לסבול אותם

                                            פרק 1

                                     האנשים השבורים

הלכתי ברחוב, ראיתי יונה.

יונה זזה מוזר, כלומר כשהיא הולכת היא תמיד מזיזה את הראש לאחור ולקדימה.

למה אני שמה לב לזה? למה לא יכולתי להקשיב לחברה שלי כשהיא היא סיפרה לי על הקניות שלה מזארה? באמת שפשוט לא הצלחתי להתעניין בזה.

הלכתי ברחוב, ראיתי מכונית.

לכל בן אדם שבמכונית הזאת יש סיפור חיים שונה, האם יכול להיות שם מישהו שחושב או מרגיש כמוני? כי אני כל כך רוצה הזדהות.

אם הייתי יכולה להיות שונה לא הייתי לוקחת את ההזדמנות.

‘את מיוחדת כל כך’ אמי תמיד נוהגת להגיד, אני לא מאמינה לה, אני יודעת שאי שם איפה שהוא יש אותי.

אני קצת לא אומרת את זה נכון, לא הייתי רוצה לפגוש את הילד שמרגיש

כמוני, לא באמת מעניין אותי הקטע ‘חברים’. מעניין אותי ללמוד ולהביא שם טוב למשפחה.

אני יודעת שחברות שלי צריכות אותי גם אם אני לא זקוקה להן.

הן נחמדות, אבל כשאמרתי להן שאי עוברת בית ספר, הן כולם הגיבו בבכי.

אם להגיד את האמת כן הייתי עצובה, לא בכיתי.

אבל בל אמרה לי שהיא תשמור איתי על קשר,

“נו ליז אל תלכייי” בכתה לי בל “נו תשארי אנחנו לא נשרוד בלעדייךך” המשיכה רייצ’ל