עיין בסעיף הקודם אם כבר הספקת לשכוח. זהו.

בעצם אולי כדאי ללדת 7 ילדים ואז אני לא אצטרך לשטוף כלים? בקשר למחברת הזאת – יהיו בה כל מיני סעיפים למשל – שטיפת כלים, הכנת ארוחת-ערב, עזרה בשטיפת הבית. אני אשתדל, כאילו שזה בכלל תלוי בי, כשאני אהיה אמא, שסדר הילדים והשמות שלהם יהיה כך: שני הבנים – ראשונים. בגלל ששני בנים בהפרש קטן יכולים להיות חברים ולעשות חיים יחד. אח”כ הבת כי זה נורא כיף לבת שיש לה שני אחים “גדולים וחזקים” ואפשר להשתולל. הבת הרביעית – לא כל כך איכפת, אבל בגלל שיש לי שני בנים – אני רוצה עוד בת.

ראשון – גל

שנה הפרש.

שני – אלעד

שנתיים הפרש.

שלישית – מיה.

שלוש, ארבע שנים הפרש.

רביעית – עוד לא החלטתי. אולי שרון.

עוד שמות שיפים בעיני:

בנים: איתי,

בנות: אסנת, מעיין, נועה, רוית, ליאור.

זה נורא מעצבן אני יושבת וסתם יש לי דמעות בעיני.

בלי שום סיבה בא לי לבכות. למטה כל “המאפיה” צועקים בקולי קולות.

אני כל כך שונאת אותם. ת’צחוק המזויף שלהם, ת’ התחנחנות,

ת’התחנפות. מקשקשים כל כך הרבה שטויות.

לפעמים אני יושבת שם וממש מתביישת. אני שואלת את עצמי: מה, הרעשנים האלה בכתה שלי?

תמיד כשהם יושבים על הדשא אני יושבת אתם כי אני אוהבת חברה אבל הם ממש טפשים.

אני חושבת שהם נהנים מהשטויות שלהם אבל לאדם מהצד זה ניראה אידיוטי.

אני חושבת שאני פשוט במצב רוח כזה של לקטול כי לפעמים גם אני יחד אתם נהנית אבל בזמן האחרון אני באמת לא סובלת אותם.

הספר הזה זה ספר מקסים.

פעם ראשונה מזה 2000 שנות שאני קוראת ספר ביום אחד ולא מפסיקה עד שגומרת. הוא השאיר עלי רושם עצום. כל כך הזדהיתי עם תמי. כל הרצון שלה להיות מקורית, הפחד מלהיות כמו אמא שלה. זה ממש אמיתי. ביחוד הקטע שבו היא חושבת שהכל הצגות, ומדברת אל עצמה ובלב יודעת שגם זו הצגה, למי שאולי ישמע אותה.

זה כל כך נכון. זה בדיוק ככה גם אצלי. כשמירב נתנה לי  ת’ספר היא

אמרה שהוא כאילו ניגמר פתוח, שאין לו סוף.

אחרי שחשבתי קצת ראיתי שזה בכלל לא ככה. שבכל זאת, למרות שכל הזמן היא אומרת שביא בכלל לא מרגישה שנגמרה תקופה מסוימת, אז כן נגמרה איזה תקופה רעה בחיים שלה

הזוגות נפרדו, הסתבר שאין לה גזזת, המסיבה שכל-כך התכוננה אליה עברה, עליזה חברה של יעקב. זה ניראה בדיוק כאילו שהולכת להתחיל תקופה חדשה.

למרות שהילדים הם אותם ילדים. שגילת היא אותה שוויצרית צבועה.

שיערה ומיכל הן אותן לקקניות. שכל הבנים הם אותם מתחסדים מגעילים.

נפתח לה עכשיו דף חדש – אחרי שכאילו בסוף תקופה מסוימת התחילה תקופה קצרה שבכלל לא נלקחה בחשבון, ועכשיו היא בשלה להתחיל את תקופת הבגרות. למרות שזה בכלל לא כל כך נכון, שהיא בשלה.

ואת חייבת לחייך, שהרי כולם מצפים…

ואת חייבת לחייך, שהרי כולם מצפים ממך שתהיי עליזה וחייכנית כמו תמיד, ואם לא תהיי כזאת זה יקלקל להם את כל התאוריות הפסיכולוגיות שלהם, ולכן את מחייכת חיוך קלוש, ויודעת שכולם יודעים שזו סתם העמדת פנים, אבל בכל זאת, את חייבת. ולו רק בשביל ההרגשה הטובה שלפחות ניסית. הרי כבר היה מי שאמר “ההצגה (ואני הוספתי – התמידית) חייבת להמשך”.

והוא לא ידע עד כמה צדק…

….. חשבתי על זה, יכול להיות שאני נראית לאחרים כמו פריחה? …

אבל זה לא יכול להראות ככה כי אני בכלל לא כזאת, בחיים שלי לא אהייה… ולתת להם סטירה, הרי זה – יראה גם כן כמו פריחה שכולם יודעים שהיא מרביצה כלפי-חוץ ובפנים נהנית מאד. זה ניראה הרבה יותר המוני וגם באמת שאני לא יודעת מה לעשות עם זה. חבל שיש אנשים שמקבלים את הרושם שאני נהנית מזה.

ברור שאני נהנית כשמים אלי לב, מי לא נהנה מזה? אבל אני בכלל לא נהנית מזה שנוגעים ומפריעים ומדברים שטויות.

אז מעכשיו החלטתי לא להתייחס בכלל, לא לדבר ולא לצחוק ניראה אם זה יצליח.

מאזן אישי – לדעתי אין לי בכלל כושר אבחנה והסתכלות, כי כשאני כותבת אני מאד מרוכזת ושקועה בכתיבה ואין לי שום חשק להתחיל לנתח את המצב ולראות אותו מכמה בחינות. חוץ מזה אני בדר”כ כותבת על עצמי ואל עצמי, כך שרק נקודת הראות שלי חשובה לי. כושר הרכוז שלי גבוה מאד והרבה פעמים אני לא עונה אם פונים אלי, כי יותר חשובה לי הכתיבה. (באותו זמן, כמובן). אני מאד אוהבת סדר ואני מסוגלת להעתיק את החיבור אפילו 3 פעמים עד שהצורה החיצונית הכוללת תמצא חן בעיני. כשאני כותבת ואני יודעת שמשהו אחר יקרא, חשוב לי באותה מידה מה הוא יחשוב ולכן אני מסגננת יותר ומקפידה יותר – וזה לדעתי לא כל-כך כנה. אני בדר”כ כותבת רק על נושאים הקשורים בי, או מטרידים אותי. פוליטיקה ודברים חיצוניים בכלל לא מעניינים אותי.

מאזן נסיון – תקופה שמאד אהבתי אותה (עד כמה שאני זוכרת) ושהמון פעמים אני נזכרת בה זו תקופת הגן. כל ההשתוללויות בפרדס (שכבר וסל מזמן) ובמשתלה ליד ההידרופונים (שגם היא כבר לא קיימת) אני חושבת שזה בגלל הגננת – ברכהל’ה ובגלל שזה היה גן מעורב. אני חושבת שזה שיש לי אסטמה זה בהחלט משפיע על האופי שלי. זה הפך אותי לרגישה מאוד לסבל של אחרים, תמיד אני חושבת פעמיים לפני שאני אומרת דברים על משהו, כי אולי זה יעליב אותו. חוץ מזה כשהיתי קטנה הייתי הרבה בבתי-חולים וכל המראות המפלצתיים שם, ואני זוכרת אותם ברור מאד, זעזעו אותי מאד ונתנו לי משהו – לא להתרכז רק סביב עצמי.

מאזן ההסתכלות – העונה שאני הכי אוהבת זאת החורף ובמשך כל השנה אני תמיד חולמת עליה. על השמים האפורים אפורים, על העננים, על הריח של הגשם. המון פעמים, בייחוד בקיץ, אני עוצמת ת’עיניים וחולמת על הגשם, על ערות רטובות והתרוצצויות במדרכות חלקות על הליכה באמצע הלילה לשיטפון. חוץ מזה – פעם, כשהייתי בבית-חולים ראיתי איש שיצאו לו כל מיני צינורות מהאף והפה, וזה זעזע אותי. מאז – הוא מסמל בשבילי את דמות המפלצת וכל פעם שאני מפחדת ממשהו, או כשאני הולכת בחושך ולא הכי בטוחה בעצמי – אני נזכרת בו. עוד מקום שאני נורא אוהבת ומאד קשורה אליו – זו עין-גדי. תמיד תמיד כשאני מחוץ לעין-גדי אני חושבת לעצמי שאני כן שם. למשל כשאני הולכת בשדרת עצים אני בטוחה שאני הולכת בכביש שמוביל לחד”א של בית-הבראה, או כשאני הולכת על מדרכה, אני בטוחה שאני עכשיו מטיילת בעין-גדי. עד שאני פתאום תופסת שאני בכלל לא שם. תמיד כשנוסעים בכביש חזרה לעין-גדי וכבר מתחיל להיות יותר חם, ורואים מרחוק את האורות של הקבוץ – יש לי מן כאב בטן כזה של התרגשות עוד מעט אני מגיעה לעין-גדי. הביתה. חוץ מזה – המון פעמים כשאני רעבה – צץ מולי המראה של אפרסק. אני לא יודעת למה. אולי בגלל שאני נורא אוהבת את הפרי הזה.

מאזן לימוד – אני לא מרגישה שאני יכולה לכתוב על זה. רק בקשר ללימודים אני חושבת שתנ”ך, היסטוריה, ספרות ופיסיקה (למרות שאני שונאת את המקצוע הזה) נתנו לי הרבה. בעיקר נקודות ראות חדשות. אנגלית אני אוהבת כי זה מעניין כל השאר בכלל לא מעניינים אותי, אבל אני לומדת, כי אני באופן כללי אוהבת ללמוד ואין ברירה, חייבים ללמוד גם מה שלא כל-כך אוהבים. ספורט אני אוהבת כי זה נותן לי אפשרות להתפרק ולשפוך את המרץ. כמו כן – להתרענן קצת בין השעורים.

מאזן קריאה וקולנוע – ספר שקראתי ומאד השפיע עלי זה “רגל של בובה” של יעקב העליון. זה ספר מקסים שמראה את הצד של הפצועים במלחמה. יש לו שם משפט אחד שאומר: תמיד התייחסתי אל הרופאים והאחיות כאל אנשים שווים. עכשיו, כשאני במצב של שכיבה, נחות, אני רואה אותם כמלאכים קדושים. עוד משפט שלו, כשאני חושבת שכולם נוהגים ככה, אומר – תמיד כשהייתי שומע ברדיו על תאונה או התנגשות של כוחותינו הייתי מתייחס רק להרוגים. על הפצועים הייתי עובר לסדר היום. זה ממש נכון, אני תמיד נוהגת ככה, וזו התייחסות מוטעית. בעצם, כל ספר שאני קוראת משפיע עלי ואני נשארת תחת הרושם הזה כמה ימים או כמה שעות, תלוי בספר. סרטים שמאוד  התרשמתי מהם – היה פעם סרט אחד שקורא להטיל עונש-מות בצרפת, שמספר על אסיר לשעבר שמנסה להשתקם והמשטרה לא מאמינה שהוא באמת רוצה להשתנות ובסוף הוא מוצא להורג.

בסוף הסרט ממש בכיתי. זה היה כל-כך אמיתי, כל כך טרגי. עוד סרט שזעזע אותי זה הסרט שהיה לפני שבוע, בערך, בטלויזיה – נדמה לי שקוראים לו “אדם אחד” על הכתב שנלחם בעשן המזהם את האויר וגורם למותם של ילדים. אחריו שכבתי במיטה וחשבתי עליו בערך שעתיים.

ניסיתי לחשוב מה אני הייתי עושה וכו’… לא תאמיני, אבל גם נזכרתי באנטיגונה, בקשר לאשתו, נזכרתי במה שאת ודליה אמרתם, ורק אחרי הסרט ראיתי כמה שזה נכון, שהטרגדיה הכי גדולה היא של האנשים שנסחפים לענין נגד רצונם. כל סרטי האימה למניהם, כמו רעידת- אדמה” ו”המגדל הלוהט” מפחידים אותי מאד, בגלל שאני תמיד חושבת שדבר כזה יכול בהחלט להתרחש, ואז זה יהיה נורא.

שרי

……. יש לי בזמן האחרון רושם שהיא יותר ויותר מתרחקת ממני, ואני באמת לא

יודעת למה. אני פשוט לא יודעת מה עשיתי, או מה השתנה בי…….

יכו להיות שפשוט נמאס לה ממני כי אנחנו באמת היינו המון זמן חברות ממש

טובות, אבל בכל זאת קשה לי להבין את זה. שאלתי אותה אתמול אם היא רוצה להיות איתי בחדר, לא יכלתי אחרת. הייתי מוכרחה לדעת אם היא באמת רוצה או שפשוט לא נעים לה להגיד לי, היא אמרה שכן, ואני באמת מקוה שהיא היתה כנה כי אני שונאת להרגיש תקועה, להרגיש שלא רוצים אותי, אם רק הייתי יכולה לדבר איתה על זה, אבל אני פוחדת, פוחדת מהאמת שתתגלה לי בשיחה הזו – שכל מה שכתבתי כאן יתאמת. אני כל-כך מקוה ש”נחזור” (אפשר לחשוב שאנחנו זוג) משום שבאמת אף פעם לא היתה לי חברה טובה וקרובה כמוה, אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

חזרתי מהחוג (לידיעת הארץ) ושקעתי במין דכאון עמוק כזה, שתמיד מופיע כשאני חוזרת לעין גדי האפורה הזאת אחרי מפגש עם כל כך הרבה חבר’ה אחרים. השעמום כאן, האדישות הזאת שאוכלת אותנו, יכולים לשגע. אני חוזרת מחוג שהיה לנו בו כל כך חמוד, שהכרתי המון חברים חדשים, לאותם 6 חבר’ה שהם בעצם הכתה שלי, ואני מרגישה שאני משתגעת מעצב ומבדידות. תמיד נראה לי משום מה שלקבוצים אחרים כייף, שכולם פועלים, ויש באזור עוד מקומות ישוב שאם מתחשק אפשר לקפוץ אליהם. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהדשא אצל השכן תמיד ירוק יותר, אבל ההרגשה הזאת היא נוראית.

אני לא חושבת שמישהו שלא היה מבודד מגיל 0 (אפס) יוכל להבין את זה פעם. תמיד אני מנסה לשכנע את עצמי שאמנם אנחנו מבודדים, אבל זאת לא חכמה להתישב בגולן או בעמק הירדן, באזור שכל סנטימטר מרובע מאוכלס בו, אבל משום מה זה אף פעם לא משכנע אותי. הבדידות מנצחת בכל זאת. כלפי חוץ אנחנו תמיד גבורים.

כששואלים אותנו מה אנחנו עושים בחור שלנו, אנחנו מגינים על החור הזה בלהט רב ואומרים שיש מה לעשות, שלא צריך לדאוג לנו, אבל כשמגיעים הביתה, כל האומץ הזה נעלם פתאום ואתה מוצא את עצמך עומד בלי שום אמצעי התגוננות מול המרחק המנוון הזה. זה כל כך מתסכל… ואני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות ועצב.

בתנועה מאומצת, כפוייה בכח נעלם, פניתי אחור והבטתי… זה היה הוא.

הרי ידעתי כל הזמן שזה יהיה הוא, את מי ניסיתי להשלות? זה היה הרי כל-כך ברור…

עמדנו שנינו והבטנו אחד בשני. אף אחד לא זז. אפילו הצאן הפסיק לפעות.

פניתי לאחורי והחילותי ללכת, כמו בכל יום. מאחורי עוד שמעתי את הקול קורא, והוא עצוב כל-כך – ” ילד, ילד, חכה!”…

טיול אופניים מנקודת מבטו של קוטר:

טוב, אם אני לא אספר את כל ההכנות הזוועתיות שקדמו לטיול כמו הכנת האוכל

ותקון של האפניים של הבנות ( מה יש, הן לא יכולות לתקן את האופניים בעצמן?

אני הפאנצ’רמעכר שלהן?), אלא אתחיל מיום הטיול. אמרו לנו להיות בחד”א

ב-6.30. למה, למה תמיד קמים כל-כך מוקדם? חייבים לענות אותנו כבר על

ההתחלה? ומה שהכי מרגיז זה שאנחנו היינו בזמן אבל לכל המורים והמלווים (שהיו

במספר קצת מעל הרצוי) זה לא היה נאה והם הגיעו ב-7.00.

יצאנו, כמו תמיד, באחור של שעה ולחשוב שיכולתי בשעה הזאת לחרופ… אח”כ, באוטו, נדחפתי בין הראשונים כדי למצוא מקום טוב – אז פתאום התעורר חוש

הצדק המפותח של נרי (הוא תמיד מתעורר במקומות שלא צריך) והוא צווה עלי למסור את מקומי לבת אחת ולמצוא לי מקום אחר. תגידו לי, זה פייר? מה אני צריך

לסבול מזה שאחרים איטיים ולא מצאו להם מקום טוב? מי שחלש שישא בתוצאות!

מכיון שלא נשאר יותר מקומות ישיבה, נאלצתי לשבת על הרצפה וכל הנסיעה

עפתי מצד לצד. (ונרי ישב כמובן בקבינה. עלינו הוא צועק אבל הוא…). אחרי יסורים הגענו סוף סוף לערד והתחלנו לסוע באופניים.

הבנות פגרו מאחור כבר מההתחלה ונאלצנו לסוע בקצב חלזון כל הדרך, כי הבנות לא יכולות יותר מהר. ונרי עוד דורש שנסתכל על הנוף המשעמם ושלא נעקוף. מה יש, למה כבר אסור לעקוף? הרי אם אני לא אעקוף – איך ידעו שאני גבר, שיש לי כושר? אם הבנות לא יכולות לסוע מהר שיסעו מאחור ולא יפריעו לי. סתם זו…. המסלול היה משעמם להפליא. אפשר לחשוב, מה כבר מענין בחול וחול וחול. והכי מעצבן זה שכולם מתפעלים ומשבחים את הנוף. חנפנים! ! ! כל עליה עלינו באופניים, הזענו  והתאמצנו, וכשסוף סוף הגענו לאיזו ירידה פצפונת אז נרי העלה אותנו לאוטו. באמת, מסלול מתוכנן למופת. בלילה הגענו לדימונה. עיירה מגעילה ומלאה בארחי-פרחי. סדרו אותי להכין ארוחת-ערב. מה זה, אני משרת של משהו. שאחרים יכינו. הבנות יודעות להכין אוכל יותר טוב ממני, ואני גם נורא עייף מהטיל.

אני בטוח שנרי בכוונה נטפל אלי. היה קר נורא אבל נרי אלצנו להכין את האוכל ולאכול בחוץ כי אסור ללכלך את בית-הספר. אני לא מבין, הוא רוצה שנחטוף דלקת-ראות. הפקרות! שכחתי להביא מזרון אז נאלצתי לשכב על הרצפה הקרה וכל הגב כאב לי. למחרת העירו אותנו מוקדם, וכרגיל יצאנו באחור. זה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. נסענו והיה נורא קשה, אבל לפחות הייתי מקדימה, לא כמו כל הבנות.

נרי אלץ אותנו לסוע במהירות בכל העליות, אבל כשהיו ירידות האט ואסר עלינו לעקוף אותו. כשעקפתי אותו לא בכוונה הוא התחיל לצעוק עלי והעלה אותי לאוטו בתור עונש. כמו ילד קטן. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי. נסעתי באוטו עד המקום שבו “בילינו” את הלילה השני – שדה-בוקר. הייתי מטונף לאחר יומיים בלי רחצה. אומנם היו שם מקלחות אבל נרי הכריח אותי לבוא לעזור לו לפרוק מהאוטו ועד שהגעתי נגמרו כל המים החמים. הארוחה היתה תפלה ובכלל לא היה מספיק אוכל לכולם. הלכתי לישון רעב. המיטות היו קצרות ורגלי התנופפו באויר. למחרת לא היו ארועים חדשים או מעניינים במיוחד, הכל כרגיל. בסוף כשהגענו לאילת ורצינו להתרחץ בים, נרי לא נתן לנו. שרצנו על החוף 5 דקות וזהו. מחוסר כסף לא קנו לנו כלום. שום כלום ! ! !  אפילו לא איזה ארטיק עלוב. נכנסנו למוזיאון הימי וזה נורא אכזב אותי. מראים שם ראש של כריש מסכן ו –₂ /¹ 2  דגים. בשביל זה היינו צריכים לשלם 18 לירות לגולגולת? ממש סחיטה ! ! ! למזלי שתי בנות היו צריכות להיות בחוג לידה”א אז מהמוזיאון נסענו ישר הביתה – הדבר הטוב היחידי שהיה בטיול בזה.

*

עכשיו אנחנו יחד

נוגעים אחד את השני,

ולא נוגעים…

ומפסיקים… וממשיכים,

ולא כל-כך יודעים –

מה התוצאה…

אנחנו מדברים בשפת הסימנים

כמו כתב המורס –

קוים ונקודות

נקודות וקוים

שיחד מצטרפים

עד התוצאה.

האסוציאציות שזה מעורר בי:

הסלע הזה נראה לי יותר כמו כדור-פורח שציירו עליו תפאורה די להטעות או להצחיק את האנשים על היבשה. האנשים גרים למעלה במגדל, בנגוד למצב הרגיל שבו נמצאים האנשים למטה. זה בכלל כדור-פורח משונה כי אין לו בכלל חבלים, והכל בו ההיפך. עכשיו, פשוט נגמר לו המימן והוא יורד למטה. הים סוער ויש בו קצף כי האנשים זרקו כל מה שהיה בתוכו, כדי להתרומם חזרה.

11.7.77

שלום אבאל’ה !

אני יודעת שאתה מתפלא שאני כותבת לך כי אני אף פעם לא עושה את זה, אבל החלטתי שאתה בטח מתגעגע הביתה ותשמח לקבל מכתב ואפילו אם אתה לא כל-כך מתגעגע לא יזיק לך לקרוא את המכתב ולהתחיל להתגעגע אלינו קצת, ולכתוב!

אבי’ק, בכלל שכחתי לשאול מה שלומך. אז מה שלומך? אני באמת מתגעגעת אליך ורוצה שכבר תחזור. מחר אני נוסעת עם אמא לירושלים לקנות חולצה וסנדלים ובגד-ים, ובכלל – סתם לכייף. ברור שניצן ועדי מקנאות ובוכות, ולמה ששרי תסע עם אמא, וכו’… (אני בטוחה שאתה מחייך עכשיו אבל ככה זה. ברור שגם אני לא טומנת את ידי בצלחת אבל בזמן האחרון אנחנו בכלל לא רבות הרבה).

המחנה היה ממש כיף. כל היום הלכנו מ-5.00 בבוקר עד 6.00 אחה”צ, טיול אמיתי ונווטנו בעצמינו, והיה נהדר. סוף סוף מחנה אחד נורמלי. תמיד באים למחנה ועושים התחרות מי בונה מתקני מחנאות הכי יפים וכו’… אבל הפעם רק טיילנו והיה נהדר. הטרנזיסטור שלך חזר בריא ושלם הביתה וכנ”ל כל שאר הדברים. מפתיע, נכון? באמת, זה היה המחנה הכי טוב שהיה לנו פעם. אני יודעת שהמכתב קצר מאד אבל זהו. להת’ ותכתוב לנו.

שרי

1977

אלישבע שלום!

סוף סוף יש לי קצת זמן לכתוב לך מה שרציתי, ואולי את לא תאמיני אבל הזמן

הזה הושג בצורה קצת בלתי שגרתית. פשוט, באתי לביה”ס אחה”צ כדי להביא

שעורים ובזמן שהייתי בכתה התחילה פה מקהלת האיחוד לעשות חזרות. ועכשיו אני כלואה בכתה כי לא נעים לי לצאת, שכולם יסתכלו עלי, ואולי אפילו יכעסו עלי, אז עשיתי כבר את כל השעורים שהתכוננתי לעשות ומה שנשאר לי עכשיו זה לכתוב לך מה דעתי בקשר לשעורי ספרות, בפרט ולמקצועות הומאניים בכלל. אז ככה, בביה”ס שלנו, ובכלל – ברב בתי-הספר, שליטה הדעה שהומאנים הם טפשים. טוב, אולי לא טפשים, אבל בכל אופן לא “גאונים” כמו הריאלי! ולכן, כל מי שלא מצליח במקצועות הריאלים מסווג אוטומטית להומאנים. אותי זה מאד מרגיז משום שלא כל אחד שאין לו נטיות למקצועות הריאלים חייב שיהיו לו נטיות למקצועות ההומאנים. יכול להיות שיש לו נטיות לדברים אחרים, או שיכול להיות שהוא סתם אנטי כללי. הדבר הזה מאד פוגע ברמה לדעתי (ז”א יפגע בשנה הבאה, כשנחולק לרמות), וחוץ מזה, זה די מעליב לדעת שמי שאוהב

את המקצועות ההומאנים (כמוני) נחשב לטפש. אבל, לצערי אין לי כל-כך ברירה והשלמתי עם העובדה הזאת (למרות שאסור להשלים), והחלטתי להתרכז בשיעורי ספרות, ולא לשים לב לאחרים. אבל אלישבע, אי אפשר. פשוט אי-אפשר. השעורים אינם קולעים למטרה – וההרגשה הכללית בכיתה היא של אנטי גמור. אלישבע, את מוכרחה לעשות משהו. לשנות משהו. אני לא יודעת מה – אולי לחלק אותנו לקבוצות עבודה, אולי לתת לנו עבודה מקיפה, כמו ב”מסע הערב של יתיר”, אולי לנסות להציג קטעים מסוימים מאנטיגונה, או אולי פשוט לדבר עם הבלתי -מעוניינים שיצאו מהכתה ולא יפריעו – אבל את מוכרחה לשנות משהו. ככה זה לא ילך עוד הרבה זמן. (רק את שעורי הבעה אל תשני. הם נהדרים ככה).

אני בחרתי בשיר “כורה” בעמוד קיז. ישר כשקראתי את השיר הנושא דיבר אלי וגם המשקל. השיר כתוב בצורת א-ב-א-ב. הדגש בבית מושם על שתי השורות האחרונות שהן משאירות מן חלל אחרי שאתה קורא אותן כמו: “לזעוק – עודי חיה…” או “עזרת חבר, כורה יגע, תבוא במאוחר”. האסוציאציה שהשיר נותן לי היא בטח מוכרת לכל בן-אדם: לפעמים אתה מרגש שהחיים הם ריקנים. אתה סתם חי ולא עושה כלום ואתה יודע שבסוף, כשתמצא מה לעשות זה כבר יהיה מאוחר מדי. לפעמים ההרגשה הזו מתסכלת. למשל, כשצעירים – בכל הספרים כתוב וכל המבוגרים אומרים שהנעורים זו התקופה הכי טובה וצריך לשמוח ולהיות

עליזים. ובעצם, כשאתה בתקופה הזו, אתה לא תמיד עליז ולא תמיד שמח והרבה פעמים עצוב ורוצה להיות יותר גדול. ואז, כשאתה גדול, אתה שוכח את הדברים הרעים שבתקופה הזו ונורא רוצה גם לשמוח ולהשתולל אבל זה באמת כבר

מאוחר מידי. לא כל-כך קשור אבל זו האסוסיאציה שזה נותן לי.

אני, בעצמי, מעדיפה חיים קצרים ותוססים, מלאי פעילות על חיים ארוכים ושלווים.

החיים אינם הערך החשוב ביותר שיש לשאוף אליו. יש דברים שהם הרבה יותר חשובים כמו העיקרון שבו אתה דוגל: תופעות קדוש השם, גרי גילמור.

לי לא היה אכפת למות בגיל 60 65 בערך, בתנאי שהייתי מספיקה למצות

את החיים, להשתולל, לעשות לפחות מבצע אחד גדול וחשוב, ללדת ילדים וכו’…

“יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם”

ח.נ. ביאליק

שרי ברק, בת שושו ומנו, נולדה ב-ד’ חשוון תשכ’ג (1.11.62) נפטרה ב – כ’א חשוון תשל’ט (21.11.78)

בערב בו נכתב הפתק האחרון בקובץ, בצאתה לבלוי כתתי בירושלים – הובהלה לביה’ח בשל התקף-אסטמה, כמותו הביסה אין-ספור פעמים מאז ילדותה. אלא שהתקף זה גבר עליה והכניע אותה.

מאז למדה קרוא וכתוב כמו גילתה שרי עולם חדש, דרך בטוי שתאמה לה, והחלה כותבת רשמיה בשקדנות תמוהה כמעט לגבי ילדה. החומר הכתוב נערם אט אט בצורת מחברות שירים, יומן אישי, פיסות נייר חפוזות, חבורים. הדברים שכתבה – חן יש בהם וחיוניות רבה, ייחודם באותנטיות שלהם: שרי כתבה בעתות של שמחה והתלהבות, ברגעי כאב וצער, בשעה של לצון, ברגעים של דכדוך, מתוך תהייה או מרי, מתוך כעס, בלעג, עתים שפכה דבריה בלהט ובלא רסן, עתים התלבטה עם כל מילה, פעמים רק דווחה והודיעה, פעמים השתעשעה או גדפה, בעוקצנות כתבה, בהבנה ורך כתבה.

כתיבתה הייתה לה צורך, דרך לפרוק חויות ותהיות, כלי להבנת עצמה והבנת החיים בכלל, בבואה. ומעל הכל – אי-אפשר שלא לחוש את הנאתה מעצם הכתיבה.

נראה לנו שהוצאת ספר זה היא דרך נאותה להציל משהו מעולם נעוריה שנקטף באבו. הקטעים המובאים כאן לוקטו מתוך כוונה לשקף קשת רחבה ככל האפשר מעזבונה הכתוב של שרי. כך נוכל לצרור חוויות-הבעות אלו בצרור החיים. זו לנו עוד דרך להיות איתה. זה מעט שניתן לעשותו.

אלישבע רוזנבוים

תודות

אלישבע רוזנבוים – עריכה וציור הכריכה
אבישג איילון – עריכה גרפית וריכוז הפקה
יאיר כספי – הדפסה וסריקת תמונות
חניתה חורש – הדפסה
דליה שחל – הדפסה
רותי רון – הדפסה
אילה גלעד – הדפסה
פורטרט מצויר – ניצה חופש