עץ הגויאבות האדומות
Copyright © 2019
תוכן עניינים
-
ההיסטוריה
-
עץ הגויאבות האדומות
-
שיר על חצר ילדות שהייתה ואיננה עוד !
-
הגירושין
-
העורב מגל”ר
-
הצלקת
-
שיר השכונה
-
ההתאקלמות בבית סבא וסבתא
-
אחותי ואני
-
מלחמת ששת הימים
-
דגים בים התיכון
12.האישה השלישית של אבא שלי
13. שיר בעקבות ידוען – מחשבות בוקעות
-
תקופת הרווקות
-
שיר בסיומת דרך חדשה
פרק ראשון
היסטוריה
סבא שלי גדל כילד בודד נטול משפחה.
בעקבות התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו מהתנגדות לעלייה בלתי-חוקית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את “המוסד לעלייה ב’, שהוקם על ידי
.חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור.
אידאל העבודה והחיים המשותפים בקיבוץ הם שגרמו לאותם חניכי תנועות הנוער להחזיק מעמד בתנאים הקשים של העלייה ארצה. למציאות הארץ ישראלית לא הייתה השפעה על האידאולוגיה של אותן תנועות ועמדות החניכים נשארו יציבות גם תחת סערות גדולות.
סבא שלי, יהודה, למעשה היה בין מפליגי הספינות שהגיעו לארץ. מה שאומר שהוא עלה בגיל 13 מפולין.
עלה ונקלט בקיבוץ. מגיל צעיר שכזה הוא למד להסתדר לבד היות והמשפחה נשארה בפולין.
סבא יהודה היה בין השוטרים הראשונים והאמינים בארץ ישראל שנבדקו ונמצא שיש להם תעודה סיום ביה”ס.
אחד המקומות המשמעותיים שבהם סבא יהודה שירת, היה ליחידה שתמיד עסקה בפיזור הפגנות.
באותם ימים לא היו אמצעים מיוחדים לפיזור הפגנות. לכן, מה שנידרש לעשות, היה לפנות לאזרחים בבקשה שיזוזו או ממש בפועל להזיז אותם, או אפילו להשתמש בידיים כדי לגרום להם לזוז.
תמיד הגיעו סיפורים על סבא יהודה שלא פעם היה נדרש כשוטר ביחידה המיוחדת גם לתת סטירה פה ושם. מסוג הסטירות שבאמצעותן היה גורם לאנשים לאבד את ההכרה.
כך הוויכוח או הריב היה מסתיים באחת.
כשסבא פרש ממשטרת ישראל, הוא קנה חלקת אדמה, ושם גידל תרנגולות
מטילות ,לצד עצי פרי למינהם.
סבתא מצד אבא שלי, עלתה לישראל מרוסיה לאחר המלחמה. סבתא עלתה לארץ עם סבא זמברה ועם סבתא שלה. סבא זמברה לקח עימו ילד יתום מהעיירה. בכל מקום, אמר סבא, שהילד הזה הוא שלו וכך הצילו ממוות.
סבא זמברה היה למעשה רב ותמיד היו אנשים באים אליו והוא שימש גם כשופט, שפוסק לפי צדק.
העץ המשפחתי מצד אימא שלי היה מרתק לא פחות. סבא של אימא היה חיל בגדוד אוסטרי. הוא הגיע לבולגריה שם פגש
באימא של אימא. הכיר אותה וביקש ממנה להינשא לו ,אימא של אימא שלי ,רק אמרה לו:
“אהיה מוכנה להינשא לך, אך יש לי אח ורק איתו אהיה מוכנה לבוא אחריך”.
החייל האוסטרי קיבל את התנאי
וכך הם עלו לארץ ישראל.
ההורים שלי נולדו משני הצדדים של אותה ארץ.
פרק 2
עץ הגויאבות האדומות
בילדותי גרנו כמה שנים בבית סבא שם הייתה חצר גדולה במיוחד.
גדר של שיחים יפים מקיפה את הגינה, ובתוכה עצי פרי וכלובים של תרנגולות מטילות וכמובן כלב זאב העונה לשם נרון. אחרי שחזרתי מהגן נהגתי לאסוף ביצים עם סבא ביחד .
הכלב תמיד היה חופשי בחצר ושימש גם ככלב שמירה.
כלב זאב גבוה עיניים טובות ומבינות.
בבוקר אחד, זכור במיוחד, לאחר כמה דקות, התרנגולות החלו לצווח, סבא התקדם לעבר קולות התרנגולות ונגלה לעיננו מראה, שהשפיע עלי מאד: הכלב נרון יושב זקוף בפיו נחש צבעוני.
נרון תופס בראשו של הנחש ומכה אותו בחוזקה בקרקע, זכורה לי חבטה חזקה במיוחד בראשו של הנחש.
ואז סבא מתקרב ובידו מקל ובקצה מעין וו גדול, תופס את הנחש, מלטף את הכלב ואומר :”ככה נרון שומר על החצר ועל התרנגולות. ראית ?”
אני מתקרבת לראות את הנחש ברעדה, זכור לי במיוחד שהנחש היה צבעוני – בעל טבעות זוהרות.
סבא אומר לי: “את רוצה לראות איך אני הופך את הנחש לחגורה?”
“בטח עונה וגם אני רוצה !”
סבא מביא שני כסאות כדי שנשב, ולצידן גיגית וכלי עבודה.
תחילה מסיר בזהירות את הראש ואחר במהירות מטפל בגוף הנחש, ובתוך כמה דקות מראה לי את עור הנחש מול השמש, הטבעות על עור הנחש נוצצות, העור
מבריק ויפה.
אחר כך סבא מסדר הכול ורוצה לנוח, אך מביט עליי ורואה בהבעת פניי מעט עצבות.
סבא שואל: “רוצה לעלות על עץ הגויאבות לקטוף את הפירות ?
“כן, אבל רק את עץ הגויאבות האדומות”.
סבא אומר: “כמובן, רק הגויאבות האדומות מתוקות.”
“נכון הם כמו סוכריות עטופות – מבחוץ ירוק ומבפנים אדומות.”
אנו מתקדמים אל העץ ומתחילים לתור אחר הפירות, רק על מנת להסביר למי שאין לו עץ גויאבות אדומות בגינה, אומנם רק את
הגויאבות האדומות אני אוהבת, אך העץ לא נותן הרבה פרי.
לשמחתנו מצאנו שני פירות, סבא קוטף אחד, ובשביל לקטוף את הפרי השני, סבא מרכיב אותי על הכתפיים הרחבות והגבוהות שלו ואני קוטפת את הגויאבה הגדולה ביותר, ומיד נוגסת בפרי.
פרי עסיסי ומתוק מעין כמוה. סבא צוחק ומוריד אותי לקרקע.
סבא אומר: “המשיכי לשחק בגינה, כי יש לי עוד עבודה בגינה.”
אני הולכת לעבר שובכי היונים, ופתאום מרגישה דקירה עזה באצבע
האמה בכף היד. לא להאמין. אני רואה דבורה גדולה שהיא מכניסה לתוך
הציפורן שלי עוקץ והיא אינה מרפה גם כאשר אני מטלטלת את היד.
אני צועקת: “סבא בוא מהר”.
סבא לא עונה, רק נרון הכלב בא במהירות, מסתכל עלי. אני מראה לו
מה יש על ידי – ופשוט לא להאמין באיזה קלות, סבא מתקדם לעברי, מסלק את הדבורה ומלקק את האצבע שלי הדקורה.
אני לא מרגישה כאב, רק רואה את העוקץ של דבורה. אני מושכת את העוקץ
החוצה. ולהפתעתי אין דם, ואין כלום. כאילו לא קרה כלום.
בערב אבא אומר שעלינו לעזוב את בית סבא ולעבור לדירה אחרת.
אני בוכה ואומרת מבעד לדמעות: “אני לא רוצה. אני רוצה להישאר בגינה של סבא לתמיד”.
פרק 3
שיר על חצר ילדות שהייתה ואיננה עוד !
בעיר הילדות
דמות שפופה הולכת.
ברחובות של שקט
בין גדרות שיחי וורדים,
ביד אוחזת קוטפת
ורד אחד קוצני.
טיפה אדומה ניגרת
מאצבע ידה
אל אבן השיש הקר.
מגדרות הוורד
היד אינה חשה בדבר,
טיפת הדם החמה
מסמנת על אבן השיש
כאן נוכחתי וביקרתי.
פרק 4
הגירושים
כשהורי התגרשו, אבי לקח את אחותי לבית סבא וסבתא
ואני נשארתי אצל אמי. נפרדנו כאחיות ונפרדנו כמשפחה.
אבי היה מדי פעם מבקר אותי.
אמי פחדה, שאבי ייקח אותי גם לבית סבא וסבתא ויפריד אותי ממנה.
לאחר תקופה היא החליטה בערבים, לצאת איתי
ולהסתתר בין החצרות. כל רעש של אופנוע ששמעה, אמא דחקה בי להסתתר יותר. בהתחלה חשבתי שאולי זה משחק, אך
זה היה נמשך לתוך השעות המאוחרות של הלילה.
כל רצוני היה ללכת הביתה ופשוט ללכת כבר לישון במיטה.
ערב אחד אבי בא, חיפש אותי בכל השכונה ולא מצא.
אבי חיכה ליד הדלת עד לשעות הבוקר.
בבוקר מוקדם חזרנו הביתה. אבי בא לקראתי.
ושאל: “איפה הייתן?!”
אני הייתי עייפה, ישבתי על המדרגות, וסיפרתי שכבר תקופה שאמי יוצאת ומסתתרת בחצרות השכונה.
כול אופנוע שעובר, היא דוחקת בי להסתתר, וכול רצוני הוא ללכת לישון בבית.
יום אחד אבא שלי בא עם האופנוע שלו ואמר “תעלי, אנו הולכים לטיול”.
עליתי לסירה של האופנוע, הייתה קופסא פתחתי והייתה שם עוגה אישית שוקולד.
שמחתי והתחלתי לאכול אך הדרך נמשכת, ואני מבינה לפי הדרך שאנו בדרך
לסבתא.
אני כבר לא שמחה.
אנו מגיעים לקראת שעות הערב
אבי עוצר.
אני יורדת ולא רוצה לזוז.
אחותי באה לעברי.
אחותי לוקחת אותי לשכנה.
אנו יושבים בחצר של כרמלה.
אח כרמלה מתיישב לידנו.
אנו מדברים וכבר מחשיך.
אחותי מפריעה ואנו יוצאים מהחצר לעבר בית סבא.
סבתא מסדרת את המיטות לשינה.
אנו מתארגנות לשינה.
אך אני לא רוצה לישון במיטה.
בכל זאת אני עולה למיטה.
מכסה את עצמי.
אך מול עיני צץ חרדון גדול מסתכל אלי.
אני קופצת.
“לא אישן פה, כי יש פה לטאה גדולה”.
מתחילים החיפושים אחרי.
אני לא ישנה על המיטה.
אין סיכוי.
ככה נשארנו בבית של סבא וסבתא כמה שנים.
פרק 5
העורב מגל”ר
אח של יואב אילף עורב.
עורב אמיתי.
אנו הילדים היינו מידי פעם משחקים עם יואב בחצרו, והעורב היה תמיד בחצר.
העורב נהג לעמוד על גג רכב סוסיתא, ששייך לאח של יואב וכך היה צופה בנו.
כאשר שיחקנו מחבואים העורב היה נוהג להצטרף למשחק, ותמיד
היה עוזר לגלות אותנו מתחבאים.
מצד אחד היינו צועקים עליו והמצאנו לו שם מגל”ר – מגלה ארצות.
העורב התרגל לקריאה שלנו וזה השם שדבק בו.
בזמנים שלא היינו בחצר, העורב היה יוצא החוצה.
הבית של יואב היה קרוב לחנות המכולת הוא היה הולך אחרי הנשים שיצאו מהמכולת.
הנשים היו נבהלות זורקות מצרכים לעברו, והעורב היו עוצר.
אם המקור היה מכה על קופסאות השימורים עד שהיה פותח אותם. חלק הוא אכל וחלק החתולים אכלו.
כאשר היינו חוזרים מהגן היינו מסתכלים על העורב, לעתים היה עסוק, בליפתוח קופסאות שימורים ולעתים היה רץ אחרי הנשים שיצאו מהמכולת.
אם היינו קוראים לו מגל”ר הוא היה עוזב הכל ומצטרף אלינו.
כאשר אח של יואב היה עולה לרכב, העורב היה עף על הגג של ה-“סוסיתא” ונוסע עימו לאן שנוסע.
בשכונה שלנו תמיד היה במה לשחק, עד שיום אחד בחצר של סבא התגלה בולען לא גדול, מעין בור גדול, תמיד את הענפים של החצר היינו זורקים לבור את הבור.
כיסנו את הבור בברזל דק.
תמיד היינו סקרנים לראות מה העומק של הבור.
פעם אחת לקחנו חכה, זרקנו עם משקולת לפתח, החכה עפה מידנו ונעלמה בבור.
אך סבא כעס.
הוא אמר לנו: “לא להתקרב זה מסוכן”.
סבא אף הפחיד אותנו כשהסביר, שאפשר להעלם משם, ואף אחד לא ימצא אותנו.
מאז לא העזנו יותר להתקרב לבור, אך בלילות תמיד מהבור יצאו חיות.
קיפודים.
צפרדעים.
הכלבים בחצר היו תמיד הולכים אחריהם.
בצפרדעים הכלבים לא נגעו, היות ולא פעם הם, הצפרדעים, השפריצו עליהם רוק.
עם הקיפודים הכלבים ניסו לשחק, וזה היה מצחיק כי הקיפודים דקרו אותם.
או הסתגרו במעין פקעת קוצים.
אך תמיד גם הכלבים לא עמדו אף פעם על הבור עצמו, זה היה מרתק לראות כיצד הם שמרו מרחק בטחון מהבור.
כמו שסבא ביקש.
פרק 6
צלקת
עדיין בבית סבא.
היום יואב בגן הבטיח שנבוא אליו, ואחיו יראה לנו, וייתן לנו לאכול את ליבת צמחי הקוצים שגדלים סמוך לביתו.
בשעה 16:00 אני שומעת את פעמון הדלת של החצר.
אני מיד רצה.
פותחת את דלת החצר.
בפתח אני רואה את יואב.,
לצידו שכנתי כרמלה, חברותי נתנאלה ורחלי.
אני מצטרפת לחבורה בשמחה.
יואב מוביל ואנו הולכות אחריו כ-10 דקות.
ליד ביתו של יואב אנו רואים את אחיו עומד מול שיח בעל ענפים ירוקים גדולים.
הוא מנופף בגרזן.
אנו מתקדמים ומתחילים לראות את ליבה הקוץ, הליבה היא בצבע
לבן מבריק.
אח של יואב קוצץ את הליבה בהניף יד, מוציא את הליבה ומתקדם
לעברינו ומתחיל לחלק את הליבה.
הוא מגיש לכל אחד חתיכה.
אני טועמת.
יש לזה טעם מיוחד לא מתוק מדי.
עסיסי מאד. תוך שניות כולנו מסיימים את ליבת הקוץ.
כולנו מבקשים מאח של יואב, האם אפשר עוד ליבת אחת ומסביבנו ישנם
עוד שני קוצים גדולים.
אח של יואב מסכים אך מבקש “בואו תעזרו לי – פנו את הצמחים שמוליכים לקוצים.”
כמובן שאנו תופסים כל מיני כלים שהיו באזור ומתחילים לפנות את הצמחים.
בינתיים הערב יורד ומתחיל להחשיך.
אח של יואב מתקרב לשיח הקוצני השני.
אנו עומדים פעורי פה ומסתכלים.
רואים את המזמרה חותכת בעלים.
חותכת את הירקות באמצע.
אז ניגלה אלינו ואנו רואים את ליבה הקוץ.
הליבה נראית כמו צמר גפן לבן שכולו ספוג במים.
שוב בהינף יד הוא קוצץ את הליבה.
מתקדם לעברנו.
אנו הולכים אחרי אח של יואב עד לשולחן.
האח מניח את הליבה על השולחן.
אנו פוערים עיניים, ומחכים לחלוקה.
כמובן שכל אחד מקבל בתורו חלק.
פתאום אנו שומעים קול רך ודואג.
“יפה ילדים. אתם כאן.
מחפשים את כולכם כבר למעלה משעה, בכל השכונה.
להתפזר כולם הביתה עכשיו.”
אנו מרימים מבט, ואת מי אנו רואים?
את אח של כרמלה.
על פניו נסוך מבט דואג.
הילדים מתפזרים.
רק אני וכרמלה באים לעבר האח.
הולכים לכיוון ביתנו.
לאחר כדקה אנו רואים את אח של כרמלה פורץ בצחוק ומסתכל על שתינו.
“מה קרה ?”, אנו שואלות.
הוא בקושי מצליח לדבר ואומר: “שתיכן נראות כמו שני דחלילים לאחר היורה.”
אח של יואב ממשיך לצחוק.
אנו מסתכלות אחת על השנייה.
אנו מלאות בוץ ועלים בשערנו.
גם אנו פורצות בצחוק ללא הרף.
אנו מתקרבים לבית של כרמלה, כרמלה נכנסת לבית.
אח של כרמלה מלווה אותי לביתי.
לעיננו נגלה מחזה מוזר.
על הכיסא יושבת ילדה בת גילי ואוכלת ארוחת ערב.
סבתא אומרת: “יפה, כבר כמעט שעתיים חיפשנו אותך, וחשבנו שאת הילדה הזו”.
אני מתקרבת מסתכלת על הילדה ואומרת בקול:
“זו ויקטוריה, סבתא, מה כל ילדה שיש לה פוני ושיער שחור זו אני ?!”
סבתא עונה.
אך אני לא שומעת ועוברת לחדר השני.
אח של כרמלה הולך אחריי ומתיישב לידי ואומר “כל פעם שתבואי לשחק עם כרמלה ותראי אותי אני אהיה שם לצידך”.
אח של יואב הלך.
ומאז אח של כרמלה הפך לאחי הרוחני.
“כעת השכונה של סבא לא קיימת יותר, אך אני עדיין
מחפשת את אח של כרמלה.
אם משהוא מכיר או יודע היכן אח של כרמלה נמצא, שיבוא ויגיד לי בבקשה.
אני כל יום רוצה חיבוק מהאח הרוחני שלי.”
פרק 7
שיר השכונה
אשליות רחוקות שהיו
הציפו והכילו בעשרות,
בתחושה של רצונות
הנמצאים לאין סוף.
הזמן עובר בצעדים
מהירים במכירת אשליות
לכול המוכן לשלם את המחיר.
אך בעיקר לי עצמי.
רציפות המחשבה תמלא
התפקחות מכאיבה.
ללא אפשרות החזרה.
פרק 8
ההתאקלמות בבית סבתא וסבא
בוקר יום ראשון. מתעוררים בבוקר.
סבא ניגש אלי ואומר: “תהיה מוכנה אני הולכים היום לגן.”
אני הולכת לאמבטיה, לרחוץ פנים, לצחצח שינים ,לוקחת שרפרף נעמדת ,ניצבת מול
המראה לטקס הבוקר: לעשות קודם כל פרצופים מצחיקים. לזה תמיד יש זמן.
בבית נשמעים קולות של התארגנות, אחותי כבר במטבח ,ניצבת יפה. אך אני בקצב שלי.
יורדת מהשרפרף, מנגבת פנים. לובשת את בגדי הבוקר לגן,
מתקדמת למטבח. על השולחן כבר מחכה כריך העשוי מפרוסה של לחם שחור מרוח בגבינה לבנה. אני מתיישבת
ומתחילה לאכול. סבתא עם הפנים לכיריים של הגז מרתיחה חלב, מוזגת בכוס ומביאה לי.
אני מציצה בכוס ומגלה שיש קרום דק בשפתי הכוס. אני מנסה עם הכפית להזיז את שיכבת החלב הקרושה אבל הקרום לא זז.
אני אומרת: “לא שותה את החלב. איכס. קרום.”
סבתא משיבה: “את תשתי את מה שאני אתן לך.”
אני מתעקשת: “לא. את זה לא אשתה.”
צעקות בוקעות. סבתא באה וקרבה אלי. היא פותחת את הפה שלי ובכוח שופכת את כוס החלב עם הקרום לתוך הפה שלי.
אני מעיפה את החלב לכול
עבר, מלכלכת את עצמי ואת כולם.
סבתא צועקת. אני בורחת לחצר.
“אתם לא תמצאו אותי”, אני אומרת בליבי.
מתחבאת ליד עץ הבננות.
לאחר כמה דקות סבא בא, מתיישב על ידי.
ושואל ברוך: “את רוצה ללכת לגן?”
אני: “כן. אני משיבה.”
סבא: “קדימה, נראה אותך. תלכי תחליפי חולצה, יש חולצה מתאימה על המיטה.”
אני משיבה: “טוב, אבל אל תגיד לאף אחד. אני אכנס לבית מהדלת השנייה.”
אני נכנסת בשקט. מחליפה חולצה לחולצה בלי קרום של חלב ויוצאת במהירות מהבית.
סבא מחכה לי ליד השער. אני מצטרפת אליו, ואנו הולכים ביחד.
בדרך אנו עוברים בשכונה, כל שכן שרואה את סבא מברך אותו ואותנו לשלום, או מבקש מסבא דבר מה. כך זה נמשך עד לפתח הגן.
בגן לי אין שום בעיה להתחבר עם חברים חדשים ואני מתאקלמת מהר.
לאט לאט את הציורים שלי הגננת תולה על הקיר זה מחזק לי את הביטחון. אני מכירה ילדים שגרים בשכנות אלי, כך שאנו תמיד ביחד.
באים בבוקר ביחד וחוזרים לאחר מכן כקבוצת חברים הביתה.
פרק 9
אחותי ואני
בבית סבא וסבתא הרגשתי שהייתה העדפה בין אחותי וביני.
אחותי הייתה בהירת שיער, ואילו אני הייתי בעלת שיער שחור קצר ופוני.
במראה אני דומה לאמי. לכן סבתא העדיפה את אחותי.
קבענו ללכת עם סבתא לקנות בגדים . בחנות אני הולכת למדפים בוחרת לי בגדים ונכנסת לתא המדידה למדוד.
יוצאת, מסתכלת במראה. במקביל גם אחותי מודדת בגדים, היא בוחרת בצבעים של תכלת וצהוב.
ואילו הבגדים שלי בצבעים אדום כחול ולבן.
אני נכנסת לתאי מדידה. מחליפה בגדים, ואוספת את הבגדים החדשים.
אני נותנת למוכרת את הבגדים שבחרתי.
סבתא ניגשת למוכרת ונותנת לה בגדים אחרים בשבילי. בגדים שהיא בחרה עבורי מבלי לשאול אותי.
אני מתקרבת למוכרת. חוטפת את הבגדים שסבתא בחרה עבורי.
אני שואלת בתוכחה: “איפה הבגדים שלי !”
סבתא מראה לי צבעים אחרים ואומרת לי לצד אחותי והמוכרת: “זה שלך !”
אני משיבה: “לא. זה לא שלי. אני בחרתי בגדים בצבעים אדום כחול ולבן.”
סבתא מתעקשת: “אז לא צריך. לא יהיו לך בגדים חדשים !”
אני לא מוותרת ואומרת לה:” אז סבא ואבא יקנו לי בגדים חדשים בצבעים שאני בוחרת ולא את.”
אנו חוזרים הביתה רק עם הבגדים לאחותי.
אני ניגשת לאבא ומספרת לו את מה שקרה:
“סבתא קונה לי בגדים, רק בצבעים שלא מתאימים לי. אני בחרתי בצבעים
אחרים. לי מתאים צבע אדום, כחול ולבן. לא מתאים לי צבע צהוב ותכלת.
סבתא קרבה ובאה. מתחילות צעקות. אחותי יוצאת להגנתי מול סבתא ואני זזה הצידה.
הולכת למראה. עושה פרצופים. מחקה את התנועות וההבעות של סבתא.
סבא בא אליי. לוקח אותי ביד ויוצא איתי לחצר.
סבא גבוה. רחב כתפיים. יש לו בלורית שיער גדולה. סבא הרי היה שוטר שפרש.
סבא ואני מתקדמים למרפסת הפתוחה שפונה לשער הכניסה.
שם מושיב אותי סבא על ברכיו ואומר לי : “תתלשי לי את השערות הלבנות מהראש”.
אני יושבת על ברכיו ונהנית לשחק ברעמת השיער ולתלוש את השערות הלבנות מראשו.
עד שאבא יוצא לקראתנו ואומר לסבא: “מחר אחרי הגן, אבא אתה תקנה לשרה בגדים.”
אני מחבקת את סבא וצוחקת, סבא מעביר את ידו על שערי ומחבק בחזרה.
פרק 10
מלחמת ששת הימים
אבי היה חובש קרבי. באו לוחמים מהצבא עוד ביום הראשון למלחמה, “מעלים אותו”.
אני נשארת עם האם תמר, אישה שאבי התחתן עימה, ושני האחים שלי הינם מנישואים אלו.
בגלל הנישואים הללו עזבנו את בית סבא וסבתא.
למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת, אנו שומעים אזעקה. צפירות עולות ויורדות.
אני בת 10 בערך, רצה לאחים הקטנים ומעירה אותם.
דוחקת בהם לצאת מהבית במהירות, אנו גרים בקומה רביעית
ללא מעלית.
כל השכנים רצים במדרגות ואני בעקבות האחים.
כולנו כמעט מגיעים במהירות למקלט.
רק האימא השנייה יורדת בניחותא כולה מאופרת.
אפילו השכנים עוקצים אותה:
“איך הספקת להתאפר עם כל הצלליות האלו ?!”
ככה התייחסו אל האישה השנייה שהביאה לעולם שני בנים !
לגבי האימא השנייה, תמר, היא מעולם לא עבדה. רק אבי עבד.
אבי נהג לעבוד קשה מבוקר עד ערב. כך שתמר הייתה אתנו משעות הבוקר
ועד הלילה. בבוקר היינו בבה”ס, אחרי הצהרים חזרנו לבית ולי היו מטלות
רבות. לשהות במחיצת האחים שלי ולטפל בהם.
בבוקר היו לי מטלות הזויות לחלוטין.
אני נאלצתי לפנות את כל הכלים מהשולחן ולשטוף אותם.
אני נדרשתי לסדר את כל המיטות ורק אז ללכת לבית הספר.
בית הספר היה רחוק מאוד, כך שלפעמים הייתי מאחרת בגלל המטלות.
היה לי שכן קרוב שגר לידי. כמעט תמיד הלכנו ביחד אל בית הספר, ותמיד מצאנו משחק
לשחק ביחד. לצערי היה משחק אחד שזכור לי במיוחד, לתת מסירות אחד לשני עם אבן.
יום אחד שיחקנו באותו משחק וקרה הגרוע מכל.
שכני, הולך לצדי. במקום לדבר, אנו מוצאים אבן, ומתחילים למסור אותה אחד
לשני. אך לאט לאט המשחק הופך בינינו לתחרות. מי יצליח להמשיך יותר מהר
מהשני.
פעם אחת אני מזיזה אותו ורצה במהירות אחר האבן,
אך בפעם שהוא מנסה להזיז אותי, הוא דוחף אותי בחוזקה.
אני חוטפת מכה חזקה.
מרגישה מכה חזקה בפה. אני קמה בקושי ונוגעת בפה.
מגלה שהשן הקדמית שלי נשברה לחצי.
שכני מתקרב, פוער עיניים ובורח.
אני נשארתי עם הבעיה עד שרופא השיניים פתר אותה אחרי זמן רב מאד.
פרק 11
דגים בים התיכון
אבי גם תופס דגים ,עם רובה אויר.
באמת אבי מלך.
תופס הרבה דגים.
אתן דוגמא: בתקופת המיתון לא הייתה בנמצא עבודה.
אבי נהג לדוג דגים: לוקוסים גדולים, מושטים, אמנונים.
הוא נהג למכור את הדגים ורק כך צלחנו את התקופות הקשות.
יום אחד הצטרפתי לשחייה עם אבי.
זו הייתה שחיה יומית שלו.
נכנסנו לכל מיני מערות ושחינו אחרי כל מיני דגים.
על גופינו היו חליפות צלילה ונשמנו רק בעזרת שנורקל, כך שמידי פעם היינו צריכים
לצלול ואז לעלות למעלה, לקחת אויר, וחוזר חלילה.
ברגע אחד, ראיתי אתי אבי שוחה בצמוד ל’דג חתול’, הדג המיוחד הזה הינו בצורת טרפז.
יש לו עוקץ בקצה הזנב. כנראה שאבי נעקץ .
לפתע אבי מסמן לי באמצע הצלילה לעלות למעלה.
אנו עולים לגובה פני הים.
אבי פוסע לאט.
אנו ממהרים להגיע לאופנוע.
עולים עלו ורוכבים במהירות עם חליפות הצלילה.
כך ממש עלינו על האופנוע, ונסענו לבית החולים .
במיון אנו מספרים ש’דג חתול’ עקץ את אבי.
האחיות צוחקות ואומרות לנו: “מה יש חתול בים ?! “
אנו מסבירים להן ומתארים את הדג.
הרופא מגיע. שומע את הסיפור. מגחך מעט. מסתכל עלינו.
ואז פורץ בצחוק רועם.
מולו ניצבים שני אנשים עם חליפות צלילה שחורות וסיפור מוזר.
מראה באמת מעט מגוחך.
הרופא פותח את המגירה מתחת לשולחן ומחזיק בידו מחט.
הוא שואב מתוך מבחנה חומר לא ברור.
מזריק לאבא את הזריקה ויוצא מהחדר.
לאחר כמה דקות אנו עוזבים את המיון.
מתקדמים במהירות לעבר האופנוע.
חוזרים הביתה.
פרק 12
האישה השלישית של אבא שלי
אבא שלי נשאר אלמן אחרי גירושיו מאימא. אשתו השנייה נפטרה.
המצחיק הוא שהיה גבר שבכל מצב,
היו לו מחזרות רבות. אפילו שלאבי היו ארבעה ילדים. גדולים אומנם.
שוב נראו כל מיני נשים לצידו. אבא שלי רגיל שתמיד היתה אישה לידו.
והפלא ופלא, האישה השלישית בדרך. האישה השלישית הייתה,
מנהלת בקופת חולים כללית.
האישה השנייה, קיבלה טיפול רפואי למחלת הסרטן.
כשמצאו זה את זו, אני הרגשתי שזה מה שעומד להתרחש. בדיעבד, חבל שלא הסכמתי להתערב עם הבוס של
אבא שהאישה השלישית בדרכה אל זרועותיו של אבי. לו הייתי מתערבת אני הייתי זוכה. כבר בשבעה, ידעתי שזה מה שיהיה.
בתקופה הזו אבא שלי עבד, בתיקון ושיפוץ גירים אוטומטים לרכב.
בתקופת החיזור, אשתו השלישית הציעה שאבי ואני נלך לאחד הידוענים בארץ.
כדי לקבל מעין ‘פתיחה במזל’. אבי הרי התאלמן. אני התגרשתי מבעלי הראשון.
אבי הלך והידוען אמר לאבי שבהילה מסביבו הוא ראה נחשים זוחלים והוא גירשם.
אך לאחר ששמע את הדברים לגביי, אמר הידוען לאבי שגם אני צריכה לבוא אליו ליעוץ.
כמובן שגם אני הלכתי אל הידוען כי הייתי סקרנית לשמוע מה יגיד לי.
הידוען היה בשנות הארבעים לחייו, בעל סבר פנים נעימות.
נכנסתי לחדרו ישבתי על ספה –והוא ישב מולי והביט.
לאחר כמה דקות הרגשתי בנכוחות חדשה מסוימת בחדר. חשתי במעיין עיניים כחולות שהתקרבו לעברי, התקרבו
אל עניי ולא זזו מהם.
ואז נשמע קולו של הידוען: “באם לא תשחררי והכוח שלי לא ייצא ממך הוא
יהרוס לך את החיים”.
השתררה שתיקה בחדר.
כמובן שלאט לאט נרגעתי והכל חזר לקדמותו.
אך גם שחזרתי הביתה, מידי פעם הייתי חשה בנוכחות מסוימת. ראיתי בלוח הדמיון כדור כחול לידי. בכל פעם שניסיתי להתקרב אל הכדור הוא היה נעלם.
למזלי היו לי ידידים רופאים רוסים שעלו מרוסיה. אחד מהם
סיפר לי שהוא גם עושה הילינג. היות וברוסיה לא היו בנמצא תרופות, לכן כל
רופא התמחה בעוד נושאי רפואה משלימה ובטיפולים מסוגים שונים.
עזרתי עוז וסיפרתי לרופא מה ראיתי אצל הידוען.
התשובה שלו הייתה שראיתי את הכוח של הידוען והמוח שלי תרגם את הכוח שלו
לכדי תמונה. זו התמונה שאני ראיתי. הסביר הידיד, הרופא העולה.
רק כאשר קיבלתי את התשובה הזו, הרגשתי שחרור רציני ויותר לא חשתי בכלום.
לאחר נישואיי בשנית הזמנתי את הרופא ואשתו אליי, לארוחת צהריים משותפת.
הרופא עבר גם את בחינות ההסמכה לרפואה בארץ והפך לרופא מן המניין בבית חולים.
אך תמיד היינו משוחחים ביחד על נושאים רוחניים.
כאשר ישבנו לאכול צהריים יחד, נכנסו לדירה במפתיע מהחלון שני יוני בר, ישבו סמוך לשולחן.
הרופא קם וניסה להפריחם אל מחוץ לדירה והיונים לא נענו.
כל אחר הצהריים הם נשארו למרגלות השולחן. רק כאשר הרופא
ואשתו יצאו מהדירה, גם יוני הבר יצאו מהדירה אחריו.
פרק 13
שיר בעקבות ידוען
מחשבות בוקעות
מחשבות בוקעות
כעוללים מתוך הביצה,
בוקעות ומתפתחות
ונשארות כמחשבות.
נמצאות אצלנו
גוזלות מזמננו,
ובהמשך נגנזות.
לפעמים משאירים
מאחורי ביצי מחשבות אחרות
פרק 14
תקופת הרווקות
בתקופת הרווקות גרתי תקופה בצפון הארץ, עבדתי בשלוחה של חברה לחיפוש נפט.
לאחר תקופה של שנה בערך, הובטח לי קידום למנהלת מחלקה.
בבוקר שנקבע, היום לקבלת התפקיד החדש, אני מתעוררת בבוקר, בשעה 8.
רצה למקלחת פותחת את המים, נכנסת למקלחון לוקחת ביד אחת את הספוג ובשנייה, סבון
‘נקה 7’. אני מתחילה לקרצף את גופי. אך פתאום נשמע צלצול טורדני בדלת, ודפיקות חזקות.
אני סוגרת את הברז ואומרת: “רגע להמתין. אני כבר באה”. נוטלת חלוק.
עוזבת את חדר האמבטיה, עוברת דרך המטבח. סוגרת את החלוק. מתקדמת לעבר הדלת. מציצה דרך העינית, אך איני רואה שום אדם מאחוריי הדלת. רק רואה 10 זרי פרחים: אדומים,צהובים וכחולים. אני פותחת קמעה את הדלת, ורואה על אחד הזרים מכתב. נגשת את הזר,
ופותחת את המכתב:
“לשרה !!!
תודה שאת מקבלת את תפקיד ניהול מחלקת גביה ותשלומים, אני
מאוד מעריך אותך על כך.
על החתום, יוסי ” .
אני מכניסה במהירות את הזרים לבית ,ומסדרת אותם באגרטלים. עד שאני מחווירה וכועסת. זורקת אגרטל. אחד משליחה לרצפה והוא מתנפץ.
אני חושבת: “איך יוסי תכנן את הכול עבורי, אני לא זכיתי בתפקיד !!! הוא זה שהחליט בשבילי, ואיך הוא לא דיבר איתי קודם?”
ממהרת לחדרי, מתלבשת במהירות. יום קודם הכינותי את החליפה הכחולה החדשה,
חשבתי להרשים ביום חדש בתפקיד החדש. אך כעת לוקחת על עצמי את הבגד הרגיל,
כזה ששמור לימי שיגרה, כל יום חליפה שחורה, אני כבר לא צריכה להרשים אף אחד. יוצאת מהדירה, נכנסת
למכונית עולה בדרך אל החברה, מחנה את הרכב. ממהרת לעלות.
חולפת על פני המזכירה, אך המזכירה קוראת לעברי: “תיכנסי רגע אליי. אני רוצה לדבר אתך”.
אני ניגשת במהירות אל דנה המזכירה ומיד שואלת: “איך יוסי החליט בשבילי על התפקיד, ולמה הוא לא התייעץ איתי ?
“דנה המזכירה עונה במהירות: “ליוסי לא היה זמן, הוא החליט מעכשיו לעכשיו להצטרף למשלחת שנוסעת לאפריקה לחפש שם נפט, וגז. הוא פשוט רצה שנת שבתון לאחר 10 שנים באותו תפקיד”.
אני מתעקשת: “יפה. אך איך הוא החליט דווקא להזמין לעבודה החדשה אותי?
הוא בסך הכול נוסע ל-12 חודשים, ומה יהיה אחר כך?”
דנה המזכירה מפצירה בי: “קודם כל תקשיבי ותירגעי. יוסי לא היה מוכן שמישהו אחר יקבל את התפקיד !!! רק לך הוא רצה לתת אותו. הלוואי שמישהו היה מציע לי את
התפקיד הזה. לגביי זמן המסע של המשלחת, את לא יכולה לדעת כעת כמה זמן ימשך המסע”.
אני יוצאת מחדר המזכירה ונכנסת לחדרו שלו, של יוסי. אני לא מוצאת מנוח. אחר כך יוצאת למטבח החברה.
מכינה קפה, אך עוזבת את הספל וחוזרת לדנה המזכירה. “היום ישנה ישיבה מיוחדת בשעה 11:00. מי יהיה בישיבה? ומי נוסע עם המשלחת כבר?”, אני מנסה לקושש בדלי מידע.
“מחר המשלחת יוצאת, היום כולם יהיו נוכחים בישיבה המיוחדת.
בתוכם גם 8 האנשים שנוסעים עם המשלחת. הישיבה היום תהייה ישיבה ארוכה מאוד, כשעתיים תמימות,
בה ידונו על התנהלות השלוחה בחיפה לאחר עזיבת המשלחת, את חייבת להיות נוכחת בישיבה”, מדגישה המזכירה.
אני חוזרת למטבח ולוגמת מהקפה.
בשעה 11:00, אני נכנסת לחדר הישיבה. יוסי נכנס אחרי ראשון. הוא רץ לעברי ולוחש באוזני: “אני מקווה שאת לא כועסת. אני מעריך את כל העבודה שעשית בחברה במשך השנה האחרונה, לכן הצעתי אותך לתפקיד החדש !!!”
אני אומרת בליבי, “אתה לא מכיר אותי עדיין, אני זו שאנהל את הישיבה הזו. התפקיד שאני זכיתי בו הוא ביוזמתי, וכלל לא כבדרך אגב.”
פרק 15
שיר בסיומת דרך חדשה
דרך חדשה החלטתי להלך.
צריך לעבור מהמורות בדרך.
דרך חדשה העוברת בנתיב
שונה מהדרך הקודמת.
העיניים עדיין מחפשות
האם הדרך החדשה קשה
יותר מהדרך הישנה.
דברים חדשים רציתי לחוות בדרך החדשה.
חלומות חדשים שרציתי למצוא בדרך חדשה.
עדיין רחוקים ממני מרחק גדול.
אך אני יודעת כי בסוף אצליח בדרכי החדשה.
אצטרך יותר לחשב את מחשבותיי.
יותר להיות ערנית בדרכי החדשה.
תפילה קטנה אלייך במרומים:
“עשה שהדרך תקצר ואעבור בה
באופן קבוע בעיניים פקוחות ומבינות.”
Published: Sep 30, 2019
Latest Revision: Oct 6, 2019
Ourboox Unique Identifier: OB-676349
Copyright © 2019
Skip to content