מנדל גדנסקי – מאת: מריה קונופניצקה [פורסם ב 1890], תרגום: שאול יגודז’ינסקי.

פולין לא היתה עצמאית 123 שנה,

עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

קטרינה שלטה מרוסיה ביד רמה ואת מלך פולין,

מאהבה שיכנה בארמון לידה

“כאן תוכל לכתוב שירים”, אמרה.

הצאר היה מארגן פוגרומצ’יקים

– הסיט את האש ממעשי הביזה שלו

כלפי היהודים.

סיפור זה היה חובה לבגרות,

זה מה שהכרתי

לכן – כשראיתי את החיילים היהודיים

ביומן בקולנוע

התחלתי לבכות

ונולדתי כציוני.

מאתמול אי שקט שורר בסמטה. מנדל הזקן מתפלא וממלא יותר פעמים מתמיד את מקטרתו בהסתכלו בחלון .את האנשים אלה, הוא עוד לא ראה כאן – לאן הם הולכים? למה נעצרים לדבר עם הפועלים הממהרים לעבודה? מעין צצו הצעירים המסמורטטים האלו? למה מציצים לכניסות הבתים? ומאיין יש להם כסף, שנכנסים בחמישיות למסבאה?

מנדלה הזקן סובב את ראשו, במוצצו מקטרת קצרה, המסובבת מעץ דובדבן. הוא מכיר את הסמטה השקטה הזאת כל כך טוב. את הקולות, התנועה, קצב החיים והפעימות שלה. מאיזו פינה תראה זריחת השמש קודם, ביום בהיר, כמה ילדים יעברו כאן בדרכם לגן או לבית הספר, כמה בחורות קמלות, במטפחות כהות תעבורנה לעבודה במפעל הסיגרים. כמה נשים תעצורנה עם הסלים על המדרכה השחוקה, כדי להחליף רשמים על יוקר ביצים, בשר וחמאה. כמה בעלי מלכה שכירים יעברו באמצע הדרך בהליכה כבדה עם צרור תחת בית שחיים ובידיהם חבלים, גרזנים ומסורים ..הוא אולי אפילו יודע כמה פשושים מקננים תחת גג המפעל הבירה ועל ענפיו של העץ שלידו. עץ צפצפה, שאין לו כבר כוח לחיות ולא חשק למות ועומד כך שחור, בחציו יבש ורק באביב מוציא מעט עלווה ירוקה.

הוא יכול גם בלי להסתכל בחלון, רק משמיעה, להבחין מתי פבל השומר מטאטא בחוץ, במטאטא זרדים החדש, או בישן. ואיך לא ידע כל זה, כשהוא מנדל גדנסקי, גר ועובד בדירת קרקע זו, שכולה חדר אחד, כבר עשרים ושבע שנה.

ומתחת החלון זהו בית המלאכה שלו, פה הוא עובד כבר רבע מאה בכריכת ספרים. מנדל עומד לבוש סינר עור, בזמן שהוא, ביד תשושה ורועדת מסובב את בורג ההידוק. הוא מביט תחת הגבות הנפולות לרחוב, שלמרות היותו בעיר בירה, בשבילו זה עולם ניפרד, בו הוא ידע את סודותיו הקטנים. יודע מתי מתגבר השיעול של עובד הארכיון הזקן, אשר מביא לו לכריכיה ניירות מעופשים, יודע את ריחה של המשחה המבוסמת, בה משתמש המתמחה למשפטים הקטן. הוא תופר ומדביק לו ביחד מסמכים משפטיים, יודע מתי תבוא יואשיה אשת היועץ בדרישה, שיחבר לה מלאך לברכה שנפתחת ומתגלה צעיר עם זר פרחים. יודע גם מתי סטודנט מעליית גג לא אכל צהריים, הוא ידע הכל, כל שאפשר לראות מימין ומשמאל בעין חדה ומה שאפשר לשמוע משמאל ומימין, ועל מה אפשר לחשוב בזמן שעות ארוכות של עבודה. מכיר את כולם וכולם מכירים אותו. זר כמעט לא ביקר כאן וכל השאר היו בני בית.

השען הזקן והקרח צועק לו מחלון הפתוח ממול: יום טוב ושואל “מה עם ביסמרק”. עושה החבלים המיובש קושר חבל לידית דלתו ומסובב ומתנשף. בפרוזדור המעורפל והארוך..

הסטודנט הרזה מעליית הגג, עם רגליים כמו חוגה, מכניס את ראשו בערב עם בקשה “את מנורת הנפט אבקש יש לי עוד משהו לכתוב, תכף אחזיר”. בעלת הדוכן תגיש לו מדי פעם צנון תמורת שאריות נייר, בניה בונים עפיפונים. בן של בעל הבית, יושב אצלו שעות ומחכה לשאריות, לעשיית חיילים מקרטון. כל זה יוצר אווירה של אדיבות, בה הזקן מרגיש טוב. למרות היותו בן שישים ושבע יש בו כוח עבודה. שקט ורצינות מצטיירים על פניו הקמלים, מקשיי החיים. שערו מתמלא שיבה וזקנו הארוך שיבה לגמרי. חזה שקוע תחת חולצה עבה עם ביטנה, לעתים קרובות מתקשה לנשום וגב מעוקל, שמסרב משום מה להתיישר, אבל לא לדאוג, כל עוד רגליו ועיניו יספיקו ועוד ביד יש עוד כוח – יעבוד. כשהמחנק עוצר את הנשימה, וכאב תוקף את גבו המעוקל, הזקן ממלא את מקטרתו בטבק, מתוך שקית עור  הקשורה בחוט ובזמן העישון נח לרגע. הטבק, שהוא צורך, לא מה משובחים, אבל נותן עשן כחלחל יפה וטעים למנדל. לעשן הכחלחל יש עוד תכונה מיוחדת, שרואים בו דברים מרוחקים וכאלה שעברו מזמן.

הוא רואה את אשתו ריסיה, שהיה לו טוב איתה בעולם הזה במשך שלושים שנה, בניו אשר התפזרו בעולם כמו עלים המתעופפים ברוח  סערה, בחיפושם אחר פת לחם לילדיהם וילדי הבנים, וכל מיני  שמחות, עצבות ודאגות: אך הרבה לראות בעשן את ביתו הצעירה לייה, שהתחתנה צעירה ונפטרה צעירה ונותר לו ממנה רק נכד אחד. כשמנדל מדליק את מקטרתו, מירמור יוצא מפיו. לפי כמות העשן המביא לו תמונות ישנות כאלה, שלא יחזרו יותר, המירמור מתגבר וזה ניגמר באנחה כבדה. לנשמה האנושית של היהודי הזקן, יש גם עצבות משלה וגעגועים אותם הוא מרחיק בעבודתו.

בינתיים שכנה מביאה ביד אחת מרק עוף, שטבולים בו חתיכות לחמנייה וביד השנייה צלחת מכוסה עם בשר וירקות. מנדל הזקן מקבל ממנה את הארוחה הצנועה, אך לא אוכל. העמיד את האוכל על תנור ברזל קטן ומחכה. לאחר זמן קצר, הדלת נפתחת ברעש ולחדרו ניכנס תלמיד קטן במעיל ארוך מעל מידותיו, כובע שמוט לאחור וילקוט על הגב. הילד בן עשר אולי, ירש מאימו עיניים ירוקות, ריסים ארוכים ופה קטן. ומסבו: אף נשרי ומצח צר וגבוה. הילד בלי המעיל נראה עוד יותר קטן, כשנשאר בחולצת מדים עם פס רחב.

חיוורונו, השיעול המתמיד וכתפיו השמוטות, גורמים למנדל להיות בדאגה מתמדת. בוחר לו חתיכות בשר ומוסיף לה צלחת.

אחרי הארוחה טופח לו על השכם ומעודד ללכת לשחק עם ילדים בחצר. הילד נענה רק לעתים רחוקות. הוא עייף מהשיעורים, מהמעיל הכבד ומהדרך. הוא גורר רגליים ועיניו הירוקות נשארות מעורפלות גם כשחייך.

לאחר ארוחת הצהריים, הילד מתיישב ליד שולחן האורן, מוציא מילקוטו ספרים ומחברות והזקן חוזר למלאכה. למרות שהילד מסתדר בשקט ורק בחצי קול משנן שיעורים. מרפקיו הרזים מונחים על השולחן והוא משנן בשקט. הזקן עובד בשקט, אך מורגש שמשהו מפריע לכורך הזקן בעבודתו. מביט בילד, למרות שיכול להגיע לדבק, הוא הולך מסביב, כדי לצבוט בלחי, או ללטף את ראשו השחרחר והחלק של נכדו. הילד רגיל לחיבה הזו ולא מפסיק את עיסוקו והזקן על קצה אצבעותיו חוזר למלאכתו. כך נראו חייהם בימי החול.

ביום שישי אחר הצהריים התמונה משתנה: הקטן לומד ליד החלון, בנדנודי שרפרף. על שולחן האורן פורסים מפה, השכנה שמה דג, אטריות וברווז צלוי יפה, שהובא רק הרגע מתנורו של אופה ופמוטים  מפח עם פיתוחים, המוסיפים לחדר חגיגיות.

מנדל הזקן לובש חלוק שחור ומבריק, משופשף במקצת אך עדיין יפה עם חגורה שחורה, כשבהנאה תוחב ידיו מאחוריה. את ראשו עטור השיבה מכסה כיפה גדולה ורעש משמח מוסיפים מגפיו הגבוהים והחדשים.

הילד מתרחץ, מסרק את שערו השחור  והמבריק, כמו פרווה של חולד, על ראשו הקטן והמאורך. מחבר צווארון ומנג’טים נקיים ועומד ישר ורציני עם ידיו מאחוריו, בזמן שהסב מוריד מהמדף ספר תפילות עטוף בטלית.

אחרי רגע, נשמעת על שפתיו שירת התפילה של יהודי זקן: קולו עלה וירד והשמיע קולות של תחינה, אנחות וכמעט בכי. מהשפעת השירה, צמרמורת הרגיש התלמיד, פניו החיוורות הלבינו יותר, עיניו הגדולות הצטמצמו וכוסו בדמעות, בהסתכלו מופנם על הסב. עד שעייף ופיו ניפתח בפיהוק. מזל, הסב סוגר את הסידור, בירך והתחילו את ארוחת השבת.

קרה בקיץ שבנים של המסגר קולודז’יסקי והסנדלר פוצ’יאשקי התאספו תחת החלון הפתוח של הכורך הזקן ובהציצם לחדר המואר באור שבת ,לעגו לתפילה וצחקקו בהנאה טיפשית. ברגע זה עבר כומר זקן, זרק מבט בחלון, ראה את להט התפילה ואת הכאב, בו היהודי פונה לאלוהים והסיר את כובעו.

התמונה הייתה אילמת, אך מובנת כל כך. כשהחבורה התפזרה, כאילו הרוח פיזרה אותם. לא הופרעה יותר השלווה בדירת החדר.

שילשום לא קרא כלום, רק הילד חזר ללא כובע ורדוף כמו ארנב בציד. תחילה לא רצה לדבר, רק אחרי חקירה ארוכה סיפר, שאיזה בן בלייעל צעק לו ז’יד, ז’יד ולכן ברח, איבד את הכובע ולא העז לחזור לחפש אותו. גל של כעס תקף את פניו של מנדל הזקן. התיישר כאילו גדל פתאום, ירק, אחז את כתפו של הילד, דחפו לשולחן ואכלו בשתיקה. אחרי הארוחה לא חזר למלאכה, גם לא הדליק מקטרת, רק התנשף והתהלך בחדר. הילד גם לא הכין שיעוריו, רק עקב אחר הסב במבט נפחד. אף פעם לא ראה אותו כועס כל כך. “תשמע אתה!” פנה בסוף ונעמד לפני הילד. “אני לקחתי אותך, תינוק יתום, לא כדי שטיפש תהיה! וכששלחתי ללמוד בבית הספר וקניתי לך ספרים, זה גם לא בשביל שטיפש תהיה! ואתה אחרי הכול טיפש גדול ואין בך כל חוכמה! אם הייתה בך חוכמה, לא היית מתבייש, בוכה ובורח, כשמישהו צועק לך – ז’יד ואתה בורח וכובע שעלה חמש זלוטי, ששילמתי במזומן  מאבד. טיפש אתה והלימודים והספרים לשווא!”

נשם ודיבר שוב: “נו, מה זה ז’יד? נו, איזה ז’יד אתה?” דיבר בקול מרוכך. “אתה בעיר זו נולדת, אז אתה לא זר, אתה מקומי, אתה שיך ועליך לאהוב ולכבד את העיר, כל עוד אתה חי ביושר. אתה לא צריך להתבייש, שאתה יהודי – ז’יד. כשאתה מתבייש מזה שאתה יהודי, מראה שאתה את עצמך חושב לנאלח ואז איזו תועלת אתה יכול להביא לעיר, בה נולדת ושזכותך לאהוב? נו?”

תפס אוויר, נעמד שוב מול הילד. הפעם הסתכל על פניו המפוחדות ברוך. שם את ידו על ראשו של הילד והדגיש: “להיות יהודי הגון זה דבר יפה! תזכור לך! ועכשיו תלמד, שלא תהיה טיפש וכובע אקנה לך חדש, לא צריך לבכות, זה שטויות!”

הילד נשק את ידו של הסב ופנה לספריו. אך הכורך הזקן היה יותר מזועזע מהעניין, מאשר רצה להראות לילד. זמן ארוך התהלך בלי לסיים עבודה דחופה וירק בפינות, כאילו להוציא את המרירות. לא עיכל את המרירות גם בלילה, למחרת סגר את הרצועות של הילקוט ושילח את נכדו לבית הספר, כשהוא מלוה אותו במבטו המודאג מהחלון. אי השקט ליווה אותו גם בעבודתו יותר מתמיד. בהשפעת ההפרעה מילא את מקטרתו וניגש אל החלון, הסתכל בחשדנות ברחוב. מההפרעה שחש: תנועה, קולות וכל הרחוב, נראו לו, באופן לא רגיל.

אך הילד חזר מאושר מהציון הגבוה וגם מהכובע החדש, שירד לו על העיניים, שקיבל והדאגה נמוגה. והזקן משמחה, שרק שירים בזמן העבודה, כמו בנעוריו, כדי לעודד את הילד ואולי את עצמו.

אחר הצהרים נכנס מתמחה למשפטים, כולו מריח מבשמים. לקחת מסמכים כרוכים. “מה נשמע?” שאל. “הכול טוב, שמור האל מכל רע!” ענה מנדל גדנסקי. “כנראה הולכים להרביץ ליהודים…?” זרק הפקיד המבושם, בחיוך טיפשי. “נו, אם להרביץ, אז להרביץ!” ענה מנדל, מבלי להראות רגשות. “ומי הולך להרביץ ומי עומד להרביץ להם? הממסד?”. “מה פתאום הממסד”, צחק הפקיד הקטן. “נו,אם זה לא הממסד, אז תודות לאל!” אמר מנדל. וצחקו יחדיו. הפקיד מטיפשות והיהודי מהכרח.

בהשתדלו לא להראות מבוכה ליד הילד, זרק מבט אל הילד מתחת הגבות העבות. הילד נעץ מבט בפקיד ורק כשעבר את המפתן, הוריד את עיניו הבוערות לספר. מנדל כאילו לא הבחין בכך, התחיל לשרוק שוב, אך השריקה הזו הפכה לצפצוף בגלל הלחץ שבחזה והשתתקה.

בשעת הדמדומים נדחס בעד הדלת שען שמן במעיל אפור, אותו הוא תמיד לבש בשעות אלה.

פנה למנדל: “השמע אדון מה חדש?” שאל בהתיישבו על קצה השולחן עליו למד הילד. “נו – מה לי לחדשות? אם זה משהו טוב, אז אוכל לשמוע גם אחר כך ואם זה רע בשביל לשמוע בכלל?”

-“כנראה הולכים להרביץ ליהודים”, אמר השען השמן, בנדנודו עם הרגל בנעל מסוגננת, עם אבזם מתכת מבריקה.

הזקן מיצמץ מספר פעמים בעצבנות, רעד עבר ליד פיו, אך השתלט על רגשותיו וכולו טוב לב, שאל “ליהודים? איזה יהודים? אם הם גנבים, או כאלה שמתנפלים על אנשים בדרכים ופושטים עור מקורבנות תמימים, אז למה לא? אני לבד אלך להרביץ להם!”

“או לא!” צחק השען .”לכל היהודים…”. בעיניו של מנדל הבריק ברק, אך כובה מיד, צמצם את עיניו ובאדישות שאל: “נו – בעד מה צריך לכל היהודים להרביץ?”. “איך זה בעד מה?” זרק השען “בעד שיהודים הם!” – “נו” אמר מנדל בצמצום עיניים ולמה שלא ילכו ליער וירביצו לעץ הלבנה, או לאורן בעד זה שה הם עץ ליבנה או אורן?” – “חה! חה!” צחק השען. “כל יהודי והתחמקויות שלו!..הרי העצים האלה שלנו הם, על אדמתנו גדלו!”

מנדל נחנק, כך התשובה לפיו נדחקה. התכופף לשען, הביט בעיניו “נו ואני איפה גדלתי? על איזו אדמה? אדון טוב לו – מכיר אותי עשרים ושבע שנים! האם אכלתי או שתיתי ולא שילמתי? במה שילמתי -אדון טוב לו- רוצה לדעת?” הושיט קדימה את ידיו המיובלות עם הוורידים. “נו- אני עם הגב, שמסרב להתיישר והרגלים, שבקושי נושאות אותי, בעד הכל שילמתי!” השען הקשיב באדישות, בסובבו שרשרת שעון הכיס. היהודי המשיך בלהט: “התשלום שלי זה הילדים לבית הספר הולכים עם מחברות שכרכתי, אנשים לתפילה, לכנסייה ולבישוף עצמו כרכתי ספרים – שיהיה בריא!” הזיז את הכיפה ואמר “התשלום שלי בידיים טובות!”

-“דיבורים”, אמר בדיפלומטיות השען, “אבל יהודי הוא תמיד יהודי!” ניצוצות נכבו בעיני הזקן. “נו ומה הוא צריך להיות? גרמני צריך להיות? צרפתי צריך להיות? להיהפך לסוס? כי התייחסות כמו לכלב, יש לו כבר מזמן!!” -“לא בזה העניין!” אמר בחגיגיות רצינית, השען.”הולך בזה, שלא יהיה זר!”

– “או בזה הולך?” ענה היהודי, במושכו מרפקים לאחור.

-“נו אז כך אדון טוב לו מיד היה צריך להגיד! זו מילה חכמה! אני אוהב לשמוע מילה חכמה! מילה חכמה, כמו ההורים לאדם. נו אני בשביל מילה חכמה מוכן מייל ללכת. כשאני מילה חכמה שומע, זה בשבילי כמו לחם. כאילו אני עשיר גדול, בנקאי גדול, נו אני מוכן לשלם בשביל מילה חכמה.

אדון טוב לו אומר, שהיהודי לא יהיה זר? – נו- גם אני אומר אותו דבר. למה לא? למה להכריז עליו כזר, כשהוא מקומי ושייך? אדון טוב לו חושב, כשיורד גשם, היהודי לא נרטב, כי הוא זר? ואולי אדון טוב לו חושב, שכשהרוח נושבת, אז הוא ליהודי לא ניכנס בעיניים כי הוא זר? ואולי אדון טוב לו חושב, שלבנה שמבניין נופלת, ביהודי לא תפגע, כי הוא זר?..נו אז אני לאדון טוב לו אומר, שתפגע! והרוח לא תעקוף אותו ולא הגשם! תסתכל אדון טוב לו על השיער ועל הזקן שלי. הם שיבה לבנה…מה זה אומר?…זה אומר, שהם הרבה דברים ראו והרבה זוכרים. זה אני לאדון טוב לו אומר, שהם ראו אש גדולה של התקוממות ושריפות גדולות וברקים על העיר. ולא אש, שריפות, או ברקים חסו על היהודים. את זה הם ראו.!! כשיורד לילה, אז גם ליהודים לא זורחת השמש!!”

– נשם עמוק. “אדון טוב לו למסיבות ריקודים הולך?” השען השמן הנהן עם הראש, התנדנד על השולחן והרעיש בשרשרת. החמיאה לו השאלה.

היהודי הביט בעיניים בוערות, בפרצופו השטוח ואפו הבשרי “ועצבות ודאגות לאדוני יש?..”

השען הרים גבה, לא בטוחה. למעשה רצה להיראות מעל לשטויות, כמו: דאגות ועצב, אך לא ידע למה מתכוון היהודי, לכן שתק בדיפלומטיות. הכורך לא חיכה לתשובה והמשיך: “נו, אם אדון טוב לו הולך לבלות וגם עצב יש לו, אז ידוע לאדון, כשאנשים באים לבילוי”, אמר מנדל “באים, מבלים ומתפזרים. אבל, כשמתחברים בעצב, מתאספים ובוכים יחד,נו. זה כבר לא כלום. אז, אחד לשני נהיה לאח, כי העצבות עם אותו מעיל כיסתה אותם.

ואני – אדון טוב לו חוויתי בעיר הזו, יותר עצב משמחה והמעיל, כמה גדול מעיל היגון! איי איי כמה הוא גדול!… הוא מכסה את כולם, גם את היהודים!” פנה לצד והביט בחלון, “אדון מנדל שלי” אמר השען בנימה של עליונות “זה רק דיבורים כאלה, אך כל יהודי דואג רק לכסף”. מנדל עשה תנועה בידו כאילו מגרש זבוב “שאדון טוב לו לא ידבר ככה! אלה דיבורים של אנשים טיפשים. אם ליהודים מהות החיים היה רק כסף, היה האלוהים בורא אותו עם כיס תחת עורו או שניים. אך הוא לא עשה כן, נו כי ליהודי חשוב הכסף, כמו לכל אחד אחר”.

-“צריך להיות!” קרא בניצחון השען בהרימו סנטר שמן, “אבל זה לא כך…וזאת בדיוק העין שבעץ”.

מנדל חייך ובבדיחות הדעת: “אומר לך אדון, שאין בזה עין שבעץ, יש חור איי איי, איזה חור!” נהיה רציני, הסתכל לרצפה ונדנד בראשו. “אדון טוב לו חושב, שאני את החור לא רואה? אני רואה. [החור מסמל את הקרע בין הדתות- ש.י] זה שזה קרה, זה רע, אך זה שזה עדיין לא תוקן, זה עוד יותר גרוע.

בחור זה, הרבה כוחות הופכים לחולשות. והרבה חוכמה נופלת ונהפכת לטיפשות והרבה טוב נופל והופך לרוע. אם האדון טוב לו רוצה להאמין? את החור הזה לא היהודים ראשונים התחילו לקרוע. נו זה שהם המשיכו לקרוע הלאה, זה אני יודע, לא אשקר, לא אכחיש! אך קידם את הקרע, זה ששכחו שכל האנושות נבראה, על ידי אותו האל”. נעזר באצבעותיו המחוברות, כאילו לוקח טבק ואצבע קטנה מורמת לצורך ההסבר. “זה היה החוט הראשון שהתפקע. נו החלו למשוך זה לצד זה ואחרים לצד שני, עד שניקרע. אדון טוב לו אומר, שהעיקר ליהודים זה כסף? נו נו שיהיה! היודע למה? אדון טוב לו לא יודע? אדון טוב לו חושב, שהיהודים ערמומיים הם? אז אדון טוב לו טועה. יש שני עמודים, על אחד תארים, השכלה, אותות של כבוד ועל השני שלנו – כסף. אין שוויון.

– “ועוד גם זה!” צחק השען. “בתיאוריה” הוסיף ברצינות “אולי אדון צודק, אך בפרקטיקה זה אחרת. אתם היהודים מתרבים כמו ארבה! ונשארים זרים”. הכורך נפנף בעפעפיים וכיסה את עיניו לחציים. “אדם חכם, אפילו אם יש לו שניים או שלושה אבנים, זורק על הכלב, אחד אחד ואדון טוב לו, זורק שניים על יהודי זקן. לא נורא. אני אסתדר עם האחד ועם השני. גבי לבד ארצה מתכופף…”. ליטף את זקנו הלבן פעמיים, חשב לרגע ואמר: “קוראים לי מנדל גדנסקי. מנדל [מנדל זו מידה עתיקה 15 – ש.י] כי הייתי הילד החמש עשר במשפחה, נולדתי כאן בעיר העתיקה, ברחוב צר, ליד בית המרקחת. האם אבינו היה צריך להטביע אותנו? הוא גם היה פוחד מאלוהים וגם אהב אותנו כל כך, כשאימי הייתה מביאה דג מלוח, היה משאיר לעצמו את הראש ואת כל הדג נותן לילדיו, שלא יהיו רעבים. כך הוא אהב אותנו ואני מנדל, שראיתי כמה רוע בעולם, הבאתי לעולם שישה והבת שלי לייה רק בן ילדה ומכאבים עצומים מתה. אם הייתה חיה ורואה מה שאני רואה, אז מכאב שש פעמים הייתה מתה!” דיבר מהר והגביר עוד את הקצב כשהוא מתכופף אל השען.

לאחר רגע התיישר ואמר: “יעקוב, קראנו לו. קובוש בוא הנה!” הילד קם נקש בעקביו לפני השען והתכרבל לסבו.

הזקן ליטף את ראשו. “יעקוב זה שם טוב, אני ממליץ לאדון טוב לו לבנו של אדוני. שם טוב זה כמו קרש, שעליו אנשים עוברים מזמנים רעים ליותר טובים, בהם אחד לשני לא יספור עריסות, כי ליד עריסות יש הרבה עבודה, הרבה רעב והרבה מצבות קטנות…

לא בזה חוכמה של אנשים, שיהיו פחות, אלה שיהיו חכמים, שירבו לעשות טוב, שיעבדו הרבה אדמה והרבה ישתלו. שיהיו להם הרבה תעשיינים ובחוכמה ילמדו ושיהיה להם רק טוב לב אחד לשני. סיפר לי איכר, שחסידה מפילה מהקן אחד או שנים מהגוזלים, כשאין מספיק מזון. כך שאדון טוב לו, לא צריך לדאוג יש מעל האנושות כוח עליון, הסופר גם פיות וגם גרגרי חיטה בשיבולת”. זקנו רעד וחיבק יותר חזק את הילד לצידו..

-“נו, קוראים לי לא רק מנדל, קוראים לי בנוסף גדנסקי ..נו מה זה גדנסקי? זה אדם שמקורו בעיר גדנסק. לא קוראים לי פריזקי, לונדונסקי, או ברלינסקי, אני גדנסקי ואדון טוב לו אומר שאני זר, איך זה יכול להיות?!!” השען צחק “איזה הסבר זה, שגדנסקי אז הוא – משלנו חה! חה! חה!” היהודי הזקן הנהן בראשו וחייך, הוא לא כל כך הבין מה מצחיק פה. עיניו הבריקו וחיוכו מר ודוקר…

“מנדל גדנסקי ויעקוב גדנסקי” – אמר לאחר רגע ברצינות, בפנייתו אל הנכד, כאילו רצה להעביר לו את אצילות שמו ומסורתו.

“נו – מי הוא מנדל גדנסקי? הוא יהודי שנולד בעיר הזו, חי בעיר הזו, מעבודתו ופה קבורים אבותיי, אשתי וביתי, גם עצמותי יקברו כאן. -נו, ומי הוא קובוש גדנסקי?” המשיך בהעמידו את נכדו לפניו, מבלי לעזוב את כתפו. נו – הוא תלמיד, הוא על ספסל לימודים בבית ספר יושב, ליד חבריו ולומד. ומה שילמד לא יוציא למקום זר. חוכמתו תהיה למדינה הזו, לעיר הזו, האם אדון טוב לו זה לא מספיק? זה יותר מדי? נו- אדון טוב לו לא יכול לחשוב שטויות כאלה? נו כשיהיה לו שכל ,ידע דברים שלא אני ולא אדון טוב לו יודעים. ואולי ידע, שכולם הם בני אותו האב ועל כולם לאהוב, כמו אחים..”. משך את הילד אליו וחיבק, התכופף לשען ולחש: “זה ילד עדין …הוא יתום …וליבו רך..”. ליטף  את פניו של הילד: “אהובי, תשכב לישון מחר בית ספר”. הילד נקש בעקביו לשען ..לחץ את ידו של הסב ונעלם אחרי מחיצת בד.

היהודי הזקן הבריק בעיניו, פעם ופעמים תפס אוויר, הרים את זקנו ושאל: “נו, יסלח לי אדון טוב לו, מי אמר, שירביצו ליהודים? אני לא רציתי לשאול ליד הילד, כדי חלילה לא להפחיד אותו, זה ילד עדין ועכשיו אני שואל?”…שאל בחיבה.

השען שעמדתו זועזעה במקצת מדיבורו של היהודי, הרגיש פתאום עליונות. “אומרים”, אמר בניפוח שפתים. “נו, מי אומר?” שאל היהודי ועיניו נהיו – דוקרות. -“..אנשים אומרים..” פלט השען.

היהודי קפץ שני צעדים לאחור בזריזות לא צפויה. עיניו שילחו אש ושפתיו קיפצו וראשו העמיד לניגוח -“אנשים?..אנשים אומרים?” – שאל כשקולו עולה לגבהים. “אנשים?” אמר כשהוא נוטה יותר קדימה. השען סובב את שרשרת השעון באדישות. התגובה של הזקן נראתה לו לא ראויה ומצחיקה. “מה אדון מתפלא?” שאל בקרירות .. אך הכורך הזקן כבר נירגע סם את ידיו על מותניו, הרים את ראשו מעלה וצמצם את עיניו. “אדון טוב לו טועה”. אמר -“זה לא אנשים אומרים. זה הוודקה, זו המסבאה, זה הרוע, טיפשות והרוחות הרעות מפזרים”.. הניף את ידו בביטול וגועל. -“שאדון טוב לו יישן בשקט! גם אני אישן בשקט! וגם הילד, יישן בשקט! בעיר שלנו הרבה עצבות ושחור, הרבה אסונות, אבל העיר שלנו עוד לא עברה מצב, בו אנשים ינשכו כמו כלבים. בזה אדון טוב לו יכול להיות שקט!”

הזקן כיווץ שפתים, הרים את הפמוט וליווה את השען לדלת. השען ירד מהשולחן, חיזק את המעיל, יישר את כובעו, זרק “לילה טוב” והלך. הזקן חזר מהדלת, העמיד את הפמוט על השולחן, הגיע על אצבעותיו אל המחיצה, הציץ והקשיב.

מתוך פינת השינה נשמעה נשימתו הלא סדירה והמחרחרת של הילד. חלץ את הנעלים, התקרב למיטה והביט בפניו באי שקט, ארוכות. עמד רגע, כשהוא עוצר את נשימתו. אחרי כן נאנח, הזיז את עצמו מפינת השינה, התיישב בכבדות על שרפרף, שם את ידיו על ברכיו ונדנד בראשו. מכופף היה עכשיו והזדקן בעשור. שפתיו נעו ללא צליל, נשם בכבדות. עיניו תקועות ברצפה, הנר בפמוט הפח כבה.

למחרת בבוקר הסמטה התעוררה כרגיל שקטה וכרגיל רגועה .. גדנסקי מהשכם עמד בסינר עור ליד שולחן העבודה. המספריים הענקיים חרקו על הנייר במרץ, בקשיחות. הברגת המכבש השמיעה חריקת הידוק, המסובב עד חריץ הברגה אחרונה. הסכין הצרה והמבריקה נעה במסלולה המשומש, בהפילה לרצפה את גזרי הנייר ימינה ושמאלה. הכורך הזקן עבד בחום, במרץ. על פניו המחורצים אפשר היה לראות שלא ישן הלילה. שתה מהקפה שהכינה השכנה והביאה בקנקן חרס. התעודד, הדליק מקטרת והלך להעיר את הנכד. הילד לא התעורר הבוקר. לא ישן טוב בלילה, ניזרק כמו דג על משכבו ועכשיו ישן שנה עמוקה ושקטה. קרן אור חדרה מבעד הווילון וטיילה על עיניו, על שפתיו, על חזהו הצנום החשוף. נצנצה בשערו החלק ועל ריסיו הארוכים  בהבזקי ארגמן.

הזקן הביט באהבה על הילד. מצחו נמתח, פיו התרחב, עיניו הצטמצמו וקיבלו ברק. פרץ בצחוק שקט ומאושר, שאף עשן ממקטרתו ונשף אותו מול אפו של הילד. הקטן השתעל ופתח לרווחה את עיניו ושפשף אותם באגרופיו. הוא מיהר עכשיו מאוד. היה מודאג: אחת מהשאלות נשארה ללא מענה, ספרים ומחברות עדיין היו מפוזרים על השולחן. לא סיים את הקפה, זרק הכול לילקוט, אפילו סירב לקחת לחמנייה, דאג שמאחר. כשלבש מעיל ומהר לדלת הדלת נפתחה בפתאומיות והסטודנט הרזה מעליית הגג, דחף אותו חזרה לחדר: “תברח מרביצים ליהודים!!” נרעש היה מאוד. פניו החרושות מאבעבועות והארוכות הביעו ריקנות. גופו הקדים את רגליו ועיניו פיזרו ניצוצות של כעס. הילד המפוחד התגלגל עד השולחן, כשבדרך מפיל את ילקוטו ומעילו ….

הזקן נדהם, אך התעשת מהר, פניו התמלאו אש וזינק עם הראש קדימה, כמו שור אל הסטודנט.. “מה זה תברח? ..לאן הוא צריך לברוח? למה צריך לברוח?…האם גנב ממישהו שצריך לברוח?   האם פרץ ויושב בביתו של מישהו? הוא גר בביתו! לא גנב מאף אחד! הוא הולך לבית הספר! הוא לא יברח!” …קיפץ לפני הסטודנט, העומד בדלת, כולו מכופף, מלחש בכעס, בנדנודו עם הזקן .

“איך שאדון רוצה!” זרק בחספוס הסטודנט. -“אני אמרתי..”. ועמד למשוך את רגלו מהחדר. הזקן אחז במעילו המרופט “איך שאני רוצה? …נו איזה דיבור זה, איך שאני רוצה !! אני רוצה שיהיה לי שקט..! אני רוצה בשקט לאכול את חתיכת הלחם, בשבילו אני עובד! נו אני רוצה לגדל את היתום הזה לאדם ושאף אחד לא ירק עליו בלי סיבה! איני רוצה רע לא לי ולא לאחרים. רק הגינות ופחד מהאלוהים!!…נו – את זה אני רוצה!.. ולברוח אני לא רוצה! אני יליד העיר הזו וילדים כאן בבית הזה גידלתי. לא הזקתי לאיש והמלאכה שלי כאן…”.

לא סיים, כשמהצומת לסמטה הגיע רעש עמום, כאילו מרחוק מתקרבת סערה. על פניו של הסטודנט עברה התכווצות וקללה נשמעה מבין שיניו הסגורות.

הכורך השתתק, התיישר ובמושכו את צווארו הרזה הקשיב רגע. המהומה התקרבה מהר. שמעו כבר שריקה ממושכת, צחוק רם, קריאות, צרחות ובכי. הסמטה רתחה. סגרו דלתות כניסה ושמו מכשולים בחנויות. היו שרצו להצטרף למהומה והיו שברחו ממנה. פתאום הילד המפוחד התחיל לבכות בקול.

הסטודנט סגר אחריו את הדלת ונעלם בפרוזדור. היהודי הזקן הקשיב. לא שם לב לבכיו של הילד וליציאתו של הסטודנט. ראייתו התערפלה, השפה התחתונה נשמטה קלפי מטה וכולו אוזן. מבעד סינר העור ראו את רעד בירכיו הזקנות ופניו החליפו צבע מאדום, לסגול, לצהוב ולבן כמו גיר. הוא ניראה כמו אחד שירו בו. עוד רגע והגוף הזקן ישבר ויתמוטט.

המהומה התקרבה ובאה והתפרצה בסוף לתוך הסמטה הריקה, בהתפרצות עצומה של: צרחות, שריקות, צחוק, קללות וכעס. קולות צרודים של שיכורים התמזגו עם קולות שטניים של מתבגרים. נדמה היה שהאוויר נהיה שיכור מצרחות האספסוף: איזו חייתיות חופשית אחזה ברחוב ודרסה אותו, התגלגלה בו בפראות מחרישה. רעש ניפוץ תריסים וחביות מתגלגלות, צליל ניפוץ זכוכיות, רעש  אבנים ומוטות ברזל נראו כמו משתתפים בתמונה המחרידה. כמו פתיתי שלג סמיכים המריאו ונפלו נוצות מכריות ושמיכות.

כבר רק כמה דוכנים עלובים הפרידו בין דירת הקרקע של מנדל והמון שיכורים משולהבים. הילד הפסיק לבכות וברעד כמו בקדחת התיישב ליד הסב. עיניו הכהות הפכו לשחורות והבריקו מפניו החיוורות. דבר מוזר! קירבתו של הילד והסכנה הקרובה חיזקו את היהודי הזקן.

שם את ידו על ראשו של הנכד, מילא את חזהו בנשימה עמוקה ולמרות שפניו היו עדין חיוורות, חזרו לעיניו אש וחיים. -“שה” לחש מרגיע. רק אז השתתק הבכי, שגם כך פסק, החנוק מפחד עצום. רק עכשיו הבכי של הילד הגיע לתודעתו. ברגע זה פרצו מהפרוזדור הארוך כמה נשים: עושה חבלים עם ילד על היד, השומרת ומוכרת בדוכן.

“הלאה מנדל!” קראה השומרת “תרד מהעיניים ואני מהר אשים בחלון תמונת קדושה, או צלב, כמו בבתים האחרים! ..אליהם הם לא נכנסים!” אחזה בידו של הילד “- הלאה קובוש! אחרי המחיצה!” הן סובבו אותם ודחפו בכיוון וילון המחיצה. הן הכירו את היהודי מזמן, היה נדיב ואדם טוב. אחרי הנשים נכנסו עוד דיירים מביתם. החדר התמלא באנשים.

מנדל הזקן יד אחת שם על כתפו של הילד ובשנייה הזיז את הנשים. ברגע חזר לעצמו לגמרי. “תנו שקט, ינווה!” – דיבר בקול קשיח ומצלצל כמו פעמונים. -“תנו שקט! אני מודה לכם, שרציתם עם דברי קודש שלכם להצילני, אך אני בחלוני לא רוצה להעמיד צלב! אני לא רוצה להתבייש שאני יהודי ולא רוצה לפחד!

אם אין בהם אהבת זולת ורק רוצים להזיק לאחרים, אז לא יעצרו אותם: לא הצלב ולא תמונה קדושה…, נו, ואם הם לא בני אדם, יצורים פראיים הם. ואם הם בני אדם, אם הם נוצרים, נו אז” ראש השיבה של איש זקן והילד התמים גם יהיו לקודש. – בוא, קובוש…”.

למרות התנגדותם הקולנית של הנוכחים, משך את הילד אל החלון, פתח בדחיפת יד את שתי כנפי החלון ונעמד מולו בחזה חשוף, בסינר עור, עם זקן רועד וראש מורם גבוה ומחבק לצידו תלמיד קטן בתלבושת אחידה, שעיניו נפתחות יותר ויותר בהסתכלו בהמון הזועק והמשולהב. המראה היה כה נוגע, שהנשים התחילו לבכות. הפורעים הבחינו בחלון בדמות של יהודי, עקפו את הדוכנים ונהרו אליו. את המעשה ההרואי והאמיץ של הזקן, הפניה שלו לרגשות אנושיים של האספסוף הפכו ללעג. פו כבר לא חיפשו איזו חבית, או חבילה לרסק, נוצות לפזר, או סל ביצים לשבור. פה התפרצה דרישה פראית לא מודעת לאכזריות הרדומה אצל הבודד והמתפשטת כמו שריפה באספסוף….

עוד לא הגיעו לחלון, כשאבן שנזרקה מההמון פגעה בראשו של הילד. הקטן צעק והשכנות זינקו, אספו אותו. היהודי שיחרר את כתפו של הילד, מבלי להסתכל לאחור, הרים את שתי ידיו מעלה ולחש בשפתיו הלבנות: -“אדוניי! – אדוניי!”… ודמעות ענק זלגו על פניו החרושות.

לראשונים מהאספסוף שהגיעו אל החלון חיכתה הפתעה, מכשול בדמותו של סטודנט רזה מעלית הגג. בשיער פרוע ובמדיו הפתוחים, עמד הוא תחת חלונו של היהודי, עם ידיים מאוגרפות ופרוסות לצדדים ורגליו פסוקות כמו מחוגה פתוחה. היה כה גבוה, שכיסה חצי מהחלון. כעס, בושה, זלזול ורחמים, זעזעו את חזהו החשוף ולהבות עברו בפניו מלאות החורים…”

-הלאה לכם מהיהודי הזה!” נהם כמו כלב ענק לראשונים שהגיעו. “ואם לא, תכו בי חלאות! בני כלבים ! הולכי בטל!” נרעד כולו עד שנמנע ממנו קול דיבור רגיל, הכעס חנק אותו, מעיניו הקטנות ניראה שנשפכו ניצוצות .יפה היה ברגע זה כמו אפולו…כמה מהפורעים, הפחות שכורים, חזרו לאחור. דמותו של הצעיר והמילים שלו, היכו בהם בעוצמתם.. ניצל זאת הסטודנט הארוך, קפץ דרך החלון הנמוך לחדר, דחף את היהודי ובעצמו נעמד בחלון.

ההמון המשיך הלאה לאורך החלון כשהרעש, לעג, איומים, צרחות וכעס מלווים אותו. אחרי זמן התרחקו הקולות והרעש, נשמעו מרחוק עד שהפכו להד רחוק לא ברור.

בערב זה אף אחד לא למד ליד שולחן האורן ואיש לא עסק במלאכה. מאחורי בד המחיצה נשמעה מדי פעם אנחה של הילד. חוץ מזה שרר שקט מוחלט. אם לא השמשה השבורה בחלון, המעיל והילקוט הזרוקים על הרצפה, אי אפשר היה להבחין בסערה שעברה כאן הבוקר. מאחורי הפרגוד מהבד האדום, שכב תלמיד קטן עם ראש חבוש. עששית ירוקה דלקה לידו, סטודנט רזה ישב על קצה המיטה והחזיק בידו של הילד. פניו של הסטודנט נראו כרגיל, מלאות חורים, פנים מכוערות: רק בעיניו דלקה עוד אש הבוקעת מנשמתו. ישב ושתק, חמור סבר, כעוס ומדי פעם זורק מבטים חסרי מנוח לפינה החשוכה של פינת השינה. בפינה הזו ישב מנדל גדנסקי הזקן ללא תנועה, ללא קול. מכורבל, מרפקיו נתמכים על ברכיו כשפניו בתוך כפות ידיו, ישב כך כבר מהצהרים, מרגע שנודע לו, שהילד לא במצב סכנה.

חוסר התנועה והשתיקה של הכורך הזקן, גרמו לחוסר סבלנות של הסטודנט. -“אדון מנדל-!” אמר בסוף -“תצא אדוני כבר מהפינה! אבל אדון מנהיג פה, או מה? קצת חום ולא יותר. הילד בעוד כשבוע ילך לבית הספר, רק כשהעור יתאחה קצת ואדון באבל יושב, כאילו מת לו מישהו”.

היהודי הזקן שתק. רק  אחרי רגע הרים את ראשו וענה בקול מתרגש ורועד: -“אדון שואל האם אני יושב באבל? נו אני יושב באבל! אפר על הראש יש לי ושק עבה ועל אפר אני יושב ברגליים יחפות בצער גדול – וכאב גדול יש לי ומרירות..”.

השתתק ואת פניו החביא. העששית הקטנה והירוקה נתנה לראש השיבה איזו שהיא תאורה דמיונית. הילד נאנח פעם ושנייה ושוב שררה שתיקה. ואז בשקט הזה הרים מנדל גדנסקי את ראשו בשנית ואמר: – “אדון אומר, שאצלי כלום לא מת? נו מת אצלי זה שאיתו נולדתי, חייתי ששים ושבע שנים ועם זה למות חשבתי …נו, מת אצלי הלב לעיר הזו!!”

אפילוג, לא הפי:

אני מנדל גדנסקי של ישראל?!…קשה להכיר בזה. אני אידיאליסט.. כשראיתי ביומן חייל יהודי בכיתי אמרתי יש כאן הזדמנות. להקים מדינה ולהיות ככל העמים. כשהגעתי היתה התגייסות כללית נגד העולים מאירופה. מצג הציבור. מצד הממשלה היתה – התעלמות. קראו לנו “סבונים” ואמרו שעשו מאיתנו סבון.

כשעליתי לארץ נגמרה לי הילדות.

הפקיד בעריה אמר לי “אינך יכול לעלות לתיכון כי לא יודע עברית.. לאולפן אתה צעיר מידי.. ללכת להכשרה לקיבוץ אתה מבוגר מידי..לך תעבוד ותילמד”. שלחו אותי לגבעת ברנר לקטיף תפוזים, אמרתי לעצמי לזה נועדת? לקטיף?

הנוער העובד והלומד (צוחק). הם לא עבדו ולא עובדים עד היום. אני היחידי שעבד.

לא מכיר שמות: א.ד גורדון וכל המפאייניקים
הלכתי לצבא הקמתי משפחה חינכתי את בני לאידאלים לקצונה לתרומה למדינה.

זה היה נכון. היום הכל התהפך.

רציתי לבנות מדינה שדואגת לאזרח, לא מדינה שבה השליטים מרשים לעצמם הכל. האזרח חייב לשרת בצבא, לעבוד, לשלם מסים. המדינה חייבת לדאוג ללימודים, לצבא. מי שהקים את המדינה רצה להתרחק מהדת ובמקום זה קיבלנו חזרה לרעיונות רוחניים של בוא המשיח. משיח שאני מכיר היה בחור ששירת איתי בטנקים.

פולין השתקמה אחרי המלחמה כי הלימודים שם היו חינם. אנשים קיבלו משכורת ולמדו.. תוך 5 שנים היו להם מיליון מהנדסים ורופאים. שטנו בוואצלב וראינו אוניברסיטאות רבות לכל נושא. כאן חוק חינוך חינם אבל אתה חייב כיסים עמוקים לתשלומים. למזלנו היתה לנו עליה רוסית גדולה של רופאים, איך זה?

כי שם מעודדים לימודים! בלעדיהם היינו מזמן במשבר, אך כעת הם כבר הזדקנו.

בפולין כל קייץ ילדי ההרים נוסעים לים לקייטנה וילדי הים עולים להרים. לכל ילד יש מזוודה קטנה ונוסעים. כאן, גם הקייטנות זה ביזנס. באתי לקחת את הנכדים מכפר המכביה.. ראיתי ילדים יושבים במעגל על כיסאות פלסטיק ושקועים בסלולרי.

היהודים תמיד היו מפולגים וחשבו שאלוהים יעזור להם גם במרד גטו וארשה לחמו בודדים שראו איך מנפצים לתינוקות את הראש על הקיר ודרכו על הכובע שלהם..הרוב היו דתיים או בעלי תודעה דתית…חשבו שאלוהים יעזור.
בזכות העבודה המדינית שעשו וייצמן וחבריו באום הגענו להישג מדהים.. גושפנקה עולמית למדינה. אך כעת תוכניות דת בכל הערוצים.. עוד מעט יתנו את פסוקו של יום ואת דבר הרבנים כל.שעה.. השמאל מתפלג. ומי שנחשב היום לשמאל זה הימין של פעם. בגין משמש המצפון שלהם אבל לא המצפן הם לא מתיישרים על פיו.. מקצינים ימינה והשמאל הפך קללה.

היהודי בעולם מעולם לא הוציא שורש לא התגייס, היה על במזוודות והלך, על המזוודות והלך הלאה.. גם כאן הדור שהקים את המדינה ניגמר…רואים אותם בקיבוצים רועדים על הקלנועיות. הם הגשימו את האידיאלים שלהם, אך הדור החדש נולד לאידאלים, שאינם שלו. רצו לנסוע בעולם, לעשות ביזנס.

רוצים להחזיר עטרה ליושנה להיות מדינת לאום… שנים נמנעו מכך… מאותה סיבה שאין חוקה בישראל.. כי אם זו מדינה יהודית עליך לקבוע כעת מי הוא יהודי?

הרי האורטודוקסים לא רואים ברפורמים יהודים.
הימין פועל מפחד.. אין הידברות רוצים לספח את השטחים..ארץ ישראל השלמה.. אך יודעים שנהייה מיעוט ולכן מחוקקים חוק לאום, שהופך את ערביי ישראל שברובם תורמים למדינה בסיעוד ובבתי החולים ודוחקים אותם להרים דגל פלסטין ואת הדרוזים שתרמו למדינה רואים כערבים לא כאזרחים. מעדיפים את החניוקים.

הם הפסידו במערכה. הפגנות לא משפיעות על איש. היו חייבים לעזוב את הצבא..

אם אינם אזרחים, בשביל מה למלא את בתי הקברות. שהחניוקים ישרתו..

הייתי אידיאליסט..ונשארתי אידיאליסט.. המדינה החלה בכיוון הנכון אבל הולכת ארבע צעדים אחורה להחזיר עטרה למה? לבושה! מחנכים למוות על קידוש השם.

להתאבדות.

בן גוריון כתב לרוסים דרישת סיוע צבאי… הרי האמריקאים תמכו בבריטים. דרש

רשימת ציוד: טנקים נשק…הם אמרו לו שיוכלו להעביר באופן חשאי בעקיפין דרך צ’כיה.. מה ישראל עשתה הלח”י האצ”ל ..התנקשו בשגריר הרוסי. מאותו רגע אין יותר יחסים צבאיים עם רוסיה. גם בשגריר הבריטי ברנדוט התנקשנו.. וזה אחרי שבריטניה התקפלה מכל העולם אפילו מהודו יהלום הכתר. באופן היסטורי תמיד היהודים טועים, פועלים לא נכון. נוהגים כאילו אנחנו אימפריה ולא זקוקים לעולם ליחסי חוץ..
מי שלחם במלחמת השיחרור אלא חיילי גח”ל.. גיוס חוץ לארץ. כמו וינגייט. הטייס הישראלי היחידי היה עייזר וייצמן, שהוכשר בצ’כיה. השאר היו טייסים מצבאות זרים, שסיימו את שרותם וחשבו היכן יוכלו לתרום וכשנגמרה המלחמה חזרו לארצם.

נשאתי עיניים לבן אהרון, לאורי אבנרי לשולמית אלוני. הימין היה אופוזיציה לכן ניצח השמאל לא מתפקד כאופוזיציה הוא מפולג. מי שנקראים היום שמאל היו עד אתמול ימניים. אך כאן כל הזמן מתיישרים לימין

בחדשות שטיפת מוח נגד האלוף שרצה להיות רמטכ”ל, עשו ממנו עפר ואפר כי ניצל את הבמה (נאמר בציניות) לומר שאסור לירות באישה, המחזיקה תינוק. שמאלני. ואם מחבל עומד אחריה. חייבים לירות בה, במסתירת המחבל. איך אתה רוצה להיות רמטכ”ל אם אוסר לירות?!”
רציתי מדינה שלא יקראו לי ז’יד, אבל היום שמאל הפך לקללה. עדיין מסרב לחשוב שאין מה לעשות, שלא ניתן לשנות.

אני חייב להביע את דעותיי. כי מה הוא אדם? לחשוב ולומר את הדברים – אחרת אתה רק ישן וקם וישן.

הקיץ ניסע יחד בחברת לוט ננחת בוואצלאב…ולמחרת ניסע ליילנייה גורה, הביתה.

קישור לספר:

זיכרונות מתולדות משפחתי

–

שאול יגודז’ינסקי

.

https://www.ourboox.com/books/%D7%A1%D7%

99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%

A9%D7%9C-%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%

9C-%D7%99%D7%92%D7%95%D7%93%D7%

92%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99/

שלום חבר לחיים,

זה עתה קראתי את הסיפור שאביך תרגם בשפה עשירה ועדכנית ואפילו חייכתי לביטוי “בחורות קמלות”. הטקסט מעניין והרווי בפרטים ויזואלים רבים, אך את ההצגה ממנו גנבו הפסלים האקספרסיביים מעשה ידי אביך להתפאר. אי אפשר להישאר אדישים אליהם הפורטרטים של הראש עם השיער המפותל כמו הנחשים של הלאוקון מהמיתולוגיה הם מעולים. אני מבינה שהם עשויים מעץ [איזה?] ואשמח לדעת איך העץ הטבעי משולב עם השחור. הפסלים הם בעלי נוכחות עזה. האם אביך הציג את היצירות שלו? הוריך בין החיים? אני מבינה שהיצירתיות חגגה בביתכם וזו זכות גדולה לחיות בבית כזה. הסיפור על מנדל הכורך הוא סיפור הגלות של הורינו.

האם אתה בעצמך שקוע בזיכרונות העבר של הוריך. הורי עלו לארץ, כל אחד לחוד בגיל צעיר בראשית המאה כחלוצים אמי היתה מאד נוסטלגית לעבר. הם נפגשו במטבח פועלים ואמי סחבה את אבי לקומונה לקבוצה של קומוניסטים ומאז הם שלמו מחיר על השקפתם בגאווה מעמדית.

תודה לך על הטקסטים והתמונות המאתגרות.

תמסור לאביך את המחמאות שלי.

דינה להרס
חבורת עכשיו