אהבה בארץ זרה/מירב ביזאוי

פרק 1

עיניי מקובעות על מסוע המזוודות הנע באיטיות, בעודי ממתינה למזוודה האדומה שלי. אני מביטה בשעון בחוסר סבלנות וחושבת על חברתי שרון שממתינה לי בטרמינל. שרון עזבה את הארץ לפני חמש שנים, מאז הקשר בינינו הצטמצם לשיחות טלפון פעם בכמה חודשים. התגעגעתי לחברת הילדות שלי, ‘קליאופטרה’. את השם הזה הצמדתי לה מאחר ששערה זוהר ורך כמו משי, שחור, חלק ותמיד באורך הכתפיים. עיניה שחורות משחור ושפתיה משורטטות כאילו צוירו ביד אומן.
המזוודה שלי מגיעה, ובעודי שולפת אותה במהירות מהמסוע מחשבותיי נודדות אל ההורים שלי. לרגע נוחתת עליי תחושה שאולי טעיתי כשהסכמתי איתם שהדרך הטובה ביותר בשבילי להתרחק מיניב היא לצאת מהארץ. אני בת עשרים ותשע ולא נראה לי שהייתי צריכה לתת לאחרים להחליט בשבילי. במחשבה שנייה – מה מחכה לי בארץ? יניב לא עשה לי את החיים קלים, הוא לא שחרר אותי, וגם לי היה קשה להשתחרר ממנו. היום אני חופשייה כציפור ויכולה לעשות כל מה שעולה על רוחי.
אני יוצאת אל הטרמינל והשלט הגדול Welcome to Miami, Florida”” הוא הדבר הראשון שאני רואה. אנשים לבושים יפה עומדים נרגשים ומחכים ליקיריהם. אני שמחה שלפני הנחיתה החלפתי בגדים. במקום מכנסי טריקו שחורים וחולצת הטריקו הלבנה שלבשתי, החלפתי למכנסי ג’ינס משופשפים ולחולצה שחורה זרוקה שנשמטת מעל כתף אחת. החלפתי את נעלי הספורט בסנדלי פלטפורמה עם רצועות שחורות התואמות לצבע החולצה. התאפרתי בקלילות והדגשתי את עיניי הכחולות בעיפרון וברימל בצבע כחול. פיזרתי את שערי הארוך וסידרתי את הפוני הבלונדיני עטור פסי השמש לצד, בדיוק כפי שאני אוהבת.

“שרון,” אני מתקדמת בהתרגשות לעברה, ואנחנו מתחבקות למשך דקות ספורות.
התחלנו לתכנן את הביקור שלי כבר בחודש שעבר וכל כך חיכינו למפגש הזה. אני מביטה בה והיא לא השתנתה כלל, עתה היא בת שלושים ואחת, ויפה כמו תמיד.
“בואי נצא מכאן מהר לפני שהאמריקאים יתחרטו שנתנו לך להיכנס.” היא משתחררת מהחיבוק שלי, וכורכת את זרועה סביב מותניי.
“את בטח רעבה.”
האוכל במטוס היה נורא. טוב שהצלחתי לדחוק לתיק האישי שלי חטיפים וסנדוויץ’ שאימי הכריחה אותי לקחת.
“רעבה מאוד, חשבתי לאכול את פקיד ההגירה אבל כל כך רציתי לראות אותך אז ויתרתי לו.”
אנחנו יוצאות אל החניון של השדה וגל חום עצום מקבל את פניי, הלחות נדבקת אל עורי ושמחה עולה בי כאשר שרון נכנסת אל שברולט לבנה הקרובה ליציאה של הטרמינל. המכונית מרווחת ונראית חדשה מבפנים. אם אשאר פה אצטרך לדאוג לי למכונית, הדבר האחרון שארצה הוא להיות תלויה באחרים.
אני נכנסת אחריה, פותחת את החלון ומדליקה סיגריה.
“איך הייתה הטיסה?” שרון מתעניינת בעודה מתרכזת בנהיגה.
“מעולה, ישנתי רוב הטיסה למרות ההתרגשות הגדולה.” אני נזכרת בדיילת שהעירה אותי משנתי כדי שאמלא את הטפסים להגירה, לשמחתי האנגלית שלי טובה מספיק ולא נזקקתי לעזרה כמו ישראלים אחרים שהיו במטוס.

“אני שמחה בשבילך, אף פעם לא הצלחתי לישון בטיסות האלה, זאת טיסה כל כך ארוכה שהיא יכולה להיות סיוט לפעמים.”
“חיכית לי זמן רב בטרמינל?” אני אוספת את שערי לקוקו מרושל, וצווארי הארוך נחשף אל הלחות.
“האמת היא שהגעתי חצי שעה לפני שיצאת. איך את מרגישה, את בסדר?” היא מפנה אליי את מבטה לרגע ובעיניה אני מבחינה ברחמים. אני לא מעוניינת ברחמים שלה, עברה כבר חצי שנה מאז יניב ואני נפרדנו, אני עדיין לא בטוחה שהמעבר לארה”ב הוא הפתרון הנכון, אבל אני לא רוצה שירחמו עליי.
“הכול בסדר, שרון, את לא צריכה לדאוג לי.” אני מסיטה את מבטי אל החלון ומדליקה עוד סיגריה.
“את יודעת שפה הוא לעולם לא ימצא אותך, נכון?”
“אני יודעת.” קולי נשמע בקושי. לרגע פניו של יניב עולות אל מול עיניי. שערו הקוצני השחור מסודר כמו חיילים, עיניו שחורות וצבע עורו כהה. הוא נמוך יחסית לגבר, מטר שבעים ושלוש, רזה וצנום. אני מנענעת את ראשי כדי להסיר את תמונתו ממחשבותיי.
שרון מביטה בי. “מה קורה, קסם? את בסדר?”
“כן, עכשיו אני יותר מבסדר, חיי מתחילים עכשיו.” התחלה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, מסתבר שהוריי לא טעו.
הנסיעה אורכת כארבעים דקות, לכל אורך הדרך עצי הדקל מלווים אותנו ובריכות מים צצות מעבר לכביש פה ושם. אנחנו עוברות על פני אי שנמצא לשמאלנו ושרון מספרת לי שבאי הזה גרים שחקנים הוליוודיים. אולי אם הייתי ממשיכה ללמוד משחק הייתי גרה כאן. אני משעשעת את עצמי עם המחשבה המתוקה הזאת.
שרון עוצרת את רכבה מול מסעדה שנקראת ‘על האש זה מה יש’. השם מצחיק אותי. ריח השווארמה מלווה אותנו אל תוך המסעדה ורעש עולה מבטני. “ממש כמו בבית,” אני אומרת בהתלהבות.

אני בוחנת את המסעדה שנראית כמסעדת פועלים, בה שולחנות וכיסאות מעץ פשוט, ועל הקירות תלויות תמונות של זמרים ישראלים שביקרו פה.
אני מעבירה את מבטי על הסועדים, ומרגישה כאילו אני עדיין בארץ. תווי הפנים הישראליים המוכרים והעברית שנשמעת מכל עבר לוכדים את תשומת ליבי. לא, אני עוד לא מתגעגעת לארץ. השאיפה שלי היא לחוות את פלורידה, את החיים פה, את המנטאליות, מי יודע, אולי אפילו לא אשתמש בכרטיס חזור שיש לי לעוד חצי שנה.
אנחנו ניגשות לדלפק, מזמינות שתי מנות שווארמה ולוקחות סלטים. שפע הסלטים המוצע פה מגרה, ויכול להשביע אותי עוד הרבה לפני שהשווארמה תגיע. אנחנו ניגשות לשבת, וכעבור כמה דקות מלצרית ישראלית מביאה לנו את האוכל והשתייה.
“אז איך בעבודה?” אני מתעניינת.
“הכול נהדר, אמרתי לך כבר, כשתחליטי שאת רוצה להתחיל לעבוד אוכל בקלות לסדר לך עבודה, זאת חברת הובלות, ואנחנו תמיד מחפשים אנשי טלמרקטינג.”
“מה עם אורן, יש התפתחויות חדשות?”
“עדיין מנסה למשוך את תשומת ליבו בכל הזדמנות,” היא נאנחת, “הוא משחק אותה קשה להשגה אבל את מכירה אותי, לא אנוח עד שאשיג אותו.” אנחנו מרימות את כוסות הקולה שלנו לחיים. שרון תמיד השיגה את הבחורים שרצתה, וכשהיא יוצאת בהצהרות, היא מתכוונת לכל מילה.
“אני מתה שתפגשי את החברים שלי, אנחנו מבלים הרבה יחד, לפעמים אחרי העבודה אנחנו נפגשים בבית קפה או יוצאים לבר או למועדון, אז כדאי שתתכונני, גברת, חיי הלילה הסוערים בפתח.” היא צוחקת. “ומה איתך, קסם, מה התוכניות שלך?
אני מנסה לסיים את הביס הגדול שלקחתי כדי לענות לה. “הגעתי כדי לפתוח דף חדש וחלק בחיי, שבו אוכל לרשום את כל החוויות החדשות שאחווה. לסמן ‘וי’ על חלומות שאני רוצה להגשים. אני לא יודעת מה באמת יקרה, אבל מה שאני כן יודעת זה שאזרום ואניח לדברים טובים לקרות.”
אני בקושי מסיימת חצי מהמנה שהזמנתי, לוקחת איתי את השתייה ואנחנו יוצאות אל המכונית. בדרך לביתה של שרון היא מראה לי את הקניון הקרוב לביתה, “זה קניון ‘האוונטורה’, מקום מושלם, כל מותג שתחפשי תמצאי שם, כולל ‘ויקטוריה סיקרטס’, החנות האהובה עליי.” לא נראה לי שאצטרך להרשים מישהו עם סט של תחתונים וחזייה סקסיים בקרוב.
אנחנו נכנסות לקומפלקס שבו מתגוררת שרון, בניין רב קומות יוקרתי, ונראה כאילו נכנסנו למלון חמישה כוכבים. עצי דקל וצמחייה ירוקה פזורים בכל עבר. בריכה ענקית שוכנת לצידו.
“פה את גרה”? אני פוערת את פי.
“כן, פה, חכי עוד לא ראית כלום.” היא צוחקת.
“נשאר עוד מה לראות? זה נראה כמו גן עדן עלי אדמות.”