כשהשמחה באה

לירית בת שמונה כותבת

“כשהשמחה באה צריך לקבל אותה בידיים
אחר כך בעיניים
ורק אז להציץ באדמומית שבלחיים
ולגלות שהשמחה היא רקדנית.”

דן בן שמונה כותב:

“כשאני מסתכל על הידיים
הן מגלות לי מפות דרכים.
השבילים מסתוריים
הגבעות נמתחות
ומבליטות סימני דרך בינלאומיים.
אומרים שאלה תמרורי הרגשות
אמא אומרת שאלה תמרורי הזמנים
ואני בוחר ללכת בעיניי
ולהכיר את אצבעותיי.”

במוזיאון “דיאלוג בחשכה”
דיברתי בנגיעה
הלכתי בעיניים עצומות
והלכתי בעיניים פקוחות
ולא ראיתי דבר.
אוזניי היו קשובות
והן הובילו אותי
מחושך לאור.”

ים בן עשר.

“כשהברוגז כועס, הוא עצבני
חמום מוח, נורא זעפני.
כשהשולם רוצה להתפייס
הוא מאוד סלחני.

אם הברוגז יוותר ויושיט ידו
השולם ממש ירקוד לידו
ויחד ילמדו השניים
שחיבוק הוא ערך חשוב.”

יערית בת שמונה.

“לו הייתי סיפור מעשה
הייתי רוצה לשנות עולם.
לשרטט מפת גבולות
שאין בה מלחמות.
שכל הארצות חולמות שלום”

דקל בן תשע

ברכס ההרים באלפים
מטוס נוסעים צנח אל מותו.
וההרים המושלגים
בלעו לתוכם
הכול”.

מילי בת שמונה.