אחי אחריות זה הכי של”ח

פתיח

היא ממש שמחה על הבית החדש שהם מצאו.
בפעם הראשונה בחייה, היא באמת הרגישה בבית,מן תחושה של חמימות וביתיות שררו כבר בפתח,ורצון עז להיכנס תקף אותה בן רגע .
היא פירקה את המזוודות בהתלהבות,ובאושר,
מסתכלת על הווילונות החדשים והבהירים,הנעים ברוח השלווה.
“כמה נפלא! חדר לבד, סוף סוף!”
ביה”ס צריך להתחיל בקרוב-יבואו חברים,יהיו מסיבות,
בדיוק כמו שהיא תמיד דמיינה את החיים שלה.
ביום הראשון של ביה”ס, הכול עבר לה חלק,היא הכירה חברים חדשים, ואפילו מצאה לעצמה חבר!
היא חשבה:
“אני רוצה להיות מקובלת ואני הולכת להיות כזו,מצאתי לעצמי את החבר הכי מושלם,והכי חתיך שיש, שהוא בנוסף לכל כוכב נבחרת הכדורגל!”
בבית הספר הזה אתה צריך כוח,
ולצאת עם הבחור הזה,לפי דעתה יעניק לה כח ועוצמה,
ויהפוך אותה לילדה מקובלת בחברה.
אך הייתה רק בעיה אחת-ההורים שלה לא הסכימו שהיא תצא עם בנים, לטענתם היא צעירה מכדי לצאת עם בחורים.
היא עוד לא מוכנה לזה,מכל הבחינות ומכל המובנים !
“אז אני לא אומר להם את כל האמת,אני יחסיר כמה וכמה פרטים, הם לא צריכים לדעת , הם לא יבחינו בהבדל,
מה יש לי להפסיד?”
באותו לילה בו תכננה לצאת עם זוהר,החבר שלה .
היא ביקשה מהוריה להישאר עם חברים.
ההורים שלה עשו פרצוף,וקצת התקשו להסכים,אבל בסופו של דבר- הסכימו.
היא התכוננה בהתרגשות למאורע הגדול,התלבשה יפה,התאפרה,ואפילו התבשמה בבושם היקר של אמא.
אבל אז,דק’ ספורות לפני היציאה, התחילו לעלות רגשות אשם.
אבל מה רע בארוחה,מסיבה נחמדה ונסיעה לאור ירח?!
ובכן, הארוחה היתה מעולה,והמסיבה הייתה פצצתית, אבל הנסיעה תצטרך לחכות,לצערי בנק’ זו הוא כבר היה חצי שיכור.
זוהר נישק אותה ואמר שהוא בסדר גמור, כמובן רק כדי להרגיע אותה. לפתע,החדר התמלא בעשן והוא לקח שאיפה מהג`וינט.
היא לא יכלה להאמין שהוא מעשן דברים כאלה…
הוא ?! החבר המושלם ?! לא הגיוני..
עכשיו הוא היה מוכן לנסיעה, אבל רק אחרי עוד כמה שאיפות מהג’וייט,
סיבוב אחרון .
הם קפצו למכונית, מבלי לחשוב,אפילו לא לרגע קט,שהוא שיכור מכדי לנהוג.
כשהם הגיעו לשם סוף סוף, הוא ניסה לעשות מהלך (ובמהלך, אני לא מתכוונת לכדורגל).
“אולי בעצם ההורים שלי צדקו, אולי אני באמת צעירה מכדי לצאת עם בחורים ?..אלוהים, איך יכולתי להיות כל כך דפוקה?”
היא ביקשה ממנו להחזיר אותה,לקחת אותה הביתה,והוא נכנס למכונית והניע.
תוך שניות הם עברו את המהירות המותרת.
“זוהר,תאט בבקשה!”
זוהר נהג כל כך מהר,וכל כך מסוכן !
תוך כדי הנהיגה המטורפת שלו, היא הבינה שחייה בסכנה.
היא התחננה בפניו שיאט,אבל בכל פעם שביקשה,הוא רק הגביר מהירות.
“רק תוריד אותי בבית! בבקשה!!”
ואז, לפתע..היא ראתה אור בוהק ולבן.
“אלוהים, תעזור לנו! אנחנו הולכים להתרסק!”
פתאום הכול הפך שחור.
היא הרגישה מישהו מוציא אותה מהתנוחה המוזרה והלא נוחה,
שהיא ישבה בה.
ושמעה בליל קולות
“שמישהו יתקשר לאמבולנס!” “הילדה הזאת בחיים!”
רק כמה מילים,כמה מילים ספורות .
היא ידעה שהיו מעורבות שתי מכוניות בתאונה.
היא החלה לתהות,האם זוהר בסדר,ומה עלה בגורלם של הקורבנות במכונית השניה,האם הם עדיין בחיים?
היא התעוררה בבית החולים לפרצופים עצובים,פרצופים שקטים,
שבשתיקתם רואים את הרצון לזעוק לעזרה .
“היית בתאונה, וזה לא נראה טוב,זה לא נראה טוב בכלל”
הצלילים הדהדו בראשה,בזמן שהם אמרו לה בעדינות שהוא מת.
“עשינו כל מה שיכולנו,אנחנו מצטערים,אבל זה מתחיל להראות כאילו נאבד גם אותך“.
“אבל מה עם האנשים במכונית השנייה?” היא קראה,בקול חלש ותשוש .
“אנחנו מצטערים, אבל גם הם אינם“.
היא התפללה :
“אלוהים,סלח לי על כל מה שעשיתי,על הקורבנות שהם אינם בגללי,רק רציתי לילה אחד של כיף,זה הכל!”
היא פנתה לאחות:
“אמרי למשפחות של האנשים במכונית השנייה שאני מצטערת,
ושהייתי עושה הכול כדי להחזיר להם את האובדן שלהם.”
“אה ועוד משהו”
קראה הנערה שוב..
“כן ביתי?” ענתה האחות,מחזיקה את עצמה מלפרוץ בבכי .
“אמרי להורים שלי שאני מצטערת ששיקרתי.”
האחות רק עמדה שם,מולה,מביטה בעיניה הבהירות,והרטובות,ולא הגיבה לדברי הילדה,לא הסכימה לבקשתה של הילדה.
היא רק לקחה את ידיה עם דמעות בעיניה.
ואחרי כמה דקות,היא מתה.
איש אחד בא אל האחות ושאל אותה:
“למה לא הסכמת לבקשתה האחרונה של הילדה המסכנה?”
היא הסתכלה אליו,בעיניים עצובות,ובשלב זה כבר לא יכלה להחזיק את הדמעות,פרצה בבכי,ותוך כדי אמרה בקול חסר כוחות :
“בגלל שהאנשים במכונית השנייה… הם היו ההורים שלה

כיצד קבלת אחריות שלי משפיעה על האחר?

נצחון!

בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח. אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה:

“כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות. למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים. הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?”

הקהל היה המום מהשאלה.

האב המשיך: “אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה, והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד.” לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא:

שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל “אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?” אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.

אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק. הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר “אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים, המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי.”

שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב. לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו. הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו. בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח. בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.

בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט, וכמובן שלא לחבוט בכדור.

כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל החשיבות של הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי. הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.

המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה. שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק.

המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק “שי, רוץ לבסיס הראשון!” שי מעולם לא רץ רחוק כ”כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.

כולם צעקו “רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!”

שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש, לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית. שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות.

כולם צעקו “שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!”

שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי. הילד צץ “רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!” כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו “שי, רוץ לבסיס הבית!” שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה.

באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו.

שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף. הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח. כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!

איך אתה מיישם את המושג אחריות בחיים האישיים שלך??

הסוף