בספר זה נלמד על מלחמת יום

הכיפורים מדוע פרצה וכיצד השפיעו

תוצאותיה על ישראל והמזרח התיכון

בשנים שלאחר מכן

לפני שנתחיל, בואו ננסה להבין מה הרקע שהוביל לפרוץ המלחמה.

מה הייתה המציאות בישראל ובמזרח התיכון בשנים שבין 1967 -סיום מלחמת ששת הימים ובין 1973-פרוץ המלחמה.

הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים העניקו לישראל תחושת בטחון שלא הייתה כמוה. במה התבטא בטחון זה:

1.תחושת הביטחון של ישראל שנבעה מגבולות רחבים ובטוחים שהפרידו בינה ובין מדינות ערב ויצרו תחושה שהערבים לא יתקפו עוד את ישראל לנוכח תבוסתם.

2. היהודים חזרו לארץ התנ”ך והיה ליהודים תחושה שהעולם איתם, תחושה זו גרמה לממשלה לעודד את המשך ההתיישבות בשטחים מתוך הנחה שככל שיעבור הזמן ,העולם יתרגל לשלטון הישראלי בשטחים אלו, ומדינות ערב יאלצו לקבל את התנאים שלה להסדר מדיני בשל מצבם הקשה.

3.שיכרון כוח ושביעות רצון עצמית אפיינה את דרך החשיבה של מפקדים בצבא ושל חיילים וזה בא ליד ביטוי בזלזול בערבים וביכולתם לפתוח במלחמה מחודשת ואם כן קרוב לוודאי שיובסו בקלות. רגשות הגאווה תורגמו אצל רבים להתנשאות ולהנחה שבעזרת כוח ניתן יהיה להגשים הכל .

4.הערבים חששו מקיפאון מדיני שישאיר את השטחים בשלטון ישראלי לזמן ממושך ולכן פתחו בשורת פעולות התקפיות לאורך תעלת סואץ ובקעת הירדן מתוך מטרה לערער את ביטחונו של צה”ל ושל האוכלוסייה הישראלית ומתוך תקווה שזה יוביל להתערבות של ארה”ב במלחמה ולכפות על ישראל נסיגה מהשטחים. פעולות אלה מכונות בשם מלחמת ההתשה והם נמשכו עד אוגוסט 1970 , שבה הושגה הפסקת אש בין ישראל למצרים בתיווך אמריקאי. 

בספטמבר 70′ נפטר נשיא מצרים נאצר ואת מקומו ירש אנואר סאדאת.

הנשיא סאדאת (נשיא מצרים) דבר על הצורך במלחמה חדשה עם ישראל מכמה סיבות (ומכאן ניתן ללמוד מה הוביל את הערבים למחשבה על מלחמה חדשה:

א.כישלון הניסיון להחזיר לידי הערבים את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים -סאדאת הודיע כי הוא מוכן למו”מ עם ישראל ולהסדר שבסופו ישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה ואולם המו”מ נכשל בשל חוסר נכונות של ישראל לוותר על אחיזתה בסיני, וחוסר אמונתה בכוונותיהם של הערבים מכאן שמלחמה יכולה לאלץ את ישראל להיכנס למו”מ מדיני שבסופו תוותר על סיני.

ב. מצרים וסוריה לא היו מוכנות להשלים עם קיפאון בזירה המדינית שפירושו הנצחת הכיבוש והן החלו לתכנן פעולה צבאית שתערער את המצב בגבולות מתוך תקווה שזה יניע מחדש את היוזמות המדיניות, וכך יוחזרו להן השטחים שנכבשו מהם ב 1967.

ג.הרצון בהחזרת הכבוד הערבי לאחר ההשפלה של מלחמת ששת הימים– אמונתו של סאדאת כי מלחמה נוספת תשיב למצרים את כבודה שנפגע קשות במלחמת ששת הימים, מעבר לכך סאדאת קיווה ע”י מלחמה למשוך את תשומת הלב של המצרים מבעיות הפנים של מצרים וכדרך להוכיח את מנהיגותו.

ד. הרצון להסית את דעת הקהל מבעיות הפנים במדינות ערב- המשטר החדש בסוריה בראשות חאפז אל אסד שעלה לאחר הפיכה צבאית ב1970 היה קיצוני במיוחד ביחסו לישראל, סירב להשלים עם התבוסה של 67, לא היה מוכן לנהל כל מו”מ עם ישראל ומלחמה הייתה אופציה יחידה עבורו להחזיר לסוריה את השטחים והכבוד שאבדו לה.

ה. התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית– התקווה הערבית שמלחמה במזרח התיכון תביא להתחלת מו”מ שיפתור את הבעיה הפלסטינית .

עמדת ישראל בנוגע לאפשרות של התפרצות מלחמה חדשה במזרח התיכון:

את ישראל אפיינה אווירה של שיכרון כוח ושביעות רצון עצמית בעיקר את דרך החשיבה של מפקדים בצבא ושל חיילים, זה בא ליד ביטוי בזלזול בערבים וביכולתם לפתוח במלחמה מחודשת ואם כן, קרוב לוודאי שיובסו בקלות.

לכל אלה ניתן להוסיף את הרושם המוטעה שיצר מצרים וסוריה לאורך כל הדרך ולפיו קיימות ביניהן מחלוקות שמונעות כל שיתוף פעולה צבאי, הן שמרו על ההכנות למלחמה כסוד בקרב חבורה מצומצמת מאוד של אנשים.

ראש אמ”ן, שר הביטחון והרמטכ”ל פעלו לאורך כל הדרך מתוך תפיסה (קונספציה) שאומרת:

1.הכוחות הסדירים של צה”ל מספיקים כדי להגן על ישראלית מפני כל מתקפה ערבית אפשרית.
2.מערך המודיעין שבנה צה”ל משוכלל ויכול לתת התרעה של מספר ימים עד שתפרוץ מלחמה וזה אמור להספיק כדי שצה”ל יוכל לגייס את כוחות המילואים.
3.בטחון מלא בכוחו וביכולתו של חיל האוויר הישראלי להכריע את המלחמה ולשמור על עליונות אווירית, זאת לאור הישגיו במלחמת ששת הימים.

4.הערבים למדו את הלקח מלחמת ששת הימים ולא יעזו לתקוף ואם יעשו זאת צה”ל יביס אותם בקלות.
5.גם אם תפתח מתקפה מצד מצרים היא תבלם ע”י כוחות צה”ל בקו בר לב (קו המוצבים החזק שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ)
6.סאדאת רוצה לכבוש בחזרה את כל סיני ואולם אין לו נשק מתאים לכך ולכן אין סיכוי למלחמה, ואולם, סאדאת לא רצה מלחמה כדי לכבוש את סיני אלא כדי לשבור את הקיפאון המדיני ולגרום לישראל ולארה”ב להתחיל במו”מ מדיני.

אם הבנו את צורת החשיבה של ישראל,אפשר להבין את חוסר תגובתה למהלכים של מדינות ערב בחודשים ובשבועות שקדמו למלחמה:

כבר במאי 73 נצפו מהלכים צבאים שמבצעות מצרים וסוריה וממשלת ישראל העלתה את הכוננות לדרגה הגבוהה ביותר למרות הערכות צה”ל שלא תפרוץ מלחמה.
כוננות זו גרמה לשר הביטחון לפעול לפי המלצת אגף המודיעין בצה”ל שטען שפניה של מצרים לא למלחמה, טענה זו חזרה על עצמה גם בפעם השנייה שבה היו סימני כוננות בצד המצרי בראשית אוקטובר 73, סאדאת איים זה חודשים ושנים שייצא למלחמה, אם לא יקבל את מה שביקש בדרך מדינית. ישראל שכנעה את עצמה ואת הממשל האמריקאי לראות בכך איומי-סרק שאין סיכוי שיתממשו.

כבר ב1972 הורה נשיא מצרים החדש סאדאת על גירוש היועצים הרוסים מצרים, המודיעין הישראלי פירש זאת כחולשה של מצרים וסימן לחוסר יכולתה לפתוח במלחמה.
בראשית 1973 הזהיר סאדאת בראיון עיתונאי כי ללא תהליך מדיני, מלחמה היא הברירה היחידה להשיב לעצמו את סיני –אזהרה זו לא זכתה לתשומת לב מספקת.

במהלך חודש ספטמבר 73 הבחינה ישראל כי סוריה מתגברת כוחות בחזית הצפון, ומצרים בחזית הדרום אבל צעדים אלו התפרשו כתרגיל צבאי של שתי המדינות.

ב25.9. נפגש בחשאי המלך חוסיין (מלך ירדן) עם גולדה מאיר בת”א והזהיר אותה כי מצרים וסוריה יפתחו במלחמה תך 10 ימים- המודיעין ישראלי זלזל בפגישה זו ובדברי המלך.
ב3.10 פונו כל משפחות היועצים הרוסים שעוד נותרו ממצרים וסוריה והיה גיוס מילואים נרחב במדינות אלו ואולם שר הביטחון ורמטכ”ל עדיין היו משוכנעים שלא תפרוץ מלחמה, ואולם הרמטכ”ל החליט בכל זאת על תגבור כוחות צה”ל בשתי החזיתות.
בלילה שבין ה5 ל6 באוקטובר במהלך יום הכיפורים התקבלה ידיעה מודיעינית אמינה מסוכן המוסד במצרים ,שלפיה מצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה ב6.10 לפנות ערב-רק אז שינה המודיעין את הערכתו וקבע כי יש סבירות גבוהה למלחמה.
הרמטכ”ל דרש מכה אווירית מקדימה וגיוס מילואים נרחב ואולם שר הביטחון וראש הממשלה התנגדו בגלל החשש מתגובת האמריקנים ,לבסוף החליטה ראש הממשלה לאשר גיוס מילואים מצומצם למרות התנגדות שר הביטחון.

שימו לב לסרט שמתאר את המציאות שקדמה למלחמה:

המלחמה פרצה ביום הכיפורים יום שבת 6.10 בשעה 13:50 בהפתעה מוחלטת לאזרחי ישראל ולמפקדי צה”ל.

מאפייני המלחמה בימים הראשונים- מהם הקשיים שבהם נתקלה ישראל בשל מתקפת הפתע:

1.גורם ההפתעה מנע הערכות של צה”ל וגיוס מילואים שיהיה מוכן ללחימה, ולכן צה”ל נאלץ לבלום את ההתקפות עם כוחות סדירים דלילים בלבד.

2. ההנחה של מפקדי צה”ל כי כוחות סדירים יכולים לעמוד במתקפה כללית של צבאות ערבים מספר ימים עד לגיוס מילואים לא עמדה מול מאות אלפי הלוחמים הערבים, שהיו מצוידים בנשק חדיש מתוצרת סובייטית והסתערו על קו בר לב ועל רמת הגולן.

3. צה”ל היה בנחיתות גם באוויר בשל סירוב הממשלה לאשר מכה אווירית מקדימה שתפגע בעוצמת המתקפה הערבית ואולי תמנע אותה.

4. מחסני החירום לא היו ערוכים למלחמה והיה חסר בהם ציוד רב

5.בקו בר לב ,שהיה לאורך תעלת סואץ, היו מאוישים רק 16 מעוזים מתוך 31, מיעוט החיילים לאורך תעלת סואץ הקל על המצרים את צליחת התעלה ואת ההשתלטות על הגדה המזרחית שלה –אזור שהיה בידי צה”ל.
ברמת הגולן גרם מיעוט הכוחות למצב שבו הצליחו הסורים להשתלט בתוך 48 שעות על כל רמת הגולן ובכלל זה על מוצב החרמון שהוא בעל חשיבות אסטרטגית ומודיעינית רבה.

6. הערבים השתמשו במלחמה בנשק חדיש שצה”ל לא ידע איך להתמודד איתו-טילי נ”מ שהפילו עשרות מטוסים, טילי נ”ט חדשים שפגעו בעשרות טנקים.

 
7.בשלב הראשון היה עסוק צה”ל בבלימה ולא בתכנון מהלכים ארוכי טווח ולכן ספג נפגעים רבים.

מהלך הקרבות:

בחזית הצפון

ביום הראשון למלחמה כבשו הסורים את מוצב החרמון וחלק מחייליו נלקחו בשבי, הטנקים הסרים הבקיעו ת מערכי הגנה הישראלים ודהרו ברמת הגולן לכיוון הכנרת. 
חיל האוויר ניסה לבלום את הסורים תוך אבידות כבדות מאש נ”מ והייתה סכנה מוחשית של תבוסה.
הסורים הגיעו עד לרכס הצופה אל הגליל מעל גשר בנות יעקב.
הרמטכ”ל החליט למקד את המלחמה בצפון ולאחר מאמצים גדולים נבלמה המתקפה הסורית.
בשלב זה היו לצה”ל 250 הרוגים בצפון ועשרות טנקים הרוסים.
ביום הרביעי חל המפנה וכוחות צה”ל החלו להדוף את הסורים אל מעבר ל”קו הסגול” קו הפסקת האש במלחמת ששת הימים ולאחר עוד שבועיים של קרבות הצליח צה”ל להגיע עד ל40 ק”מ מדמשק.
בסוף המלחמה נכבש מוצב החרמון מחדש ע”י צה”ל.

שימו לב למפה בעמוד הבא:

בחזית הדרום– המצרים שלחו אלפי חיילים שחצו את התעלה, עקפו את קו בר לב והתמקמו ממזרח לו, כל הניסיונות של צה”ל לחבור לאנשים שבמעוזים נכשלו. רוב החיילים במעוזים נהרגו או נשבו ורק המעוז הצפוני ביותר שרד.

המצרים הצליחו לפגוע בעשרות טנקים ומטוסים ישראלים והשתלטו על שטח של 8 ק”מ ממזרח לקו בר לב.
ביום השלישי נערך צה”ל למתקפת נגד שנכשלה ועלתה באבידות רבות.

במהלך הימים שלאחר מכן הצליח צה”ל להדוף את המתקפות המצריות ולבלום את התקדמותם.
ביום העשירי למלחמה 15.10 חצו כוחות צה”ל את התעלה והעבירו כוחות לתוך מצרים.

צה”ל החל לנוע מערבה עד שהגיע למרחק של 101 ק”מ מקהיר.

שימו לב למפה בעמוד הבא:

יום לפני הפסקת האש הצליח צה”ל להטיל מצור על הכח מצרי שהיה ממזרח לתעלה כוח זה כונה בשם “הארמיה השלישית” ולהשיג תנאי פתיחה טובים למו”מ.

במהלך המלחמה פנתה ישראל בבקשת עזרה דחופה לארצות הברית לקבלת נשק נוכח התרוקנות המחסנים והנשק הרב שזרם מבית המועצות למדינות ערב.
החל מ14.10 החל להגיע ציוד רב מארה”ב לישראל ברכבת האווירית.

תוך כדי התקדמות ישראל לתוך מצרים וסוריה פעלה ברה”מ להשיג הפסקת אש וב21 לאוקטובר הסכימו המעצמות וניסחו החלטה במועצת הביטחון שתובעת את הפסקת הלחימה משתי המדינות.

ישראל ומצרים לא כיבדו את ההחלטה והמעצמות עמדו על סף מלחמה ביניהן.

הפסקת האש הושגה ב24.10 כאשר צה”ל יצר מובלעת ישראלית בשטח מצרים ובשטח סוריה.

השפעת המלחמה הקרה על מלחמת יום הכיפורים והתנהגות המעצמות
בראשית שנות ה-70 הפך המזרח התיכון אחד ממוקדי המאבק בין המעצמות, בריה”מ וארה”ב , במסגרת המלחמה הקרה, המלחמה הייתה נקודת השיא במאבק בין שתי המעצמות על השליטה באזור. בריה”מ תמכה במדינות ערב באמצעות נשק , מודיעין מתקדם ,שלחה יועצים צבאיים.

בריה”מ עודדה את מצריים וסוריה לצאת למלחמה, והגבירה אצלן את התחושה שבידיהן לנצח את ישראל. אבל לאחר ההפשרה(דטאנט) ביחסים בין ארה”ב לבריה”מ שהחלה בתחילת שנות השבעים, היא לא הייתה מוכנה לערער את היציבות במזרח התיכון. במצרים החלה תפנית לאחר מותו של נאצר, כאשר סאדאת נטה יותר לארה”ב וב-1972 סילק רבבות יועצים ומומחים ובני משפחותיהם ממצרים.

למרות זאת, כדי לא לאבד את מעמדה במזרח התיכון תמכה בריה”מ במצרים וסוריה וסיפקה להן נשק. ארה”ב ,(בעיקר הנרי קיסינג’ר- היועץ לביטחון לאומי באותה תקופה) ,חתרה לחיזוק השפעתה במזרח התיכון על חשבון בריה”מ, לפי מספר מקורות היא הייתה מעוניינת במלחמה בה תאלץ ישראל לוותר ולחזור למימדיה הטבעיים, ואילו מצרים תעבור להשפעתה של ארה”ב במקום השפעה סובייטית.

ארה”ב ביצעה מספר מהלכים שגרמו להפיכתה למעצמה היחידה שיש לה השפעה באזור ולדחיקת ברה”מ החוצה מהמזרח התיכון:

1.ארה”ב,לא רצתה בתחילת המלחמה לספק נשק לישראל, אבל לאחר שחיקה ואובדן עצום של ציוד ונשק ,היא סיפקה נשק לישראל (רכבת אווירית) על מנת שלא תתמוטט, ומצד שני, מנעה ממנה ניצחון מוחץ על המצרים וכפתה עליה לא למצות את ניצחונה(הסרת המצור מהארמיה השלישית).

2.ארה”ב מנעה מישראל להשפיל את מצרים וכפתה עליה נסיגה מסיני במסגרת הסדרי הביניים, ובכך הוכיחה לערבים כי היא היחידה שיכולה לאלץ את ישראל לחזור למו”מ מדיני, ואם מדינות ערב רוצות בהחזרת השטחים שכבשה ישראל- עליהן לעבור למחנה האמריקאי ולעזוב את ברית המועצות שלא היו לה קשרים או השפעה על ישראל.

תוצאות המלחמה 

מבחינה צבאית– ניצחון ברור של צה”ל שהחזיק בשטחים במרחק של 40 ק”מ מדמשק ו100 ק”מ מקהיר, כלומר, צה”ל הגיע למרחק הרבה יותר גדול ממה שכבש במלחמת ששת הימים.

 כמות הנפגעים:   2656 הרוגים, 7251 פצועים ו301 שבויים ועוד מאות נעדרים ואובדן ציוד רב בעיקר מטוסים וטנקים. לסוריה ומצרים היו 15 אלף הרוגים, בערך.

בעמוד הבא תוכלו לראות את מפת ישראל בתום המלחמה

השפעות המלחמה בטווח הארוך:

בתחום החברתי-פוליטי:

א. המלחמה גרמה להלם בציבור, האבדות הגבוהות יצרו תחושה קשה של אבל והתערער האמון במנהיגים הפוליטיים והצבאים. אובדן האמון התבטא בתחילתה של תנועת מחאה שהורכבה מחיילי מילואים שדרשה את פיטורי שר הביטחון בעקבות הלחץ הציבורי הוקמה ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את לקחי המלחמה שבאשה עמד שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה כי הדרג הצבאי נכשל בהכנת למלחמה וקראה לסיום תפקידם של ראש אמ”ן, הרמטכ”ל ואלוף פיקוד הדרום. המסקנות עוררו מחאה שגררה את התפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר זמן קצר לאחר שניצחה שוב בבחירות.

ב.כמה חודשים לאחר המלחמה קמה תנועת התיישבות ששמה לה למטרה ליישב את שטחי יהודה שומרון ורמת הגולן, שמה היה “גוש אמונים” והיא יצאה נגד תחושת האבל שהייתה בעם והצליחה להלהיב רבים סביב נושא התיישבות. התנועה פעלה ממניע דתי ופוליטי למנוע מצב של החזרת שטחים שנכבשו לערבים.

ג. המלחמה שינתה את פניה הפוליטיים של המדינה וגרמה להחלפת השלטון ומפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין ניצחה בחירות והורידה את מפלגת העבודה מהשלטון לראשונה מאז שנות השלושים. היה זה מתוך כעס על הנהגת המפלגה שכשלה במלחמה. הממשלה החדשה עודדה מאוד את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון.

ד. בחברה הישראלית התגבר הוויכוח הפוליטי בין הימין שדיבר על ארץ ישראל השלמה ובין השמאל שדיבר על החזרת שטחים כמפתח להסכם שלום עם מדינות ערב, בקרב מחנה השמאל הובילה את המחאה נגד מדיניות הממשלה תנועה פוליטית חדשה בשם “שלום עכשיו”

ה. התרחבות העיסוק בשכול- המספר הגבוה של ההרוגים, השבויים והנעדרים הפך את ההתעסקות בנושאי השכול טיפול במשפחות שכולות ואיתור הנעדרים למרכזיים מאוד בחברה הישראלית.

השפעות מבחינה בין לאומית-

א. חרם הנפט– לקראת סוף המלחמה החליטו יצואניות הנפט הערביות להכריז על קיצוץ באספקת הנפט לשוק העולמי והעלו את מחירו ב70% ומדינות מסוימות אף נתקלו בחרם נפט. תנאי להפסקת החרם היה נסיגה של ישראל מהשטחים שכבשה והחזרת זכויותיהם של הפלסטינים, המדינות שתמכו בישראל לא קיבלו נפט ומעמדה של ישראל בעולם התערער, החרם הסתיים בקיץ 74.

ב. התגברות הבידוד הבין לאומי– ישראל ניתקה את קשריה עם רבות ממדינות אפריקה בשל הלחץ הערבי, והזדהות המדינות הללו עם מצרים וסוריה.

ג.יחסי ישראל ארצות הברית– מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי שאליו ישראל נכנסה לאחר המלחמה הגבירו את התלות של ישראל בארה”ב תלות כלכלית וצבאית. ארה”ב ששימשה מתווכת בהסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומדינות ערב אילצה את ישראל לקבל את הצעותיה והפכה למעצמה המובילה במזרח התיכון ודחקה משם את ברה”מ. הקשר בין ישראל וארה”ב התבטא באספקת מערכות נשק מתקדמות לישראל מארה”ב ובכללן מטוסי קרב מתקדמים, צה”ל נשען מעתה ברובו על נשק מתוצרת ארה”ב. במקביל, התרחב מאוד הסיוע הכלכלי שהעניקה ארה”ב לישראל, וזאת על רקע הגידול הניכר בהוצאת הביטחון של ישראל והמשבר הכלכלי שפקד אותה לאחר המלחמה ועד אמצע שנות השמונים.

יחסי ישראל –מדינות ערב

א. החזרת הכבוד הערבי– למרות התבוסה הצבאית, העובדה שהפתיעו את צה”ל גרמה למדינות ערב לראות במלחמה ניצחון צבאי גדול ויום פתיחת המלחמה נחשב עד היום ליום חג במצרים, צה”ל הפסיק להיות צבא בלתי מנוצח שאי אפשר לעמוד מולו.

ב. התגברות הטרור של ארגוני המחבלים– ארגון אש”ף שב לנהל מלחמת טרור נגד ישראל ובמהלכה ביצעו אנשיו פיגועים רבים בישובים (קריית שמונה, מעלות) ,חטפו מטוסים, הניחו מטעי חבלה וביצעו פיגועים שהגיעו דרך הים (מלון סאבוי, אוטובוס כביש החוף) , כדי להרתיע את המחבלים ביצעה ישראל מספר פעולות צבאיות נגדם הגדולה הייתה מבצע ליטני ב78 שלאחריו הוצב כוח האו”ם שהפריד בין ישראל ללבנון שממנה יצאו רוב המחבלים. פעולות הטרור היו הדרך של מדינות ערב (בעיקר סוריה) להמשיך את המאבק בישראל מבלי לצאת למחמה ישירה שבה כשלו מספר פעמים.

ג. תחילת מו”מ לקראת הסכמי שלום – בין ישראל למצרים הושג הסכמי הפרדת כוחות שבמסגרתו נסוגה ישראל מאזור תעלת סואץ ומערב סיני והצהירו כי הם יפתרו את הסכסוך ביניהן בדרכי שלום ,סופה של ההצהרה הייתה בחתימה על הסכם השלום עם מצרים ונסיגה מלאה מסיני ב1979 .בין ישראל וסוריה הוצב כוח של האו”ם שימנע מלחמה, והסכם הפרדת הכוחות נשאר בתוקף עד היום.

 ד. התחזקות מעמדה של סוריה – בסוריה התחזק מעמדו של הנשיא אסאד, שהפך להיות מוביל הקו הקיצוני והמלחמתי נגד ישראל במקום מצרים שחתמה על הסכמים מדיניים עם ישראל, סוריה הפכה לתומכת הפעילה ביותר בטרור נגד ישראל.

שימו לב לסרט שמתאר את מהלך המלחמה ומה שקרה אחריה: