הקבצן ממחנה יהודה

טוב, זה ככה. כל יום. אני יושב באותו מקום, עם אותה כוס ואותם אנשים אדישים שלא שמים לב אליי.איו לי מספיק כסף בשביל ארוחה לילדים שלי. אני כבר חושב להתייאש. מדי פעם אני מקבל 10 אגורות או שקל מהנדיבים, אבל זה לא מספיק.שוק מחנה יהודה מלא בקבצנים, אני לא היחיד. היום היה יום בלי אנשים, עד עכשיו. לפתע הופיע איש גבוה, עם שיער ג’ינג’י ועיניים חומות. הוא החזיק ביד שקיות עם  קניות לכבוד שבת – שקיות מלאות בדגים, עופות וירקות.הייתי בטוח שכמו כל שאר האנשים הוא יעבור ויתעלם, אבל כשהגיע לידי הוא עצר. זה מוזר. הוא רכן לכיווני ושאל:”רוצה עזרה?” עניתי לו, מתוך נימוס:”לא תודה”, למרות שעזרה לא הייתה מזיקה. הוא זרק 20 שקל לכוס, והלך. תמונתו נחרטה בזיכרוני. כשהלכתי לישון נזכרתי באותו אדם נחמד ששאל אותי אם אני רוצה עזרה ותרם המון כסף יחסית לאנשים האחרים. ביום שלמחרת, יום שישי, אותו אדם בא שוב, הפעם בלי שקיות. הוא בא בשבילי, ידעתי. התמלאתי הערכה כלפיו. הוא הפעם לא שאל, עשה. הוא לקח כוס, ניגש לאנשים וביקש כסף.בסוף היום הוא ניגש אליי עם כוס מלאה במטבעות. לאחר מכן הוא הושיט אליי 100 שקלים וחייך לעברי.”תודה”, אמרתי לו חלושות, והלכתי. כעבור זמן נודע לי שאני לא היחיד שאותו איש עזר לו. כל קבצני השוק יכלו להגיד שאותו אדם עזר להם. בעבור השנים נשארתי בשוק. עדיין… אותו מקום, אותה כוס ואותם אנשים אדישים… היום אני כבר זקן, וכוח אין לי. הכוס ריקה וכך גם הבטן, כמו בכל שנות חיי. פתאום, מופיע אדם מבוגר וילדיו. האיש הזה מוכר לי מאיפה שהוא… מאיפה?! לפתע האיש והילדים עוצרים, נותנים לי שטר ירקרק של 50 שקל וממשיך בדרכו. הבנתי מאיפה הוא מוכר לי