תל חי – תל ברוך : מחזה אינטרנטי by Yoged - יגודז'ינסקי / Yagodjinsky - יוגד : Went Electric / מעבדה לשירה מכוונת - Illustrated by Mirit Yoged  - Ourboox.com
This free e-book is brought to you by
Ourboox.com

Ourboox is the world's simplest platform for creating and sharing amazing ebooks.

You too can become one of our 75,000 authors.

Join us now and start creating your own books right away.

Create your own free book

תל חי – תל ברוך : מחזה אינטרנטי

ליאת שורק רשף

עוד השנה המחזה הזה ימצא בית חם

טקסט חריף ומתוחכם ביותר. אין רגע דל. הרבה פסיכולוגיה גלויה וסמויה

אני עושה איתו אהבה לאט ולעומק

נהנית מהדרך

הומור שנון מצויין

גאוני

טקסט חריף ומתוחכם ביותר. אין רגע דל. הרבה פסיכולוגיה גלויה וסמויה

מערכה 2

1

דמויות ראשיות:

אור: לוחם יחידה מובחרת, מורה

דן ידין: משורר

אבא של אור

 

דמויות מישנה:

אמה: אשתו של אור

בן בן: בן של אור

רותם: בת של אור

אימא של אור

שר הביטחון / מנכ”ל משרד החינוך

שרת החינוך

מנהלת / מפקחת

אימא של תלמיד

קול נשי / תלמיד/ תלמידה / אחות ביה”ח

2

סדר המערכות:

פרולוג:     המפגש

מערכה 1: התיישבות אובדת

מערכה 2: עצרת הזדהות

מערכה 3: טרומפלדור

מערכה 4: כימיה מופלאה

מערכה 5: להיוולד כאבא

מערכה 6: פרס חינוך

מערכה 7: אבא מתאשפז

מערכה 8: מילה של אבא

מערכה 9: בן בן

מערכה 10: דם חוסך זיעה

מערכה 11: מחלקה סגורה

מערכה 12: אביונה

מערכה 13: אלימות

מערכה 14: שיחת חתך

יציאה:       סרטן

3

סינופסיס:

המחזה החברתי: “תל חי תל ברוך”, העוסק בהתפוררות המוסר החברתי, הלכידות התרבותית ומערכת החינוך על רקע האלימות הגואה.

דו ידין – מורה מחליף המתייסר בשל בעיות משמעת בכיתתו

ואור – לוחם יחידה מובחרת במיל’ ומורה שחוק בהווה שיחסיו עם הוריו רוויי צלקות,

נפגשים בעצרת למען שחרורו של רון ארד.

לאחר חילופי דברים קשים של השניים עם שר הביטחון, מבקש אור מדן לכתוב יחד עמו מחזה.

אור מספר על קשייו כילד קיבוץ שנולד בי”א באדר- יום בו נרצח טרומפלדור ומתאר מהווי סיירת מטכ”ל. אשתו של אור מתעבת אותו, הם חיים בנתק בלי מכנה משותף. עולמו הפנימי העשיר של אור מגלה אדם בעל רגישות חברתית, שעבורו רגע הלידה של ילדיו הוא הרגע בו נולד מחדש. אור בז לתלמידיו אבל הם מעריצים אותו ומסרב לקבל פרס חינוך מהמפקחת.

4

אביו של אור – איש מוסד בדימוס וממקימי הקיבוץ, מאושפז והשניים משוחחים על ציונות והתיישבות. האב מאשים את דורו של אור בהתנתקות מהשטח והפיכת תל חי לתל ברוך. כאשר אור רואה כי דן מדוכא מכך שגם אביו רואה בו כישלון הוא תומך בו ומסביר כי להצלחה פנים רבות. אור מודע לטעויות הרגשיות שעשה עם בנו ומניעו מלהתנדב ליחידה מובחרת “כי אין למי”. דן מגיע כמורה מחליף לבית הספר, מושפל על ידי תלמיד, אינו זוכה לגיבוי המנהלת ונוסע למיון. הוא מאושפז במחלקה סגורה עם התקף חרדה וזוכה לביקור מתוקשר של שרת החינוך, שבאה לבקר את המורים הפצועים ומסנגרת על המערכת.

 

5

דן מסומם מכדורי הרגעה, הוזה על דייט מיני עם האחות, שחושף את הכישלונות שנחל בקרב המין הנשי בשל היותו מורה “כי מי יפרנס?” אור זב דם לאחר תאונת דרכים מספר לדן איך נקם בתלמיד.

אור פוגש את מנכ”ל משרד החינוך בשירותים לדו-קרב של חילופי מהלומות מילוליים.

אור גוסס כתוצאה מצלילותיו בקישון וחש שהממסד הפקיר את לוחמיו. דן מבקר את אור ומספר לו כי סיים את כתיבת המחזה. רותם ביתו הקטנה של אור שרה עם אביה דואט אחרון.

6

פרולוג

לילה: ביתו של דן

מצלמה הקבועה בתקרה מצלמת את כל מעשיו,

המשודרים חי באינטרנט. ברקע מדבר עימו קול נשי

 

דן: ( מסתובב בדירה, סוגר דלת, משתין, מצלצל וכ”ו) הבדידות מכה ללא רחם. לבדוק האם הדלת סגורה, להשתין. מוריד את המים לחצי התורן. להסתובב בבית להדליק אור, לכבות אור, לכתוב כדי שהדברים יקבלו משמעות. כל כך שקט עד ששומע את עצמי חושב, פס קול בסרט. הילוך איטי בין קירות חשוכים. נישען לרגע, מתיישר וממשיך.

קול נשי: היי מורה מחליף תבדוק ת’דלת. להכניס את הבקבוק למקרר. הטלפון דומם, המזכירה מתה. קול תקתוק השעון, טלפון רחוק מצלצל.

דן: היא לא תתקשר, היא חזקה, לא פריירית, קלטה שאני רוצה. אכלתי אותה. לבד.

קול נשי: צריכה זמן לחשוב, הולכת לישון לא בבית.

7

דן: ( מרים את אפרכסת הטלפון ומחייג  ) קלטה אותי…

קול נשי: “דן ידין, ה……משורר, כן זה עדיין לא אקטואלי”.

דן: מדליק ת’טלויזיה לעבור בין הערוצים, יצפאן מצחיק אותי לרגע ודומם. האם הייתי קשה מידי? איבדתי אותם, או שהם איבדו אותי? הייתי ישיר מידי, או שהיא מרוחקת ונוזלית? אינה איתי, גם כשהייתה הייתי לבד.

קול נשי: לסגור את התריסים, תבוא מחר.

דן: “מחר” יש נצח עד מחר, האם אנוצח עד מחר? חש מובס. סיפרתי בכיתה את הרעיון על פיו “האדם הקדמון שחי במערה עם הציורים על הקירות, היה מורה”. הבשורה יצאה מפי כגשם רענן, המרווה בצחוקו אדמה בקועה.

קול נשי: “כמה שנים אתה מלמד?”

דן: שאלה שחוזרת על עצמה באופן מטריד. אחד התלמידים בטון דואג הציע לי להתפטר. האם הם משלמים על מצבי האישי? או שאני משלם במצבי האישי על מצבם? הם לא אשמים, גם אני לא.

8

קול נשי: אין כאן אשמה רק יריבות. המנצחים תמיד יהיו הם. משום שהמדכא פחות  מוסרי תמיד. הערת שוליים: “לשנות את שיטת הלוח והמורה”.

דן: לסגור את ברז הגז ולסגור את הדלת. הטלפון דומם. צעדים הולכים, בחוץ החיים ממשיכים. תלמידי וודאי ישנים יתכן וחלקם בוכים. אני לא בוכה.

קול נשי: אתה באמת לוקח את זה כל כך קשה?

דן: כן, אין חצי הריון.

קול נשי: הימנע מעימותים.

דן: כיצד נלחמים בבוז כשריכוך יביא להתגברותו.

קול נשי: אתה נחמד, עד שאתה מתחיל לפקד עלינו

דן: קידמו את פני בהקשב עם כומתות על הראשים.

קול נשי: מפרשים טוב לב כחולשה?

דן: לא כולם כמוך נשמה טהורה. בתחילת השנה הוציאו אותי עם אלונקה, עכשיו אני דיקטטור נאור.

9

קול נשי: “מעולם לא הייתי שנוא יותר מכפי שהייתי אז”, כתב אורוול בסיפור “לירות בפיל” שכה אהבת ללמד.

דן: “מצד אחד שנאתי את עבודתה הבזויה של האימפריה, שראיתיה מקרוב ומצד שני נמלאתי זעם על הבורמנים, שבזו לי והייתי יכול לתקוע סכין בבני מעיו של…”.

קול נשי: אתה מזדהה עם הסופר? נשלט על ידי ההמון, רק לא להראות פחד. ללא כל שיקול רציונאלי רק לא להיות לבוז?!

דן: ( מתבונן במראה, מעל כיור מלא מים ) כה נלעג בעיני עצמי, רוצח המצויד בתער. רוחץ ידיים בכיור מגואל בדם, ניגעל. אלי עד אנה, מתי אגאל? חוזר מהעבודה וממלמל “והשוחט שחט”.כותב את הדברים, מנציח את בדידותי.

קול נשי: לעמוד מול קהל – המקצוע הבודד בעולם. הנפילה גדולה לתוך השקט הרועם.

דן: אוטם את אוזני, לא עומד בכאב. הגוף קופץ מאדרנלין מעוך. הם מתבגרים, אני מתגבר.

קול נשי: כל גיל התבגרות, מצריך אחריו גיל התגברות.

10

דן: כלב הוראה. חלק ממערכת המשמרת ידע, מנציחה עם ומגחיכה אותי.

קול נשי: זו נקודת האל חזור.

דן: האלימות שנקטתי הפכה אותי לאיש הרע בסיפור.

קול נשי: זה עדיף מהאיש האומלל בסיפור?

דן: בכל אופן שייך לקוטב הבודד בסיפור. מהווה בקשת רחמים, הושטת יד, או קריאה לעזרה. רגשן, רגיש מידי, אולי כבר לא אני.

קול נשי: להיות שליט זה דבר מחורבן, אורוול ידע זאת אך ירה. כלפי מי נעשה העוול?

דן: כשקראתי את הסיפור לראשונה הזדהיתי עם הפיל. כשלעגו לי הזדהיתי עם עצמי. התחפרתי ויריתי לכל הכיוונים, חושב שהרגתי את כל החיות.

קול נשי: קנה הרובה מעלה עשן…

דן: אך איני חש שימחת ניצחון. לא חש דבר –  רק עמימות. מחפש את הסיבה במוחי, מצאתי מפחד להודות: מחר לא אעשה להם סגר, אלא חנק! הם יהיו חייבים לאהוב אותי בסוף.

 

 

 

11

מערכה 1

יום: מטווח בשדה פתוח

אור ואביו

 

אבא: ( מצייר מטרות על קרטונים וגוזר בצורות של: חמור, פרח, ערבי עם כאפיה ) ככה היינו עושים בפלמ”ח ( מסדר אותן ויורה באקדח אנגלי “סמיט” ורובה אנגלי ). כולם אומרים שאתה יורה משהו ואני אף פעם לא ראיתי אותך בביצוע.

אור: עזוב.

אבא: ( מנדנד, מסדר את המטרות יורה עוד קצת ) עכשיו אתה. תראה לי, בחייאתכ.

אור: בסדר, אבל אחרי שאני גומר הולכים, זה מזיק לאוזניים וזה לא טוב למוסיקה. איך תרצה שאני יירה, בשכיבה, בכריעה, בעמידה?

אבא: ככה וככה.

12

אור: על חיות אני לא יורה וגם לא על פרחים, אז לך שים לי מטרה לא מזוהה, משהו לא מוגדר.

אבא: שם את דמות הערבי.

אור: אבא בחייך.

אבא: מה אתך ערבי זה משהו לא מוגדר.

אור: ( מתחיל לירות ותוך שבע שניות זה נגמר, כולל החלפת מחסנית). שבע שניות נחשב לזמן טוב לביצוע.

אבא ( המום ) תעשה עוד פעם, איך עשית את זה? ממש חתכת את הדמות לשניים.

אור: חשבת שאתה עדיין החייל מספר אחת בצבא, שכחת שעברו קצת שנים מאז. קודם כל האקדח צריך בסיס, אתה חייב לעגן אותו ושנית לירי יש קצב, טמפו, כמו במוסיקה.

אבא: אתה ממש מנגן על האקדח.

אור: אבא מה שראית שם היה סודי זו תרגולת של היחידה.

13

אבא: תרגולת, תרנגולת, אני יודע יותר דברים סודיים ממך, בגלל זה מותר לי לספר על הדברים שלך”.

אור: חיסלתם הרבה אישים יהודיים לפני קום המדינה?

אבא: אומר רק ש”רצח ארלוזורוב” לא היה היחידי.

 

( אבא ואור יושבים בצל המטרות, אימא של אור על כיסא נדנדה בצד )

אור: מילדות יש לי את המנגנון לעשות דבר שאחר לא יעיז לעשות. אני לא פוחד בכלל, זוכר פעם שקפצתי מצמרת של אקליפטוס, תפסתי ענף גמיש וירדתי אתו עד למטה. הענף נישבר ונפלתי על הגב, חטפתי חזק בכליות ונשארתי לשכב

אבא: אתה יודע שאתה מטומטם.

אור: אני מודע לזה כבר 50 שנה. בכיתי לאמא “תזמיני אמבולנס” והיא מסתכלת עלי בעיני הפלדה הקרות של גולדה מאיר “בשביל שתי רגלים שבורות להזמין אמבולנס?”

14

אבא: כשהמטפלת בחדר הילדים אמרה “קבוצת עוגן הולכת לישון” היה רק ילד אחד, שאמר שהוא רוצה ללכת להורים שלו.

אור: פשוט רציתי להתחלק עם אבא ואימא בחוויה.

אבא: מאזוכיסט.

אור: אבל המטפלת נשארה בשלה “יש לכם דקה להגיד לילה טוב”. טוב, ברור לך שבשבילי זה היה לילה רע מאוד.

אבא: כשהתמרדת ושרת בקולי קולות, תפסו אותך באוזניים ודחסו ת’ראש לאסלה להתרעננות. השקעת כל דקה בצורה מחושבת בשרפת חורי עכברים וקשירת זנבות חתולים.

אור: אבל כמו במערבון זול בזמן ששתיתי בבר החליפו את התפאורה, את הערכים והקודים. זחלתי משם כמו שריד ארכיאולוגי לגזע נכחד.

אבא: התנועה הוציאה מתוכה הרבה לוחמים מהוללים

אור: אבל מאחורי כל טייס שנגע בשמיים, עמדו שלושה אחרים בתור לאשפוז פסיכיאטרי כפוי.

15

אבא: גדלתם אצל מדריכים יוצאי מחנות שבליל גשם הוציאו אתכם לחצר,

אור: כדי לחשל את נפשנו ולקרוע אותה לגזרים.

אבא: בלילה הייתם פורצים למטבח

אור: מורעבים….בגדים ומשחקים לא יכולנו לקנות. רק דבר אחד היה חינם – לעשות פיפי במיטה.

אבא: ואת זה עשיתם בשפע.

אור: את אבא ואימא ראינו למשך שעה ביום

אבא: וגם זה היה יותר מידי. אנחנו הקמנו ואתם רציתם רק להרוס.

אור: כילדים עזובים פיתחנו הומור אלים.

אבא: שכלל הוצאת אוויר מגלגלי מכוניתו של אלוף הפיקוד, רחצה בירדן בעירום ולבישת מדים. כשמצאתם טרקטור נטוש חרשתם בו שדה, בלי להתחשב בעובדה שבאותו יום נטענו בו אלפי שתילים של עצי הדר. במו טרקטורכם יצרתם את הגירעון של התנועה הקיבוצית כולה.

16

אור: יום אחד כשהפרעתי למורה לכימיה, מכונאי לשעבר שלימים נהיה מזכיר המשק, תפס אותי ביד וברגל והטיח את גבי בפראות על הברך. אז הבנתי לראשונה שאני גמיש ושנולדתי לרקוד. חשתי את הדגדוג חסר הפשר בקצות האצבעות וידי נמשכו למעלה ולצדדים. הפכתי למוסיקאי, עוד לפני שידעתי שיש מוסיקה בעולם.

אבא: גדלת באדנית יצוקה מבטון. עם פרטיטורה חינוכית כזו, מה הפלא, שלא הגעת לאן שהגעת.

( אור ניגש אל אימא כילד, מוסיקה רכה. אימא יושבת ורגליה על המשענת, מעשנת בשרשרת ושותה קפה שחור ).

אבא: ( מרחוק ) אם יחוררו לאימא שלך את הוורידים יפרוץ משם עשן וקפה בוץ. תזמורת: מוסיקה מלטפת.

אור: תתחדשי על הצעיף.

אימא: מבזבזת לך ת’ירושה.

17

אור: את בנית אותי.

אימא: לא בשביל שתזרוק לי את זה עכשיו בפרצוף.

אור ( מתיילד ): כתבתי שיר לאימי הגנרלית, רוצה לשמוע?

אימא: ( בצרידות ) מיש.תו.קקת.

אור: ( מתרכז )  “העננים כישויות נפרדות”: המים בהשתקפויות פסקי שמיים, בינות לנצנוצי גליהם. רציתי לכתוב שיר. להודות על ההווה והתביישתי. חשבתי על ג’ונתן לויגסטון. עף ונוצותיו מתבדרות. ועיניו קורעות באוויר החד. והנה הוא בא ומעל ראשי – בוצע עננים בחטף.

אימא: ( חיוך בוז ) הבעיה שאתה לא מחובר לרגש.

אור: אבל מחובר חזק לצד הנשי.

אימא: מאחלת לך מחזור שמח.

אור: הייתי אצל מגדת עתידות אמרה שיש עלי עיין כזאת גדולה. ( מחכה אותה ) “תן לי ₪1000 ואני אוציא לך ת’עין”.

18

אימא: ( מסתכלת בכף ידו ) זו לא כף היד שלך.

אור: היא מדהימה, צדקה בכל מילה…

אימא: כשאמרה שאם תתגרש, תרד מהארץ, תתנצר ותעשה ניתוח שינוי מין – “הכל יסתדר”.

אור: את הבטחת לי שבנות יעמדו אצלי בתור.

אימא ( בייאוש ) מודה באשמה – אנדרוגינוס.

אור: אז חשבתי לבנות להן פינת ישיבה, חבל שיעמדו.

אימא: עשיתי כבר דברים יותר מתוסבכים מזה.

אור: למשל?

אימא: אותך פייגל’ה. ( נאנחת ) אותך.

אור ( מעביר יד בשיער הדליל ומסדר את הגבות ) אני יפה?

אימא: ( מעלה טון ) “הייה נכון” לוחם! זכור את בריתו של אברהם.

אור: נתקל בבריתו כל בוקר על האסלה. חתכתם לנו, כדי שלא תהיה לנו שפשפת ונוכל לרשת את הארץ “שלך אתננה”.

19

אימא: ( בדרמתיות ) מה שלא הורג מחשל.

אור: ( בעצב) אבל לפעמים זה הורג.

אימא: ( בפאתוס ) קשה באימונים קל בקרב.

אור: ( בציניות ) דם חוסך זיעה.

אימא: אם לא הנכדים, לא היית רואה אותי אצלך בבית.

אור: ( בציניות ) אהבת אם – אהבה שאינה תלויה בדבר.

אימא: ( בבוז ) מתיי נהיית כזה רכרוכי?

אור: ( מעיף לה ת’קפה מהיד) אנחנו לא בגרמניה שלך.

אימא: ( קמה ושואגת ) גרמניה שלי זה – שם ( מצביעה במועל יד לשמיים ), ספרטה זה – כאן!

אור: ( מפנה עורף לוצאת ).

אימא: ( ברוך ) רוצה מרק?

אור: תפסיקי להאכיל אותי לוקשים.

20

אימא ( מושיטה ידיים אחריו ) ינגעלע אחרי שאמות תתגעגע לבישולים שלי?

אור: ( בחדות ) נקפיא!!

אימא: ( בכאב ) גידלתי שונא בבית.

אור: ( קצר נשימה ) יש לי עולם פנימי עשיר, עם יחסי חוץ טובים.

אמא:  ( בכעס ) יאללה, זאב בודד תחזור לכלוב שלך.

21

מערכה 2

יום: העצרת בכיכר למען רון ארד

שר הביטחון מרצה על במה, אור ודן יושבים בשורה הראשונה בצד 

 

השר: אין יום בו אני לא חושב על רון, אבל לא בכל מחיר, לא מרצחים עם דם על הידיים, כן לביעור כיני המחבלים…. לא להפגנות – זה מעלה את המחיר.

דן: ( בקריאת ביניים מהקהל ) הוא שבוי בכוחותינו, אם לא נשלם היום כך וכך נשלם מחר כך וכך + כך וכך עבור גופתו המרוטשת.

השר: מבחינת התיעדוף, עדיף שרק הוא ישלם.

דן: ( בקריאת ביניים ) מעניין איך תגיב עם בנך יאחר 10דקות בחזרה מהחוג.

השר: הדיונים במערכת הביטחון לקראת צעדים להחזרת השבוי מופרעים בשל

מגעים להקמת ממשלה חדשה. לא נחסוך, נעשה כל מאמץ, נעבור תופת ולילות  לבנים. לא נרתע מהצנחת סיירת מטכ”ל מעבר לקווים….

22

דן: ( בקריאת ביניים ) כדי להשיב לגבולם את כל השותפות הקואליציוניות.

השר: בלי זה אין חיים.

דן: ( עולה לבמה תופס ת’מיקרופון ומקריא פתק ) ובינתיים הילדה שלך שפכה נצנצים על השטיח, נצנץ אחד לכל יום שלא ישנת איתה. היא אומרת “אבא”, בשבילה זוהי מציאות וירטואלית. ראש ממשלה הולך וראש ממשלה באה. הסבל היחסי הקולקטיבי נוח לעיכול. מה שכואב יותר מכל הוא שכלל אין לך בת ועם זאת האם הינך בין החיים?

השר: ( בזילזול ) מה זה הזבל הזה? ( לפתע מזהה בהפתעה את אור בקהל ופונה אליו בהתרגשות )  שלום לך.

אור: ( מהנהן בראשו בקטנה לשלום ).

שר: אני מתרגש, אתה לא מתרגש? אתם יודעים מי יושב כאן? היחיד שהצליח להשיג אותי ב 10,000.

אור: ( בביטול ) הרי בינינו אין כלום, אני מורה אתה שר. אתה מלמד שירים? מתי לימדת שיר?

23

השר : ( נבוך )

אור: הרי מי חשוב לי, מי שמלמד ילדים. אני יודע שמי שהם אומרים עליו – אדם טוב, הוא בטוח אדם טוב. אני לא חלילה מעביר ביקורת אתה איש נפלא, אבל תניח לי, אז מה אם פעם בגיל עשרים ביחידה דרכינו הצטלבו. ( פונה לדן ומצביע על השר ) הוא חייל גרוע אם השביל לא משורטט על המפה, הוא לא מוצא ת’נקודה ואני אומר לו די עצור הגענו.

השר: יחסי ציבור זה אתה – דובר נולד.

אור: בתרגיל המסכם הובלת את הכוח לכיוון הלא נכון, אבל איזה ביטחון עצמי.

שר: אבל אתה היית כוכב.

אור: מאז שהשתחררתי, אני לא שייך לשום קליקה, יש רק קשר של חברות וזיכרונות. לא רציתי להיות קנאקר, רק ללמד וגיליתי שהם הרבה יותר חכמים ממני, למרות שכיום כבר בא לי להקיא מזה. אמרו לי שאחרי השבתון המצברים מתמלאים, אבל אצלי כבר יש קטטר. כשאבא עמד למות, הוא קרא אותי אליו לשיחה, יצאתי רע מאוד, כמו מכל שיחה אתו.

24

השר: יכולת להימנות על האנשים המשפיעים ביותר במדינה.

אור: כשבודקים מי השפיע, זה תמיד אחד על אחד. מעדיף ללמד בכיתה מוסיקה, שבגיל ארבעים ילכו וישירו בציבור. זו חותמת המים שלי.

שר: (מתפלא ) המדינה צריכה אנשים כמוך,יכולת להתקדם עד ראשות ממשלה.

אור: חולק, לא הייתי יכול להגיע לדרגה בכירה, אני מתכוון מעל תת- אלוף, כי יש מספר קווים אדומים שאני לא מוכן לעבור.

שר: למשל?

אור: אני ואתה מדברים, שנינו רואים את הסיטואציה בצורה שונה. אתה תבוא עוד כמה זמן ותגיד על מה היתה השיחה ואני אגיד את דעתי ואז נתראה, או שלא נתראה יותר. אבל בוא נגיד שאנחנו מדברים על איזו פעולה שקרתה והתקשורת מתעניינת בה והדבר נהיה אין. אז מישהו עלול להיפגע. אם אני אכתוב סיפור על אירוע מסוים, שאתה היית המפקד שם ואציין שאחד החיילים התייבש, ונגיד שאתה מועמד לקידום, אז אתה נחסם מייד.

25

השר: (מתבלבל) זה לא הוכח מעולם.

אור: אתה יודע שאני אדם לא צנוע ונחשב לאדם הכי פחות בישן בעולם, חוצפה זה בעצם אחד הדברים הכי בולטים אצלי! ראש הממשלה שלך, הדביק לי את הכינוי “חסר הבושה”.

שר: אתמול כשצילמו את התוכנית על מבצע יונתן, החבר’ה אמרו “הנה עוד מעט יבוא חסר הבושה ויוריד לכולנו ת’ראש”, אבל לא הגעת.

אור: במילא מראיינים רק ת’קודקודים. אני בעיקרון לא הולך לטלוויזיה. לא מצטלם לשנייה. כמו שאבא שלי לא הודה עד המוות שהיה במוסד. העדפתי ללכת לחתונת הכסף של ברומר זה ששלחת לצלול בקישון.

שר: (בחשש) מה איתו?

אור ( ביובש) הוא כבר יודע שיש לו סרטן. החתונה הפכה מחתונה לו, לחיים שכאלה

לי. אשתו ניגשת אלי ואומרת “אתה היחיד שלחץ לי ידיים”.

השר: ( בבוז ) היא היתה זונה.

26

אור: המהפך בתפיסה שלי חל, כשראיתי את החבר הטוב הראשון, שוכב הרוג  לפניי. שם קיבלתי פרופורציות. וזה מחזיק אצלי מאז ועד היום.

השר ( מזיע ) הייתי אז בלימודים.

אור: לא חשוב מה אדם חושב, יש לו זמן לחיות, תן לו לחיות. תן לו להיות כמו שהוא, רק תן לו. זה לא חשוב יש לו תואר אין לו תואר. תבדוק מיהו.

אור: ( בבוז ) בשבילך היא הכי טהורה בעולם?

אור: לכולנו יש דברים איומים ונוראים, אז היא לא יודעת לקרוא, אבל מכינה לך אוכל, ללקק ת’אצבעות.

שר: ( עוקץ ) אז לא אכפת לי מה עשתה לפני 50 שנה?

אור: יש דבר יותר נורא ממה שעשיתי לטליה שהרגשתי אליה יותר מאחות?

השר: השאירה שלושה יתומים, לא ייאמן שהיא כבר 10 שנים איננה.

אור: ( מזנק על הבמה ולוקח מדבר למיקרופון בקולו של אריק שרון ) מי שבעד חיסול הטרור שירים את ידו ( צוחק, עומד לצד השר ומחבק את כתפו).

27

השר: היינו צריכים לקבל סמלי בוגרים. קמת ואמרת לקבוצה – היא לא בוגרת סתם פרחה. התקלחנו הרי ביחד ועיצבן אותך שהלכה עם חזיה שהגביה לה ת’חזה.

אור: חשבתי שהיא היא לא בוגרת. היא סתם חתיכה שהולכת ומגביה.

השר: והיא עם דמעות בעיניים אמרה “לא נכון”.

אור: אמרתי לה “תפתחי ת’חולצה” ואכן זה היה נכון. והחליטו לא לתת לה סמל בוגרים. אותות בוגרים! השר: לא הסכימה לראות אותך גם כשהיתה על ערש דווי “שלא יכנס פנימה” . נפגעה כל כך קשה ממני!

השר: הקיבוץ הוא מסגרת קשה של אנשים קשים, שקשה להם. כולם צריכים לחשוב אותו דבר. כולם צריכים יחידות הכי קרביות בצבא ומי שלא יכל לעמוד נפשית, אינו בוגר. מי שלא עובר קורס קצינים בגיל 17וחצי, הוא לא בן אדם. הדברים היו מסומנים וברורים הכל חתוך. הכל!

אור: אחת מהקבוצה ילדה ילד וישר ניקו אותה מהקבוצה. חצי שנה הראו לה אותו מעבר לגדר וחזרו לקיבוץ. אתה יודע מה זה בשביל אמא לא לראות את הילד שלה חצי שנה.

28

השר: הוא היה שייך לקבוצה לא לה, אנחנו היינו האמא והאבא של הילד הזה, הקולקטיב הוא ההורים שלו והיא כלום, אפס, פחות מאפס.

אור: רגש, אין חיה כזאת הכל קר, מוכתב חתוך מלמעלה מלמטה ומהצדדים. אתה נולד לתוך ארגז של תנובה.

השר: בטירונות השביעו אותנו בקבר אליהו, הרוצח הגדול. כל כך פחדו ממנו בתנ”ך, שלא העזו לכתוב נגדו דברים רעים. אם אקדח בימין ותנ”ך בשמאל הלחימו אותנו יחד תמיד.

השר ואור: ( רוקדים וואלס ושרים ) יחד תמיד ביחד, גב לגב ותחת לתחת.

אור: אין יחד. השיתוף המלחיץ הזה, זה יצר אצל כולנו, שבכל מקום, לא רוצים ת’יחד, לחשוב אותו דבר. להשתחרר מהשיתוף הזה בכל דבר. לפי הסטנוגרמה של הקיבוץ, הוחלט שעלי ללמוד רפואה, לכן כשאני עומד היום מול רופא אני אומר לו “אני יודע שהעתקת בבחינות, גם אני למדתי שנתיים פיזיולוגיה”. ואז החלטתי ללמוד מוסיקה, זה מה שבאמת עניין אותי. הגעתי אחרי לימודים עם דיפלומה של מורה למוסיקה ואבא אומר לי: “עשית את טעות חייך”.

29

השר: היינו בשוק. לא דיברנו איתך, זו היתה בגידה.

אור: זו היתה נקמה, הכרזת עצמאות. היום, אם הקבוצה מתפרקת, אני נשאר קבוצה בפני עצמי.

השר: מה היית משנה בחיים?

אור: הייתי עושה יותר ואומר פחות שאעשה.

השר: ( פונה לדן וביובש ) מאחל לך הצלחה במאבקך הצודק. (מקמט את הנייר ויוצא בלי להגיד שלום ).

אור: ( במרירות ) זה כמו להגיד לחייל “הלילה ארוך”, זו תגובה שטחית, תגובה. חיילית. תגיב עם אמפטיה ורגש אישי לבן אדם שירגיש אותי, כמו שאני אותו. הוא מקריא מהדף ומפרשן, אין שם דו שיח, מרצה את הדברים שלו, אז מה ההתפעלות הגדולה? אני מעולם לא נכנסתי לשיעור עם דפים. אני לא מתחיל שיעור בלי לשאול כל תלמיד מה שלומו. בלי להקדיש לכל תלמיד מספר דקות. לא חייבים לדבר, לפי זה שהוא משפיל מבט, או לפי שפת הגוף אני מבין אם משהו לא בסדר. ואני אומר לתלמידים שלי “אם פגעתי במישהו שיעמוד” אפילו שהם ילדים.

30

דן: לחמתם יחד, אתה בטח מכיר אותו כמו את כף ידך.

אור: לעולם לא תכיר אותו, מה ש’תה רואה עליו זו רק פסדה. אישתו מכירה אותו, היא היחידה שיודעת מיהו באמת. אני יודע רק דבר אחד אם טעית תודה. אם יש לך בעיה להגיד “טעיתי”, אז אני מתחיל לתהות על עוד כמה דברים. לפעמים אתה לא מכיר אדם ואז הוא פתאום עושה דבר אחד, שלפי זה אתה מכיר אותו.

דן: ( בהתפעלות ) הוא ידען גדול מאוד.

אור: יש לו ידע רב ובשירה הוא שר נכון. במתמטיקה אני יכול להתמודד אתו. בהיסטוריה וארכיאולוגיה לא. כל אדם רוכב על הסוסים שלו. ידע עצום שאדם מפגין, לא עושה עלי כל כך הרבה רושם, אלא אם יש בו מקוריות, דבר שאתה לא יכול למשש אותו. אם מדובר בנושא הספציפי ובא דוקטור, אז אני מסיר בפניו כובע או פיאה נוכרית. אבל בנושא אחר אין מי שלמעלה ולמטה הוא ואני שווים. מומחים יש למה שהיה. למה שעושים היום אין מומחים. כשאיינשטיין בא ודיבר  מישהו ידע? היו מומחים לדברים אחרים והוא בא והראה מאיפה הדג משתין. היום כבר אומרים, שהוא משתין 15 מעלות ימינה משם.

31

דן: הריי העתיד תמיד עמום, מה מנחה אותך בהתנהלות מולו?

אור: ה-ת-ב-ו-נ-נ-ו-ת והידיעה שאי אפשר לשפוט מהתנהגות של אדם בפעולה אחת להתנהגותו בפעולה אחרת, לצערי הרב אין לי כל כך מעט ניסיון.

דן: אני רגיש מידי – משורר, יאכלו אותי בלי מלח.

אור: יש בך, לכתוב שיר זו משימה שדורשת תכונות של ארגון וניהול. זכור שאף אחד לא הרים שום דבר אם לא ניסה להרים והכי חשוב – ללא שמץ יהירות. זו הדרך שלי.

דן: אז תלך בה עד הסוף ותהייה מנכ”ל, חבר כנסת, שר, שגריר?

אור: באופן כללי, אני אדם בינוני מינוס. כמו שאמר אבא – “אתה לא אור לשום גוי ולא לשום יהודי”. ידוע שאני אדם קשה, שקשה לעבוד איתי. בכל מקום אומרים לי שמענו עליך. אמרתי למנהלת אני לא עובד אצלך. אני עובד במשרד החינוך. והיא אומרת לי אני פוחדת ממך. הצבעתי לה על הדברים אחד אחד והיא מתחילה לבכות. אני אף פעם לא מדבר בספינינג, רק ישר. זאת החלטה שקיבלתי מזמן. שהביאה לי הרבה צרות. לויאליות למעשה ולביצוע, לא – לסמוך וליהיה בסדר.

32

דן: להתראות.

אור: חכה, אני כבר הרבה זמן מחפש מישהו שיכתוב את הסיפור שלי. בזמן האחרון ישבתי עם בן אחי אחר כך ביתי הראתה לי את החומר שלך. זה משהו הומוריסטי וקליל, אבל שם יש הרבה כבדות ופתאום ידעתי שזה לא יהיה עם בן אחי, הוא טוב ורציני אבל עוסק יותר בפילוסופיה, מרצה באוניברסיטת חיפה. בקרב שנערך בתוך הראש שלי, אתה ניצחת. אני כבר זקן, אני לא יכול לכתוב היום לקהל הרחב, מקסימום לחבר’ה במחזור שלי, שכבר כמה מהם נשארו מסביב למדורה? אתה גם צעיר וגם יש בך את החדירה העמוקה, אתה מסוגל ללכת איתי להבין אותי, זו הרגשה! לכן חשבתי לחלק אתך מחשבות שלי. אני אנסה לדבר – אעבור דבר, דבר. ( מוציא ערימת ניירות מקומטים ) כתבתי ראשי פרקים על קצה המזלג, אבל אני עוד לא יודע איך…לכן רציתי שנעשה את זה יחד.

דן: ( בחיוך ) אני רואה שכיסייך מלאים שירה.

33

אור: איך רחל המשוררת כותבת שם “ספר שירי הלבן”, מהמצוקה שלה יצא ספר שירים’ אולי גם כאן משהו טוב ייוולד מתוך זה ( מנפנף בניירות ). יש לי רעיון לכתוב על דברים קשים שבין מורים לתלמידים בצורה הומוריסטית. לקחת את המצוקות שלי כמורה ולעשות מזה כסף, אפשר להציע את זה לאמרגן, כשאנחנו מבטאים במערכונים את המצוקות של מורים ושל תלמידים בצורה שנמצא לנכון.

דן: ( מנסה להתחמק ונע לכיוון היציאה ) תודה רבה, אבל….

אור: אני עושה את זה משני טעמים: מרגיש צורך אדיר לעזור לך לצאת מהמצוקה שאתה נמצא בה, כדי שתעלה על דרך המלך. ורוצה לעזור לעצמי, למצוא אצלי עניין חדש כשההוראה די נמאסה עלי. המוסיקה עלי, הכתיבה עליך.

דן: ( מושיט יד ללחיצה ) מילים כדורבנות.

אור: הסיפור לא צריך להיות עלי, החומרים הם שלך, אני נותן לך אותם, קח ת’מחשבות שלי ותהפוך את זה לתחת של קרנף מצידי. אבל יש מגבלה אחת, אני בשום צורה לא רוצה להיות מזוהה עם זה! לא  עכשיו ולא אף פעם.

 

34

מערכה 3

יום: בית קפה קטן

אור ודן נפגשים

אור: ( עם זר על הראש ) היום זה יום ההולדת שלי אז לכבוד זה אכלתי בבוקר קילו כבד עם לחם. איי, זה היה טעים.

דן: מזל טוב.

אור: לפי התאריך הלועזי יש מזל, אבל לפי התאריך העברי אין. אני נולדתי ב יא’ באדר. יש בעיה. בקיבוץ זה יום אבל, כי טרומפלדור נפל ביום הזה. אבל מה אני צריך לעשות שעבורי זה יום שמחה. אני הייתי שמח ביום הזה ובגלל זה קיבלתי מדי פעם מכות מחברי הקיבוץ.  באחד הקרבות שהשתתפתי בהם, נתקלתי בפצוע קשה וכשדובבתי אותו, כדי שיישאר בהכרה, הוא סיפר לי שגם לו לא חגגו את היומולדת ב יא’ באדר. מעניין, היינו חברים כל כך טובים ואף פעם לא ידעתי, שזה עבר גם עליו במשאבי שדה. ביום ההולדת – הלכתי בקיבוץ ושרתי, עברתי ליד המוסך והמוסכניק איש גדול עם שפם, צועק “ילד אל תשיר בי’א באדר”. אמרתי “אבל יש לי יומולדת” והוא: נותן לי בעיטה בתחת. באתי לאבא בוכה, אז עוד היה לי למי לבוא. “הרביצו לי”, שאל “למה?” אמרתי “כי שרתי” ואבא אמר “תסתובב” ונתן לי בעיטה, שאני זוכר אותה עד היום. אימא לא אמרה כלום.

35

כאילו לא היה כלום. בלילה העיר אותי “היום אתה בן שבע. עלה לטרקטור”. נסענו מחוץ לקיבוץ “תרד, עכשיו נראה אם אתה הבן שלי” ונסע. היה חושך ואני התחלתי לחזור לבד ברגל. כשנכנסתי למטבח, אימא עמדה עם הגב לסלון ואבא קרא עיתון. רק בשבעה נודע לי שאבא דפק אותה במחנה עתלית. בדיוק ההגנה טיבעה שם ספינת מעפילים שהבריטים רצו לגרש. היא טבעה תוך 15 דקות במקום תוך 15 שעות. ומישהו הציל את אמא שלי והביאו אותה שם למחנה. אבא היה נכנס ויוצא משם להעביר ידיעות, ראה אותה וקודם כל דפק אותה, זה היה חצי אונס, היא לא יכלה לצעוק כי היו מגלים אותה. היא גם היתה נשואה. אבל מאז היא היתה שייכת לו. בגלל זה אני קורא לאחי הגדול ממזר.

דן: איך חגגת היום?

אור: ביא’ באדר, אני מספר לתלמידים שלי בכיתה א’ את הסיפור ומשחק אתם משחק מוסיקלי, שהולך ככה. אני מלמד אותם את השיר על טרומפלדור ושואל “מה כולם שרו ביומולדת שלי?”

דן: “בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל בן עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל. בין הרים בני גבעות רץ לגאול את הארץ בא לומר לאחינו לכו בעקבותיי”.

אור: ומה אני רציתי שישירו לי?

דן: יומולדת, יומולדת, יומולדת הנה בא.

36

 אור: אימא של תלמיד נזפה בי ואמרה שהילדה שלה באה בוכה הביתה, אחרי השיעור. הסברתי לאימא המודאגת שזה סימן טוב, שהילדה הפנימה את המסר העצוב. אבל האימא לא הפנימה את זה ואמרה לי שטרומפלדור הוא סמל לכך ש”טוב למות בעד ארצנו”.

דן: אני דווקא מאמין לעדויות, שמספרות שב יא’ באדר טרומפלדור אמר את המשפט האלמותי “ווט טפו יומט”.

אור: זה עושה לי שכל, כי בחיים, במצבים הקריטיים אנשים נוהגים לדבר על דברים יום יומיים. אנשים מגייסים ברגעים קשים ציניות גדולה, למשל הג’ינג’י ממנרה, שעפה לו הרגל. הוא רואה אותה ממרחק 3 מ’, שואלים אותו “ג’ינג’י מה יהיה?” והוא אומר “יהיה וולבו”. אין לי הסבר לזה. אתה שומע ברגעים כאלה בקשות אידיוטיות. שוכב לך בידיים פצוע, עומד למות “תגיד לאח שלי שאני חייב לסגור אתו לגבי שעון המים, יש לי רעיון”. מסתכל עליו “אתה גמרת, אתה יודע את זה, שנינו יודעים את זה”. הם מצד אחד אומרים “אני יודע” ומצד שני מגייסים איזה מין דבר אדיוטי לחלוטין. מנגנון הכחשה רדום.

37

 אור: ביא’ באדר, אני מספר לתלמידים שלי בכיתה א’ את הסיפור ומשחק אתם משחק מוסיקלי, שהולך ככה. אני מלמד אותם את השיר על טרומפלדור ושואל “מה כולם שרו ביומולדת שלי?”

דן: “בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל בן עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל. בין הרים בני גבעות רץ לגאול את הארץ בא לומר לאחינו לכו בעקבותיי”.

אור: ומה אני רציתי שישירו לי?

דן: יומולדת, יומולדת, יומולדת הנה בא.

אור:אימא של תלמיד נזפה בי ואמרה שהילדה שלה באה בוכה הביתה, אחרי השיעור. הסברתי לאימא המודאגת שזה סימן טוב, שהילדה הפנימה את המסר העצוב. אבל האימא לא הפנימה את זה ואמרה לי שטרומפלדור הוא סמל לכך ש”טוב למות בעד ארצנו”.

דן: אני דווקא מאמין לעדויות, שמספרות שב יא’ באדר טרומפלדור אמר את המשפט האלמותי “ווט טפו יומט”.

אור: זה עושה לי שכל, כי בחיים, במצבים הקריטיים אנשים נוהגים לדבר על דברים יום יומיים. אנשים מגייסים ברגעים קשים ציניות גדולה, למשל הג’ינג’י ממנרה, שעפה לו הרגל. הוא רואה אותה ממרחק 3 מ’, שואלים אותו “ג’ינג’י מה יהיה?” והוא אומר “יהיה וולבו”.

38

אין לי הסבר לזה. אתה שומע ברגעים כאלה בקשות אידיוטיות. שוכב לך בידיים פצוע, עומד למות “תגיד לאח שלי שאני חייב לסגור אתו לגבי שעון המים, יש לי רעיון”. מסתכל עליו “אתה גמרת, אתה יודע את זה, שנינו יודעים את זה”. הם מצד אחד אומרים “אני יודע” ומצד שני מגייסים איזה מין דבר אדיוטי לחלוטין. מנגנון הכחשה רדום.

דן: אתה נפצעת?

אור: (מצביע בין העיניים), נפצעתי שלוש פעמים, אבל אף פעם לא נהרגתי! הרופא שלי אומר, שעשו לי תפירת שדה מעולה. מאז אני יודע תמיד מתי ירד  גשם. אני מרגיש את זה ברסיס.

( דן מוציא קלסר עב כרס )

דן: הרשתי לעצמי לעבד סקיצה משיחותינו בנושא מבצעי היחידה בלב אוכלוסיה אזרחית.

אור: ( בציניות ) בהן סיפק הזרג הצבאי שהות לדרג המדיני להגיע להכרעה.

דן: יאללה בוא ניתן בראש.

אור: עזה ראפ – לפנים.

( תאורת מועדון, אור ודן נותנים בשיר ראפ + די.ג’  )

דן: כלב האשמורת שלכם.

39

אור: סחבק

דן: הולך בסימטה אצבעו בשמורת ההדק

אור: במוחי מדיניות האש והגירוש מהודקת.

דן: אתם עמוד לפני המחנה והאוכלוסייה – מטרה לגיטימית.

אור: זה אנחנו או הם לשיקול דעתכם נותר, מי שמסתובב בחוץ לאחר הכרוזים דמו מותר”.

דן: במבצע “ביעור חמץ” קיבלתי יד חופשית “אם יש ספק תירה” ובסטטיסטיקה הוכח שנפגעו רק 5% חפים – בגדר תקלה.

אור: התארחנו בבית של משפחה, עשינו להם טובה ידוע שהכנסת אורחים זו אצלם מצווה.

דן: בתום ההשהיה פקד המ”פ להשיב הכל מקופל לארון. זו פקודה בלתי חוקית בעליל ללא כל הגיון, כי כל התכולה הועפה כבר דרך החלון.

אור: מתארגנים להגנה באמבט צואת האין-ברירה, בה הוטבלנו על ידי הממשלה ההולכת וזו שבאה.

40

דן: בלב המקום הצפוף בעולם, מתרגל אופטימיות זהירה. תחשוב טוב יהיה טוב, רק שבגבי איש לא יירה. בפרץ יצירה מעטר קיר בשפם מקולגס עם עגיל בגבה ומוסיף בגרפיטי – “עם ישראל חיה”.

אור: בשוך האבק דיברנו בחופשיות בין החבר’ה במכינה והחל בז על התנהגות מלחמתית פסולה לכאורה. חקירת מצח – תבעה אות קיין כי את הדין יש למצות, על השרים לא הילכו איימים בתיקים וקנסות.

דן: במעבר “קרני” יפי הבלורית מתספקים מזון ומים והנפש נסדקת מה לעשות? לירוק פנימה ליחה מעופשת, או לשתות לחיים.

אור: עולמי געש – בתחקירים צולבים ותמלילי עדויות הפליליסטים עטו עלי בסיקול ממוקד בפסיכולוגיה ואלות. משהתפוצץ העניין בתקשורת האלקטרונית ערב ישראלי שפוי אחד הרגשתי כה לבד, כמו זוהר שר – בדד..

דן: בגרסת הבמאי ספרו לי כל ילד הרוג שעצים קושש ובתום לבבי שאלו למה לא הרחקתי אזרחים ממוקד האש. פרנסיס קופולה יא ראיס “לב המאפליה”, את אפוקליפסת מוחי מאיימת לשבש.

אור: כאזרח שומר חוק לא הלך מצפוני לאיבוד, שילמתי אגרה עבור דיסקית המורה – את מי מותר לצוד. בערב המסע ארזתי ופרקתי 3 פעמים את התרמיל במתיחות. כשהכלבים משכו ת’מזחלת הראיתי להם מי הבוס בקשיחות ובגופי ניצרב בטירוף כל קטע עור חשוף.

41

דן: 300 מ’ מהגדר בקו האדום של גיזרת “אנטארטיקה” זיהינו דוב לבן לכוד. עקפנו אותו ומ 70 מ’ עשינו בו נוהל מעצר חשוד. חוץ מעורו ושני ניבים אין עדויות, איך ירינו תחילה לשמיים ואח”כ לאוויר שבריאות.

אור: המדריך ירה באופן מתירני, אך אני שקלתי ביני לביני אם אתן לו לחיות האם אפגע בביטחוני? הקליע הבוהק האטום לא היסס וחיסל בשנייה. כה קליל שחשבנו שזו הצגה. התקרבנו בזחילה נגד כיוון הרוח. זה לא אמיץ, אבל הרבה יותר בטוח.

דן: כשעמדנו מעליו ראינו בהפתעה כי לא היה דב רגיל. לראשו חבש שני גלגלים שחורים ונראה משכיל. בדיקת הד.נ.א הראתה שאין זה דוב כלל, שבמשפחת הגריזלי אינו נכלל.

אור: פנינו למפחלץ ידוע שהפך כבר 600 דובים לבובות, הוא עמד משתאה נוכח פשר האירוע וניסה לגבש מסכנות. לבסוף טען כי לדרך ללא מוצא הגיע ועליו בכישלונו להודות.

דן: יאן פלמינג מחבר ג’ימס בונד חיבר רק סיפור ילדים אחד איכותי – צ’יטי צ’יטי, שיכלה לשמש בקלות את 007 הסוכן התרבותי.

אור: במחוזנו חוסר התרבות הארגונית כתרבות – הדוקטרינה השלטת משגרת פגז לביתה של משפחת הדוקטור שבשנתה מומתת. לפעולה דוחקת על חשבון איתותיו של נשיא סורי הידברות מוחקת, מחדשת מלאי פצצות חכמות, שעל חשבוני מתחזקת.

42

דן: מדינה שתצא למכרז בחירות, לפני שתקיים דיון פומבי בכיכרות למגינת לב מגיניה, המתריסים כנגד הרס נשמות פיקודיה. לוחמיה תוהים “מי אנחנו מה דמותנו”? וקציניה תקועים בנתב”ג   ברכבת האווירית לבית הדין בהאג.

אור: יראי שמיים ביחידות הלוחמות, החליפו אליטות שחוקות, שמאסו במלחמות ללא תהילה – נפלו על הבמות. בלילה מוזן בכדורי שינה עם ה “ננטס” בטונדרה אדהר.

דן:  נפשי תפוש עם יושבי האוהלים במרחבי הקרח הענפים, שבניחותא מרק דם מהביל בכפות עץ לפיהם גורפים.

אור: לא מסוכסכים ללא איבה קולחים, לא מתנפצים כאייל מנגח אל העולם מגדלים איילים וגומעים מהקדרה בכל מצב צבירה קיים.

דן: אז ניכנס שוב לשם? איך אם מעולם לא עזבנו. הכל אישי, כצאן לטבוח נשלחנו – מחד כבשים, מאידך ברבריס אנחנו.

43

מערכה 4 

אחה”צ: בית של אור.

אור נכנס הביתה ואמה אשתו מקבלת את פניו

אמה: ( יוצאת לקראתו עם סכין מטבח וסינר ) איפה המעטפה עם המשכורת?

אור: אופס, שכחתי אותה בבית קפה על השולחן.

אמה: אתה אידיוט או מטומטם?

אור: לכי ספרי לחברים שלך “שמעתם מה הוא עשה?”. רציתי לאבד את זה?

אמה: אני כבר לא יודעת, טוב מה אני מצפה מההתיישבות העובדת.

אור: אין בני אדם שווים, מותר לא לחשוב אותו דבר. אסור לאבד את הכבוד אחד כלפי השני. כי מהרגע הזה נוצר בקע שגדל עם השנים. זה הקים חומות בינינו.

אמה: כשאתה מחליט לעבור למיטה אחרת, לא מחבק ולא מנשק הפערים גדלים. ויום אחד אתה מתעורר ליד אדם זר.

44

אור: עוד 25 שנה ניפגש בחתונת הפורמייקה. אני אבוא אם אשתי ואת עם בעלך.

אמה: הנוסחה היא: גמישות+ רגש+ תבונה למלא אותו! אחרת גם אם תחתן 500 פעם זה לא יעבוד.

אור: חשבת על עניין הדירה?

אמה: אנחנו צריכים לחלק אותה.

אור: ( שמח ) דבר ראשון טוב שאת מדברת איתי ודבר שני טוב שאת מסכימה לזה, חשבתי שאני אצטרך עורך דין כדי להוציא את זה ממך.

אמה: בעצם, בשביל מה לחלק. בוא נשאר יחד בשביל הילדים.

אור: אם נשאר יחד יעופו שבבים.

אמה: בזמן האחרון אני נתקלת הרבה בזיקנה.

אור: בראי?

אמה: אם תכניס יד לכוס מים ותוציא, לא יישאר חור – כל חלל מתמלא, לכל אחד יש תחליף.

אור: הטרגדיה – שלאף אחד אין תחליף.

אמה: לא יודעת אם אני יותר מתעבת או יותר שונאת אותך.

45

אור: את בייחוד משעממת אותי. פעם היית חתיכה אקזוטית. בריז’ית ברדו של העמק, נשים היו מסובבות אחרייך את הראש, שזופה בלבן – שושן צחור. היום גרוטאה.

אמה: תודה חורבה. בלי טובות, אשכב עם גברים אחרים.

אור: בודקת מילות?

אמה: הזמנתי את החבר’ה הערב.

אור: זה זמן איכות זוגי. כשיש אורחים אנחנו נראים החברים הכי טובים, כי לא צריכים לדבר בינינו.

אמה: איפה הימים שלקחת אותי לבלות?

אור: אקח אותך ל”חוות הדניס”, שם תראי בסיפוק להקת דגיגונים – רצה אחרייך.

אמה: תמיד היו לך מהלכים לליבה של אישה.

אור: זוכרת איך נפגשנו?

אמה: זוקרת, זוקרת. אמרת שאני לא דומה לאף אחת.

אור: והיום את לא דומה לכלום.

אמה: ממש מוסיקה לאוזניי.

46

אור: כבר כשהורדתי לך את החולצה במחנה 80 וראיתי את הכתם על הכתפייה ידעתי שזה יגמר לא טוב בינינו.

אמה: זה עצוב נורא.

אור: גם הנביא שמנבא נבואת זעם, עצוב כשנבואתו מתגשמת.

אמה: הנבואה ניתנה לשוטים ואתה אידיוט.

(אור יצא למרפסת ולוגם קפה קר, אמה נכנסת למטבח ).

אמה: ( מספרת לקהל ) חיים באותה הדירה כזוג שותפים. חולקים אותה מיטה עם קו מפריד, כמו שנהגנו לצייר על השולחנות בכיתה א’. כדבר שבשיגרה מתמסרים בינינו בתוגה. כשהדלות דפקה על דלתנו, האהבה ברחה מהחלון. מתנהלים כשני גלדיאטורים זבי דם, הסובבים זה סביב זו ומפליאים מכותנו. מדי פעם התרחקנו ללקק את הפצעים איש איש בפינתו, ללא חמלה.

אורי: ( נשמע רעש חזק מתוך הבית ) נפצעת?

אמה: היית מת.

47

אור: ( ממלמל לעצמו ) הטון עושה את המוסיקה, מגהץ – מתקלחת. רואה טלוויזיה – גולשת באינטרנט, שם במרחב הווירטואלי מרגישה בטוחה. כאן חומות האיבה גובהות והולכות ושקרים לבנים נערמים לרגלינו כתרמילי רובה.

אמה: ( יוצאת למרפסת ומדברת עליו בביטול ) בלילה יושב ליד מקשי המחשב ומתקתק.

אור: זה דף הגמרא היומי שלי, העיקר שהולך לי טוב בכתיבה.

אמה: בעלי היקר, אין לי מושג ירוק מה אתה עושה שם בלילה ואני בטוחה שאיש ביקום לא יבין את הבולשיט שלך, אל תפסיק לכתוב לעצמך ואולי נשתמש בטקסט הזה על המצבה שלך. בינתיים אמשיך להיות המנקה, המבשלת והמכבסת בזמן שתעשה קריירה בחינם. אל תיכנע ושימותו הקנאים, לך בדרך שלך ישר ללשכת האבטלה. על טעויות משלמים ואני משלמת יום יום, אבל אולי אשלם לעוזרת במקום לנקות אחריך את הזבל היצירתי שאתה משאיר בכל פינה. כן, הלוואי שתצליח ואני אוכל סוף סוף לישון לילה אחד שלם, בלי שהאור הדולק יגרום לי לרצות לחנוק אותך.

אור: את אוהבת אותי?

אמה: תראה….גם לכלב מתרגלים.

48

( מבחוץ נשמעים קולות ירי, סירנות וניידות, ברקע צרחות של שכנים, הטלוויזיה מדווחת על אב קצין משטרה שרצח ביריות את בניו והתאבד אור קם לאיטו וניגש למעקה ונושא תפילה לאלוהים ).

ברקע מוסיקה חיה: של כליי קשת ומייתר.

אור: ( מתפלל ) שהציפורן לא תישבר, שעורם לא ייפגם. שהרוח לא תישוב חזק מידי

בעורפם. שהטיסה תגיע, שכלום את מוחם לא יוגיע והנה זה מגיע. כתבת אינטרנט על קצין משטרה. לצערי לא בדימוס. בלי רתע והיסוס דרך את נישקו בנימוס וירה באלה: ששערה משערות ראשם בל תיפול, שנפשם הלוואי ולעולמי עד לא תיבול – איך הוא יכול? מפלצת אדם? בן אנוש. בתפקיד אלוהים אינו בוש להחליט עבורם – היות או לא להיות. לפסוק גורלות, בהינף אצבע קלה על ההדק לבחור מי לחיים ומי למתים.ואשתו גם היא מתבוססת ויש לי השערה מבוססת שהוא בוודאי יתאבד. וכאן עולה חידה לא פתורה כיצד מי שאין לו את עצמו, יכול את עצמו לאבד ועוד לדעת.

 השיר שלא יכולתי לכתוב הוא זה מנקודת מבטו של הילד גם מוח מחוספס שראה הכל לכתוב על זה פשוט אינו יכול לכתוב פשוט. ומה עם האם שהטביעה את ילדה שם ישנו גם מימד ההונאה – כביכול לקחה אותו למקלחת. עכשיו אני בזמן פציעות, כמה זמן אוכל בלי חמצן להיות – מתחת למים? אז ככה הרגישו בשואה? 1,000,000,000 ילדים פחות שניים.  

49

מערכה 5

יום: החניה של הבניין של אור

אור בסרבל טייסים, עובד על האופנוע ודן מגיש לו כלים

אור: רוב הגברים אף פעם לא התבגרו ואף פעם לא יתבגרו. הם נשארו ילדים קטנים, שמשחקים בצעצועים. בורסה, ג’יפ, הולכים למילואים לכייף. מרגישים גיבורים, משחקים במלחמה. פעם אחרי תרגיל כתבתי לרמטכ”ל, מה צריך לשפר באימון. בגיל מבוגר פתאום הכל נראה לי כמו פורים שלם. מי שבאמת רואה ומנווט בחיים זו האישה. לא סתם היא נקראת עקרת הבית, היא עיקר הבית. ביני ובין אשתי אין שוויון, אנחנו לא אותו הדבר, זה הכל בובעמייסע. אני פה והיא שם, היא בהרבה יותר ממני! אין אחד שאשתו לא מנהלת ת’דברים באמת!

דן: אנחנו המין היפה והן המין החזק.

אור: אנחנו כלום, הן לא צריכות אותנו בכלל. בקיבוץ זה היה אחרת, היה לנו שוויון.

50

בא מישהו לקיבוץ עם אישתו שבהריון. אני אומר לה “תראי ת’בטן” ובעלה נהייה אדום כמו עגבנייה, אמרתי לו “כולם כבר ראו לה”. היינו מתקלחים יחד מילדות. היא נחשבה בין השפות של הגליל, אבל מתרגלים לכל יופי. אם לא יהיה בה תוכן. יהיה בה כלום. אתה רגיל לתנועות, למשיכות אף שלה. מה תחדש?

דן: “יש בי אהבה והיא תנצח”.

אור: את היום יום היא לא מנצחת. אתה בבעיה בדברים הקטנים. אתה מגובש ופתאום מגלה מישהי לצדך שסדר העדיפויות שלה שונה ואין שפה משותפת. אשתי לא קיבלה את הקונספציה של הקיבוץ, לא נתנה לילדה ללכת מטר בלי נעליים, לה הכי חשוב שלילדה יהיו כפות רגליים חלקות. בהתחלה הגבתי בהומור, והיא אמרה לי “הכל צחוק אצלך”? בתחילה ברור לך שאם היא אוהבת אותך היא תסכים למה שאתה רוצה, אך אתה מגלה הפלא ופלא שלא. גם לה יש רצונות.

דן: אומרים יש אהבה בעולם.

אור: אם יש בך ת’דבר הזה להגיד שיהיה לך יום טוב ולהרגיש את זה. מפה מתחילים לצעוד קדימה. אבל אצלי רגש הס מלהזכיר, אדם נטול רגש. בפנים אני מלא מפוצץ ברגש. אבל בחוץ אני לא סמרטוט שיגיד לך אני אוהב אותך.

51

דן: אישה בונה אישה הורסת?

אור: לכל אחד מהצדדים יש 100% השפעה. היום הדבר הראשון זה “אני אוהב אותך”! אם קמים בארבע, תגיד לה את זה בארבע, אין חובה להרוס לו ת’יקיצה, אין חובה כזו. החיים לימדו אותי שהדבר הכי חשוב זה לאהוב. לא חשוב עם מי מתחתנים, חשוב שיהיה בו….האופי הוא היופי.

אור: בן הזוג שלך הוא אדם, שאתו אתה חולק את הדבר הכי משמעותי שלך, את הילד שלך.

דן: בגילאי העשרים גברים לא אוהבים תינוקות.

אור: אבל כשזה קורה, זה הפלא הכי גדול בעולם. יום אחרי שאשתי ילדה נסעתי באוטובוס לקריית שמונה בתחנה עלתה אישה בהריון – מיד קמתי, שתשב! אתה נכנס לחדר הלידה בדלת ואומר עוד מעט אצא, אבל אתה כבר לא תצא לעולם. מהדלת הזו יצא מישהו אחר, שלא הכרת. ברגעים האלה, אתה עובר שינוי. כשאתה נוכח בלידה, אתה לא יכול שלא להתמלא בתחושת קדושה אמיתית. פתאום אתה מחזיק צעצוע אמיתי, זה לא הסרן שנשבר בג’יפ, או להביא שמן לקרבורטור. זה משהו אמיתי, שצומח וגדל אתך. משפיע עליך ואתה עליו. נפעמתי מזה, כפי שלא נפעמתי משום דבר בחיים. לפני זה עניין לשחק כדורסל ולמזמז בנות. ברגע שהילדה נולדה אתה לאט לאט תופס מה חשוב בחיים. מסנן אמירות כמו “זאת היפה של החבר’ה”, נהיה עייף מ”זו היפה”.

52

מצליח לראות את מה שמעבר למתרס. יושב ברקיע השביעי. כל יום אתה אוהב את הילדה שלך יותרוכל יום דואג יותר. פחד מוות על הילדה. כשזה קורה אתה לא יודע את היום בשבוע, רק דבר אחד מעסיק את המוח, המחשבה שאתמול זה קרה, אחרי כל כך הרבה שחיכית. אתה שואל מה עושים עם הדבר הזה? ואומרים לך “אם היא תבקש מאכילים אותה. לאימא יש מה”. O.K אני מבין שהיא אוכלת את זה, אבל מה היא אוכלת באמת? הילדה היא פאר היצירה, בניגוד לצד שלי שלא יפים, בטעות נולד משהו יפה. אבא גיבור – אוחז אותה, כאילו יש לך מטוס של מיליונים בידיים.

כל החספוס יורד ואתה נהיה ברגע שיא העדינות. משהו בך נפתח וזה עולם שלם, שנפתח. פתאום יש אזימוט. זה הרגע של לאהוב.

דן: כל הורה חושב שהילד שלו מושלם, כי אחרת מה זה אומר עליו.

אור: רותם ילדה בינונית. אין לה בשום דבר יותר מידי כשרון. מאוזנת, חיה נכון את החיים. בנות זה הכי כיף, מפנקות אותך ומתפנקות. בנים מתחרים בך “אבא אתה זוחל”, עד שאתה מקבל טלפון מהבן הטיס שלך “אבא, ב 30 אלף רגל קר לי ברגליים”, ואתה טס לקנות לו ת’גרבים הכי מחממות.

53

אור: ( אור פותח את המקרר פורס לעצמו עוגה וטובל בחלב ) היום רותם באה מבית הספר “אבא היום בא לי לעשות עוגה”. ( פוצח בשיר ) “קייטנת חלומות בהקיץ, נעים לך להציץ. כל ילד וילדה אצלנו חידה, כי בחלום ובדמיון נפתח, אז בואו לחגיגה ונאכל הרבה עוגה ואווו”. היו חסרים לה מצרכים, הרכבתי אותה על האופנוע לקניון ובדרך נתתי לה לנהוג. באה הביתה וסיפרה ואמא שלה אומרת “את לא יודעת שאבא שלך דפוק”. היתה צריכה להעיד לטובתי במשפט והיא אומרת לעורך דין “אני נגעלת ממנו”.

דן: והיא עדיין אשתך?

אור: רק על הנייר. היא לא סובלת אותי.

54

מערכה 6 

ערב: בית הספר, חדר מורים

המפקחת ואור משוחחים

 

מפקחת: ראיתי מורה חיוורת כמו סיד עם דפיקות לב מואצות וקשיי נשימה ולידה עמדה תלמידה, שאלתי אותה “מה אתם עושים למורים שלכם? והתלמידה עונה “מה היא בוכה זה המקצוע שלה”.

אור: ( בשקט ) לא ירחק היום ותלמיד יעמוד למשפט על זה  שרצח מורה. העניינים מתגלגלים למצב אל חזור. זה כמו בקרב היום נתת מפה מחר מישהו ייתן לך מפה. זה מצב קיצוני, היום הוראה זה ענייני משמעת. אני רואה בזה כישלון איום ונורא של המערכת, שלא מסוגלת להגן על מורה ומביאה אותו למצב כזה. עליה לבדוק ת’צמה..

מפקחת: אתה אופטימיסט חסר תקנה.

אור: אני ראלי, אצלי תמיד: 2+2=4.

מפקחת: בפוליטיקה לפעמים 2+ 2= 5

אור: אז מזל שאנחנו רק אנשי חינוך.

מפקחת: המורות אמרו שאתה מהפנט את התלמידים, מה סוד קסמך?

55

אור: זה מה שמעניין ההיפנוט ? אם יש לנו עכשיו 11 מורים שיש להם בעיות משמעת מאוד קשות זה רק עניין של זמן, שגם אני אכנס לסטטיסטיקה. המערכת חושבת שהכל יהיה בסדר ואני חושב שזה ייגמר בבכי. כבר היום אנחנו רואים חבורת נערים ברחוב ועוברים לצד השני.

מפקחת: העולם התקדם הילדים במרכז, הם מובילים ת’מערכת.

אור: אצלי באופן אישי אין ילד שמוביל, יש מלך 1 בכיתה וזה אני. למה? כי נתנו לי את הכלים ולכם לא.

המפקחת: יש לך מושג למה המנהלת כותבת שאתה לא לויאלי.

אור: כי אמרתי לה בפנים: “את לעולם לא תזכי לזה שאכנס ותוכלי להרגיש מעלי. את עובדת אצלי ואם אני צריך מערכת הגברה וכלי נגינה – את תספקי אותם. עם תלמידים אני אלוף, הם מתים עליך פיזית. אבל אם תצאי נגדי אני אגרור אותך למשפטים עד הסוף ותצטערי שפגשת אותי”.

(מפקחת מרכיבה משקפיים מעיינת בתיקייה העבה שעל שולחנה ונאנחת בקול )

 מפקחת: ( מחייכת חיוך מעושה ) השנה לקחת עשרה ילדים חולי ס.פ ועשרה ילדים מבית הספר והקמת מקהלה. יוזמה מבורכת, למרות שהרפרטואר לקה בחסר. רענן את זכרוני מה אירע שם בדיוק?

56

אור: שרנו שיר של וויואלדי אם מילים גאוניות שלי: “השמש זורחת איזה יופי, השמש שוקעת מה זה טוב”.

מפקחת: (בהתנשאות ) אה… ובכן אמור נא מהיכן המלים הדביליות האלה?

אור: זה כמו בשקדי מרק.

מפקחת: לא ירדתי לסוף דעתך.

אור: המרק הוא רק התירוץ.

המפקחת: תמהתני הכיצד?

אור: הילדים ילכו הביתה, יקשיבו למנגינה שהיא כל כך יפה וישכחו את המלים הדביליות וזה העיקר. חוץ מזה, אני חיברתי את המילים.

המפקחת: איך אתה מעיז?

אור: מעיזים את הצאן, אני מעז, כמו בשירו של זך “איך זה שכוכב קטן מעז”,

המפקחת: לבושתי אודה כי איני פמיליארית עם שיר זה.

אור: תשמעי זך יוצר בדרגה עשר ואני בדרגה אחד, אבל בכל זאת יש כאן יצירתיות, אז אם הוא לא היא מעז ואני לא הייתי מעז מה היה נישאר כאן.

57

היוצר שולח את שיריו לחזית כמו מ”כ שמכשיר כיתה כמו מ”מ שמכשיר מחלקה. זה מתחיל כיצירה קטנה ופשוטה ופתאום עוד הרבה שרים אותה. אולי אם יהיה לי מזל היצירה הכמו מקורית שלי תתקרב ליצירה הכאילו מקורית של זך, כי הרי אין ממש יצירה מקורית.

מפקחת: וקינחתם בשיר הנדוש “שמור על העולם ילד” והריי שרו את זה כל כך הרבה פעמים.

אור: גם אני לא הכי משתגע על השיר, אבל זה שיר נחמד וחוץ מזה בפעם הבאה שאת תשירי את “התקווה” אגיד לה למה את שרה את זה? הרי שרו את זה כל כך הרבה פעמים.

מפקחת: אכן אתה אדם גדול כמו המשימה שהנך משרת – לכן גמלתי בליבי להמליץ עלייך לפרס החינוך…

אור ( משתעל, נחנק מצחוק )

מפקחת: נפתח יומנים. מתי להודיע לעיתונאים שנוח לאדוני לקיים את טקס הענקת הפרס?

אור: אף פעם. לא מסכים לקבל.

המפקחת: אתה עושה צחוק.

אור: אתם עושים צחוק, אז עשיתי צחוק, כי עשית צחוק, למורה הכי גרוע נותנים פרס? היו זמנים שהייתי הכי טוב. והזזתי אנשים הצידה ואז אמרו שאני איש רע.

58

מפקחת: כל כך הרבה אנשים עשו נגדך קנוניה והצהירו כבל עם ועולם שאתה מורה בן מורה.

אור: התלמידים ואני זרים. הדימויים שלי לא שלהם, שפתי לא שפתם. אני יכול להיות המורה שלהם?. אני אוהב תלמידים? לכו החוצה, קחו כדור, תנו לי קצת שקט. אין לי קשר אליהם. אני רואה שניים רבים ואני לא מתערב. למה להגיד שקט? דבר מה נוגע לי? אתה מעניין אותי? כל הכיתה צוחקת מזה. אני מנותק מהתלמידים. הם ילדים בני 12, אני בן 55, איזה קשר יכול להיות לי איתם? אני שואל אותם – מי הכי מעניין כאן? “30 נק’ למי שיצליח לענות”. הם מנחשים ואני מגלה להם שזה “אני”, למה? כי אני הכי משעמם. יש לי שקט תעשייתי. כמה שאני משקיע בהם פחות, ככה הם מעריצים אותי יותר. תלמידים המציאו עלי שיר והיום גם המורות כבר שרות…

מפקחת ( כמעודדת כדור סל עם פונפונים גדולים בידיים ): “אור אור הגדול מכולם. אור אור הגדול בעולם”. הן כרוחות אחריך.

אור: ברור אז את מי הם יאהבו? אותך? את נקבה.

מפקחת: מה סוד היותך מעיין חלילן מהמלין עבורם?

59

אור: שיעור שלם אני מבקש הצעות ייעול לבניית שולחנות ובסוף השיעור אומר הייתי משפר, אבל ההצעות שלכם לא טובות. זה השיעור. תשאלי תלמיד מה נתן לך המורה למוסיקה – “0 מאופס”. אבל איזה מורה הוא היה – “אה, מורה נהדר”. השנה לא נתתי כלום. באחריות.

מפקחת: מגיעים אלי הורים ואומרים שאתה מורה גדול.

אור: ואני מתפלא “באמת, מה הילד שלך קיבל ממני, מה כל כך טוב בי?” נכנס לשיעור ואומר “אני שונא אתכם” והם צוחקים, הם חושבים שזה בצחוק הם קוראים לי “המלך” ואני בז להם. לא יכול להסתכל עליהם, ניגעל מהם.

המפקחת: הבינותי ( הפסקה מלאת חשיבות עצמית ) על פי משנתך זהו מיתוס שאנו יצרנו.

אור: אני רוצה לצאת לפנסיה, לא מוכן לתת יד למערכת שהתפתחה כאן בארץ. כבר לא רוצה להיות חלק ממערכת החינוך. ואשתי נגד – “תביא ת’כסף וסתום ת’פה”. אולי כשאעזוב יהיה לי גם אומץ לעזוב אותה.

 

60

מערכה 7

לילה: בית חולים, מחלקה אונקולוגית

אבא של אור אושפז, אור לוקח אותו לבית קפה שבמתחם

 

אבא : ( מתעורר ) כשאני עוצם את העיניים אני נזכר איך אמא שלך נראתה כשהייתה בת 16.  האיש מקבל קרחת והשערות לבנות, אך הדמיון לא מזדקן אף פעם.

אור: אתה יודע מה יש לך? כדאי שתתחיל לארוז.

אימא: ( ברוגז ) חוליגן, איך אתה מדבר לאבא?

אור: כשאבא שלך מת, פתאום נישאר לך וואקום, יש עוד כל כך הרבה שאלות שהיית רוצה לשאול, להכיר את העולם הפנימי שלו. הוא הרי לא רק אבא שאומר לך תעשה כך וכך. הוא גם בן אדם עם אישיות ומחשבות.

אמא: מתי נהיית כזה רכרוכי? תרצה הוא אבא שלך, תרצה – אדם זר.

אור: ( דוחף את הכיסא הגלגלים של אביו החוצה)

אבא: מסתכלים עלינו. אנחנו נראים כמו שני גאים.

61

אור: יום אחד היינו בת”א התאמנו על מודל של בית לקראת תרגיל בלבנון. ואז אמרנו נלך לסרט. היה קולנוע “פאר” שהקרינו בו סרטים “טובים”, נכנסנו לסרט מסריחים מאבק שריפה וחומר נפץ ואז מישהו שישב לידי פתאום שם לי ת’יד על הברך, מיד הורדתי לו בומבה והוא מיד איבד ת’הכרה ואז חבר אומר לי “אולי נהרוג אותו”.

( נכנסים לבית קפה קטן והמלצרית פונה אליהם בנימוס ) “מה תזמינו?”

אבא: (בוחן אותה מלמעלה למטה ואומר בעצב ) אני רוצה להזמין אותך – אבל אין לי כבר צ’אנס. אל תבואי במבוכה.

מלצרית: ( הסמיקה ) רוצה עוגה?

אור: אתה רוצה שנלך להסתכל על העוגות?

אבא: היתה פעם מישהי שהלעיטה אותי נגד רצוני בעוגת וולנסיה, וולנסיה אדומים. אני לא אוהב עוגות עם כל ה….זה…., אבל עוגת שמרים פשוטה הייתי אוכל. אוהב אוכל בסיסי – כל אחד וטעמו.

62

אור: המקום הזה כשר, אבל אני חילוני אדוק

אבא: אדוק פיסטוק.

אור: יש כשר ויש טעים.

אבא: אמן, תאכל בשר שמן.

אור: הכי טעים זה לאכול מישמש רקוב מהאדמה

אבא: לכבה אין עיניים, מה שנאכל נעכל.

מלצרית: הקבינט המדיני החליט?

אור: אנחנו בדיונים, כשנכריע נצא אל העיתונאים.

אבא: ( בהשתאות ) דמוקרטיה – אנו דור שחי על דמוקרטיה! כל הזמן שואלים אותך מה אתה רוצה. בקיבוץ היו אומרים “גמור ת’חצי ביצה, אם לא תקבל אותה בערב ואם לא בצהרים ואם לא מחר בבוקר גם כן”.

( המלצרית חזרה ).

אבא: אקח קפה הפוך.

אור: אני אקח הפוך ממנו, תני לי משהו גברי… שוקו על חלב. דמוקרטיה…

( המלצרית, חזרה מהמטבח  והניחה את המגש על השולחן )

63

אבא: את יודעת שאני יכול להיות סבא שלך, אבל אני חייב להגיד לך משהו, את כל כך יפה, חבל שעשית את הפירסינג הזה, את חושבת שזה מוסיף לך אבל בלי זה את הרבה יותר יפה. סליחה…חייב לשירותים – הפרוסטטה.

מלצרית: איך היה?

אור: זו היתה – מהמוצדקות שבמסעדות ישראל. מהמוצדקות!

( יוצאים לטיילת של תל- ברוך )

אבא: דמיין כפר ברוסיה הלבנה, שבו שוכב ב 1,880 סבא שלך ופוגש בחלומו איש אלוהים, שאומר לו “תמיר את דתך ותיסע לא”י, אתה וכל הכפר שלך. שם תחיו כיהודים”.למחרת הזקן קם, משכנע את כל הכפר והם באים לארץ ומקימים את סג’רה – מושב אילניה. עם חלק מהמשפחות הגרעיניות יש לי קשר עד היום. נמשיך עם אותו יהודי זקן שהיה בשנות ה 50 שלו.

אור: ( מתפלא ) זקן?

אבא: לפי המצב הגופני שלך אני יכול להגיד שגיל 50 זה זקן, לא טרח אבל זקן בטח.

בכל אופן, משימתו בחיים זה לקנות בפרוטות מהערבים מהסבאח’ מהשבטים הבדוויים, לסכל אותם ולעבד אותם עוד דונם ועוד דונם.

64

אור: במרכז השדה עמד עץ אורן, בצילו סבא שמר וכשעברת את שמו הנציח בו את זכר העץ – ארז שדה.

אבא: השדה הזה שהיה בדור הראשון שלו ובדור השני שלי, עבר לדור שלך. אחיך “הממזר” עבר לנהלל והנכדים מכרו את השדה.

אור: לא את הכל, חלק נשאר ויש שם תחנת דלק ומסעדה והם חיים שם טוב בווילה מיפלסית.

אבא: אתה לעומת זאת התדרדרת עוד מדרגה. לקחת אחד מהשטחים הרבים של סבא שהיה ממקימי קואופראטיב אג”ד, צים, כור, אל על והורדת את זה לזנות. הדור שלך עשה את המהפך מתל-חי לתל-ברוך. אדמות שניקנו בגרושים שוות היום מיליארדים. אבל בחרתם לעסוק בעסקי רוח, אינכם עוסקים באדמה. זה עומד כך ואתם גם לא אוספים ת’כסף.

אור: יש דבר משונה בעם היהודי, שלא יודע לשבת ובאמת להכות שורש.

אבא: זה נמצא, אבל אף אחד לא עושה עם זה משהו, שם יד. אפשר אפילו לתת את זה

ל 10.000 משפחות שיחיו בארץ, זה לא רע, אבל איש לא קם ועושה.

אור: במשפחה שלנו יש אנשים שמבחינת בטחון מדינת ישראל הולכים לדברים שנחשבים הכי אין.

65

אבא: טוב אז עושים מבצעים, אבל לא מתיישבים. כאילו יש בנו גן, שלא מכה שורש, אנחנו לא ממש נאחזים. אז בקיבוץ הבאנו משהו חדש, אז כבר אין קיבוץ עוזבים.

אור: כמאמרו של בטהובן “חוקים נוצרו, כדי שינפצו אותם”.

אבא: הדור שלי, הדור שחלם ולחם, אנחנו כבר עייפים ותשושים וקם דור חדש שלא הכיר את יוסף.

אור: מה רע בנוף לים, מרפסת שמש, בריזה.

אבא: ( מיואש ) כמו שעלינו הוטל להפריח את השממה, עליכם  מוטל להפסיק להפריח אותה. במקום זה בדור השלישי הקמתם מפלצות בטון. אותה משפחה שהקימה את תל-חי מקימה יצירת פאר: תל-ברוך. שם רואים את כל הברוך.

אור: מצד אחד – זונות, שמפריעות לילדים לשחק. ילד מטייל ואחרי 800 מ’ נתקל בזונה ואני אומר לו “חכה חכה עוד זמנך אתך”. מצד שני בניינים – קונטרסט.

אבא: גוזלים את הים מהעניים ונותנים אותו לעשירים.

אור: גרים למעלה, כאילו שאין למטה.

66

אבא: בכלל לא רואים ת’למטה. לא פוגשים שכנים, לא אומרים שלום. הייתי במפגש של פלמ”חניקים חשבתי שהגעתי לפיליפינים. עוד מעט נייבא חברים מתאיילנד, שיהיה למי לספר צ’יזבטים ליד המדורה.

אור: אנחנו לא עם אחד, אנחנו הרבה עממים קטנים שונים לגמרי זה מזה.

אבא: העם בא ואומר למנהיג חביבי: מצד אחד – עוד לא הגיע זמננו לחיות בשלום, אנחנו לא בשלים.מצד שני – אתה, כלומר אני, כלומר ההתיישבות העובדת, איחרה את הרכבת.

אור: גם אם אין מי שמעוטר כמוך, בעיטורים חסויים הידועים רק ליודעי דבר, העם רוצה להחזיר עטרה ליושנה.

אבא: צריך לפשט את הנוסחה: לכנס איברים, לצמצם משתנים על בסיס מכנה משותף רחב. זו תורת המשחקים. בסוף כל הסופים – לא  מצאנו כאן ארץ ריקה.

אור: מעט בניי אדם באמת נוהגים לפי הכלל של “חיה ותן לחיות”, מעטים האנשים שזה באמת טבוע בתוכם.

אבא: זה התחיל יופי ובשלב מסוים אנחנו ההורים העברנו את המפתחות אליכם. ואתם זורקים אותם בחוסר עניין.

67

אור: או נותנים אותם במתנה לארגוני פשיעה שיורים זה על זה טילי לאו בראש חוצות, על גווייתם של עוברי אורח תמימים.

אבא: חל מהפך מנהיגותי, הפכנו מהנהגה של אבות להנהגה של אחים.

אור: אולי בעוד שנים אגיד שהלך לנו קלף משגע, למרות שאני לא מרגיש חלק מהמערכת. יש חילופי טון בארץ. זה מתבטא בדברים קטנים כמו שירים חלולים, שהעומק שלהם הוא כשל תלמיד כיתה ז’ כושל.

אבא: הקשר בין הצמח לשורשים זו שלמות העם. צמרת העץ ברקיע השמיים והשורשים בסלע. רוח האדם מגיעה לגבהים כשהיא נטועה בקרקע יציבה. השורשים נשלחים למעבה האדמה, ניזונים מעושר ולא תלושים וחלושים כשורשי אוויר.

אור: כשהייתי בן 14 לימדתי שתי בנות צ’רקסיות שעורים פרטיים. לאביהם היתה תחנת קמח ושילם לי הרבה כסף. 10 גרוש אז היה תועפות של כסף. באתי אליך וביקשתי שתקנה לי אופניים.

אבא: שאלתי כמה אתה מקבל?

68

אור: כמו שפועל ערבי טוב מרוויח שבוע שלם.

אבא: אמרתי “תן ת’כסף”.

אור: היה לי ברור שאופניים כבר לא יצאו מזה

אבא: אבל עוד שדה יצא מזה. אז כבשו את האדמה ברעיונות, שהיו תוצאה של הרבה דורות של התכוונות, אבל אף אחד לא כפר בחוט המרכזי שלהם – בעיקר ולזה קראנו הציונות.

אור: ( נפרד בנשיקה על היד ) חזק וברוך.

אבא: תיזהר יש ישראלים בחוץ. 

69

מערכה 8

לילה: ביתו של דן

אור נכנס בלי לדפוק, דן יושב במטבח

דן: ( אוחז ראשו בידיו ולא מרים את הראש ) אבא אמר לי “אנחנו עם האופציה של הניהול כבר גמרנו, איפה אתה ואיפה בני גילך? להם כבר יש בתים עם בריכות”.

אור: אור: אתה בז לי כי אני לא מנהל? היום כל אחד מנהל אפילו הגנן כבר לא אוסף עלים עם מגריפה – הוא מנהל אותם עם מפוח.

דן: נכשלתי.

אור: אני לא מכיר את המושג הזה. אני תמיד מנסה. אם לא זה אז זה, אם לא זה אז זה. משהו בטח יצליח, מה זה משנה מה. מי בכלל יודע מה זאת הצלחה? אם אני צריך לכבוש פיתה סורית ואני יודע שבמשימה הזאת בוודאות נופל שליש מהכוח, אז זאת הצלחה? קח את המקרה של קבר יוסף. שם השכבנו אפס קורבנות בחילוץ, אבל נשבר האתוס הצהלי שלא משאירים פצועים בשטח, אז זאת הצלחה? אנחנו הופכים לחברה עייפה.לאנשים כאן נמאס לתת בלי לקבל. למה אתה חושב שיש מלחמות?

70

דן: כי אנחנו מוקפים באויבים.

אור: (צוחק במרירות) כדי שמישהו יקבל צל”ש.

דן: ( מתבונן בו בחוסר אמון) מישהו אחד?

אור: ( בטון אבהי ) כשיש מבצע מחפשים מי המובילים ואחר כך מי המובילים בתוך המובילים ובסוף מי שמקבל את הקרדיט זה בן אדם אחד, שהוביל את המובילים. זהו – בגלל זה יש מלחמות.

דן: ( מהורהר ) בשביל אדם אחד…

אור: כשמעתי אותך מספר על זה שאביך אומר שאתה כישלון, הרגשתי זעזוע, כאילו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי. איך הורה יכול לראות בילד שלו כישלון. אני לא מכיר אדם שהוא כישלון. כל אחד מתנהג לפי האפשרויות שלו. אלוף על הקרקע לא יכול להיות טיס כי בגובה מעל 30.000 רגל כי הלחץ דם שלו ממריא. הוא אלוף על הקרקע אבל לא שם, וזה לא אשמתו.

דן: האהבה תלויה בדבר, אך מכבש הציפיות כל הזמן דורש קבלות.

אור: תוציא לו חשבונית.

דן: עובד אצלו – מכונת הישגים משומנת וברגע שהגעתי ליעד נותן בדורבנות “יאללה לפרויקט הבא”.

71

אור: ( מזדהה ) לי היתה חשובה המילה של אבא שלי, אף פעם לא הבנתי אנשים, שנעלבים מדברים של אדם זר. ישבנו בסלון והבן שלי שואל “אבא מהי יצירתו של ביאליק”, אמרתי לו שכל יצירתו של ביאליק נעה על שני קטבים 1. השמש זרחה, החיטה פרחה והשוחט שחט. 2. קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים. אבא שומע את זה מהצד, הוא כבן שמונים, קם ונותן לי נשיקה “הזרע שלי לא בוזבז לריק”. זה היה כל כך חשוב לי לשמוע שאבא שלי גאה בי, זה כמו לקבל אישור. הייתי כבר בעצמי אבא לילד בן 15, אבל היה חשוב לי האישור מאבא. ניתחתי לבת שלי את “הזקן והים”, כמו שאני מנתח, ואבא אומר “יש לך אבא חכם, עכשיו את מבינה למה המינגווי כתב את זה, כי הוא ידע, שיש אנשים שיבינו אותו”. קיבלתי בחיים שלי ארבע צלשי”ם, זה כלום, במקום לתת להוא נתנו לי ובמקום לתת למי שצריך באמת לתת נתנו לי, אין לזה כל חשיבות זה אפס. אבל, המילה של אבא שלי, זה משהו, זה צל”ש שאני הולך אתו עד היום.

דן: אני מרגיש כמו הפלוגה שעומדת על פי תהום והמ”פ אומר לה “פלוגה 3 בשנה שעברה עמדתם על פי התהום והשנה עשיתם צעד גדול קדימה”.

72

אור: האמת היא שבתוך ההחלטות זה לא מה המלים אומרות, זה מה הרגשות אומרים. גם ברמות הגבוהות מה שקובע זה הרגשות, הרגשות קובעים הרבה מאוד את התבשיל ולא תמיד תדע להסביר למה אדם פעל כך ולא כך. הוא לא אדם רע, יש לו אינטרסים, הוא צריך, אז הוא עושה.

דן: לכן חשבתי להיפגש עם פסיכולוג, להבין מאיפה הג’ורה של הרגש מוצפת.

אור: עדיף להידקר מסיכה ולא מחרב, אבל אני מעדיף להתייעץ עם חבר. מדבר אתך וחושב מה יש מתחת לפני השטח? לא במישור הגלוי אלא בסמוי, מה הביא אותך להגיד לי דווקא את הדברים האלה. מה אני אתחיל לחשוף ת’צמי בפני זר. גם אם הוא אישיות משכמו ומעלה, אני צריך לבדוק אותו טאנדו, להסתכל לו בלבן  של העין. לפני שאני מתחיל לחשוף ת’צמי בפניו.

דן: זה גם יותר חסכוני, בסלון של הפסיכולוג שלי יש לוח פלטינה “חדר זה רוהט מתקציבו של דן ידין, שחי בשכירות בדירת שיכון”.

אור: כשאני מדבר עם מישהו אני יוצא מנקודת הנחה שגם הוא מקבל משהו מזה. אז למה שאני אשלם לו. שישלם לי.

דן: טוב לשמוע עוד דעה.

73

אור: אני לא מרגיש נחות בפני דעה של אף אחד. לו יש את דעתו ולי יש את דעתי. כמו שהוא מנמק, כך גם אני יכול לנמק. כשהייתי מדבר מול הרמטכ”ל רבין והוא צעק עלי “לא אכפת לי שאתה הבן של אבא שלך, אני מעמיד אותך לקיר מול כיתת יורים”. אמרתי “זו דעתי” ובסוף יצא שאני צודק.

דן: לפעמים לקבל עצה?

אור: לא מקבל עצות, ככה אני. לא אומר את זה ביהירות- לא בשמץ. זו הדרך שלי. כשאני מדבר איתך אני נותן ומקבל. אם אישתי זה מידבר. יש לי חבר פסיכיאטר, הוא שמע עליך. אמרתי לו שבשיחה אתך אני מקבל פי עשר ממה שאתו. מנסה להבין מה מסתתר מאחורי השאלות שלך. הכישלונות שלך, הפכו אותך למכונה של פתרונות יצירתיים.

דן: חבר עושה קוסמטיקה, מייפה, מעגל אמיתות.

אור: כל אדם משקר, יש המון דברים שאתה לא רוצה שהשני ידע. איך הוא כותב שם “אני מכיר את שיגועייך, את השקרים את הסודות”. אם תתייחס לשקר יותר מידי, נכנסת למלכודת. צריך להיות גמיש לכבד ת’אדם שאתך ולהרגיש את זה. שהוא יהיה בשבילך הכל: נאמנות, חברות, איך הוא כותב שם “הן לא נשכח רגשי רעות מאז בלב גברו”. חברות שאפשר לספר הכל. יש חברים זו חברות לעניין מסוים למשל לפרק אופנועים.

74

עם ראש הממשלה שלך העניין התחיל בינינו רע מאוד והיום הוא חבר שאי אפשר לתאר. שמעתי אותו מדבר על דיאטה והתחיל פייט: “זה מה שמעסיק אותך בחיים, מה אכפת לי איך בן אדם נראה, שילך עם גיבנת כזו העיקר כשהוא פותח את ת’פה, מה יש לו להגיד”.

נפגשנו שוב ביום הולדת של ביתו, קיבל אותי במאור פנים כזה. אמר “שמע שנים לא היתה לי שיחה כזו”, פתאום ראיתי דמעה. זה חשוב לו. בפנים אמרתי לעצמי “אתה די טמבל”. וכשהדברים היו מסודרים אצלי ראיתי, שאם אתה מגרד שכבות זו לא היתה דיאטה, אלא דברים אחרים. הוא בכלל לא דומה לאיש בטלוויזיה, הוא מישהו אחר. על כל פיפס הוא מתייעץ איתי ואני בכלל לא מבין בפוליטיקה. הסטרט שלנו היה סטרט רע מאוד. לכן אף פעם אסור לשים x על בן אדם!

דן: ואם אביך שם איקס ואומר – “אתה מבזבז את זמנך לריק”.

אור: אפס כפול אפס = אפס ואתה בכל זאת משורר.

דן: אתה יודע כמה מוכשרים כמו פיקאסו קפאו למוות מתחת לגשרים של פאריז.

75

אור: אני חשבתי שאבא שלי הוא האיש הכי חכם בעולם, עד שהבנתי שהוא מאוד חכם, אבל גם מאוד מאוד טיפש. בטווח אפס הוא היה הכי מבריק. ברור לך שהוא ב 300 דרגות מעליך. לא שהוא בעל יותר ניסיון, אלא שמה שהוא מבין מכל דבר, זה הרבה יותר ממך. הבעיה של כל האנשים האלה היא שאמרו להם, שהם הכי טובים והם באמת התחילו להאמין בזה. ואז אם אני הכי טוב, אני לא צריך לתת לך הסברים. אז תעשה את זה, כי אמרתי לך. מה זה תעשה כי אמרתי לך? זו התנתקות מהשטח. הם מאבדים קשר עם המציאות ואז הם נופלים. 

76

מערכה 9

לילה: סלון ביתו של אור

בן בן עם גיטרה ואור שומע מוסיקה קלאסית

בן בן: ( עובר מול אור ונותן לו מכה בכתף, עושה זאת שוב ונכנס לחדר המשחקים)

אור: ( נכנס בעקבותיו ) כאן אנחנו שווים. זה המקום לפצח דברים, לפרק אותם ללגו. מה קרה? אהבה נכזבת.

בן בן: לא סתם זיון, למה אתה מקנא?

אור: לי מספיק סקס פעם בריבעון.

בן בן: בלילה יצאנו מ”גוגודו בר”, רוני התעקש לנהוג שיכור, ניסיתי לשכנע שאם שותים לא נוהגים, אבל הוא אמר “אם שותים לא צמאים”.

אור: פרח הטיס שנראה כמו ילד?

בן בן: כן. הדוגמן שצנח איתנו חופשית.

אור: זה שדיבר בקודים “אתה בא מ 890 ל 650 בזוית של 45 מעלות. קוצר עלי ואני קוצר עליך”.

בן בן: וכל 5 דקות אמרת “סטופ, תרגום בגוף הסרט”.

77

אור: אתם מעופפים, אבל הבסיס חזק בקרקע.

בן בן: ( נאנח ) זהו שלא, הוא קצר למוות נערה.

אור: ( במרירות ) בציר טוב.

בן בן: עמדה ברחוב בזמן ובמקום הלא נכון, הסתכלה בשעונה.

אור: העיר יפה בשעה זאת, ציפורים דאו לאיטן בין המרפסות. חבלי הכביסה רטטו בצינת הערב.

בן בן: מהעיקול הגיח בהילוך איטי ג’יפ סופר שחור דאווין, שנהגו בן טובים סרב לעצור לבדיקת אלכוהול, דהר לעברה וגרף את חמודותיה. נקצרה ואיבריה רובם נותרו שלמים.

אור: להשתלה?

בן בן: “יש לה כרטיס תרומת איברים”.

אור: יבול נאה, צעיר וחיוני. עבור מפגע, שנשא מטען צינור. איבריה הטריים הביאו מזור לגופו הדואב.

בן בן: רק חיוכה נותר ככלי אין חפץ בו וגבותיה שהיו מסודרות להפליא בצורה מעוררת קינאה, נותרו יתומות בחלל הפנים האפסנאי המתרוקן.

אור: הפוגע ביקש סליחה, הוא נפגע קל כך זה תמיד קורה.

בן בן: משום מה. ההרוגים מועמדים באור לא טוב, כאילו לא יכולים להתעלות מעל עצמם ובלי קטנוניות פשוט לסלוח.

78

אור: (שם לו ת’יד על הכתף).

בן בן: ( מעיף לו ת’יד מהכתף ).

אור: ( בעצב ) אני קולט כמה אני מטומטם, זה חינוך שלי. אמרתי לך כל השנים “אם יש לך בעיה היא שלך בלבד”.

בן בן: כשלימדת אותי לרכב על אופניים נפלתי וצעקתי “אי”. מיד הגבת “אם עוד פעם “איי” אנחנו חוזרים הביתה, כששבור שבור תצעק “איי”.

אור: אבא שלי דיבר מגרוני, כל פעם שאתנהג כמו אידיוט, תגיד לי.

בן בן: אני רוצה שתחתום לי על האישור להתנדב לטייס.

אור: על גופתי, לא עובר דבר כזה עוד פעם. לא עומד בזה. ( מסתכל בשעונו ) אחיך עכשיו באוויר. יושב במטוס 18 ש’ בכוננות – מתי משתינים? אני לא ישן בלילה. אני יודע שבשעה 10 יש לו טיסה, ב-12 טיסה, אח”כ עוד משהו וב 16:30 הוא למעלה ( מציץ בשעון ), תפילה חרישית עוברת…..תוך כדי מדבר עם חברים וצוחק. אבל אין שום צחוק אצלי – יש דאגה צרופה,  גרעין תמידי של דאגה. כל התרוממות עם  F-15 זו סכנת מוות.

בן בן: אז ליחידת כלבנות, בא לי ללכת קדימה לפני הכוח!

אור: עזוב, נתקלים בדברים שלא כדאי לראות ולהריח.

79

בן בן: ( פורט ומזמזם את בוב דילן ) it’s a Hard Way, אח יונתן גפן וג’ון באז.

אור: כשאתה יורה בבן אדם מטווח אפס והורג אותו. אתה חוטף בומבה, אותה בומבה שאתה חוטף, כשנולד לך הילד. כשאתה רואה את הילד יוצא מתוך אשתך או ביתך, זו אותה בומבה כמו לראות את העיניים של זה שירית בו מקרוב. האישונים שלו מולך ופתאום הם קטנים נעלמים והוא צונח. לא מאחל את זה לאף אחד, לא לבן שלי ולא לעצמי.

בן בן: אתה אומר לי לא, אבל הלב שלך אומר “תלך”!

אור: ( מתחנן ) מספיק! אנחנו באמת רוויים מזה! אל תלך לקרבי, אל תיתן כי אין למי.

בן בן: אתה בן קיבוץ, גדלת על שיתוף. זה רעיון התיישבותי שעיצב את פני החברה הישראלית.

אור: והעציב את פנינו.

בן בן: המסלול של הסיירת היה קשה?

אור היה יותר קשה לא לעשות אותו. מי שלא סיים צבא, הופעל עליו לחץ בלתי רגיל. אבא שלי לא היה אומר לו שלום. בקיבוץ שלי היה אחד שלא עשה צבא. רבין בא  ואומר “זה אסון –  כתם על כל התנועה, תזרקו אותו לכלא עד סוף השירות”, אותו רבין שחיבק את אביב גפן.

80

בן בן: ומה אתה אמרת לו.

אור: לא אמרתי כלום, זהו שלא אמרתי לו כלום והוא התאבד. ( רגע של שקט )

בן בן: גם אני רוצה לתרום.

אור: תרמתי את גופי למדע אבל הם הגישו בג”ץ. תראה את הצלקת מעל האף, כאן נתקע לי רסיס בין העיניים, עוד מילימטר הייתי מת. התנגשתי בו לרגע והנה חלפו 30 שנה. הרופא אמר שעשו תפירת שדה נהדרת. עד היום יש לי מיגרנות.

בן בן: אתה מציע שאוותר על החלום?

אור: ( מתבונן בחולצה שלו ) סבא שאל אותי לפני שמת אם אני רוצה אותה. הוא היה יותר גבוה אבל אני יותר גדול. הוא לא דיבר איתי הרבה, אבל להגיד לי מה לעשות, זו היתה המומחיות שלו. לכן פיתחתי אנטי. כל החיים הכתיבו מה לעשות אז לא אגיד לך לעולם מה לעשות.

בן בן: ממה הוא מת?

אור: מדברים טובים, בעיקר מאידיאולוגיה ממארת, חטף את זה כשייבש ביצות. מין קרציה שמוצצת לך את כל הדם. אתה מתייבש והיא הולכת לכנסת. כשגסס שמו לו צינורית חמצן נקי באף, סבא הוציא אותה ולחש לי באוזן “צלצלו בפעמונים והודיעו היום מת האידיוט שאמר שהיהודים יכולים לנהל מדינה”.

81

בן בן: שורה תחתונה, ללכת ליחידה?

אור: תשאל את אימא שלך, הדרך שלה אחרת משלי.

בן בן: אבל אתה אבא שלי.

אור: נכון, בשבילך אני אבא, אבל בשבילי אני קודם כל – אני. לפני שאימא שלך הייתה ואתה היית, הייתי קודם כל – אני. גם אתה לפני שאתה הבן שלי, אתה קודם כל – אתה.

בן בן: חולק עליך.

אור: לא רוצה שתסכים איתי על שום דבר בעולם. אנחנו מדברים, כדי להגיע להבנה, לא להסכמה. גם אם לא נסכים, אפשר להבין את נקודות המחלוקת.

בן בן: ומה יגידו החבר’ה?

אור( מתבונן בכף ידו ) לא כל האצבעות שוות. קל לראות מי חבר כי החרא צף. עצתי – לך לך לבדידותך המזהרת.

בן בן: ( בחשש ) ואם יעיפו אותי בגיבוש?

אור: נגמר פרק מתחיל פרק. אם לא הצלחתי עם בת ארבעים, אנסה עם בת חמישים, אולי היא תקבל אותי.

82

( מתחבקים )

בן בן: הולך לרדת גשם?

אור: (צוחק) הרסיס אומר שלא!. יוצאים למסעות ביחידה, שוכבים במארבים 150 ק”מ בגבול אויב ואני יודע שתבוא סופת חול והיא באה ושיהיה טל ויש.

בן בן: איך אתה יודע?

אור: אצבע אלוהים נגעה בי, עם רסיס, ישר בין העיניים.

83

מערכה 10 

יום: בית הספר

דן מתייצב במשרד המנהלת, המעוצב כמשרד מג”ד – טלפונים, דגלים, מגינים ומפות

 

המנהלת ( עם כומתת צנחנים וכנפיי צניחה ): מורה מחליף, התייצבת לחד-יומי?

דן: נקראתי לדגל.

המנהלת: אתה אדם ספונטאני לגמרי.

דן: בכייף.

המנהלת ( ניגשת למפה תלויה עם ציין לייזר): הגעת בזמן הפסקת האש הגדולה. עצתי לך – תיכנס כמו אגרוף סגור ולאט לאט תפתח. אם תשחרר מוקדם מידי לא תוכל לאסוף את המושכות חזרה.

דן: מצדיע

המנהלת: הצדעה היא אמירת שלום, (מגישה לו רובה) בית הספר הוא ביתך, שמור על הבאסטה.

דן: ברשותך, זה לא תקין שהתקינו אנטנה סלולארית ענקית על המבנה.

המנהלת: התחלת ברגל שמאל.

84

( צילצול. דן יוצא בזמן ההפסקה לחצר בית הספר על הקיר גרפיטי “ביה”ס קיים והעולם שותק”. עומד בתור לסלקטור. תלמידים נכנסים לחצר כשהם מניחים על מגשית את הסכינים, האגרופנים, הנפצים והלהביורים )

סלקטור: ארזת לבד? נתנו לו משהו להעביר?

דן: ( עובר בגלאי ונשמע ציפצוף ) זה הארנק.

הסלקטור: (מתפלא) מורה עם כסף.

( מתקרב לקבוצת תלמידים שיצאה  לחצר עם סדינים, שתייה חריפה וקלפים.

באוויר עפות פצצות מים לכל עבר. בראש החבורה – תלמיד בתלבושת מטאדור ).

דן: מה אתם חושבים שאתם עושים?

תלמיד: “משחקים סטריפ פוקר.

דן: (פונה לאחת הבנות שהיתה ללא חולצה) תתלבשי.

תלמידה: זאת החולצה שלי, זכיתי בה בתחרות נביחות בנמל תל אביב.

תלמיד: עד שבאו עיתונאים, חבורת חנונים כמוך וסגרו ת’בסטה.

85

דן: חבר’ה בבית הספר אין הימורים.

תלמיד: בהימורים, כמו בהימורים אין דבר כזה, שאין דבר כזה.

דן: תנו לי ת’קלפים.

תלמיד: למה צביקה פיק מת?

תלמידה: חמסה חמסה, לא מת ולא ימות.

תלמיד: למה לתחקירנית בטלוויזיה מותר לתפוס על חם רופא שממזמז לה ת’שדיים ומראים איך הוא ממזמז לה ואחר כך באה עוד תחקירנית לווידוא מיזמוז. אז למה לי אסור…

תלמידה: למה? זה סיליקון טבעי.

דן ( צועק ) “לא לעשן”.

תלמיד: “מי אתה שתגיד לי לא? אפילו אבא שלי לא אומר לי לא”

דן: מחר בבוקר אני רוצה לראות את אימא שלך אצל המנהלת.

התלמיד: כדאי לך, היא כוסית ( זורק לו חזייה ) “קח מחליפיישן, לך נגב אבק”.

תלמידה: נראה לי נושך כרית, שם פרטי עמית שם משפחה רומם. איך האוויר שם למעלה?

86

( אור התלמיד והאם נפגשים בחדר המנהלת )

אם: הפסדתי יום עבודה בקליניקה לבריאות הנפש, כדי להגיע לכאן ולשמוע מהחברים של הבן שלי שהוא לא עשה כלום ושאתה משקר. אני מכירה את הילד שלי הוא מלאך, הוא לא יכול לגעת בזבוב.

דן: הבן שלך עבריין.

אם : על מה אתה מדבר? הוא נחמד, אתה בטוח שאתה מדבר על הבן שלי?

דן: אני מדבר על הפושע שגידלת.

אם: ( מתבוננת בבנה ארוכות ואז תוקעת בדן מבט חודר ומדברת ) כל כך מאוכזבת, ציפיתי ממך ליותר.

דן: ( לעבר התלמיד ) גדלת על מיי ביוב, הדולפינים יותר חכמים ממך.

אם: בעיניים שלך?

אור: בעיניים שלי שהוא הסתכל בעיניים שלי, בעיניים של חיה.

תלמיד ( מחייך מאוזן לאוזן, נראה שלקח משהו )

דן: מחייך? תזכור אם אני נופל אני לוקח אותך איתי, אני נופל – אתה נופל. גורר אותך ברצועה של כלב לגיהינום וסוגר איתך חשבון.

87

מנהלת: ( קוטעת את דבריו ): אל תגזים.

דן: גם כשאני אהיה מכוסה כולי בדם, אני לא אוותר לך, אתה יודע למה בגלל שיש לי כבוד ואותו אתה לא תיקח לי.

מנהלת: אתה דרמתי.

דן: אני לא דרמתי, המציאות דרמתית.

מנהלת: אתם לא רואים שהוא כבר מביע חרטה ( פנתה לאימא בקריצה ) עשינו לו אבחון ?

האימא: ( בגמגום ) הוא דיסלקטי ולכן הוא לא היה מודע למעשיו, אין לו סף מודעות.

המנהלת: ( נושמת לרווחה ) ברוך השם, זה מסביר הכל, בגלל שהוא דיסלקטי הוא לא הבין את הסיטואציה, יש לו בעיה בחוסר הבנת המציאות. גם אם רק 1/3 ממה שהמורה אומר זה נכון….

( הישיבה התפזרה ואריה נשאר בחדר המנהלת )

מנהלת: אתה תתגבר.

אריה: אני מתפטר.

מנהלת: אבל הגרפולוג אמר שיש לך אישיות חזקה, דווקא רציתי שיהיה להם מודל אחר לגבריות, מישהו רגיש.

88

דן: בתיאוריה זה נשמע טוב, בפועל הפסדנו לפוציניו מוציניו.

מנהלת: נשבר לך החלום.

דן: פשוט חלמתי את החלום הנכון במציאות הלא נכונה. הייתי נאיבי.

מנהלת: ( מצקצקת בלשון ) נאיביות הורגת.

( האם חבוקה עם בנה )

תלמיד: כשתיבנה בית ותצטרך חול תבוא אלי, תקבל משהו טוב יד ראשונה משמורת טבע. לי זה עולה יותר.

האם: ( בסיפוק) נו,מה אתה למדת מזה?

דן: כלום

(התלמידים נכנסים לכיתה, דן ניכנס אחריהם. התלמיד סוגר את הדלת בחוזקה בפניו. דן הודף את הדלת מפניו ברגע האחרון )

תלמידים ( במקהלה ): תתפטר תתפטר  תתפטר – תתפטר…

89

תלמיד: ( יושב על שולחן המורה והוציא ממנו את הברגים ): אני סולח לך, שזה לא יקרה עוד פעם.

הכיתה: ( צוחקים).

(הדלת נפתחת והמנהלת נכנסה לשיעור. התלמיד שישב על השולחן קפץ בבהלה)

מנהלת ( במבט רצחני): למה לא, תמשיך לשבת על השולחן של המורה, מה קרה? בלילה נגנבו ארנקים מהתיקים בהפסקה הגדולה. לכן נבטל את שעת המחנך ובמקומה נצא לתחנת המשטרה. בגלל חשיבות העניין הוחלט להכניס את הביקור במשטרה כחלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים היום יומית.

דן: ( נופל לרצפה קצר נשימה)

המנהלת ( גוהרת מעליו ) הפכת למטרה, סומנת והפירנות הריחו דם. איבדת גובה, סופרנובה, החור בראשך הפך לחור שחור. איש חלש שנחנק וקרס לתוך עצמו כמו ננס לבן. כוכב דועך בסוף דרכו.

( יוצאת מהכיתה )

90

תלמיד: עכשיו נראה אותך גבר.

( הצילצול מוציא את כולם להפסקה, עוברים מעליו )

תלמיד: חכה נתפוס אותך בהפסקה.

( דן זוחל לחדר המנהלת. התלמיד מנופף בגלימת המטאדור ודן מתנהל כמו שור שמנסה לעבור דרכה שוב ושוב עד חדר המנהלת ).

תלמיד: (בלעג) חולצת הכפתורים המיוזעת שלך – החליפה של סופרמן, לא סיפקה את הסחורה. נראית כמו מדים של נהג אוטובוס. גם שעון הצלילה לא החזיק מים ולא הרתיע את הכרישים. תגיד לי שירותים 00 מה אני קשור לזה?

התלמידים ( במקהלה ): אולה.

דן: ( ממלמל ): ומה אני קשור לזה?

התלמידים ( במקהלה ): אולה.

התלמיד: כשתענה לי תענה גם לעצמך?

התלמידים ( במקהלה ): אולה.

91

( תלמידה שפניה מלאות פירסינג נותנת לו יד ומלווה אותו )

תלמידה: אדוני חסר מוטיבציה למות בגיל צעיר ולכן לא רצוי שהמטאדור יטריח את עצמו לחשוב שלא ביקש ממנו חנינה. כעת משהושפל עד עפר מחייך חיוך ניצחון עקום – עווית של ליוויתן עם צילצל בעין. מתדרדר לאיטו לחדר המנהלת הלבושה בכבודה בלבד.

( נכנסים לחדר – המנהלת כפופה על השולחן באירוטיות. לבושה ביריות, גרביוני רשת ושוט כבסצנת סאדו ).

התלמידה: המנהלת בשליטה. על החלונות אדים וריח קטורת בריח תפוז עמד באוויר. מפסיקה למצוץ…….. מהנרגילה תפוזים ומביטה במורה….המחליף… בשלווה של לטאה בשמש. רגליה החטובות עטורות ביריות, גרביוני הרשת שלה שהיו לשם דבר קרועים לפי צו מועדוני הסאדו המחתרתיים.

דן: ( בקול חנוק ) חייב אותך לדקה.

מנהלת: ( מוצצת מפומית סיגר ) גם היא ( מצביעה על התלמידה ומפריחה לעברה נשיקה גדולה עם תנועת לשון ) דבר קצר!

דן: נוסע למיון!

מנהלת: (ביובש) דווח לי!

92

( דלת נטרקת בזעם ודן זוחל משם והתלמידה בעקבותיו, כמו במסע הלוויה )

תלמידה: המורה… המחליף…. זוחל לחניה מגולגל בזפת ונוצות, נושא לבדו את האלונקה של עצמו. הגוף כבד כאילו סוחב מקרר על ראשו. אוי לצרה, ראו הרכב מלא עד גדותיו בחול ים, כעת יאלץ לחלוץ את נעליו. האם זה מעשהו של התלמיד – מלאך החבלה הפוחז, היושב עם דלי ריק וכף ים ליד השומר, שלא שמר.

התלמידה: ( בחושניות ) קשה לך המורה?

דן: הפכתי לשחקן משנה בחיים של עצמי, מנסה להתקדם עם אמברקס משוך.

התלמידה: יופי חמוד שלי, נפל לך האסימון והרגשתי אותו נופל.

דן: ( מנופף לה) היי שלום מסגרייה ותודה על הנעורים, נתראה בחלומות הכחולים.

 

93

מערכה 11 

יום: חדר מיון בבית החולים, הכל לבן

דן מאושפז ומגיעים לבקרו: אור, כתב ושרת החינוך

( דן מדדה מהרכב למיון )

דן: ( צועק ) מה עושה מישהו עם התקף לב.

רופא ערבי: קחו את ההתקף חרדה הזה מפה.

( נלקח למדידת דופק )

רופא ערבי: (מדובב אותו ) ספר לי מה קרה.

דן: נכנסתי כמורה מחליף, היה לי שיעור קשה, זה הכל.

הרופא ( צוחק )

דן: ד”ר תאר לך שכשאתה בא לעבודה כולם היו אומרים לך מה שהם חושבים על אימא’שך. אצלכם יש כבוד.

רופא: גם הילדים אצלנו, למדו מכם – כבוד נדא.

דן: תן לי בבקשה אישור מחלה, כדי שאוכל לחזור לחזור לחזית כבר מחר. להיפצע להגיע אליך לטיפול ולחזור לכיתה, להיפצע שוב, להגיע אליך לטיפול, לחזור……ולהיפצע ולחזור…

94

הרופא: אתה משוגע.

דן: את זה בכתב.

הרופא: במצבך אסור לך לחזור.

דן: ( בהקלה ) תלמיד שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית.

רופא: איך עם תרבותי עושה דברים כאלה?

דן: אנחנו כלבי הוראה, קשורים בקולר של קביעות עד אובדן השפיות. חיים בעולם של צללים, יעני נערצים, למעשה כלל לא נחוצים. מין בייביסיטר מסומם, שהותר דמם.

רופא (ברגוע): סמיי ההרגעה פועלים על מערכות העצבים וכעת תשקע בהזיה.

דן ( בתוך הזיה – מתעמת עם התלמיד שבידו חרב של מטאדור, מכוון אקדח לתוך עינו ולוחץ על ההדק שוב ושוב ).

התלמיד ( מתפתל ) ממלמל בג’יבריש.

דן ( חובט את ראשו ברצפה )

תלמיד ( צוחק )

דן ( מטיח כיסא בראשו )

תלמיד: ( מחרחר אך קם, מסתער על דן, מפיל אותו, חובט בראשו וניגש לקהל כשבידו שקית שחורה ממנה מטפטף נוזל שחור ) הבאתי לכם את הדבר האמיתי..

95

דן: ( מתעורר ורואה את אור חמוש ופניו צבועות בצבעי הסוואה).

אור: ( מחייך ומרגיע מניח יד על לחיו) זמן קשה עבר על כוחותינו בצידון?

דן: ( עם אינפוזיה ) כשנצא תיקח אותי לאכול גלידה. לא רוצה לחזור לכיתה. בית ספר זה מקום עם קארמה שלילית, עדיף לעבוד כמתדלק בתחנת דלק.

אור: כדאי שבשלב זה נקפיא את רעיון הכתיבה ההומוריסטית מהווי בית הספר.

דן: מתחשק לי לעמוד מחוץ לכיתה, לזרוק רימון, לספור עד ארבע ורק אז להיכנס פנימה ולירות אש חיה. מה דעתך?

אור: תזכור שפרשת בלתי מנוצח.

דן: ( מעודד פוצח בשיר ) “מיאו מיצי מיצי מיצי, מיאו מיצי מיצי מיצי, מיאו מיצי מיצי מיצי. מיאו מיאו מיאו”.

אור: צריך לשבור להם ת’ידיים ות’רגליים.

( דן נירדם )

אור ( מכסה אותו ): הוא שקע בשינה סמיכה ומגוננת.

( לוחש לאחות ) תהיי עדינה אתו, הוא עדיין חושב שבחיים יש מנצחים ומנוצחים.

האחות: ( בחיוך מלאכי ) כדברי המוסכניק שלקח אותי לצימר – איזונים ובלמים כל החיים.

96

( דן לוקח את האפוד הקרבי ויוצא בדרכו ניתקל בשרת החינוך שנכנסת לבושה שמלת פיות, שרביט, כתר, מדליה אולימפית ומחשוף נדיב )

כתב הטלוויזיה ( מסקר): בשוך עוד יום קרבות, הגיעה שרת החינוך לבושה על פי צו האופנה: מחשוף נדיב ומדליה אולימפית, לבקר את נתיניה – פצועי מערכת החינוך ופעולות האיבה.

אור: במה זכינו שאישיות רבת דרג כמוך תרד ממרום מושבה לפקוד עמך כמונו? האם עת פריימריז הגיעה או עת זמיר?

שרה: יש דרג ויש זרג. ככתוב “כבקרת רועה עדרו”, צאן יקר שלי.

( השרה ליטפה את ראשו, המשיכה אל כתפיו ועיסתה קלות את עורפו )

אור ( בכעס ) עוד יום אחד כזה בבית הספר והביקור שלך היה הופך לביקור תנחומים.

שרת החינוך: ( בכעס ) איפה הערכים שלך בחור?

אור: הערכים שלי אוזלים מהמחסנית.

השרה: אז תהייה ראש ממשלה ותשנה את המצב.

אור: מצטער, אובר קואוליפייד, אין לי הרשעה פלילית.

השרה: הרצון להיות כוכב יהרוג אותך יום אחד אור, למה שלא תהייה בינוני כמוני.

אור: את מתכוונת שאעשה את הכל בעשר אצבעות כמוך.

97

השרה: ( בחושניות חתולית ) כן, תתחיל מלמטה ואט אט תטפס למעלה. סוד ההצלחה טמון בקרמים.

אור: איך היה ביקור המטבחון המדיני בראשות ראש הממשלה ברויאל פלאזה בחו”ל.

השרה: פאסה היינו באימפיריאל. הם כאלה אינפנטילים – הודענו שיש לרואה”מ בעיות גב, אז הברברים האלה שמו לנו את הקרש מעל המזרן במקום מתחת.

אור: ממש הנסיכה והעדשה.

השרה (גהרה לעבר אוזנו של דן ונשכה אותה קלות) אתה יפיוף אמיתי חבובניק ספר לדודה איך זה שם בבית הספר?

דן: זו פלנטה אחרת, יקום בפני עצמו, אנשים שם חיים ונושמים לפי חוק אחר.

השרה: (נאנחת אורגזמית) אח…בניינו המצוינים.

דן: חיות דו רגליות מצויות.

השרה: של נעליך בפני הנוער הישראלי הקדוש. מעריצה אתכם. מניחים במו ידיכם את יסודות בית המקדש. איזו מסירות נפש.

אור: ממש מתים על קידוש השם.

דן: הוציאו עלי דין רודף.

98

שרה: אל תהייה כבד בובו, זה תרגיל שובבות נערי, גם אנחנו גזרנו למחנכת את האף והפצנו ת’תמונה שלה באינטרנט.

דן: לא ידעתי שבזמנך היה אינטרנט.

אור: היא צעירונת, אבא קנה לה ת’ג’וב ליומולדת.

שרה: ( בגאווה ) אני מינוי פוליטי. אבא בעל חברת ‘לוביסט & לובסטר’ בע”מ, הממוקמים במשרדי השרד המעודכנים בבניין החרגול בלב בעיר.

אור: ברחוב הסושי 5

דן: נשמע טעים.

( צליל רחוק של מהדורת חדשות )

שרה: שרה: שששש………אנחנו באוויר.

כתב: והרי דיווחים מהבילים מהחזית ועיקרן תחילה: מהבוקר מתנהלות הפגנות ענק בעקבות אשפוזו הכפוי של המורה לספרות. בבורסה ובתל-ברוך נצפו ירידות שערים חדות. קרבות עזים ניטשים בין מורים לתלמידים המנסים לחדור לתחומי בית החולים ולעשות בו שפטים.. התלמידים עולים במספרם על המורים והמורים עולים על הבריקדות. קשבנו מוסר כי מועצת התלמידים

99

הארצית הורתה לוותר בשלב זה על מאבק מזוין לשם השגת זכויות נוספות לציבור התלמידים, אך סירבה לוותר על משכורת חודשית לכל תלמיד. במחאה הסירו נציגות המורים את חולצות הבטן וחשפו על חזן את הכתובת: “לא בגדתי”. בצעד חסר תקדים, הצביעו רוב השרים נגד השוואת מחירי הבאנגים לשכר המהנדסים ובעד הורדת מחירי הנרגילות והפיצוחים. כוחותינו דיווחו על פגיעות טובות במטרות ושבו בשלום לחדרי המורים.

השרה: ( חוטפת את המיקרופון ) ברצוני לשלוח איחולי החלמה לפצועים. באתי לחזק אך יצאתי מחוזקת. ברשותכם, כמה זמן יש לי? אתאר לכם תמונה שונה לגמרי  ששיקף לי דן השוכב כאן בנבצרות זמנית ואינו נושם באופן עצמוני. דן פקד היום את חצר בית הספר שניקרו בו אותות הרפורמה שיזמתי, הנהגתי והובלתי: פרחים לבלבו, ציפורי גן עדן צייצו וגדודי מעריצות בלבוש צנוע עד נזירי התגודדו ביראת כבוד סמוך לחדר המורים כדי לזכות בחתימת סלב מיוחלת.

התלמידים החווירו כל אימת שעבר מורה. הם נצמדו לקירות ברעד והשתחוו בהכנעה. עם הישמע הצלצול רצו התלמידים כאיש אחד לכיתותיהם, כדי שחס וחלילה יפסידו את החומר הנלמד.

100

העובדה ששהו בחברת סגל הוראה מטופח, נמרץ, אמיץ, סקסי וחדורי מוטיבציה השרתה עליהם תחושת ביטחון ורוגע. דן התפעל מדמות המנהלת שנישאה באפיריון מוזהב רתום לסוס משכמה ומעלה מורמת מעם ואור זוהר עטף את פניה. מלאכים זהובים ריחפו מעליה, עלי גפן ממולאים הוגשו לפיה וציפורניה שויפו על ידי פרחי הוראה, שהוכשרו לכך בקורס  המזכה בגמול השתלמות. דן לימד בשעת אפס כשהאפסים עוד ישנו והקפיד לדבר בשקט כדי לא להעירם. כשעברה מולו תלמידה שסוכריית מקל בפיה ושדיה הזקורים חולפים סנטימטרים ספורים מפניו, המשיך להישיר מבטו לכיתה ולא התפתה ללכת שבי אחר ישבן טועה. גם כאשר המצב בכיתה הפך סוער עד גבה גלי והתלמידים נופפו מולו בדגל שחור ואת הלבן זרקו לכביסה לא נס ליחו. רוחו לא נפלה גם כאשר וורידי צווארו איימו להתפקע, שרירי לסתו התהדקו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. כאריה מותש בספארי עמד בעוז מול המבטים חודרי השריון של תלמידיו. בצר לו, כאשר הכדור פורח המנטאלי שלו החל לאבד גובה, לקח את תיק המורה החדש שקנה אצל “סודרי ובניו בע”מ” והטיח אותו בחבטה שהשמיעה קול נפץ של פצצת אטום ביתית.

101

לרגע אחד זכה לשקט ולאחריו ספג תגובת נגד בדמות מלחמת עולם כוללת שהתפוצצה בפניו. הוא חולץ בשן ועין בידי לוחמי הימ”מ העושים לילות כימים להבטחת שלום ציבור המורים, הגננות, הרופאים ושאר בישי מזל שנולדו למשפחה רגילה ועובדים לפרנסתם. על פועלו זה, הנני מתכבדת להעניק לו מסאז’ באדי מפנק + הרפיה. כולי קרם שימשיך לפעול ללא ליאות וללא שכר, למען חיטוב פניי החברה לתפארת מדינת “טורה בלבלושה” ונאמר אמן..  

דן: ( לוחש לאור ) היא צובעת את המציעות בצבעים לייצניים עד וורודים.

אור: אין ספק – הכנה למוח יש לה.

דן: בשבילי, סגור חשבון עם הממתק הלאומי הזה ( מסמן תנועה של חיתוך גרון ).

השרה: בהוראת משרד החינוך אני מצווה כי תעבירו אותו למחלקת השיקום, כדי שימצה את הפוטנציאל הטמון בו בשזירת פאות ומיון עדשים.

דן: אני מעדיף קורס פיסול. במקום לדפוק ת’ראש בקיר, לדפוק בפטיש על אבן. ( דן עם משקפי מגן, מפסל ראש של תלמיד. מכה חזק וחתיכות אבן עפו. נועץ לתוכו מסמרי פלדה ענקיים ומלביש אותו על עמוד ).

דן ( לעצמו ) שיהיה לכלבים נוח להשתין בלי להרים ת’רגל

102

 מערכה 12

לילה: בית חולים, המחלקה הסגורה

האחות בכובע, חצאית מיני, עקבים, גרביונים, ביריות, אודם זוהר

ושלט “אין כניסה”. דן בכתונת משוגעים

האחות: ( מפלרטטת ) אתה היהלום של השיקום.

דן: ( מועך את הכדורים שקיבל ומסדר את האבקה על ראי בשורות ) איך הוא כותב שם “משורה ישחרר רק המוות”.

( שואף מהחומר, מנופף בחלוקו ונכנס להזיה על ריקוד ודייט עם האחות ).

דן: ( תוך ריקוד ) היהודים לא צלבו את ישו אבל בטוח הוציאו לו ת’נשמה.

האחות: ( מפלרטטת ) חמוד, חומד, חמד מד, מוד מוד, מודל’ה, מודלונצו’ק.

דן: תצאי איתי? סופת אש, פריסטאלטית, פירוקלאסטית, וולקאנית שלי.

האחות: ( מתפנקת ) זה אימורפי!

דן: מה זה אימורפי?

האחות : ( ביובש ) חסר צבע וחסר צורה.

103

דן: אני חסר תוכן וצורה?

האחות: ( בקור ) לא, אתה חסר סיכוי.

דן: אני חטוב צה”לי.

האחות: ( בזילזול ) יותר שמן בכושר.

דן: את קשה.

האחות: (טיזינג ) יש לי אזורים רכים, שאתה לא תגיע אליהם.

דן: ניפגש בחוץ.

האחות: ( בלעג ) רק אם תשאיר את הבולבול בבית.

דן: נושק לה קלות

האחות: (מושכת אותו בקולר בפראיות): תישאר זיין קטן, לדגדג ביצים ולמשוך, לדגדג ולמשוך. ארצה, רגלי, סיבו.

דן: מתפתל.

האחות: ( בכעס ) מי המלכה? מי השליטה, מי הכוסית-על, מי השווה, מי הראשונה, מי המחליטה במיטה?

דן: ( בוכה ) אנחנו שווים.

104

האחות: ( בציווי ) מי העליונה. מי היפה, מי המושלמת, מי מאמי של אמאל’ה, ילדה מפונקת של אבל’ה שיקנה לה דירה מרוהטת במגדליי אביונה, מי?

דן: ( תולש שערו ) להיות איתך זה ניתוח בלי הרדמה. איזה כיף, אני בשמיים.

אחות: ( מתחקרת ) אדוני איש עסקים מצליח, אמיד, מקושר, סלב, מרושת, מחובר, מעודכן, מעונב, בטלוויזיה כתב? יש לך וילה בארסוף בבניה עכשיו?

דן: יש לי קשרים רק בשיער, לספר לך מאוכזב.

האחות: אם זה המצב ( מכפתרת חולצה ) אז לא תוכל איתי להיות שובב.

דן: איזה כאב ביצים איום, להיות בישראל היום – סתם גבר מאוהב, עם תזרים מזומנים דל כנהר אכזב.

האחות: זו האמת העירומה, אינני מכסה. קישקושל’ה מי שרצה לעסות אותי, עשה  בלי אומר ובלי קנדום. מיסמרו אותי למקומי במקומך – זו נקמה תהליכית מתמשכת. אתה אשם ארורל’ה, אתה ונשיותך המתפרצת.

105

דן: יופי, המאהבת התורנית שלי זורקת זיין, נהייתה יצואנית ואני אומר “תייבאי”.

האחות: חברה טובה תקשיב לי גבר זרוק ת’אבר לכל עבר. אין בו צורך, למלוא כל האורך. אין לך את מה שצריך בקצה כל נעל דרוש שפיץ, אין סיכויי שרגישל’ה כמוך על חזי ישפריץ.

דן: ביצעתי בחיי תרגילי הישרדות אובססיביים. חמש אצבעות אגרוף קשה לשבור

האחות: אבל אתה זאביקל’ה יחידל’ה, אז עשה זאת בעצמך. תסתגר בחדר, זימנתי חבלן משטרתי לנטרל את מצבר חייך החלולים.

דן: מוטל משקשק בשלולית אצטדיון בייתי קפוא יתרון הביתיות, החמימות המשפחתית המלוטפת, עניבת השפיות סביב צווארי מלופפת.

אחות: קדה למאמצי ההישמחות שלך: עצובל’ה, בודדל’ה, זיבלונל’ה שלי. אפסות קיומך היא מחמאה מול אפסותך.

דן: ( מהרהר ) מי אתה באמת?

אחות: מתיימר להיות קייסר בלי ממלכה, אושר בלי מנוחה, ( מצביעה לאיבר מינו ) אויב מר שסוכרייתו הומלחה.

דן: לסבית לטנטית, מה שלום בעלך הנרכש? מנחש שהוא עשיר ממש. מה מצב העו”ש שעלה בגורל, מה אומרים הכלכלנים זה עוד יגדל?

106

האחות: הוא מאפשר לי לממש ת’נשיות אני אישה אישה זה לא דבר פעוט.

דן: ביקשתי להאריך, קיצרת אותי מא’ עד ת’. בין רח’ עזה לרח’ ברלין טיווחת אותי באומדנה. היית שזופה מחופייך, כיביתי האור – נאלמת. נשואה, מאוננת בהיחבא על תמונת מרלין מונרו, גרטה גארבו לעניים, אעזוב אותך לאנחות.

האחות: תרבות ההימכרות, אח, לקבל אותו בסיחרור שחקים בום- עירומה בבויינג 747 לוגמת בקבוק של ברנדי 777 מלעלעת בשירותים עוד בעל אמצעים.

דן: סימסת לבעלך שבמילואים? שקוע בבוץ הלבנוני עד ברך, כשבירכך מתחכך כבר מחזר ככלב דני גדול ומרייר.

האחות: פיתחתי תובנות לשוק חופשי, נישואים הם כבר לא משק אוטרקי. מיודדת עם גנב בחוק – מאפיונר שבמכונית פתוחה דוהר, סיודאד ח’וארז ימוסס אותך כשבלול בנפט.

דן: שולט באורגזמות שלך בשלט ממרחק אלפי מילין.

האחות: חוצמיזה רָגליל’ה –  אביונה, אינה מילה גסה, היא פרנסה והכנסה.

דן: כדאי שאלך, שלא אתחיל לפני שאגמור.

האחות: תישמר איש טוב, אתה מיצרך נדיר- בימינו יש מחסור.

דן: בוכה.

107

האחות ( מנחמת ) זה לא עבד בינינו עמבָּל’ה. נפגשנו בקורדינאטה לא טובה אבָּל’ה. היית מבוית הייתי פרפרה, היו לי פרפרים, פירפרתי בכרמים.

דן: בין פר הרבעה לארבעה פרים.

האחות: אללה קארים ולו הפתרונים למה פרסתי חמודותיי על הכרים. האמן לי, לו זרמתי איתך, המתאוננים היו רבּים.

דן: כלומר מי שחודר חדר ומין הסתם גמר.

אחות: ( מושכת בכתפיה ) טובה במגע, לא בדיבורים.

דן: ( בציניות ) לא יעזרו כאן מילים, תפילין, פלילים?

האחות: ( מהסה אותו ) שתוק, אל תהיה שמוק, זה קרטלים, זה קריסטל, זה קוק.

דן: תודה על הטיפול המסור.

האחות: שלך בחן ובגרון עמוק.

 

 

108

מערכה 13 

יום: דן מגיע לביקור בביתו של אור העובד בגינה

וידו חבושה בתחבושת אישית מגואלת בדם

דן: ( בדאגה ) מה קרה לך במרפק?

אור: ( מניח את המעדר) סתם דם. נפצעתי. קפצתי מהמדרכה לתוך הכביש מול מכונית נוסעת שמחלונה יצא עשן.היו אולי 5 מ’ אבל חשבתי שאני אספיק. כפסע היה ביני לבין המוות. כל כך היה לי לא נעים, זה שדרס אותי היה נהג חבוש כיפה שעישן נרגילה עם פחמים תוך כדי נסיעה, כנראה ניסה לפצות את עצמו על זמן שבת. הוא יצא ושאל “איפה המת?” ואומרים לו “נסע”.

דן: השילוב של הנהג הישראלי והמכונית היפנית זה מהקטלניות של הטבע. רואים אותך עובר במעבר חציה ומאיצים,

אור: אתה אוויר. שקוף. כל כך מלאים בעצמם, שחושבים שאתה באמת לא קיים.

דן: ( נסער) בכבישים אנחנו לא שומרים מרחק, כי אנחנו לא שומרים מרחק בחיים.

אור: נוהגים על מנת להרוג.

109

דן: כשאני קולט במראה רכב מאיץ מאחורי אני אוטומטית מוריד את הרגל מהגז – שיתקל בקיר המוות. ( מפרשן בקול של קריין ספורט ) אחרי סללום פראי מימין לשמאל גברה הטויוטה על הג’יפ והצליחה להגיע ראשונה לרמזור אדום. עם הישמע הגונג נטלה הפרארי את ההובלה, עוד מהלך מבריק מבית היוצר של הפיאסטה הצהובה.

אור: נהגי הפראייווט של המשאיות. כולם כל כך ממהרים, לאן? לריב עם האישה לאנוס ת’ילדה. נוסעים מולי בנתיב שלי. טוב למות באיילון למען ארצנו.

אור: הרצון שלנו לנפץ ולשבור הכל הוא כל כך חזק. אין לנו שום דבר קדוש. וזה בעוכרינו, חבל שלא מתקיים בנו הפסוק שניראה מעשי חברינו לטובה.

אור: איפה…אדם לאדם כלב זאב. העם הנבחר לשנאת העולם. הגטו היהודי עם חייל האוויר החזק ביותר בעולם.

דן: ערימת אנדווידואליסטים זבי חוטם ומעוצבי שיער שנראים אותו דבר. חוצים באלכסון ולא מבינים שמישהו יכול לדרוס את הוד מותגיותם. חונים באמצע כביש מהיר, פותחים דלת ומדברים בפלפון.

אור: לא קולטים שמישהו כמוני יכול להרוג אותם. בשנייה אחת לא יהיו ואף חתול לא ישתין על הגופה.

דן: מעריץ את בני ה 80, תחשוב כמה מעברי חציה הם כבר שרדו. עדיף לנסוע בטרמפים.

110

אור: שלילי. בקורס מסוים לימדו אותנו סוג של תרגיל, כולם הלכו לקולנוע ועם החברות שלהם ואני הסתגרתי בחדר והתאמנתי והתאמנתי. כעבור מספר ימים חזרו לזה ולי כבר היו כמה שעות ניסיון בזה. עמד מולי אחד לא פראייר והבאתי לו אחת בביצים וקיפלתי אותו. לו זה כאב עשר דקות, אבל לי זה כאב 35 שנה. כי מאז קראו לי המכסח הקטן. זה הגיע לידי כך שכשנסעתי בטרמפ שמעתי שניים מדברים על העלילות של המכסח הקטן. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה לאותה סיטואציה ולהגיד לאותו אחד, שהוא כבר איננו בין החיים, שאני לא מכסח ובטח לא קטן.

דן: מכה עוברת מילה נשארת.

אור: עשינו דברים נוראים, קיבלנו להעביר מאהל 6 ק”מ, למי יש כוח, אז גנבנו לאיזה פרסי סוסיתא ונסענו בה אל היעד וזרקנו אותה לקישון. לבש וזרוק. בבוקר הפרסי בא מגמגם “המפקד המכונה היתה במים כל הלילה”. קשרנו אותו לעץ ליד אשתעול, למחרת נכנסו לאבא שלי וסיפרו לו איך חיילי צה”ל מתנהגים. נורא התביישתי. באותו הלילה קיבלנו כדורי סרק לניסויי ועברנו ליד בסיס טירונים ראינו שם מפקד שמתזז את החיילים שלו, נכנסנו פנימה ותקענו לו כדור בתחת   וכולם נשכבו מצחוק. הלך עשר מטר הסתובב ונפל. שלא יעיז להתעלל בהם מי אתה חושב שאתה בכלל. ברחנו משם, בדרך שמענו שהמשטרה הצבאית מחפשת אחרינו.

111

דן: אני מחפש נקמה, בהתחלה נסחפתי אחריהם “אחי, אחי”. ואז הבנתי שהם הולכים לחסל אותי, להדביק לי איזו הטרדה מינית ולזרוק אותי החוצה מהזירה, או לגרור אותי ממנה עם הדסקית בפה.

אור: העניין בוצע. הוצאתי היום את התלמיד ( מדגיש וקורץ ) מהכיתה, הלך צלצל לאבא שלו הגיע האבא וצרח במסדרון “אני אשחט את המורה הזו”, חשב שמדובר במורה ממין נקבה ואני יוצא באלגנט ומביא לו סטירה עם הגב של היד ומקפל אותו, אתה קולט בעיניים שלו שזה בכיין והוא מתבכיין “אני יביא משטרה” ואני בועט לו בראש לך תביא נראה אותך גבר והוא מתקפל משם מיילל “אני אתבע אותך”. שיתבע. בהפסקה קלטתי את התלמיד ( מסמן בידו חיתוך צוואר ) מתעסק לי באופנוע. קפצתי על ההזדמנות, נגשתי אליו ליד כל הג’מעה שלו. והוא ניגש קרוב ואומר: אתה יודע מי אני, אני זה שאוסף ת’בקבוקים מהפיצוציות, לא כדאי לך להתעסק איתי, תן אלפייה ונישכח שביישת אותי חבל עלייך – אני בא אליך בטוב. ברור לך שהוא מיד רותק “אני יהרוג אותך ואזרוק תגופה ש’ך לירקון, שהעכברושים יחגגו עליך”, הסתכלתי לו לתוך העיניים “אני אתלוש לך את המעיים, מהרגע הזה הנשמה שלך שלי, נגמרה הקומדיה שלך, החיים שלי מוקדשים לחיסול שלך, תעשה טופס טיולים אתה הולך להביא”. והוא אומר לי “אני אביא לך משטרה”. תפסתי לו ת’גרוגרת “אז אני אוכל לך את המוח בכפית”.

112

דן: מי יוריד אותם מהעצים, אם לא אתה?

אור: למחרת האופנוע עמד מצוחצח ואף אחד לא מעיז להתקרב אליו. כי התלמיד ( עושה תנועה של חבל תליה ומוציא לשון בגועל ) שומר עליו אישית.

דן: עלולים לפטר אותך על דבר כזה.

אור: הלוואי, יעשו עימדי חסד. אני מתפלל שלא יהיה לי מקום עבודה בשנה הבאה. פתאום תיראה שאצור סימפוניות ואופרות מקיר לקיר. אתה מבין אותי כי גם אתה אומן וזה בוער אצלך בעצמות.

דן: ( מתפאר) התלמידים כתבו לי מכתב התנצלות, מתחננים שאחזור, מתים עלי פיזית, כותבים פה שאני “המלך”.

אור: המלך מת, יחי המלך החדש?

דן: אני קרוב לגילם.

אור: זה יעבור לך.

דן: ( תולש בסיפוק דף מיומנו) יופי, נגמר עוד יום.

113

אור: דף נתלש מספר החיים ואתה שמח? (עורך שולחן ) בוא טעם מפרי גני.

דן: מורי ורבי – הענק וגנו.

אור: (משוויץ ) מנגו, אפרסמון, פומלה, מנדרינה.

דן ( בנוסטלגיה ): טוסט מרוח באבוקדו.

אור: לימון, מלח גס וסלט עם גרגר הנחלים. זה הוויאגרה של הטבע.(קובר את הפסולת בשורשי עץ פומלות) לטייב את הקרקע (נותן לדן לנסר ענף יבש). תראה את הפירות האלה כמו שדיים והריח כשל אישה מיוחמת (חופן אותם בכפותיו). כאן עמד עץ שזיף שהניב יבול אדיר, הייתי לוקח את פירותיו בדליים ומוכר בשוק.

דן: החלטתי להישאר בהוראה.

אור: ( נאנח) מורה הוא בשר תותחים, בר בשטח, אין לך את גלימת המנהל, דמך מותר, עובד ללא מרווחי אבק, בטווחי אפס, כלב הוראה.

דן: הם מעריצים אותי.

114

אור: ( אוחז בחוזקה בזרועו ומקרב פניו ) תיזהר שאור לא ידרוך עליך בנעליים של צנחן. רוץ משם רוץ, שלא נזמין לך פינוי מוטס. (מוסיף ברוך) אגב, מה נסגר עם הקוזינה שפגשת?

דן: יש לה חבר. אני לעולם לא נכנס בין שניים.

אור: הבנתי, אתה אדם מאוד מוסרי, אבל לא פרקטי.

  

 

115

מערכה 14

לילה: שירותים במשרד החינוך

אור נכנס להשתין ופוגש את מנכ”ל משרד החינוך

המנכ”ל: ( בחליפה מחויטת ) היי זיין מצוץ, כבר לא אומרים שלום, לחבר מהזבל?

אור: ( על חולצתו מצוירת מטרה ) אה מנכ”ל משרדינו, לא זיהיתי אותך עם בגדים.

המנכ”ל: אני בהשתלמות מנהלים, מה אתה עושה כאן?

אור: משתין.

המנכ”ל: בשירותי בכירים? זה נוגד את הנחיות משרד החינוך.

אור: שכחתי שניחנת ביכולות אבחון פסיכולוגיות קליניות רנטגנולוגיות?

המנכ”ל: מה למורה במעוז הפוליטיקה – פיצול אישיות?

אור: ( בצער ) אכן, מאז שהתקנו מזגן מפוצל בחדר האוכל.

המנכ”ל: אתה רודף אותי, עשיתי לך פעם משהו רע?

אור: לא בגלויי.

המנכ”ל: ( בליווי תנועה עם היד ) חכה חכה.

116

אור: ( בעצב ) אתה המחלה ונדמה לך שאתה התרופה.

המנכ”ל: יתושון, למה שלא תלחך פינך ונגמור עם זה?

אור: כי מאז הפאלחה יחסינו התקלקלו, עלו על סירטון…וידאו.

המנכ”ל: נשמע כמו דו-קרב בצהרי הקיבוץ.

אור: אם היינו נכנסים עכשיו לבית הילדים עם גרזנים ביד, רק אחד מאתנו היה יוצא.

המנכ”ל: הזמנתי אותך לא פעם לשוטף במשרדי ולא באת.

אור: שוטף + 60 איש.

המנכ”ל: זו הסטייה שלי להשפיל בפומבי.

אור: בשביל זה קניתי את החולצה הזו, שיהיה לך יותר קל לזרוק ת’חיצים.

המנכ”ל: הומור זה כלי הנשק של החלש.

אור: בוסים לא מבינים הומור, הם מבלבלים בין לעג להומור. לא צוחקים איתך, צוחקים עליך.

(אור והמנכ”ל מוריד את המים ומנערים )

המנכ”ל: איך אמרנו בתנועה “נער נער, אף טיפה לא תישאר”.

אור: נער מאה, נער מאתיים, הטיפה האחרונה תישאר במכנסיים.

117

המנכ”ל: לגבי תקרית האלימות שארעה לך לאחרונה אם אותו תלמיד בבית הספר – תאמר לי רק מי אשם?

אור: אני, עכשיו תגיד לי במה.

המנכ”ל: עורך דין טוב מוצא פיתרון לכל בעיה, אתה מוצא בעיה לכל פיתרון.

אור: ( מושיט כרטיס ביקור דמיוני) נעים להכיר אור – עיכוב ומניעת פרויקטים בע”מ.

המנכ”ל: תודה שהיו לך כמה טעויות.

אור: היתה לי טעות אחת בסיסית, שבאתי לעבוד אצלכם, מכאן הכל התדרדר.

המנכ”ל: אתה נכשל הרבה.

אור: אבל רק מתוך כוונה טובה.

המנכ”ל: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

אור: אני כבר שם.

המנכ”ל: אתה עושה טעויות, אם לא תלמד לא תתקדם.

אור: יופי, אני בונה על זה.

118

המנכ”ל: בזמן האחרון אתה לא עצמך.

אור: נכנע, בבקשה תגלה לי מי אני?

המנכ”ל: אוחצ’, אני רואה אותך מתעצבנת.

אור: זה לא אני, יש לי כפיל. המשכורת שלי לא מאפשרת לי את המותרות של להתעצבן.

המנכ”ל: אחונה, תן לי לתת לך ביקורת בונה.

אור: בשביל מה, אני מושלם.

המנכ”ל: אני כבר לא יודעת איך להגדיר אותך.

אור: תיעזרי במילון.

המנכ”ל: אתה מחרחר מריבות, שקרן, נוכל, אין לי מילים מספיק קשות לומר עלייך. אתה השפל שבשפל.

אור: ( טופח על שכם עצמו ) תודה, עבדתי קשה כדי להגיע למוניטין הזה, מה עדיף שיגידו “הוא בסדר”.

המנכ”ל: אני לא קונה ת’חיוך שלך.

אור: אני לא מוכר.

119

המנכ”ל: אתה בחור מאוד רציני, חבל שלא רואים את זה עליך.

אור: אתה רציני??

המנכ”ל: אתה לא מספיק כריזמתי.

אור: אבל אני שיגעון במיטה.

המנכ”ל: אני לא מאמינה לך.

אור: אני לא מאמין בך, מה זה בכלל בוס, מה זאת עבודת האלילים הזאת?

המנכ”ל ( מתנפח ) של נעליך פרולטריון – אני בטופ.

אור: אני בטופ ולא ראיתי אותך שם.

המנכ”ל: סליחה??

המנכ”ל: סולח לך.

השרה: אתה מבריק היום.

אור: השתנתי נגד הרוח

120

המנכ”ל: כשאני לוחץ על הכפתור אני רוצה שתעשה חצי סיבוב ימינה ואתה עושה חצי סיבוב שמאלה.

אור: אבל אני אדם מוניפולטיבי, חתרן בלתי נלאה…

המנכ”ל: אתה משאיר דברים פתוחים.

אור: כמו בחמסין ההוא שהשארת אשל פתוח במטבח – זה היה נורא.

המנכ”ל: כבר אין בינינו כימיה.

אור: אז אולי פיסיקה?

המנכ”ל: אתה כועס עלי?

אור: אני כועס עלי שהסכמתי לעבוד אצלך.

המנכ”ל: בזה אני לא יכול לעזור לך.

אור: הנה סוף סוף הגענו להסכמה.

המנכ”ל: יש לי עדיין פינה חמה אליך, יש עוד איזה משהו שמציק לך?

אור: לא, אני מרגיש מצוין שיחה אתך זה כמו אקמול, זה מרפא כל מחלה.

המנכ”ל: למה אתה כבר לא מחייך?

121

אור: כי נישבר לי המקל של החיוך.

המנכ”ל: אתה לא קורא את שפת הגוף שלי?

אור: אתה מתכוון לזה? (עושה זיין), לזה (סימן של חניקה) או לזה (סימן של משוגע).

המנכ”ל: הקרחת שלי זה ממך.

אור: אל תגיד, שלא קיבלת ממני משהו

המנכ”ל: אנחנו מנסים להתייעל, לאחד תפקידים, כדי למקסם רווחים.

אור: אז תפתח מלשינון.

המנכ”ל: מלחשים לי שאתה עושה טוסטים במשרד שלי.

אור: לפחות משהו חם לקבל פה.

המנכ”ל: אם יש איזו מישרה מיותרת במחלקה תודיע לי.

אור: אתה מיותר.

המנכ”ל: אתה עושה בלי כוונה מה שאנשים אחרים עושים בכוונה.

אור: אהבתי.

המנכ”ל: אנשים מתייחסים אליך כמו שאתה מתייחס לעצמך.

122

אור: אנשים מתייחסים אלי כמו שאתה מתייחס אלי.

המנכ”ל: אין לך כבוד?

אור: חלילה. אף פעם לא הבנתי איך מגיעים לכבוד הזה. חוסר כבוד אני דווקא מכיר מצוין.

המנכ”ל (בעצב): ת’כבוד הפסדנו בטירונות. ( מצטט ) “המעז מנצח!!”

אור: מי שלא מעיז לא מתיז.

המנכ”ל: עזרתי לך לא פעם בעבר.

אור: והצלחתי למרות זה.

המנכ”ל: בסוף אתה תילמד, איך תינוק לומד ללכת, הוא נופל, מקבל מכה, נופל ומקבל מכות.

אור: אחרי כל כך הרבה מכות לא לוקחים אותו מהרווחה?!

המנכ”ל: ( מתוודה ) הילדה שלי רואה אותי וקוראת לי “אימא”.

אור: גם אני פעם ראשונה שראיתי אותך רציתי לחזור לאימא שלי.

המנכ”ל: ( בטון אבהי ) תדע לך שהבת מסתכלת על האבא, מעריצה אותו, חושבת שהוא הכי חכם בעולם ואז היא רוצה לצאת עם גבר כזה. בסוף היא מביאה הביתה מישהו שדומה לו, את מי הבת שלך תביא הביתה?

אור: אותך.

123

המנכ”ל: אתה בן אדם טוטאלי, אתה רואה הכל שחור לבן. בחיים יש גם אפור

אור: היום שהתבגרתי אני יודע שבחיים יש רק שחור- או לבן.

המנכ”ל: אני ואתה אותו הדבר.

אור: שנינו מס’ 1 אתה מההתחלה ואני מהסוף.

המנכ”ל: אני הרוח הגבית שלך.

אור: באמת קיבלתי דלקת ריאות.

( המנכ”ל יושב ופדיקוריסטית עובדת עם פצירה על כף ידו )

המנכ”ל: על איזה אירוע אתה עובד עכשיו?

אור: על האירוע לב שלך.

המנכ”ל: אתה שם לי מקלות בגלגלים.

אור: מה פתאום, אני רוצה שתתגלגל למטה בשיא המהירות.

המנכ”ל: מאיפה כל התיבת פנדורה הזאת?

אור: כשדוחקים שפן לפינה, הוא נהייה אריה.

המנכ”ל: לפי הדברים שלך אני על הפנים.

124

אור: אל תמעיט בערכך, אני יעשה את זה בשבילך.

המנכ”ל: תתנדב למען הקהילה זה יעשה לך פלאים.

אור: אני כבר עובד בהתנדבות.

המנכ”ל: לעבוד איתי זו זכות

אור: רק בבנק זה מופיע כחובה.

המנכ”ל איך אתה מגיע הביתה?

אור: בקו 11

המנכ”ל : יש מכאן אוטובוס?

אור (מראה עם שתי אצבעות איש הולך) הולך ברגל, זה יותר בריא כלכלית.

המנכ”ל: איפה הטרקטור?

אור: מכרתי אותו כדי לממן את העבודה אצלך.

המנכ”ל: ( צוחק ) אז כשאתה פונה ימינה תאותת.

אור: ( מחזיר לו נייר דמיוני ) המנכ”ל נפלה לך מהכיס הזכייה בלוטו, אה סליחה זו המשכורת החודשית שלך.

125

( המנכ”ל שקוע בגיליונות נייר ענקיים ובהם גרפים ותחשיבים כלכליים )

המנכ”ל: ( בפסקנות ) אתה לא משקיע.

אור: אתה מקבל עבודה בשווי של 4,000 ₪ בחודש. נראה לך שאתם מפסידים עלי?

המנכ”ל: זו עבודה עם שליחות ואתה מדבר איתי על כסף

אור: מי שנותן יחס לעובדים שלו, לא צריך להעלות משכורות – אתה כן.

המנכ”ל: תתחדש חולצה יפה.

אור: זה “בוטיק חבל”.

המנכ”ל: כמה היא עלתה?

אור: 5 דקות פחד.

המנכ”ל: תראה את התלוש… ( מסתכל) משכורת נהדרת.

אור: ההבדל בינינו שאתה מסתכל על הברוטו ואני חי מהנטו.

המנכ”ל: ניסיתי לעלות לך ת’שכר זימנתי את מנהלת בית הספר נלחמתי בשבילך.

אור: באמת ראיתי אותה יוצאת על ארבע….

המנכ”ל: בארץ נותנים לעשירים הרבה כסף, כדי שהוא יחלחל למטה.

אור: כמו המיץ מהשקית של הזבל.

126

 המנכ”ל: רק ככה נצא מהמיתון.

אור: יש לי הרגשה שאתה כבר יצאת.

המנכ”ל: אעלה לך ת’משכורת במאה שח.

אור: לא תודה, זה עושה לי הרגשה טובה שאין ממה להוריד לי.

המנכ”ל: אולי שעות נוספות?

אור: מעדיף לישון. גם ככה יוצא לי שכר סטודנט. כל עוד הבייבי סיטר מרוויחה קצת פחות ממני, אני שקט. אל תדאג אני אמשיך לקרוע ת’תחת, כדי ש”המשרד” יקצור ת’קרדיט, העיקר שיישמר בינינו היחס של 1:10 בשכר. זה חשוב ליציבותי הפסיכולוגית.

המנכ”ל: יש דבר שנקרא פיתוח עובדים., אשלח אותך להשתלמות.

אור: אפשר קורס דרבוקות?

המנכ”ל: מה השאיפות שלך?

אור: לנסוע במרצדס ושאתה תיגש לחלון ותשאל צריך עובדים? ואני אענה “כן, אבל לא אותך”. ומה השאיפות שלך?

127

המנכ”ל: להעיף אותך.

אור: תשאף, אבל אל תיקח לריאות.

המנכ”ל: ידידי זמנך עבר.

אור: אתה ההוכחה שהפה והתחת הם שני צדדים של אותו צינור.

המנכ”ל: אני אחסל אותך.

אור: חבריקו – שר האוצר לא הצליח, אז אתה תצליח?

 

128

יציאה 

לילה: בית חולים, מחלקה אונקולוגית

דן עומד ליד מיטתו של אור

 

אור ( חלש, מזדקף במיטה בקושי רב ): שלום זכר אלפא, מה מצב הממלכה?

דן: מובסת אבל לא מנוצחת, איך אתה מרגיש?

אור ( בצחוק ) כמו שאתה מלמד.

דן ( מושיט יד, אך אור לא מצליח להרים את ידו)

אור: סלח לנו, אנחנו לא במיטבנו, הגוף פתח נגדינו חזית.

דן: ( מנסה לעודד ) כשצלצלו מבית החולים חזרתי בדיוק מ”ספין דייט”.

אור: שתף.

דן: פגשתי כמה בנות ברצף: סיפרתי לה שאני מורה בישראל כי בירדן לא קיבלו אותי בשל קשיי שפה. והן שואלות מי יפרנס? מורה, איך התדרדרת לזה?” הסברתי שהייתי זונה בתל-ברוך ומשם הדרך להוראה היתה קצרה.

אור: על כמה פגישות אתה עומד היום?

129

דן: כ 1200.

אור: אבל מי סופר..

דן: תעשה חשבון: ארבע בשבוע, כפול 4 שבועות בחודש, כפול  12 חודשים כפול 4 שנים.

אור: זוכר בראש 1.

דן: פלוס בנות שהתחלתי איתן, בכספומטים, בקניון וברמזורים.

אור: לא מכיר את הנוהל.

דן: ( מסביר ) רואה אובייקט מאתגר. יוצא מהאוטו ברמזור, רץ לרכב שלה, מסמן לה לפתוח חלון ומנסה לקחת ממנה טלפון.

אור: דומה לנוהל תפיסת מבוקש. נו אז איך היתה הפגישה העיוורת?

דן: עיוורת, פסחת ואילמת.

אור: אצלי – רצית באת ולקחת.

דן: היום זה אחרת. יש אתרי הכרויות באינטרנט. לא היה לי יום ללא פגישה עיוורת.

אור: מסע כומתה.

דן: למה? יושב בבית קפה ומדבר על הדבר שהכי מעניין אותי בעולם –  אני עצמי.

אור: חוסך פסיכולוג.

130

דן: לפעמים יש לי כמה פגישות עיוורות ביום. הייתי יוצא, חוזר בסביבות עשר, מקבל טלפון ויוצא שוב.

אור: צריך להקים חמל ולהעסיק קמב”ץ שירכז לך את הנתונים.

דן: נפגשתי באשדוד, עומר, עין המפרץ, לפעמים בערב אחד.

אור: “דן טורס” – דון ג’ואן סובב עולם.

דן: הגעתי עד עין המפץ יצאה, הסתכלה עלי אמרה “לא” ועלתה חזרה הביתה.

אור: ילך לך כי אתה יפה.

דן: אני מכוער.

אור: כל מכוער הופך ליפה וכל יפה למכוער, זה חוק טבע.

דן: הערב נפגשתי עם בחורה גבוהה ורזה בעלת פנים מאורכות. ישבנו בבית קפה היא לגמה מילק שייק ואני שתיתי כהרגלי נס קפה.

אור: איזו טעות.

דן: פטאלית. המלצר הביא לי מים, שקית  נס קפה וסוכר. היה לו רושם שאני עובד אצלו, קיוויתי שייתן לי טיפ בסוף.

אור: והדייט, נצפו התפתחויות בגזרתה?

131

דן: החמאתי לה שיכלה להיות דוגמנית של מסכות אב”ך.

אור: נו…

דן: לא קיבלתי הזמנה לעלות.

אור: ציון ניכשל.

דן: אמרה שאני חכם מידי בשבילה.

אור: שתתקשר אלי, אני אפריח את התזה שלה.

דן: מחפש אישה משולבת – גם יפה וגם חכמה.

אור: זה נשק לא קונבנציונאלי. יופיה יהיה שמור לה לרעתך.

דן: ואיפה אשתך בימים טרופים אילה?

אור: שייכת לעבר – טלוויזיה בשחור לבן.

דן: מה מעשיה?

אור: בודקת מילות.

דן: ( עושה תנועה של אוננות )

132

אור: אם אשתך לא לידך תן לידך להיות אשתך.

דן: יודעת שאושפזת?

אור: התקשרה להתוודות “לא הגעתי כי בא זה שמזיין אותי באופן קבוע, תגיד זה אומר שאני מפגרת?”

דן ואור: ( ביחד) לא, שאת מזדיינת ( צוחקים ).

דן: ככה אני אוהב אותך – עם חיוך על הפנים.

אור: יצאתי לפנסיה

דן: ובית הספר עוד עומד?

( אור מתמלא חיים. קם בניתור מהמיטה, פושט את חלוק החולים, עולה על ג’ינס אופנתי וז’קט עם נצנצים, שם ברלאנטין בשיער, מושך שיערו לאחור מול המראה וזוקף את צווארון החולצה. פוסע כאלביס. )

דן: חולצה יפה.

אור: זה הקולב.

133

דן: ( בנזיפה ) לא מתאים לך להיות כאן, אתה עושה לנו תרגילים?

אור: בבדיקה שגרתית. הרופא אמר לי שהמצב לא טוב. הלב פצוע, מצולק. הגוף זוכר את כל הפציעות ועברתי כמה פציעות. הגוף משלם מחיר על כל פציעה. באמצע הרופא עוצר ומוריד אותי מההליכון. זה עוד לא קרה לי. בקצב הזה אני עוד אלך הביתה עם הליכון.

דן: סיימתי את המחזה, השארת לי מוקש רציני, לקח לי זמן לפרק אותו.

אור: 9 ירחי לידה.

דן: אבל הלידה היתה קלה

אור: ילדת בדיוק ב 9 באב.

דן: זה סמלי כי העלילה עוסקת באבות ובנים, זה גורם לך להיות אדם מאמין.

אור: חג שמח

דן: מועדים לשמחה

אור: (צוחק) מוקש נעל של הוורמכט, כשאתה שומע את הקליק זה מאוחר מידי.

דן: אלסטי ורווי דמעות ודם.

134

אור הבעיה שמתחתיך יש בור מלא פצצות, אם אתה קם המוקש מתפוצץ, הבור מתלקח וכולנו עולים באוויר. אתה חייב להמשיך לשכב על המוקש.

דן: אפשר לשים משקולת במקום החייל ולהציל אותו.

אור: אי אפשר הקפיץ כבר דרוך.

דן: אז מה עושים?

אור: מפנים את הכוח, ושני נציגים יושבים לידו, מבטיחים לו שהעזרה בדרך ונותנים לו למות. אין ברירה משקל גופו מונע מהאסון להתממש.

דן: אני חייב להוציא את המחזה, אני מרגיש את זה בגוף. כמו איווי לאישה.

אור: לכן הפקדתי בידיך את הצוואה הרוחנית שלי.

דן: שאגת האריה.

אור: שירת הברבור. מצעד “הקלישאה, הקיטש והאיוולת”, הועבר אליכם בשידור מת מקריית שאול.

135

דן: באמצעות קברן.

אור: ( בכאב ) מי יימלל קבורות ישראל.

דן: כמו אבא שלך – בן 80 לגבורות בן 81 לקבורות.

אור: איך הוא כותב שם – זכר אבי עטוף כפרוסות לחם ליום העבודה, כקוסם הוציא מידיו עבודה.

דן: ( מתקן ) הוציא מידיו אהבה.

אור: ( מהורהר ) הלוואי. אבי ניהל את “כדורי” ויצא לי להסתכל בתעודות של רבין ויגאל אלון. אצל רבין הכל מעולה מלמטה עד למטה, איך אמר אבא “כמו רבין לא היה ולא יהיה”. + הערה: “התלמיד יצחק השתתף במשחק כדור רגל נגד האנגלים והבקיע שער בראש”.

דן: ( מצטט ) “אין ספק שזהו תלמיד עם ראש”.

אור: לעומתו התעודה של יגאל אלון היתה מאוד בינונית וזה הפליא אותי. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו “איך אתה מסביר את הפער בין התעודה להישגים שלך”? הוא התבונן אלי וצחק “חוואג’ה כשתגדל תבין”. היתה לו חוכמה של איכר. משהו שאפשר למשש אותו. ובאמת היום אני יכול להבין.

136

( אור שהלך לבדו לצד השני של החדר זקוק כעת לעזרה כדי לחזור למיטתו. ניסמך על דן והולך בקושי, נשכב חזרה במיטה ונאנק מכאב. התאורה מתעמעמת, עשן, מנגינת אשכבה ברקע, רעש של מפוח ומוניטור ):

אור: לא נכה צה”ל – אפסניה מתכלית, הזדכו עלי כציוד בלאי. יחידת קומנדו היא יצור חשאי מגיעה והולכת ולא משאירה סימן. הסימן הוטבע בנו הלוחמים. המחלה קיננה בבשר, התבשלה.   ( מגיש לדן את ידו ) מריחים מהעור את בורות הביוב.

דן: ( בנזיפה ) לא שאלתם שאלות?

אור: ( מתרעם ) היי, שם זה לא החוג לפילוסופיה…הסרטן שלי, תינוקי  – “אל ניניו” יונק ממני את כל הכוח. בלילה קם אליו, שומע אותו גדל. מעקר בי כל חלקה טובה, עוקף מערכות, חשאי. נוצר בדמותי – אלים ויסודי, דבק במשימת החיסול.

דן: אולי תעשו לובי בכנסת?

אור: לפני ח”כים שמגדלים ילדים ליצוא – חקלאים גאים.

דן: ואם היו מבקשים שתעשה זאת שוב?

137

אור: הייתי קופץ ראש לתוך הבוצה הרעילה ומקנח בכוס מים כבדים.

דן: “עוד ניפגש?”

אור: בוודאי ! באקליפטוסים בשעת השין – 13.

דן: טוב למות בעד ארצנו.

אור: טוב למות! – ארצנו בעד.

( רותם נכנסת ודן יוצא. אור מזדקף בכוחותיו האחרונים במיטה ונושק לה )

 אור: מה קרה סוכרייה?

רותם: לא יודעת איזה שיר לבחור לקבוצה.

אור: ( מתרווח ) בואי נישמע, מאסטרו בבקשה.

רותם: קייטנת חלומות בהקיץ זו הקייטנה, רוקדים ושרים ללא הפסקה. אז קיראו איתנו בקול גדול כדורגל דולפינים במקום הראשון.

אור: תשמיעי עוד

רותם: קייטנת חלומות בהקיץ, נעים לך להציץ. כל ילד וילדה אצלנו חידה, כי בחלום ובדמיון נפרח אז בואו לחגיגה ונאכל הרבה עוגה

138

אור: ( מרקד ) הפצפאצים הם קבוצה. ככה, ככה ( מנופף עם הידיים ). ומתוכם יצא מורל ככה ככה ככה.

( אור ורותם: חבוקים, שרים יחד בהתלהבות הולכת וגוברת )

רותם: מי אנחנו?

אור: מי אנחנו?

אור: ומה אנחנו?

רותם: ומה אנחנו?

אור: אלופים?

רותם: לא

אור: דולפינים?

רותם: לא

אור: ברבורים?

רותם: (צועקת ) כן !

139

אור: הברבורים שוחים באגם הגדול

רותם: הברבורים שוחים באגם הגדול

אור: כל החיות האחרות מפחדות

רותם: כל החיות האחרות מפחדות

אור: כי הברבורים במקום הראשון

רותם ואור: ( מניפים ידיים למעלה ) יווווו ( ומתחבקים ).

140
This free e-book is brought to you by
Ourboox.com

Ourboox is the world's simplest platform for creating and sharing amazing ebooks.

You too can become one of our 75,000 authors.

Join us now and start creating your own books right away.

Create your own free book

COMMENTS 0

Leave a Reply