הקדמה

לכבוד יום הולדתה ה-13 בקשה רותם שנעשה טיול שורשים בהודו.

באפריל 2008 ארזנו 4 תרמילים ויצאנו אבנר, עידו, רותם ואני לבקר במומביי ובפונה, במקומות בהם גדלו ליזי ודוד, נפגשו והתאהבו.

בקרנו בבית החולים בו נולד אבנר ובבית הכנסת בפונה בו עבר את טקס המילה.

אחר כך המשכנו לטיול בדרום הודו.

רועי שלא רצה להצטרף נשאר בבית עם סבא וסבתא.

ספר זה מספר את החלק הראשון בסיפור הטיול. חלקו השני נמצא בספר

https://www.ourboox.com/books/טיול-שורשים-להודו-חלק-שני-דרום-הודו/

הספר כולל גם סרטונים אשר מסומנים במשולש של יוטיוב או בתמונה שעליה מופיעים אייקונים שונים והשם שלה. בסוף כל סרטון יופיעו המלצות של יוטיוב שאינן קשורות לספר. כדי לראות סרטון פעם נוספת יש לחזור דף אחד אחורה ולחזור לדף עם הסרטון.

אפריל 2008 – אבנר קנה יומן מסע לילדים שיכתבו על חוויותיהם בהודו, הם כמובן שלא התחילו אפילו וגם לי לא ממש היה חשק, מי רוצה לכתוב בכתב יד היום בעידן המחשב?

אבל אז הגענו לעיירת הקיץ המופלאה Matheran ועל המרפסת הקסומה של מלון Veranda in the forest לא יכולתי שלא לתאר את החוויה המיוחדת.

אז הנה – יומן המסע שלי,

מרץ 2018 – כך התחלתי את יומן המסע שלי לפני 10 שנים. באחד הימים מצאתי את היומן במגירה שכוחה ונזרקתי אחורה בזמן.

מיד העלתי אותו למחשב והוספתי תמונות. במהלך הכתיבה נזכרתי בסיפורים וחוויות שלא כתבתי וגם אותן הוספתי.

דצמבר 2021 – פעם שלישית גלידה. סופסוף החלטתי להפוך את היומן והתמונות לספר. הרי הוא לפניכם.

יום ראשון במומביי

הטיסה היתה טיסת לילה די קשה.

עלינו למטוס אחרי כמה ימים עמוסים ולחוצים, בבוקר שלפני הטיסה היינו בעליה לתורה של מתן ואחר כך רצנו לגמור להתארגן ולארוז. לטיסה הגענו עם הלשון בחוץ וגילינו טיסה מלאה.

אבל ההתרגשות גדולה, שדה התעופה של מומביי מרשים לטובה ובעיקר יעיל, עוד הפתעה נעימה. אברם צריך היה לבוא לאסוף אותנו אז חיכינו וחיכינו וחיכינו.

בסוף הפתעה – אילנה וסוזן באו במקומו וכולנו נדחקנו למכונית, נהג + 6 נוסעים. אבנר ישב ליד הנהג, בספסל מאחור אילנה, סוזן ואני, הילדים ביננו, חצי יושבים על המושב חצי עלינו, מזל שהם כל כך רזים, וקדימה לתוך הכביש ההודי.

חוויה ראשונה של הילדים בהודו, מפגש עם הצפירות, המעבר באדום, ההתייחסות לתמרורים ולקווי נתיבים כהמלצה בלבד.

באחת העצירות פתאום “בום”, רוכב אופניים לא שם לב שעצרנו והתנפץ עלינו מאחור. מיד הוא ירד מתא המטען של המכונית, אסף את האופניים, עלה עליהם, עשה לנו תנועה הודית עם היד והראש “הכל בסדר” והמשיך בדרכו.

בדרך נתקלנו בשלטי “No Honking Day”, ניסיון די נואש של הרשויות להביא קצת שקט לכבישים.

למרות שלמחרת פרסמו בחדשות איך הייתה ירידה דרמטית בצפירות אנחנו לא הרגשנו כלום. הנהג ההודי נוסע עם יד אחת על ההגה והשנייה על הצופר, בלי זה הוא לא מרגיש בחיים.

הגענו לבית של אברם ועדנה, שם קבלנו כוס צ’אי מסאלה מתוק, כמה פרוסות לחם מרוחות בהר של חמאה, מיץ מנגו ואיזה לארו קטן לסיום.

כשסיימנו יצאנו ולקחנו את אברם לבית הכנסת מגן חסידים, בו הוא חבר הנהלה חשוב ומוכר בקהילה, ומשם המשכנו למלון.

מומביי מפתיעה לטובה, סימני בניה ושיפוץ בכל מקום, יש קבצנים אבל לא נורא, אפילו זיהום האוויר לא נורא ביחס למה שזכרתי מהפעם הקודמת.

הגענו למלון והתפרקנו כולנו לכמה שעות, פשוט לא יכולנו לצאת מהמיטה.

בערב אחרי שהתאוששנו קצת יצאנו להליכה.

במלון שלנו מעלית קטנטנה, כדי לסגור אותה צריך לסגור את סבכת הברזל ורק אז ללחוץ על הכפתור. יש עובד מלון שכל תפקידו הוא להיות אחראי על הפעלת המעלית.

החלטנו ללכת לשער הודו (Gateway of India) שהיה לא רחוק מהמלון.

שווקים בכל מקום, מוכרים בגדים, פאני פורי, נעליים, תיקים, מאכלים. ריחות תוקפים מכל מקום, עשן ואוכל, קטורת ומי ורדים, האף לא נח לרגע.

הרחוב ההודי הוא עולם ומלואו, אנשים מנהלים חיים שלמים ברחוב, ולאו דווקא אלה שחיים ברחוב. ספרים, חייטים, משחיזי סכינים כולם עושים עסקים ברחוב. בכל מקום דוכנים עם מאכלי רחוב, אחד יותר מגרה מהשני, בקושי הצלחנו לא להתפתות לריחות.

בדרך עצרנו למלא את הבטן עם מסאלה דוסה.

אחרי הארוחה המשכנו לכיוון Gateway of India, הרחובות צפופים כמו שרק רחובות הודים יכולים להיות צפופים. רותם שאלה אם היום חג, לא הבינה למה כל כך הרבה אנשים סתם עומדים או מסתובבים או מסתכלים על הים.

כשהגענו לשער הודו קנינו בוטנים קלויים עטופים בנייר עיתון וחזרנו להתמכרות ישנה שלנו, ובאותה הזדמנות מיכרנו גם את הילדים.

מסביב ילדים, בני נוער, מבוגרים, מצטלמים, צוחקים, רצים.

הסתובבנו במקום, ראינו את מלון טאג’ מהאל המפואר והלכנו לחפש ארוחת ערב.

האוכל ההודי חריף מאד לרותם. עידו, אבנר ואני דווקא מסתדרים די טוב אבל בשביל רותם התחלנו במסע של חיפוש אחרי האוכל הלא חריף.

בפעם האחרונה שבקרתי בממוביי לא היו בכלל מסעדות או בתי קפה מערביים. הפעם ראינו כמה וכמה. נכנסנו לאחד מהם והזמנו טוסט, מה כבר יכול להיות בטוסט עם גבינה? אבל אפילו כאן התגלו מוקשי חריפות בלתי צפויים. אנחנו מקווים שעד סוף הטיול הלשון שלה תתרגל.

הודו רועשת ברמות שקשה לקלוט, למרות הכל ולמרות שהחדר שלנו ממש על כביש ראשי (Marine Drive) נפלנו למיטה ונרדמנו בצ’יק.

יום שני במומביי – שורשים והיסטוריה

בבוקר נסענו לראות את הבית שבו גרו דוד ומשפחתו בשכונת Mahim.

דוד נולד בקראצ’י שהייתה בה קהילה יהודית בת כמה מאות משפחות. בעקבות חלוקת הודו והקמת פקיסטן ברחו יהודי קראצ’י להודו, חלקם למומביי, חלקם לפונה וחלקם למקומות נוספים בהודו בהם היו קהילות יהודיות.

בגיל 15 הגיע דוד עם משפחתו למומביי בה גרו עד שעלו לישראל.

אברם שנשאר במומביי לקח אותנו לבית ילדותם. חוויה מדהימה שקשה לתאר במילים, הרחובות הצפופים, הבתים הקטנטנים.

מול הבית בו גרה משפחתו של דוד יש קולנוע בשם Paradise. פעם בשבוע היו ילדי המשפחה בורחים מהמציאות עם סרט הודי טוב.

ליד הבית הייתה ועדיין פעילה מכבסה.

אין מכונות וגם אין חשמל, הכל עבודה ידנית.

בתמונות בדף הבא מימין למעלה ובכייון השעון:

משטחי שפשוף וכיבוס

ברז מים ממנו ממלאים את הדליים

אמבטיות לשטיפת הבגדים וחבלי תליה

מקפלי כביסה

היה זה הביקור הראשון של אברם ב-Mahim מזה שנים רבות. למרות זאת מיד זיהו אותו ברחוב, נגשו אליו, לחצו יד והתחילו להעלות זכרונות.

אנשים פתחו לנו את הבתים, הזמינו אותנו להכנס והציעו שתיה וכיבוד.

ליד הבית של המשפחה קבלו את פנינו בחיוכים ובקריאות שמחה. שם פגשנו את הכלה של העוזרת שהייתה למשפחה, אשר היא ומשפחתה הם שגרים שם היום.

הם הכניסו אותנו, הראו לנו את הבית והעלו זכרונות על המשפחה.

הבתים קטנטנים.

נכנסנו לבית בו גרו דוד ומשפחתו. בבית חדר קטן, מיטה וארון שממלאים את רובו, מטבח פצפון שבקושי אדם אחד יכול לעמוד בו ולבשל. בבית זה חיו דוד והוריו עם עוד 6 אחים ואחיות.

כשגדלו הצטרפו לבית הפצפון גם עדנה וליזי, לא פלא שכשדוד היה מפליג הייתה ליזי נוסעת להוריה בפונה.

למשפחה היו שני בתים צמודים. באחד גרו ובשני היה מפעל מברשות השיניים של אברם בשם Menora Industries. נכנסנו גם אליו, היום הוא הפך למתפרה.

התמלאנו הערכה לכל המשפחה על הדרך הארוכה שעשו מהתנאים הקשים במומביי ומה שיש להם היום.

אחרי ששתינו מיץ מתוק (למה זה חייב תמיד להיות כל כך מתוק?) ואכלנו בננות מיובשות (שחוץ מזה שהיו מלאות בנמלים היו ממש מצוינות), עזבנו את מהיים ואת אברם ונסענו לגנים התלויים של מומביי.

בדרך לגנים שוב העין לא מפסיקה לקפוץ מהתרחשות להתרחשות.

ירדנו מהאוטו והתחלנו ללכת לכיוון הגנים. בדרך עברנו בשוק, ילדים הודים התרוצצו סביבנו, מבקשים נדבות, צוחקים. מצד אחד הם מלאי חיים, מהצד השני קשה לנו מאד לראות את העוני והלכלוך, את תנאי החיים שלהם וגם להתעקש ולא לתת להם נדבה.

אם אתם במומביי ממש לא חובה להיות בגנים התלויים, היינו, ראינו, הלכנו.

הדבר היחיד שהצחיק את כולנו היה שער פרחים מתחתיו עמדנו בתנוחות מסרטים הודים.

מה שכן ממש מומלץ זה לבקר במוזיאון קטן לא רחוק מהגנים, שנמצא בבית שבו התארח גנדי כשהיה מגיע למומביי.

הפכו את הבית למוזיאון לגנדי, צנוע, מעניין ושווה ביקור.

בדרך למוזיאון עצרנו לצהרים, שוב אוכל טעים ונפלא אבל חריף מדי בשביל רותם. הפעם נאן ועוף. בתמונה מלפפונים עם צ’ילי…

אפרופו מלפפונים, הם גדולים, שמנים וטעימים מאד.

בהמשך תמונות מהמוזיאון, כולל הנול בו השתמש גנדי וגם אימרה שלו שדברה אל הפמיניסטית שבי. למרות שלא זוכרת שהוא היה ידוע דווקא בפמיניזם שלו. בכל זאת נחמד.

סיימנו את הביקור במומביי בארוחת ערב במסעדה נחמדה ודי יקרה בחברת אברם, עדנה וסוזן כלתם.

אבנר ועידו התענגו על סרטן ענקי, רותם בקושי נגעה באצבעות הדג שקבלה כי היה לה חריף. מזל שיש במומביי בתי קפה ומאפיות נחמדות שהקלו על בעיות התזונה שלה ועשו לנו כניסה יותר קלה לחיים בהודו. אין לי ספק שנתגעגע אליהם בהמשך הדרך.

אני נהניתי מכל מה שהיה על השולחן.

עד כה הילדים מקסימים, מתעניינים, מנסים כל דבר, צועדים איתנו בלי להתלונן, טועמים מאכלים שמציעים להם, בקיצור גורמים לנו הנאה. אנחנו מתגעגעים לרועי אבל שמחים שלא רצה לבוא, היה יכול להיות לו מאד קשה.

הם בולעים את הודו ואני יודעת שתהיה להם חוויה אדירה.

בדרך לפונה

בטיול ה”מתוכנן עד לפרט האחרון” שלנו היה לנו תכנון ל-4 ימים, יומיים במומביי ועוד יומיים בפונה, כחלק ממסע השורשים שלנו.

יצאנו ממומביי אחרי הצהרים, אחרי שבילינו שעה מרתקת בתחנת הרכבת ויקטוריה (Victoria Station), שנמצאת בבניין מימי הבריטים ונראית כאילו נלקחה מאירופה. מצאנו לנו מקום מתחת למאוורר גדול ושם התמקמנו, הילדים התיישבו על הרצפה כמו הודים לכל דבר ואבנר הלך לחפש אוכל, הצייד בכל מקום ובכל עת.

סביבנו מאות הודים התרוצצו ממקום למקום, הריחות מלאו את האוויר, ליזול מהשירותים, זיעה, אוכל, עשן רכבות וסיגריות, מדי פעם ריח יסמין משיער של אישה, הכל מכל בכל. אפשר לשבת שעות ולהסתכל בבגדים, בילדים המתרוצצים, נהר אנושי בלתי פוסק.

הנסיעה נחמדה, קרון עם מיזוג ומקומות שמורים, השמות שלנו מופיעים ברשימה שעל הדלת. כל כמה דקות עובר Chai Walla ומציע תה וקפה, מוכרי סנדוויצ’ים, מוכרי שתיה קרה ואפילו מוכרי ספרים עוברים ומציעים את מרכולתם, אין רגע דל.

הגענו לפונה.

בתחנה עמוס, צפוף, רועש ומלוכלך. כמות הטינופת שהעם הזה מייצר וזורק ברחוב היא בלתי נתפסת, כמו הרבה דברים אחרים כאן.

בו זמנית רואים יופי מדהים לצד עליבות ועוני שקשה לקלוט. לאן שהעין פונה רואים אנשים ישנים בתנוחות בלתי אפשריות, על קרטון באמצע הרחוב עם שפת המדרכה שמשמשת ככרית, בתוך אוהלים, על חתיכת סמרטוט מתחת לעץ.

ילדים חצי עירומים רצים מסביב ומקבצים נדבות, לי לא ברור איך בכלל עושים אותם על קרטון אמצע הרחוב.

בכל אופן – פונה. מצאנו מלון די זול שאבנר טען בתוקף שהוא נקי אבל את הילדים ואותי הוא די הגעיל. חדר אחד פונה לרחוב והשני לא, הראשון כמובן רועש כאילו ישנת באמצע התחנה המרכזית והאוטובוסים נוסעים סביבך.

יום שני בפונה – שורשים

בבוקר רותם קמה חולה מאד ובלתה את יומה בשירותים. היא שאכלה הכי פחות אוכל הודי חטפה וירוס ראשונה, אולי יש כאן משהו ללמוד.

לאור המצב עידו ואבנר יצאו לטיול שורשים שכלל ביקור בבית החולים בו נולד, ביקור בבית המשפחה וביקור בבית הכנסת של הקהילה.

רותם ואני נשארנו להתאושש במלון.

משפחתה של אימה של ליזי גרה בפונה, כשליזי ומשפחתה ברחו מקראצ’י הם הצטרפו אליהם בבית גדול ומרווח.

כשליזי ודוד התחתנו היא עברה לגור עם משפחתו של דוד במומביי, אבל כאמור הייתה חוזרת לבית הוריה כשדוד היה מפליג. גם כשהייתה בהריון עם אבנר חזרה לפונה ושם ילדה אותו.

טיול השורשים התחיל בבית החולים שבו נולד אבנר, שם בקש את תעודת הלידה שלו, אבל נאמר לו שיקח כמה זמן לאתר אותה. מחר הוא מתכנן ללכת לשם שוב ולנסות לקבל אותה בכל זאת.

אחר כך נסעו למקום שבו היה הבית של המשפחה של ליזי. הבית כבר מזמן לא קיים, ובמקומו בנו מבנה בן כמה קומות. הם פגשו שם בני משפחה יהודית שעדיין גרים בפונה שזוכרים את ליזי ואת מיקי, ושומרים על קשר עם ראובן.

בגב הבית בו גרה המשפחה עדיין קיים בית הכנסת של הקהילה, בית הכנסת סוכת שלמה.

הקהילה היהודית בפונה גרה בסביבת בית הכנסת, והוא שימש גם את משפחתה של ליזי. בבית כנסת זה התחתנו דוד וליזי ובו גם נערך טקס המילה של אבנר.

בני המשפחה שפגשו את אבנר ועידו לקחו אותם לבית הכנסת, ושם פגשו באחראי שגם הוא זכר את המשפחה.

הוא ספר להם שאבנר הוא הישראלי הראשון מבין אלו שבקרו בבית הכנסת, שעבר את טקס המילה על כסא אליהו הנביא, שעדיין נמצא במקום ומשמש את הקהילה גם היום.

עוזבים את פונה ונוסעים למת’רן

לשמחתנו רותם קמה כמו חדשה, מצאנו מסעדה קטנה שנותנת דגנים לארוחת בוקר והילדים חגגו, אחרי 5 ימים בלי. בבוקר הלכנו שוב לבית החולים כדי לקבל את אישור הלידה של אבנר.

אבנר אמר להם שאנחנו קצרים בזמן אז הם הסכימו להראות לו את רישום הלידה שלו. הפקיד הביא מחברת מהארכיון בה היה כתוב בכתב יד ש”בתאריך זה וזה, בשעה זו וזו אושפזה אליזבט אייזיק דוד וילדה בן זכר חי”. הוא קבל מהם אישור שמאשר שעל פי הרישומים שלהם הוא נולד בבית חולים זה. היה מאד מרגש.

כאן למעשה נגמר החלק המתוכנן בטיול שלנו. כשרותם בקשה טיול שורשים להודו ידענו שנרצה לראות את הבתים של המשפחות במומביי ובפונה, ולא ידענו מה נרצה לעשות אחר כך.

רק אחרי הביקור בפונה החלטנו סופית שהמשך הטיול יהיה בדרום הודו, אבל לפני כן רצינו לחזור למומביי, להשאיר כמה דברים אצל אברם ולטוס משם לדרום.

התמונות בהמשך צולמו בדרך לתחנת הרכבת.

את החלק השני של טיולנו בנינו בקווים מאד כלליים, תוך שאנחנו נעזרים במדריך הלונלי פלאנט (Lonely Planet) בתכנון מיום ליום גם בבחירת היעד, גם בבחירת מלון וגם איך להגיע ממקום למקום. מין חצי טיול תרמילאי עם ילדים.

** דצמבר 2021 – מי בכלל ידע אז על wi-fi, עלויות גלישה היו אסטרונומיות ואינטרנט לא זמין ברוב המקומות בהודו. כל שנשאר זה להעזר בתנ”ך של המטיילים דאז.

היעד שלנו להיום הוא מקום בשם מת’רן (Matheran). זוהי עיירה קטנה, כפר בעצם, אחד מכמה Hill Stations שיש באיזור פונה. קראנו עליו בלונלי פלאנט ומאד התלהבנו. הכפר נמצא על ראש גבעה גבוהה, בישראל היינו קוראים לו הר, והיה אחד המקומות אליו היו בורחים עשירי הודו והבריטים בימי הקיץ הלוהטים.

מכיוון שלא היה לנו כח לקום מוקדם כדי לקחת רכבת ישירה למת’רן נסענו לעיר בשם Karjat, משם היינו צריכים להגיע לעיירה Naral וממנה לעלות למת’רן.

הרכבת לקרג’ט שוב הייתה רכבת נוחה, נעימה וממוזגת.

בתמונה, תור לקניית כרטיסים בתחנת הרכבת בפונה, אחריה תמונות מוכרים טיפוסיים שמסתובבים ברכבת.

הגענו לקרג’ט משם היינו צריכים להגיע לעיירה Naral.

כאן חכתה לנו “הפתעה”, אפשר להגיע לנאראל רק ברכבת מקומית. רכבת מקומית נראית כמו בתמונות של הרכבות ההודיות בסרטים. קרונות עם דלתות פתוחות, אנשים עומדים בפתחים, ספק עומדים ספק תלויים, נשים וילדים על הרצפה, על מיזוג אין מה לדבר. הקרונות מופרדים לקרונות לנשים וקרונות לגברים.

רצנו מהר, רותם ואני קפצנו לקרון הנשים, אבנר ועידו לקרון גברים צמוד, ההודים הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח ואנחנו עליהם.

למזלנו מצאנו 2 קרונות לא מלאים יותר מדי, רותם התיישבה על הרצפה ליד כל הנשים ולי (וגם לבנים) היה מקום ישיבה על ספסל עץ. הרכבת עשויה ברזל, אין שטיחים או כיסוי לרצפה והיא לוהטת. האויר חם, רוח חמה שלא מקררת בכלל, נשים מדברות וצוחקות, הנוף במרחק נגיעה וההרגשה היא של חיות, חיבור למקום ולאנשים.

מה שזכור לרותם מהנסיעה הזו זה כמה חמה הייתה הרצפה…

הגענו לתחנה בנאראל ושוב היינו צריכים לקפוץ לפני שהרכבת נוסעת.

Naral נמצאת למרגלות ההר, כדי להגיע למעלה למת’רן לקחנו מונית, הכביש צר ומתפתל, הנהג זגזג מצד לצד וצפר כמו הודי טוב, מדי פעם ההר “נופל” במצוק גבוה והלב יחד איתו. האוטו קרטע והשתעל, לא ברור אם יצליח לעלות את העליות החדות, אבל כן, כמו אוטו הודי טוב – נחישות היא מילת מפתח והגענו סופסוף לתחנה הסופית.

וכאן שוב “הפתעה”, עדיין לא הגענו לכפר עצמו. טעות בהבנת השטח גרמה לנו להחליט לצעוד מתחנת המוניות למלון שאליו רצינו להגיע.

מת’רן היא הכפר האקולוגי הראשון שנתקלנו בו בהודו, המשמעות היא שלא ניתן לעלות אליה עם רכב, רק בריקשות שנמשכות על ידי אדם או ברכיבה על סוסים.

התחלנו לצעוד כשנהגי ה”מוניות” התנפלו עלינו, הציעו לקחת אותנו את שארית הדרך ורצו אחרינו לא משנה כמה פעמים סרבנו.

הלכנו, הלכנו והלכנו בתוך יער יפיפה על שביל של עפר בצבע אדום עמוק ומיוחד. אך מה, אנחנו עם תיקים כבדים על הגב, מת’רן נמצאת בראש הר והעליה קשה וארוכה.

הראשונה נשברה רותם והעבירה את התיק לאבנר, אחריה עידו מתחיל להתלונן, גם לי נהיה קשה אחרי קילומטר וחצי של טיפוס.

רק אבנר אופטימי כהרגלו, לוקח תיק מרותם, מחלק מים לכולם ומעודד שהנה אוטוטו מגיעים.

סביבנו ההודים וההודיות עולים ויורדים כאילו אין כלום. נושאים על ראשיהם משאות ומובילים שיירות של חמורים עמוסי שקים.

כך צעדנו 2 ק”מ ובסופם הגענו סופסוף למרכז הכפר, כולו רחוב וחצי ועוד כמה בתים.

הלכנו ברחוב הראשי, אין כביש ואין מדרכה, אבל כזכור זהו כפר אקולוגי והמקום נקי ביותר, אין שקיות ניילון ואין כלי רכב מכל סוג ומין. מה שאומר שגם זיהום הרעש הרגיל של הודו נעלם כלא היה, לא שומעים צפירות, האוויר נקי וקריר ואפשר לנשום.

בדרך באחת החנויות תפסה את עינו של אבנר נדנדה עשויה מקראמה.

ניסיון העבר לימד אותנו שאם אנחנו רואים משהו שאנחנו רוצים אנחנו לא דוחים, מי יודע אם נמצא אותו שוב. נראה לכם שלא קנינו את הנדנדה על מסגרת העץ שלה וכל חבלי המקראמה שסביבה? כאילו שהתיקים לא מספיק כבדים…

אבל לא נגמרה הדרך, עדיין צריך להגיע למלון Veranda in the Forest, אותו בחרנו לפי המלצת לונלי פלאנט.

** דצמבר 2021 – שוב, למי היה מפות גוגל? ידענו שיש מלון בכפר, לא ידענו איפה הוא וכמה רחוק מהמרכז הוא יהיה.

אחרי עצירת מנוחה לגלידה, עמוסים בתיקים ובנדנדה החדשה המשכנו ללכת.

נחושים (למדנו משהו מההודים) המשכנו לצעוד למרות הזיעה, טענות הילדים והרגלים שהופכות אדומות מהעפר.

יצאנו מהכפר ואנו שוב בתוך היער, מסביבנו אין נפש חיה, שוב דבר לא אופייני להודו.

כבר חשבנו שטעינו ושצריך לחזור ולפתע מופיע מתוך היער בית קולוניאלי משופץ ומדהים ביופיו, 2 קומות ומרפסת שמקיפה את הקומה השניה, גנים מטופחים מסביב ואפילו בית עץ קטן.

למזלנו יש גם חדר גדול, מרווח עם תקרה כל כך גבוהה שבקושי רואים אותה. אנחנו מעריכים מאד את הפינוק וההדר אחרי המלונות במומביי ובפונה.

קופים על העצים מסביב ועובד של המלון מגרש אותם עם רוגטקה, חזרנו לימי השלטון הבריטי.

שמנו את התיקים בחדר ויצאנו למרפסת. מרפסת ארוכה ארוכה, מין כורסאות מוזרות עם ידיות לרגליים מפוזרות לאורכה, מאווררי תקרה ונברשות. אין נפש חיה סביבנו, רק אנחנו והשקט שעטף אותנו.

זה היה הרגע בו לא עמדתי עוד ביופי שסביבי, לקחתי את המחברת שאבנר הביא והתחלתי לתעד את הטיול.

המלון היה אמנם ריק מתיירים ומאנשים אבל אפשר היה לדמיין איך הוא נראה בימי השיא של הקולוניאליזם.

בריטים יושבים במרפסת עם משרתים הודים מתרוצצים סביבם, מאווררי התקרה הגדולים מצננים את האוויר.

יש משהו שמאד משמח בזה שימים אלו עברו ושהודו חזרה להודים.

אחרי מנוחה ומקלחת נכנסנו לחדר האוכל לארוחת פינוק.

מכיוון שהיינו האורחים היחידים במלון הכינו לנו ארוחה במיוחד בשבילנו, לפי הזמנה שעשינו קודם.

שולחן מהסרטים באורך שלא נגמר ערוך לארבעתנו, מואר בנרות, תקרה גבוהה עם נברשת ענקית ורק חסרים גביעי הבדולח ובריטים מנומסים שיארחו אותנו. במקום זה קבלנו אוכל הודי נפלא ולא חריף, כך שאפילו רותם הצליחה לאכול ולהנות.

על המרפסת בערב עם בטן מלאה, ספק ישבנו ספק שכבנו על ספות מפנקות, חושך מסביב פרט למנורות שהדליקו העובדים ושקט, איזה שקט.

אחרי כל הרעש של הימים האחרונים השקט מרגיע את הגוף והנפש, צרצרים מצרצרים, שומעים ציפורי לילה, עטלף עובר מדי פעם ורוח קרירה ונעימה מצננת את האוויר. אין אפס – שחקנו אותה. מרוב הנאה החלטנו להישאר עוד יום לפני שנחזור למומביי ונתחיל במסע דרומה.

למרבה הזוועה של החצי הצעיר של המשפחה ולשמחת החלק הבוגר אין טלוויזיה בחדר, במרפסת או במלון כולו. העברנו את הזמן בישיבה על המרפסת, קראנו, כתבנו ופשוט הקשבנו ללילה ולהלמות הלב.

יום שני במת’רן

אחרי מנוחה טובה במיטת האפיריון המשופצת קמנו רעננים לבוקר בהיר.

ארוחת בוקר מפנקת חכתה לנו על שולחן במרפסת והודי עמד מעלינו ושרת אותנו יותר ממה שאנחנו רגילים.

בכלל גילינו פער תרבותי שקשה להתגבר עליו וקשור לתפיסה של שירות מפנק. בשבילנו הכי טוב שיתנו לנו לבחור, יגישו ויתנו לנו לקחת ממה שאנחנו רוצים, ההודים לעומתנו רוצים כל הזמן לעשות הכל בשבילנו, הם מכינים לנו את הטוסטים, מגישים לצלחות, מוזגים לכוסות, פותחים בשבילנו את כלי ההגשה ומה לא.

זה הביך אותנו וקשה היה לנו להתרגל לזה, ההודים לא הבינו למה אנחנו מסרבים לשירות שלהם ואז עושים בעצמנו.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו להליכה ביער, מסביבנו עצים יפים, פרפרים, זבובונים אין סופיים וקופים, ולא לשכוח – הודים. מטיילים, מציעים סיורי רכיבה ומתחננים שניקח ריקשה, קשי לב שכמונו התעקשנו ללכת ברגל.

היערות של מת’רן מלאים בלהקות של קופים. הם לא מציקים ולא מבקשים אוכל ולמעשה פשוט מתעלמים מאחיהם האנושיים.

בתוך כל הפסטורליה הגענו לחלק ביער שעובר פיתוח. ההר נחצב, בשביל מה? מי יודע, כמובן שכמו בהודו העבודה נעשית בידים, בשמש, בחום, עבודת פרך. את החציבה עושים גברים אבל את איסוף והובלת האבנים עושות הנשים בסלים שהן נושאות על הראש, צועדות זקופות והלב נשבר מהמראה. הנחמה היחידה שיש היא שלפחות הן מתפרנסות והתקווה שבערב יהיה למשפחה משהו לאכול.

הודו היא ארץ של ניגודים, אנחנו ישנים בארמון קולוניאלי מוקף גנים ויער, בהמשך הדרך אנשים מרוויחים כמה גרושים בחודש מהובלת אבנים על הראש.

בקצה הדרך הגענו לראש גבעה עם נוף משגע לעמקים שסביבה, ובראש הגבעה מקדש קטן ולידו גן עם פיסול סביבתי מאבנים בצבעים שונים.

אחרי המקדש נכנענו לבקשות רותם וגם עשינו טיול על סוסים.

בערב יצאנו לאכול בכפר. מצאנו מסעדה חביבה בקומה שניה מעל לרחוב הראשי (מזכירה, מדובר בשביל עפר וכמה חנויות סביבו), ישבנו במרפסת המסעדה וחיכינו לאוכל. פתאום רעש, מהומה ומוזיקה הגיעו אלינו מהרחוב, קמנו לראות ומתחתינו עברה תהלוכת חתונה משעשעת.

שני זוגות ישבו על עגלות מקושטות רתומות לסוסים, לא ידענו אם הם נוסעים לטקס או שכבר אחריו, והם בדרך לבתים לחגיגות שימשכו כל הלילה.

סביבם המון אדם, מוזיקאים תפפו בתופים וחיללו בחלילים, רקדנים קפצו לפני ואחרי העגלות. גברים נשאו מצברים בידיים אליהם מחוברות שרשרות של מנורות צבעוניות שהאירו את האירוע באור עליז. כל יושבי המסעדה, ואנחנו בהם ירדנו לרחוב והצטרפנו לחגיגה. צחקנו שמי שלא רוצה לשלם פשוט יכול ללכת.

אחרי שעברה השיירה חזרנו כולנו לארוחה, והשקט שב לכפר. רק מרחוק עוד אפשר לשמוע את הקולות של החגיגות שנשמע גם כשנכנסנו למיטה.

** דצמבר 2021 – בהסתכלות חוזרת על התמונות הכלות נראות כל כך עצובות שנשבר הלב. גם החתנים לא ממש מחייכים.

בבוקר פגשנו עוד משפחה שהתארחה במלון. אחרי ארוחת הבוקר דברנו איתם קצת.

זוג הודים קצת יותר צעיר מאיתנו עם ילדה קטנה, שחיו 18 שנים בניו יורק ובאו להודו לעבוד לפני כשנה. איתם גם ה”נני” שמטפלת בילדה, ניכר לעין שכסף לא חסר.

הם ספרו לנו כמה קשה להם החזרה להודו אחרי כל כך הרבה שנים ואנחנו נזכרנו כמה קשה היה לנו לחזור אחרי שנתיים בלבד בהונג קונג.

ישבנו, קשקשנו, שחקנו מין סוג של טאקי הודי משעשע וגם למדנו איך משחקים את משחק הקארום Carrom board. זה משחק שבו צריך להכניס דיסקיות לתוך חורים בפינות הלוח לפי צבעים, כשכל זה נעשה על ידי סנוקרת, משהו שמזכיר גם סנוקר וגם את משחק הסנוקרות ששחקנו בילדותינו.

היה מצחיק בטירוף. בצהרים התחלנו במסע לבנגלור.

נפרדים ממת’רן ומתחילים להדרים

את הירידה מההר עשינו ברכבת הכי מיוחדת שאי פעם נסענו בה.

הרכבת נקראת “רכבת צעצוע”. כן, כך הם קוראים לה “Toy train”, הקרונות צרים מאד, שני טורים של ספסלים קטנים מכל צד ומעבר צר ביניהם זה כל הקרון, רכבת שיורדת במשך שעתיים!!! דרך שעשינו במונית ב-20 דקות.

הרכבת נוסעת על מסילה צרה, צמודה לצלע ההר שנופל למטה במדרון תלול, כמעט ישר, מאות מטרים בלי בליטה שתעצור את הנפילה.

נצמדנו לחלונות לא הפסקנו להתפעל מהדרך, בזמן שההודים המקומיים תלויים על צידי הרכבת כאילו שום דבר. רק מלהסתכל עליהם הלב נופל לתחתונים.

הרכבת כל כך “מהירה” שמוכר השתיה הקרה ירד מהקרון שמאחורינו, רץ קצת ועלה לקרון שלנו. את הדרך חזרה הוא עשה יותר בקלות, פשוט ירד וחכה שהקרון יעבור. באחת התמונות רואים אותו קופץ לקרון האחרון של הרכבת.

יש לרכבת כמה תחנות בדרך, בכל אחת מהן עומדות ילדות ונשים ומוכרות פירות, ירקות ופרחים. גם חטיפים לדרך אפשר לקנות דרך החלון.

בספסל מול רותם ומולי ישבו 2 הודיות מוסלמיות צעירות, כל אחת עם ילד ישן על הברכיים, אוכלות Bhel puri יבש (מין חטיף על בסיס אורז מותפח ומיובש) שקנו ממוכר שקפץ על הקרון באחת העצירות.

את נייר העיתון שבו היה הפורי הן זרקו החוצה וליבנו נחמץ, גם במקום כל כך יפה ומיוחד הם לא יודעים לשמור על הסביבה. חבל, הם הורסים ארץ כל כך מיוחדת ויפה שהולכת ושוקעת תחת הרי זבל.

למזלנו הנוף עוצר הנשימה מצליח לשמח אותנו למרות זאת, ואחרי קצת פחות משעתיים הגענו שוב ל-Naral.

עוד אתמול החלטנו שננסה היום לעשות את כל הדרך ממת’רן לבנגלור, מה שמחייב אותנו להגיע למומביי ולנסות לתפוס טיסה כמה שיותר מוקדמת.

נסענו ברכבת פרוורים מקומית למומביי, שוב אותה רכבת מהסרטים, קרונות חצי פתוחים וכו’, הפעם קצת פחות עמוסה אבל עדיין זוהי נסיעה מיוחדת במינה. לשמחתנו הילדים זורמים איתנו ומוכנים להתנסות גם בנסיעות קצת פחות נוחות אבל יותר חוויתיות.

הגענו בחזרה למומביי ומצאנו טיסה מתאימה לבנגלור, ואפילו הצלחנו לפגוש את אברם ולתת לו כמה דברים כבדים שקנינו, ביניהם הנדנדה.

מאוחר בלילה הגענו לבנגלור, מצאנו מלון בעזרתו האדיבה של הלונלי פלאנט, התקלחנו ושוב נפלנו למיטה מרוב עייפות.

גם כאן, כמו בכל המלונות עד כה כולנו בחדר אחד, לאבנר ולי מתחילה להיות חסרה הפרטיות ואנחנו מחליטים שבתחנה הבאה ניקח 2 חדרים, לא משנה המחיר.

בבוקר עדיין היינו עייפים אחרי היום הארוך שהיה לנו אתמול, ובכל זאת לא היינו מוכנים להישאר במלון, כלומר אבנר ואני לא מוכנים, הילדים היו נשארים בשמחה.

יצאנו לרחוב וגילינו שהמלון מומקם באיזור של סימטאות קטנות, הרבה אקשן, אנשים, דוכנים, מקדשים וכלי רכב צופרים ודוהרים, בקיצור חי ונושם.

רותם הצטרפה להודיות ושמה שרשרת יסמין בשיער, מסורת שנמשכה מיום זה ועד לסוף הטיול.

כל פעם שהצחנה עולה לשמים היא מנופפת בשיער ומפזרת סביבה ניחוחות יסמין. הודו רבת הניגודים.

לארוחת הבוקר נכנסו למסעדה מקומית, כרגיל אנחנו הזרים היחידים.

הזמנו (paratha) זה מין סוג של לחם מבצק דמוי בצק עלים שאופייני לדרום הודו, טעים שאי אפשר לתאר. הילדים מכירים אותו מהונג קונג שם שימש לנו כתחליף למלווח. עם הפראת’ה הזמנו דוסה ממולאת בתפוחי אדמה, וגם אידלי (Idly) שהוא מין לחם שמרים מקמח עדשים שצורתו ספוגית. את האידלי טובלים בסמבר (Sambar) שהוא מין מרק עדשים או בצ’אטני קוקוס נפלא.

ארוחת בוקר טיפוסית לדרום הודו. אחרי שהבעירה בפה נרגעת, כי בלי קצת חריף אי אפשר.

בנגלור יפיפיה, בהשוואה למומביי העיר מאד נקיה, ירוקה, הנהגים עומדים באדום ולכל רוכבי האופנועים יש קסדות. רואים עניים אבל לא רואים חסרי בית, אין אנשים שישנים ברחובות בכל מקום כמו שהיה במומביי ובפונה, התחלנו להרגיש את הדרום.

עד היום הייתי במרכז הודו, מומביי, רג’סטן ודלהי. לכל אחת הקסם שלה, בעיקר לרג’סטן עם הצבעוניות הבלתי אפשרית שלה, של הלבוש והתכשיטים והשווקים. בנגלור שונה ונותנת לנו טעימה כייפית של הדרום.

הגענו למקדש השור (Bull Temple).

ברחבה שלפני המקדש ראינו טקס של ברכה למכונית חדשה – הקונים המאושרים הביאו את המכונית לרחבת המקדש, הנזיר הסתובב סביבה עם מנורת שמן דולקת ושרשרת פרחי יסמין, תוך שהוא מברך את המכונית מבחוץ ומבפנים, כן עם מנורת השמן הבוערת. אחר כך שבר קוקוס ליד חזית המכונית ובסוף הניח לימון מתחת לכל גלגל. בעל המכונית התניע ונסע על הלימונים ופוצץ אותם.

המקדש נקרא מקדש השור כי במרכזו פסל ענק של שור, עשוי כולו מסלע גרניט שחורה.

כמו בכל המקדשים במזרח ריח הקטורת ממלא כל חלל, וכרגיל צריך להשאיר את הנעלים בכניסה למקדש. לא תמיד נעים להסתובב עם גרביים, אבל אין ברירה.

מחוץ למקדש נשים הציעו למכירה פיצ’פקס ומתנות קטנות שפרוסות על מחצלות גדולות. הילדים כמובן שלא יכלו להתאפק.

חזרנו לרחובות הסואנים, הכבישים עמוסים ריקשות, אופנועים, מכוניות, ובין לבין פרות מסתובבות בכל מקום.

אחרי שהסתובבנו קצת החלטנו לקחת פסק זמן והלכנו לנוח בגנים הבוטניים של בנגלור. בניגוד לגנים התלויים של מומביי, כאן הגענו לגנים יפיפיים, שנותנים אנרגיה לעוד יומיים.

עצים עתיקים מדהימים, לא ניתן לתאר את גודלם, עוצמתם או יופיים. מלא עופות דורסים, נחילים של דבורים על העצים הגבוהים, פרחים והמון ירוק לאן שמסתכלים. מצאנו ספסל פנוי ונחנו, נשמנו אוויר נקי, צלמנו ונהנינו מכל רגע.

אחרי שנחנו המשכנו לטייל בגנים, ראינו עץ Cotton (שהוא סוג של צפצפה) מדהים בגודלו ועוד ועוד. ממליצים בחום.

אחד הדברים שאבנר ואני הכי אוהבים בהודו הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. כמעט תמיד כשיוצאים ומסתובבים נתקלים באיזה חגיגה או אירוע. וזה כשאין חג או אירועים גדולים במיוחד, סתם יום רגיל.

כשחזרנו למלון הילדים הלכו לנוח ואבנר ואני יצאנו שוב לבלוע קצת מהרחוב ההודי. וכרגיל הפתעה – תהלוכה מוזרה עוברת. אנשים מחופשים לבשו ראשים ענקים של אל או משהו, לפניהם הלכו מתופפים שגלגלו מין גלגל ענק עליו הם תופפו, ריקודים, שירה ושמחה.

אבנר שלף מצלמה ורץ לצלם אותם. הם עברו אותנו והרחוב חזר לענייניו.

מה חגגו, מאין הלכו ולאן רק להודים פתרונים.

בערב בקרנו חברים של דוד וליזי ונהנינו לפגוש משפחה הודית נחמדה. כשסיימנו את הביקור לקח אותנו ג’וזף אב המשפחה למלון. בדרך דברנו, הוא שאל שאלות על ישראל ואנחנו שאלנו על הודו.

שאלנו אותו כמה אנשים גרים בבנגלור והוא עונה “זו לא עיר כל כך גדולה, אולי 6 או 7 מיליון איש”, כולנו פרצנו בצחוק ואמרנו לו שזו כל האוכלוסיה של ישראל, הוא לא האמין לנו.

נוסעים למייסור (Mysore)

היום החלטנו לקום באיזי ובצהרים להתחיל להתגלגל למייסור. השווינו בין זמני הנסיעה ברכבת לאוטובוס, וכמו שקורה הרבה בהודו הבלתי צפוי הוא הצפוי – ובשניהם הזמן זהה… החלטנו שהפעם ננסה אוטובוס.

אחרי סיבוב קצר בעיר, עוד כמה צילומים של הרחוב וקניה של ספרים לילדים (יש כל כך הרבה זמן קריאה שנגמרו כל הספרים שהבאנו), הגענו לתחנת האוטובוסים ועלינו על אוטובוס ממוזג ונוח.

אחרי שעה בפקקים של בנגלור הבנו למה 140 ק”מ לוקחים 3 שעות.

הכביש ההודי מרתק כמעט כמו הרחוב. משאיות מקושטות, איך הנהגים בכלל רואים משהו זה מעבר ליכולת ההבנה המערבית, צפירות ועקיפות, שולי הכביש עמוסות כמעט כמו הכביש עצמו. הולכי רגל, רוכבי אופנים, עגלות רתומות לשוורים ומה לא.

סופסוף יצאנו מפרוורי בנגלור והתחלנו לנסוע קצת יותר מהר ופתאום קול פיצוץ – פנצ’ר בגלגל. טוב נו כמה כבר יקח להחליף גלגל? ובכן זו הודו, וכבר אמרתי שהבלתי צפוי הוא הצפוי. מיד חלק גדול מהנוסעים יצא לבדוק ולתת עצות (לישראלים אין בעלות על הפטנט). אנחנו נשארנו במיזוג, מחכים שיסיימו. כל כמה דקות האוטובוס מטלטל מצד לצד, אחרי כמה זמן אבנר יצא לבדוק מה קורה, חזר ובישר לנו שהנהג עדיין לא הצליח להעלות את האוטובוס על ג’ק כי הג’ק שלו שבור. החבר’ה ניסו לדחוף אבנים מה שלא בדיוק עבד, הסבלנות הלכה ופחתה, כולנו כבר יצאנו החוצה לחום ולשמש הקופחת.

חם והמים הלכו ואזלו, אבל הילדים ואני התפוצצנו מצחוק כשדמיינו פרסומת שבה רואים אוטובוס עם פנצ’ר, אנשים עומדים מסביב ומנגבים את הזיעה, ואז מישהו שולף בקבוק מים וכולם מתחילים לשתות ולצחוק.

עברה שעה, הגלגל סופסוף הורד, הג’ק איכשהו החזיק את האוטובוס אבל הנהג התחיל להרגיש לא טוב, וכבר ראינו איך אחרי ההחלפה הוא ינהג כמו שיכור. עברו עוד כמה דקות ואחרי יותר משעה אנחנו שוב על הכביש, לשמחתנו הנהג התאושש וחזר לצפור בשמחה. באיחור של שעה סופסוף הגענו למייסור.

שוב באדיבות הלונלי פלאנט מצאנו מלון נחמד לא רחוק מהארמון של מייסור ונחנו קצת.

בערב יצאנו לרחובות של מייסור.

איך בכלל אפשר לתאר את האווירה? רחובות עמוסים ברוכלים שמוכרים שרשראות פרחים, פירות מסודרים בערמות צבעוניות, ירקות, בגדים, שעונים וחגורות. מזון, המון דוכני מזון – פאני פורי, בהל פורי, דוסות של דרום הודו עבות וריחניות, סמוסות, כל מיני מאכלים מטוגנים, מתוקים למיניהם ועוד דברים שאני לא מזהה. מתקפה נפלאה על האף, ערבוב של אגזוז מהמכוניות, יסמין, חרציות, מנגו, שמן מטוגן ועוד ועוד. אני כמו כלב מריחה ומריחה.

הרחובות מלאים באנשים, יש לנו תרגולת טיולים לשמירה על הילדים – אבנר בראש, אחר כך הילדים ואני במאסף, בודקים כל הזמן שהם איתנו.

במייסור נתקלנו בפעם הראשונה בטיול זה בתופעה מציקה ביותר – הודים שנטפלים אלינו ומתחילים לדבר. כל כמה זמן מישהו שאל אותנו מאיפה אנחנו, נגעו בנו, קראו לנו, בעיקר לרותם ולי, ממש הרגשה לא נעימה.

חשבנו שהתופעה הזו כבר נעלמה ולא כייף לגלות אותה מחדש.

הגענו לרחוב הראשי שבסופו הארמון של מייסור, כולו מואר כמו טירה מהאגדות, יפה שקשה לקלוט שהוא אמיתי.

בגלל כל הטפילים ויתרנו על הליכה אליו, דבר שנצטער עליו בהמשך, כי במקרה הגענו למייסור ביום ראשון שבו הארמון מואר באופן מיוחד, בשאר הלילות שלנו בעיר הוא היה מואר אבל לא כל כך יפה.

נכנסנו למסעדה חביבה לפי המלצת התנ”ך שלנו הלא הוא הלונלי פלאנט. המקום באמת מקסים, ממוקם על גג מלון עם בריכת מים קטנה וחלל עגול ויפה מקושט במסכות ענקיות, האוכל לעומת זאת לא מלהיב. על בטן מלאה הלכנו לישון.

יום שני במייסור – הארמון ושוק פרחים

בערב הקודם נטפל אלינו איש עם סוס רתום לעגלה קטנה ורצה לקחת אותנו לסיבוב בעיר, כאלה יש הרבה במייסור. לא רצינו ובסוף כדי להיפטר ממנו אבנר נתן לו 20 רופי, האיש לקח אותם אבל המשיך להתחנן ואמר שאין עבודה, אבנר נשבר וקבע איתו להיום בעשר.

קמנו מאוחר וראינו אותו מחכה לנו, לשמחתנו עד שסיימנו לאכול הוא כבר הלך, אבל כל היום הסתכלנו על כל איש עם עגלה לוודא שלא נתקל בו שוב.

בדרך לארמון המהרג’ה המרשים של מייסור נכנסו למקדש. קבוצת נשים ישבה ושרה, מדי פעם אחת מהן קמה והתיישבה ליד שולחן נמוך עליו ערימת אורז לא מבושל וסידרה את האורז בכל מיני סמלים וציורים, מחתה עם היד וסדרה שוב בצורה אחרת. נזיר הוביל את התפילה, אנשים נכנסו ונגשו למזבח, התפללו, הניחו פרחים או אוכל מתוק ויצאו. הנשים המשיכו בשלהן ואנחנו ישבנו וצפינו.

פלורליזם שהוא אופייני להודו ולמזרח בכלל, לא רק באמונה ובדת אלא גם בעצם דרך התפילה. יש טקסים אבל ביומיום כל אחד עושה מה שמתאים ובזמן שנוח.

אחרי המקדש הגענו לארמון מייסור.

זהו אחד הארמונות המפוארים והשמורים ביותר שהייתי בהם בהודו. הארמון הפך למוזיאון ומושך אליו קהל רב.

הצטרפנו לתור בכניסה, שוב היינו המערביים כמעט היחידים.

בכניסה לארמון הפקדנו את הנעלים ואת התיקים בחדר מיוחד, מלא תאים קטנים. אסור לצלם בארמון עצמו, אז אין תעוד של החדרים הפנימיים היפיפיים, אבל כשיצאנו החוצה צלמנו אותו מכל הכיוונים.

יש לנו מסורת עוד מהונג קונג שכל פעם שאנחנו נתקלים בפסל של אריה או נמר שואגים אנחנו מצטלמים איתו.

גם הפעם שמרנו על המסורת, ראו תמונה בהמשך.

אחרי הביקור בארמון חזרנו למלון, התמונות בהמשך הן מהדרך למלון.

אחרי הצהרים יצאנו אבנר ואני לשוק הפרחים והתבלינים. בשוק כזה לא הייתי בחיים שלי וכבר הייתי באי אלו שווקים בחיי.

השוק בנוי משורות של דוכנים, חלקם דוכנים רגילים חלקם מין במה מקורה פתוחה עליה יושבים הרוכלים וקולעים שרשראות פרחים או בודקים את הסחורה. לחלק מהבמות יש גם קומה שניה בה הם מאחסנים את הפרחים.

בין הדוכנים מעברים צרים מאד שבקושי מספיקים לשניים, וכמובן שכמו בהודו אנשים נדחקים, עוברים, קונים ומתמקחים.

על הדוכנים סלים עם שרשראות מגולגלות של פרחים, חרציות, יסמין, טגטס, ורדים ועוד פרחים שלא זיהיתי, ערמות של ענפי פילודנדרון ועוד צמחים ריחניים. מדי פעם עוברים סבלים עם שקי פרחים על ראשם, צועקים “aside aside”, כלומר “הצידה הצידה”, מגיעים ליעד ושופכים את תכולת השק על הדוכן.

הקניה לפי משקל. הכל אפוף בריח משכר של מיליוני פרחים, קטורת והעשן הבלתי נמנע של הודו. הסתובבנו כמו שיכורים, אבנר לא הפסיק לצלם ואני לא הפסקתי להסתכל על השוזרים.

בהמשך שוק תבלינים וצבעים, צבעוניות וריחות שמזכירים לי את רג’סטן בפעם הראשונה בביקור זה.

כל מי שהיה בהודו מכיר את השולחנות עם ערימות הצבעים שמשמשים ליצירת מנדלות במקדשים. דוכנים ועוד דוכנים של צבעוניות בלתי אפשרית.

מוכר אחד הראה לנו איך מכינים מקל קטורת. על משטח עץ פיזר אבקה ריחנית, הוסיף לה שמן או סוג של דבק עד שנוצרה משחה. אחר כך לקח מקל במבוק וגלגל אותו בתוך המשחה.

כשסיים ניסה לדחוף לנו כל מיני בקבוקים עם שמנים ריחניים – יסמין, מלון, ורדים ומה לא. עמדנו בפיתוי.

בין דוכני הפרחים ראינו דוכנים עם עלי בננה שמשמשים כצלחות חד פעמיות, דוכנים עם עלים שממלאים באורז ומאדים (גרסאות דומות אפשר לאכול גם בסין ובתאילנד, מעדן אמיתי), דוכנים עם עלים לפאן שממלאים בכל מיני תבלינים ולועסים.

בהמשך לשוק הפרחים והתבלינים הגענו לשוק ירקות ופירות.

אפשר לראות שחלק מהמוכרים הם המגדלים עצמם, ישבו או כרעו בתנוחה הודית מסורתית ליד יריעת בד עליה מסודרים שורת מלפפונים, שורת קישואים, כמה עלים וכמה גזרים, לא דומה בשום דבר לשוק בארץ.

הסחורה מסודרת בערימות קטנות, לא סתם בערימה גדולה כמו בארץ, כל הפירות או הירקות מופנים לאותו כיוון, מושך את העין וגורם לרצות לקנות.

ראינו כמה וכמה חנויות שמוכרות סבונים בגדלים ובניחוחות שונים.

בקיצור, לאן שלא הלכנו הריחות היו משכרים.

ביציאה מהשוק שוב, כמו בבנגלור משום מקום מגיעה עגלה עם פסל עליה, חלילן ונגן הרמוניקה, לא הפסקנו להתלהב מהאקשן הבלתי פוסק.

מסוחררים חזרנו למלון לא לפני שקיבלתי את הפאני פורי הראשון שלי בהודו ואחריו גולב ג’אמון הטוב ביותר שאכלתי מימי. שוב המלצה מעולה של הלונלי פלאנט.

בערב אכלנו במלון, הילדים הזמינו ספגטי בולונז שהתגלה כחריף מאד על פי מסורת הודו המפוארת. למרות שרותם כבר התרגלה לחריפות ואוכלת מהכל זה יותר מדי בשבילה והרוב נשאר על הצלחת.

יום שלישי במייסור

את היום התחלנו בביקור חוזר בשוק הפרחים, הפעם עם הילדים.

בבוקר השוק היה מלא בסיטונאים שמוכרים וקונים כמויות אדירות של פרחים. כדי להסיר ספק – מדובר בשקים מלאים רק בפרחים, בלי גבעול או עלים, פשוט שקים ענקיים מלאים ביסמין, טגטס, חרציות ומה לא.

כל מוכר צועק ומנסה למשוך כמה שיותר קונים, השוק היה צפוף אפילו יותר מאשר בערב. אבנר ואני בלענו הכל אבל לילדים, ובעיקר לעידו, קשה עם הצפיפות, הדחיפות והצעקות ועם זה שכל הזמן מנסים לדבר איתנו.

אני פשוט התעלמתי אבל לילדים זה מפריע מאד ואחרי זמן קצר יחסית יצאנו משם והמשכנו לתחנה הבאה שלנו Ranganathith Bird Sanctuary.

נסענו לשמורת הציפורים במונית מסוג אמבסדור שנסעה על אדי דלק, לא ברור איך נגיע איתה, אבל כמו כל דבר שנוסע כאן בסוף הגענו איכשהו.

הנוף בדרום הודו הוא נוף חלקאי וירוק. מטעי קוקוס, שדות אורז, עשרות גוונים של ירוק, מנוקד בכפרים קטנים עם עדרי תאו, פרות ועיזים, הכל פורה וצומח.

איכרים עם שוורים, נשים הולכות בשולי הדרך עם מסעות על הראש, מדי פעם ראינו מקדש קטן וצבעוני בצד הדרך.

בביקור הקודם של אבנר ושלי בהודו היינו בשמורת ציפורים דומה ברג’סטן, אז ידענו למה לחכות.

השמורה בנויה מסביב לאגם גדול, חלק מהסיור עשינו בהליכה לאורך האגם וחלקו בשיט בסירת משוטים שמאפשרת גישה עד מרחק נגיעה מהקינים ומהציפורים. השיט היה גולת הכותרת בביקור.

המדריך השיט אותנו ליד קיני חסידות ואנפות מלאים באפרוחים בכל הגדלים, עצי במבוק עמוסים עטלפי ענק שחורים תלויים עליהם כמו פירות. בקצה האגם הראה לנו מערה עם קינים של סיס הצוקים, סיסים עפו כמו חיצים מהמערה והחוצה, חזרו עם חרקים ומהאכילו את האפרוחים.

שקנאים צדו דגים וישבו בלהקות על העצים עד שהם כמעט כרעו תחת הנטל. המדריך/שייט שלנו ראה כמה אנחנו מתלהבים ועשה לנו סיבוב ארוך במיוחד, מה שזיכה אותו בטיפ יפה.

בערב אחרי ארוחת ערב נפלאה על עלי בננה ואכילה עם האצבעות (שכולנו כבר מומחים בה) חזרנו לרחוב הראשי לפינוק פאני פורי ואת מי אנחנו רואים? את העגלון מהערב הראשון, זה שחצי הברזנו לו.

הוא זיהה אותנו ובא לנזוף בנו ולהתחנן שניקח אותו עד המלון, מרחק של 200 מטר בערך, שוב אכזבנו אותו.

מחר שוב מתוכנן יום מסע, הפעם מעבר ממדינת קארנאטקה Karnataka למדינת קרלה Kerala וביקור בשמורת הטבע Wayanad, אך על כך בספר הבא, אותו ניתן לקרוא בלינק הבא:

https://www.ourboox.com/books/טיול-שורשים-להודו-חלק-שני-דרום-הודו/

הנה טיזר קטן.